המדיח    🔗

אני עובר לתומי לפנות ערב ברחוב הרצל ומתקרב אל ביתו של הרב־דמתא. עוד ממרחק חמישים צעד רואה אני קהל־יהודים ובטבורו חופה. אני מתקרב עוד כעשרים צעד. מתוך החופה יוצא הזוג – כן. הם! גל של הירהורים מתבחש במוחי ואני משרך את דרכי שלא מדעת אל הגן הציבורי החדש.

א    🔗

מנהג הוא “מימים ימימה”, שבביתי מתקיימת מועצה מפקידה לפקידה. רובה מן המין החלש, ומיעוטה מן המין החלש עוד יותר: בחורים. לי אין במועצה זו יותר מזכות הקשבה מחדר עבודתי. אך אני מתפשר עם העובדה ויודע, שגם אילו ישב בחדרי משה רבנו או פלאטו, גאליליי או איינשטיין, גם הם לא היו באים בחשבון במועצה רצינית זו, שישיבת הסנהדרין, הקונבנט הפאריזי, הקונגרס הציוני ומועצת הקומיסארים – כולם כשיחות גן־ילדים הם כנגד רצינותו של משא־ומתן זה שבחדר השני שם. במועצה זו אין אפילו אסוציאציה רחוקה לאותו מושג איום ששמו דיפלומטיה. שום מחשבה אינה מסתתרת כאן אחורי הלשון, כי כל מילה פה היא טיפת־דם־שושנים חמה – – מתוך כל גרון פה מדברת שכינה, בת קול מן השמיים; בת־קולו של אלוהים, שאחרי כלוֹת עבודת ששת ימי בראשית שלו, הוא יושב מאז ומזווג זזיווגים.

זוהי מועצת חברותיה של בתי הילדה־הנערה.

ב    🔗

באחת הישיבות הללו הועלתה על הפרק שאלת בר־נש מסוכן מאוד. בן־אדם שאחרי שהעלה בחרמו את ילדות תל־אביב, אומר הוא לפרוש את את מכמרתו ברמת־גן. הרפתקן זה מצליח כל הזמן למשוך את קורבנתו לראיון באחד הגנים או על שפת הים בשעה מסויימת – ולבסוף, כשה“קורבנת” (המילה הזאת “קורבנת” במקום קורבן – חוּדשה פה במועצה) מופיעה בתומה, מוצאת היא אותו בחברתה של אחרת לגמרי! זוהי נבלה גועלית נוראה!

חרון אין־אונים תקף את המועצה “לפרא־אדם זה, הנושא שפמון צהבהב, כאילו היה דיפלומט של הסיטי בלונדון”. – היתה דממה במועצה; דממה קשה, חריפה, מלאה ארס ומאגרפת את הידיים. ובתוך הדממה כאילו ביקשה מישהי את רשות הדיבור ואמרה בצער עמוק:

– מנוול.

ועל זה הובעה עוד דעה רבת־משקל:

– פרחח.

ועל זה נשמעה דעה מתנגדת:

– מה פרחח? פושע! עם השפם שלו!

– הג’ינג’י! גועל נפש!

שוב דממה. – ותוך כדי דממה זו עלי להעיר “גועל נפש” זה עין בו שמץ של שקר, או רמייה, אם כי הקורא הנכבד מרגיש ויודע, שיותר משקריאה זו נאמרה בשנאה, הובעה באהדה עמוקה לאותו אלמוני מנוול. מזיגה מופלאה זו של אהדה וגועל־נפש ידועה רק במועצה זו של נפשות צעירות אלו, ושניהם, גם האהדה וגם גועל הנפש, אמיתים הם עד כדי טראגיות. – ובכן, היתה דממה, ובתוך הדממה קפצה אחת הצירות:

– יש לי הצעה! אנו נשים לו רגל פה ברמת־גן! שיפול וישבור את מפרקתו. (“לשים רגל” – גם ניב זה חודש פה במועצה, זאת אומרת, הובע פה באוזני בפעם הראשונה. ואני מציע בזה לוועד הלשון לא להתנגד לו, בין כה לא יצליח לבטלו.)

– איך אַת חושבת זאת, לשים לו רגל? – שאלה אחת, החשודה בעיני אפילו לפחות מארבע־עשרה.

– איך? ניתן את עצמנו לפתות לראיון, ואחר כך נתחבא אחורי העצים, וכשיופיע הוא וישב לחכות לאחרת, נפרוץ כולנו בצחוק אדיר בבת־אחת!

ההצעה נתקבלה בתרועות. קודם כל מפני מעשה הקונדס שבה. אלא שכעבור רגע־השמחה, הופיע הסבך:

– כן, אך מי תהיה “האחרת”? – שאלה אחת.

– וכי מה יהיה החרבון בשבילו, אם האחרת כן תופיע ותשב אתו בראיון?! – שאלה שנייה.

– החרבון יהיה, שיראה שאנו ידענו מראש ואנו צוחקות למשבתו!

זה מתקבל. שיידע! אך שאלת “האחרת” במקומה עומדת. מי תהא זו (המאושרת!)?

– אני! – מציעה אחת בצניעות שבעורמה.

דממה. אחרי כן:

– טיפשה! הלא גם עליך יצחקו!

זה נכון. שוב דממה. אך המתנדבת מוכנה גם לקורבן זה:

– לא איכפת לי. מנוול שכזה! חושב לו, שבשפם הג’ינג’י שלו! – –

ורק עוד שאלה יש לה:

– כמה זמן עלי לשבת אתו עד הצחוק?

– תיכף ומיד, לאחר שתתיישבי על הספסל אתו! – עונות אחדות בבת־אחת.

– תיכף ומיד? – שואלת המתנדבת – אז מה? אז הוא לא יהיה אפילו מגוחך! –

– אלא מה את רוצה?

– אני אשב אתו קצת ואעשה כאילו… ברצינות…

– שהוא ינשק לך בינתיים, מה?!

פרץ צחוק שערורייתי. צחוק מלא חשש, קנאה ומחאה כאחת. “הקורבנת” התאדמה כתפוח טורקי נהדר.

– אם כן תלכי אַת ותשבי אתוֹ בלצחוק!

הקנאית הראשית כבר היתה מוכנה לומר: טוב! – אך פתאום נשמע קול פיקח:

– זה בין כך אי אפשר! הלא אי אפשר לדעת, את מבינינו ירמה ואל מי ילך לראיון! הלא הוא יבטיח קודם לאחדוֹת מאתנו! – –

אנחת־ הקלה פרצה מלב המועצה כולה. זה נכון. את זה כמעט ששכחו, שהרמאי יבטיח לאחדות ויקיים לאחת מהן. ומי יודע מי תזכה בכך?

וכמו בכל בעייה עולמית, שאין עליה הֶכרע, הוחלט למסור את הדבר לגורל, לרצונו של המנוול.

– זה יהיה תיאטרון! זה יהיה חרבון!

עד היום אינני יודע, איך הצליח התיאטרון. כמה מהן רומו וכמה לבבות נלכדו ברישתו של השפמון הלוֹרדי – ומה שנודע לי, הרי זה תיאטרון אחר לגמרי. הצגה רצינית מאוד, שהמשתתפים בה אינם שחקנים, אלא בובותיו של הרז’יסור הגדול הנעלם מכל עין.

ג    🔗

שניהם ישבו על הספסל העשוי ענפים בגן־הנצחון, הוא והיא, נכנה אותה בשם גילה, בת רמת־גן, המקובלת כלא־יפה בהחלט (היום אני יכול כבר לגלות, שהיא היתה הקורבנה־המתנדבת). האם ישנה רמת־גנית בגיל בנות המועצה לא־יפה? אני לא ראיתי עדיין כזאת. אך הלא גם היופי, בדומה לאמיתיות ודעות פוליטיות, הוא יחסי, ובין בנות רמת־גן היתה היא מקובלת כלא־יפה. (אך זאת לא אומרת, שאילו טיפלו בה טיפול הוליבודי, לא היו כמה ממלכות־היופי באמריקה כפרותיה.) ובכן, שניהם ישבו תחת צאלֵי גן־הנצחון ושתקו.

וכשישבו כך ושתקו, שלח הוא את ידו ושבר ענפנף קטן מעץ־שתיל צעיר ונגע בקצה העלה באפה. גילה, שהיתה בין כה נפוחה כל הזמן, נזדעזעה ממש:

– מה אתה עושה?! איפה למדת זאת? פוי! תתבייש!

הוא צחק – אך כבר בכעין מבוכה:

– תסלחי לי – אמר חציו בלעג וחציו נבוך – לא ידעתי, שברמת־גן אסור אפילו לנגוע באפה של בחורה.

– אני לא לזה נכוונתי! – נכשלה בחפזונה שלא־מדעת ובזה גילתה כנגד רצונה, שהדיגדוג בעלה לא איכפת לה כל עיקר. הוציאה מידו את הענף הקט וכמלטפת אותו אמרה:

– רשע כזה הוא שיבר אותך! תגידי לו (היא דיברה אל הענף בלשון נקבה משום מה), שהוא רשע! פוּיָא! גועל־נפש!

ופתאום קמה, צעדה צעדים אחדים, התכופפה, עשתה גומה בקרקע, תחבה את הענפנף לתוך הגומה, צברה סביבו אדמה, עדרה סביבו באצבעותיה, אחר־כך תרה בעיניה הנה והנה, מצאה פחית של שימורים, הרימה אותה, מילאתה מים מן הברז, חזרה והישקתה את האדמה סביב התילה שלה. הוא פרץ בצחוק רב:

– אוֹי, טיפשה שכמוך!

– מה אמרת?! – הרימה ראשה ועיניה הבריקו רשפי חרון.

הוא נבהל ממש. לזה אין הוא רגיל:

– שַׁא, שַׁא, אפילו טיפשה אסור להגיד? הביטו איזו נסיכה! נסיכת רמת־גן!

– כן, שתדע! – אמרה ועדיין עיניה יורות זיקים.

– וכי אין זו טיפשות, לנטוע ככה ענף שבור?! אולי תיטעי גם את חוט־הברזל ההוא שם?

– אם אני אטע אותו פה ברמת־גן, יפרח גם הוא! שתדע לך! – ענתה והוסיפה לטפל בשתיל שלה.

הוא שוב צחק.

– הי–הי–הי! – חיקתה אותו בפנים נעווים־חמוצים – צוחק כמו טיפש! הא – הא – הא!

– מה? לך כן מותר להגיד לי טיפש?!

היא הזדקפה מעל הקרקע:

– לי כן, שתדע! – אמרה ונשארה זקופה כסימן־פקודה, שאין להרהר אחריו – אפילו אם אשתול כלונס שכמוך, גם כן יצמח פה ברמת־גן! – אמרה ושוב התכופפה לעבודתה.

אני עוד בהתחלה הרגשתי, שידה על העליונה, אך עכשיו ראיתי, שהוא כבר שוכב לרגליה ממש. עוד סיבוב אחד והוא “מסודר”. ולסיבוב זה מתכונן הוא בכוחותיו האחרונים. וכמובן, גם היא. עמדתי כמסתכל בשיא הסצינה הדרמתית ומצפה “פתרון”.

ופתאום קם הוא והולך. פשוט עוזב אותה. (הבחור הזה יודע סטרטגיה!) כעת, אם לא יביט לאחור כמו אשת לוט והיא תקרא אחריו, או תשמיע אפילו רק הגה – אבודה היא. כמעט שרציתי לקרוא כלפיה: היזהרי! תני לו ללכת!

– – והיא, כאילו נשמעה לקריאתי האילמת, השתקעה בעבודתה – – ופתחה בציפצוף לעצמה. איזה פוקס־טרוט. טוב שאינה מצפצפת איזה שיר־אהבה סנטימנטאלי. טוב שלא איזה טאנגו כמו: “אתה שייך ללבי, עתה ולעולם”.

– זה העביר אותו על דעתו.

– אמרתי לך שלום! – שיקר פתאום מרחוק.

היא אינה עונה. מצפצפת לה את הפוקס־טרוט הטיפשי, העליז, חסר־הלב.

הוא עומד רגע ארוך. זה אותו רגע־ההכרעה הידוע, שבו תלוי מהלך ההיסטוריה, ושהיקום עוצר בו את נשימתו: בשעת קריעת ים־סוף, במאראתון, על יד הראקליאה, בווטרלו, בסטאלינגראד ובאל־עלמיין. וכעת פה בגן־הנצחון של רמת־גן.

והרגע הכריע לטובת גילה; הוא חוזר על עקבותיו שלוש־ארבע פסיעות ואומר:

– אַת לחינם עושה כאילו את מאמינה שזה יצמח! זה מגוחך!

אך היא אינה מרימה את ראשה ואינה עונה. ועל זה פונה הוא אל התחבולה האחרונה הגדולה, הלאומית:

– אני התגייסתי. מחר אני נוסע. שלום לך. – אמר וכרגע התחרט: מה עשיתי?! הלא בזה התחייבתי – – –!

שזה יעזור לכל הפחות! –

ובאמת זה עזר. אך לא לנצחונו. זה עזר להצלחה טכסיסית חלקית, להניעה לידי דיבור. היא הפכה את פניה כלפיהו, פזלה אליו באלכסון למעלה, ובפזילה זו באלכסון הלבינו שתי עיניה בקסם המאפיר את יופיה של ז’ן קראופורד: איזה עיניים כבירות; אותו היופי הנשי, הספון בה כל הזמן, הופיע פתאום כנשק סודי, שאין לעמוד כנגדו. – וככה, בפזילה, אמרה לו בחיוך עליוני:

– מכירים אותך. זוהי בוודאי תחבולה חדשה אצלכם: “התגייסתי”.

ופתאום, כמי שעדיין מנקר לה בלבה דבר־מה שלא סודר עדיין:

– אדם המשחית שתילי־עצים, אינו מתגייס! ואם מתגייס, הרי זה רק כדי לרצוח, ולא מתוך – –

הוא נדהם כולו. זה פילח את לבו מעבר־אל־עבר. וכבר היתה תלויה לו בקצה לשונו: טמבלית! – אך במקום זה עשה עוד צעד כלפיה והפליט, מבלי דעת בעצמו את פירוש המילים ומובנן:

– רואים שאַת רמת־גנית! – אמר בכעין שלילה.

ועל זה הזדקפה היא לנוֹק־אַוּט סופי ומוחלט:

– לא מוצאת חן בעינים הרמת־גנית? מי קרא לך הנה? לך־לך למקום שעוקרים את העצים להסקה! למקום שיושבים תחת מטריות של סמרטוטים ומבלבלים את מוח הנערות הטיפשיות ומשקרים אותן (הצעה לוועד־הלשון – להסכמה) ב“פוינטמנטים” וב“ראַנדֶבוּאִים”! – –

וכסיום נעיצת־פגיון אחרונה:

– אתה התגייסת? אתה? בוא הנה ועקור את השתיל שלי!

כשהשתתקה – השתוממה בעצמה על כל מה שאמרה. מאין לה כל זה? מעולם לא דיברה ולא חשבה על עצים להסקה, על מטריות של סמרטוטים, שהיא עצמה אוהבת לפעמים לשבת תחתן על שפת־הים. ומעולם לא עלה על דעתה להתגאות בזה שהיא רמת־גנית ואפילו ש יל־עץ אחד לא שתלה מעולם. במקרה, אפילו לא בט"ו בשבט כשהיתה ילדה. מאין בא לה זה פתאום?

מובן שלא יכלה לדעת מאין זה בא. וכמה פעמים מבריקה לו לאדם הידיעה, שאוהב הוא את אמו. ואם מבריקה, כלום יודע הוא, מה הוא הגורם להברקה זו?

והגורם פה – היה דווקא גורם כביר: “המנוול” הזה, שעוד מעט וימלט מתחת צפורניה ואז תוכל להטיח את ראשה אל הקיר.

– אך הוא – מכל מה שאמרה לא שמע אלא שתיים־שלוש מלים: “לך־לך” ו“השתיל שלי”.

– את יודעת מה? – אמר פתאום בשקט גמור, אך כבר מנוצח כולו – הבה נתערב שזה… לא יצמח!

– אינני מתערבת! אני יודעת שיצמח!

– אם כן – הוסיף בלי לשמוע את דבריה – כשאשוב מן המלחמה, אבוא הנה ואראה: אם השתיל שלך צמח וגדל – אלך לי ולא איפגש אתך לעולם! שלום לך! – אמר ועט אליה, חיבקה בשני חישוקי זרועותיו וסתם את פיה בפיו.

רגע ארוך עמדה כבושה כבאזיקים, אחר כך התחלחלה כולה, השתמטה ממנו ואמרה בקול שקט ובוטח, בלי זעקה, להפך. כמעט בלחישה:

– עזוב! אם לא תעזוב אותי, אקרא לעזרה!

מובן שאת זה אמרה כבר אחרי שעמדה במרחק שלוש פסיעות ממנו.

ככה עמדו זה מול זה זמן ארוך, אחר כך הפך והלך. –

ומשנעלם לגמרי מעיניה, ניגשה בצעדי־אט אל הספסל, צנחה עליו וחיבקתו בזרועותיה אין־אונים.

אני כמעט בטוח, שפרצה בבכי־חשאין.

ד    🔗

בינתיים התפזרה המועצה. מהן עבדו עבודת־פרך, מהן עלו למעלת קצינות, מהן נשארו בבית, התחתנו וגם ילדו – אך כולן חזרו וגדלו מכדי להקים את המועצה מחדש. הרבה טראגדיות משלהן הפכו בינתיים לקומדיות, או היו כלא־היו.

– פעם ראיתי אחת מהן, שבאה לחופשה קצרה, ונזכרתי פתאום באותו שתיל. קמתי ועליתי ישר אל מקום המעשה. ממש חרדה עברה בי בדרך לגורל הענפנף השתול והחלטתי בלבי מה שלא החלטתי מעולם: אם השתיל הזה לא נקלט, חלילה, הרי אין כביכול אלוהים בעולם. וכנראה, שזה נגע עד לבה של הפמליה של מעלה: כשראיתי מרחוק את העץ הקטן, התפשר בי לבי לסליחה להקדוש־ברוך־הוא.

היו מטמועי־אביב ובדיוק באותה שעת־רצון עצמה עמדתי ממרחק־מה והתבוננתי בנצר הרך המלבלב לתפארת. וכאילו מישהו הזהירני: חכה, אל תקרב. סביב העץ הקטן גדר־כרכום מטופחת ומדואגת.

וכעבור זמן־מה הופיעה היא. ניגשה אל העץ הרך, בדקה אותו, אחר כך הישקתה אותו, בדקתוֹ מכף רגל ועד ראש, ולבסוף ישבה על הספסל והביטה באוויר ובשתיל, חליפות.

– כעבור ימים – שוב מצאתיה שם. היה לי ברור שמבקרת היא פה יום יום.

כל המחזה הזה על כל פרטיו חיזז בי כעת תוך צעדים אחדים, בעוברי על יד בית הרב וראיתי את הזוג יוצא שלוב זרוע מתחת החופה.

כשעליתי אל הגן, התיישבתי על הספסל ההוא, אך מיד נאלצתי לקום: ראיתי את הזוג הולך ומתקרב.

– הסתלקתי הצידה, ומובן שהם הלכו ישר־מיושר אל העץ הקט, שבינתיים גדל והרחיב ענפים. שניהם ישבו על הספסל רגע, נשקו זה לזה, אחר כך קמה היא, ניגשה אל העץ, שיברה ממנו ענפנף קטן ומסרה לו.

– גם אתה לא קיימת את הנדר – אמרה.

הוא נטל את השיבטוט ודיגדג לה בו באפה.

ושניהם פרצו בצחוק רם.

 

המשורר בחסד    🔗

א    🔗

את שמו ידעתי עוד לפני המלחמה מתוך עיתוני חוץ־לארץ. אחד העתידים (אל תִקְרִי עתודים) הגדולים בשמי הליריקה. “רגיש כמימוזה, מעמיק שורשים כדוּדאים ונותן ריח כסיוונית”. דוגמות הללו לא מלבי בדיתי אותן לגבי המשורר. המבקרים הם שהמשילו אותו לפרחים אלה. וגם הם לא בדו אותן מלבם, כי המשורר עצמו רגיל לכנות את שיריו בפרחים, וקימא לן, משורר ששיריו הם הרבאריום של פרחים הוא עצמו אינו אלא פרח־פלאים, שכל תארי הפרחים – או מוטב: תארי כל הפרחים – חלים בו בעצמו. אמרו עליו על משורר פלוני, שלא זז מחייו עד שלא הניח פרח ששכח להכניסו אל אוצר שירתוֹ. על כל פנים ברור: האדמה ופרחיה וצמחיה וצאליה וציפוריה וכל זיזי שדותיה הם־הם חיי רוחו של משוררנו זה, שאגב, לא השמש היא כוכבו המחייה אלא הירח הקר והולך.

לי סיפר עליו אחד משליחי־האומה, שביקר שם, פגש בו בבית־קפה רחב־אופקים ורב פינות־שלווה – ושאלתו הראשונה של המשורר אליו היתה:

– ומה בדבר הפרחים בארץ? אומרים שמעטים אצלכם שם מיני הפרפרים והציפורים, נכון?

השליח הרגיע אותו, שלא מזמן ערך אחד המומחים תערוכת־פרחים להפליא בארץ. ועל זה גמלה החלטתו של המשורר לעלות סוף־סוף לארץ־ישראל.

והשליח הוסיף לספר לי:

– דבקוּת כזו לטבע לא ראיתי אצל שום אחד ממשוררינו בשתי השפות גם יחד. השתוממתי להיווכח אחרי כן – הוסיף המספר – ששאלתו של המשורר בדבר חוסר הפרחים בארץ־ישראל, לא היתה אלא ריטורית, שכן מכיר הוא ויודע את כל המקומות הפורחים והרעננים שבארץ ושרמת־גן היא אצלו ממש חלום בהקיץ. מאוּספים אצלו כל דברי השירה והפרוזה שנכתבו על עיר־גנים זו – ועוד אני גומע את השחור שלי – אומר השליח – והנה הוא, כרושם לעצמו את דברי־האינפורמציה שלי על הצמחיה והציפוריה בארץ, אומר לי פתאום בדחילו ובענוותנות לירית: רצונך – – – אם יש לך מצב־רוח לכך, יקירי, אקרא באוזניך את שירי על רמת־גן. ומבלי לחכות לתשובתי, פתח וקרא:

הוֹי, מַשְׂאַת נַפְשִׁי, רָמַת־גָּן,

לֹא דוּרָה תִּפְרַח בָּךְ, וְלֹא דָּגָן,

כִּי אִם חֲבַצָּלוֹת הַחוֹגְגוֹת אֶת חַגָּן,

וְנוֹתְנוֹת אֶת יָפְיָן וְרֵיחָן בְּמַגָּן,

בְּנִדְבַת לֵב רוֹצִ’לְד, רוֹקְפֶלֶר וּמוֹרְגָן,

וְשַׂר הַפְּרָחִים עוֹמֵד כְּקוֹסֵם־פָּגָן

וּמְתַבֵּל אֶת הַנִּצּוֹת וְשׁוֹזְרָן וְאוֹרְגָן

לְמַעֲדַנֵּי־אֵלִים, לְרֵיחַ־אַבִּירִים מְטֻגָּן –

וּמִמַּעַל לָךְ יְרַחֵף בְּזָהֳרוֹ הָרַךְ אַגַּן־

הַסַּהַר לְשַׁכֵּר כָּל עַצְבָּן וְרַגָּן,

הוֹי, מִי יִתֵּן לִי עַל גַּלֵּי־יַמֵּךְ מַעֲגָן,

וָאֱהִי בִּשְׁעָרַיִךְ הַמְּלַבְלְבִים נַגָּן,

וְלוּ רַק לַבְלָר, פָּקִיד אוֹ סְגָן,

הַשׁוֹגֶה בְּאַהֲבָתֵךְ – – –

– נכנס אחד ממכרי – גומר השליח – עט אלי ברעש שבשמחה כלאיש־הארץ – וקילקל את הכל. – המשורר הביט בנו בשאט נפש, קיפל את שירו, תחבוֹ לתוך כיסו ואמר לי בקומו: "לא היה לי, רק שלוש כוסות שחור, שני סנדביצ’ים וחצי, ארבע כוסות סודה, קוניאק גדול ושתי חפיסות סיגריות ‘רעמסס’. אל נא תשלם יותר, פה רגיל המלצר – " – ויצא באותו שאט נפש עצמו.

ב    🔗

עשיתי את הכל “כדי לתת לו מעגן” אם לא “על גלי ים רמת־גן”, וגם לא מישרת “לבלר, פקיד או סגן”־המועצה, אך לעלות בהקדם האפשרי – ולרמת־גן. אדם המעלֶה את רמת־גן על ראש געגועיו לארץ־האבות, איך לא לעזור לו לממש את חלום חלומותיו? ואפילו את שאלת־השאלות, קשי־כל־הקשיים, מכשול־המכשולים: שאלת החדר, פתרנו על הצד היותר טוב. פינה שקטה, רמת־גנית מובהקת, דשנה ורעננה, מלובלבת עצים “ומתובלת בידי הקוסם־הפָּגָּן” “בריח אבירים מטוגן”, בבוקר תעירהו כנף רעננים נעלסה, בצהריים ינפנפו לו פרפרי־תנומה לקסום לו חלומות־מנחה נעימים, ובלילה יכשפו לו ינשופֵי־רז בקריאות אהבים לבנות־זוגם, העונות להם בפינוקי־כלולות – – –

ג    🔗

כמעט שנה תמימה נהנינו מחברתו ברמת־גן. באמת משורר בחסד הפרחים, מן הטיפוס הטיפוסי ביותר במשוררים הליריים ענוגי הנפש ורכי־הנוצה – זאת אומרת: עצבני מאוד. אך הלא עצבנותו של משורר בחסד, שֵׁם אחר לה: “רגישות מימוזה”, ורק הרופאים, קצבי־הנפש ובוּרסקֵי־הלב אומרים על זה “מחלת עצבים”, וכדומה. אך אנו הלא יודעים, שזהו צער־העולם מדור־דור, שרק יחידֵי סגולה מחוננים בו – או בסיגנון הביקורת העברית החדישה: מבורכים בו. –

אמנם צער עולם זה, שכדברי הליצן הגדול מוריץ גוטליב ספיר, מחוננות בו גם התרנגולות העומדות להטיל את ביצתן, שתי הבּעות היו לו אצל משוררנו: השירים שכתב וצבר לו במגירתו עד אשר יבקע אורם להפציע ולהפיץ את מעיינותם חוצה, זאת היתה ההבעה העילאית שנתן לצערו־של־עולם אשר בקירבו, ואנחנו כל הזמן התפלאנו, שאין הוא קורא אותם באוזנינו, ותהי לנו לחידה. וההבּעה השנייה, ההבּעה התחתית שלו: בשום פנים לא יכול להסתגל לאקלימה של הארץ. –

איש מאתנו לא חשב לו זאת לחטא. כמה וכמה אנשים הוכרחו לעזוב את ארץ־חלומם זו באשמת האקלים פה. האחד מחמת צרוּת־אופקו של האקלים לכוח הדמיון והיצירה בשטח המסחר, השני מחמת חוסר חוש הנחיצות של הארץ לפרוות־חורף והעדר וויטמין קרח־הגלישה ושלגי־הטרוֹיקה באקלימה של הארץ, וכדומה. ולכן השתתפנו בצערו של משוררנו. – אלא שהוא התאונן קשות דווקא על אקלימה של רמת־גן. ואת זה לא הבינונו לגמרי. לשווא שידלנוהו לבאר לנו ולפרט לפנינו את סיבלוֹ, אולי נעזור לו במשהו. הוא רק את השפעתו של האקלים ותוצאותיו גילה לנו: אי אפשר לו לכתוב פה. הפרעות מהפרעות שונות הן בעוכריו. ולא הפרעות בני־אדם, כי אם אקלימיות.––

עד שיום אחד נעלם ועקבותיו לא נודעו.

אך כדי שלא להשאירנו בשאלה השאיר לנו מכתב פרידה ובמכתב כתוב לאמור:

– – – אקלימה של רמת־גן כמעט שהרס את כל חיי לאט־לאט. ואילו הרס רק את גופי, החרשתי, אך אין הצער שווה בנזק הרוחני הגדול. במשך כל ימי מגורי ברמת־גן לא יכולתי לחרוז אף חרוז אחד ראוי לעֵטי עט־משורר. ענפי־העצים האפילו לי כל הזמן את חלוני עד מחשך, וגם בבוא החורף, בשעה שבכל העולם התרבותי מנצל כל עץ הגון את עדיו־עליהו, פה כמו מתעללים הם באדם ומנפנפים בלי הרף עלי נפשי להרעימני בתנועתם שאינה פוסקת. אתם יודעים, כמה אוהב אני את הפרחים – אך כלום יכול אדם לאהוב דבר מה הנתחב לו אל תוך עיניו בלי הפוגה? הריחות החריפים האלה היו לי לזרא, פיעפעו לי אל תוך אפי, פי וגרוני וקילקלו לי אפילו את מרק־הבשר שבחיכי, אף כי בחרתי לי מסעדה רחוקה מגנים ועצים וכל הפורענויות השייכות להם. וכששכבתי לנוח קצת אחרי הצהרים, נאלצתי לסגור את החלון, שעיני לא תסתחררנה מריפרוף כל מיני זבובי־ריקמה ופרפרי שלל־צבעים, המפרפרים פה כאוּדֵי אש בֶּנְגַלִית. כאילו להדידך בכוונה מנוחה. ובלילה לא יכולתי לתת תנומה לעפעפי מצריחת הינשופים וכל מיני עטלפים שחורים, המנפנפים לי את המוות לפני עיני, ובבוקר השכם החריש לי את אוזני רעש הציפורים, המטרידות את האדם עד לצאת מן הדעת. ואם גם זה לא די, הרי עם עלות השמש, משנשתתקו סוף־סוף הציפורים, הופיע על אדן חלוני זוג תורים בני יונה, שהמייתם הטיפשית גירגרה וחירחרה לי באוזנַי, בנפשי, בלבי, עד שכל יפי הטבע והדרו יצא לי מאפי. – ואם קרה לי נס ואני בכל זאת נרדמתי בלילה אחרי פירפורי־יסורים ארוכים לחלום רגע על מעשי אלוהים ונפלאותיו – מיד הופיע הירח וניקר לי את עיני להסתמא! הוי, הירח שלכם ברמת־גן! בכל עולם ישנו ירח יקר הולך, אך פה לוהט הוא כשמש צורבת, ושוב מופיע לפנַי כל אשר נפשי בוחלת בו כל היום. –

וכל מרעין בּישין הללו ליווּני בדרכי כל הימים והופיעו לי גם בבית־הקפה, מקלטי היחידי מרעש הטבע האכזרי, שכאשר בחרתי בו, היה ריק סביבו מעצים וציפורים ופרחים – ובמשך פחות משנה נמצאתי בו כבתוך הג’ונגל: השתילים שמסביבו צמחו כמו בן־לילה וערוגות הפרחים הבחילוּ עלי את הזיק האחרון של אהבתי הגדולה לזיזי שַׁדַי, לפרחים, לשלל־צבעים מרהיב עיניים, לשירת הזמיר ולכנף רננים נעלסה – –

ד    🔗

אחד ממכרי מספר לי, שראה אותו לפני ימים אחדים יושב בקפה ערבי ביפו על שרפרף, מעשן נארגילה וכותב שירים על רמת־גן.

– – –