רקע
אביגדור המאירי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ת"א משרד הבטחון, ספרית תרמיל; נובמבר 1980

 

א

שמה הרשמי היה עדנה. אך האמיתי היה זה שהרחוב נתן לה: בובה. שישה־עשר אביבי־מזרח רָנו בריתמוס גיזרתה הגומלת של בובה. וכשהיתה עוברת ברחובות תל־אביב, הואטה כל תנועה שלא־מדעת לרגע ארוך.

סך הכל היו לה לבובה שתי חליפות: אחת ספורט־חאקי ואחת דירנדל, אך אמה הכובסת ידעה לקסום להן אור־שמש תמידי. אמה הכובסת מחלה אנושה היתה כוססת בגופה, אך לחינם נאבקת עמה המחלה: לה אסור למוּת עד שלא יופיע נסיך יהודה, יַחוֶה קידת־ראש קלה ויבקש ממנה את ידה של בובה.


 

ב

בפתח חנות האופנה עמד בעל החנות והתבונן בעבודתו של אמן־הראווה המסדר את גן העדן לנשים. עברה שם בובה. התרונן בעל החנות וקרא:

– אדון דיל! הבט!

הסב אמן־הראווה את פניו אחרי בובה וחייך:

– כבר הזמנתי את פסלה בשבילנו, היום נקבל אותו.

אך בובה לא ראתה את פסלה בחלון הראווה. עוד באותו יום מצאה אמה שלה פיתקה על השולחן ובה כתוב:

“אמא, אני התנדבתי. במשרד האמינו לי, שאני בת שמונה־עשרה. אל תיבהלי אמא. לא יארע לי כל רע. עדנה”.


 

ג

עד היום אינה יודעת אמה של בובה, אם אירע לה רע או לא. אמנם היא קיבלה מכתב, בו הודיעו לה דבר־מה, שאינו ברור לה. האותיות התכשפו לעיניה ועשו כעין סינמה. קודם רצו הנה והנה וטושטשו כבמשיכת־מכחול אחת, בצבע עשן האוכל את העיניים. אחר כך קפאו פתאום לרגע קט. אחר כך החלו מסתובבות ככדור אדום סביב עצמו ובסחרחורת עצומה, עד כאב ראש. ולבסוף התפורר הכדור לרסיסי נקודות זערערות, הנקודות עמדו, התחילו גדלות יותר ויותר, והצטרפו לאותיות ולמילים אדומות כדם. בתחילה זעקה המילה: “נפלה”. אחריה המילה “כגיבורה”. אחר כך המילה “מולדת”. כך עמדו שלוש המילים הכבירות־המכריזות רגעים אחדים, ולבסוף התמוטטו בבת אחת ונפלו כבובות משחק כשפגע בהן הכדור. “נפלה”. נפלה גם אמה של בובה. התעלפה, אך לא איבדה את דעתה. רק לא הבינה. אילו היתה בובה מבארת לה כמו תמיד. – אך בובה אינה חוזרת. וגם אינה כותבת. אה, כן. סוד צבאי – המולדת אוסרת לכתוב. עומדת היא ואצבעה על פיה: שְׁשְׁשְׁ לא לגלות. ולא לחזור אל אמא. – טוב, היא אינה נבהלת. יודעת היא, שלבובה לא יארע חלילה כל רע. אך כל כך הרבה זמן לא לחזור: הלא צריך לכבס את הספורט. וודאי מכבסת לה. – באמת. אילו היה קורה לה דבר־מה חלילה, היתה כותבת: אל תבכי אמי. – היא סתם נפלה. אולי קיבלה מכה? אין דבר בובה, המולדת נשקה לך על מקום המכה ושוב אינו כואב. מה אני שוכבת פה? – צריך לראות אם הדירנדל הוא בסדר בארון. –

בתחילה התפלאו השכנים שאמא של בובה אינה בוכה כלל. – ולבסוף התלחשו: היא לא בסדר. וכשהיא קלטה פעם במקרה את הלחישה, בדקה את עצמה בראי. מה פירוש אינני בסדר? אני בסדר גמור, וגם הדירנדל מונח בסדר. תבוא בובה ותתלבש. – אך למה אינה חוזרת? ואחרי שחדלה לאכול לשתות ולישון, החליטה ויצאה לחפש את בובה. לאורכה ורוחבה של העיר. וחיפשה. אילמת, בשתיקה, בפזילות, בסוד. סוד צבאי. – חיפשה וחיפשה. עד שמצאה אותה. באחד מחלונות הראווה לבגדי נשים שם עמדה בובה לבושה ספורט־חאקי וחייכה לעומתה. ואמרה לה: שְׁשְׁשְׁ, אמא, אל תגלי לאיש!


 

ד

יום־יום עמדה שם אמה של בובה. מן הבוקר עד סגירת החנות. הביטה בבובה המחייכת לה. היא לא התפלאה, שבובה עומדת שם ואינה זזה ממקומה. וודאי זוהי ההתנדבות. לעמוד ככה. דום כחייילת. אך לחייך לה ולשוחח אתה מותר. את זה מרשה המולדת. ובובה משוחחת אתה, עונה לה על הכל. מה שאינו סוד צבאי. – ואחרי השיחה שולחת אותה בובה הביתה לאכול. – אחרי האכילה שוב חוזרת היא אל בובה. החנות סגורה, אך חלון הראווה פתוח ומאיר ובובה מחייכת לה.

– ויום אחד באה ומצאה את בובה לבושה דירנדל. וגם שינתה את מקומה. תהילה לאל. מותר לה גם להחליף בגדים. טוב שהדירנדל היה מוכן בשבילה, מכובס למשעי ומגוהץ יפה.

ושוב יום אחד באה ומצאה אותה לבושה בגד־ים. טוב שגם בגד־ים שלה היה מוכן בארון. והיא שואלת את בובה, מתי תצא להתרחץ? אך על זה בובה אינה עונה. וודאי אסור לה לענות על זה. יודעת היא אמא של בובה. מפי השכנים יודעת, שהילדים המגוייסים אינם עונים על הרבה שאלות. אך על יתר השאלות עונה בובה בגלוי. מה היא אוכלת, מה היא קוראת, איך מרגישה, הכל. רק בדבר אחד חוששת היא לה: נדמה לה, שמשכבה של בובה אינו בסדר גמור. קר לה במשכבה. קר וכאילו טחוב קצת. וגם צר. והפיז’מה שלה אינה תפורה כהלכה. מוזר. פיז’מה לבנה לה. לא לפי טעמה של בובה. אמנם בובה לא אמרה לה זאת בפירוש. אך נדמה לה שכך הוא. מילא, ובלבד שבריאה היא ומחייכת, ופורחת, כמו תמיד.

ושוב יום – ובובה מופיעה בתלבושת נשף מפוארת. יופי. ממש כפי שבובה היתה חולמת על זה בימים האחרונים. כמה שמולדת זו אוהבת אותה. ממש מפנקתה.

– זה הולם אותי אמא? – שואלת בובה.

– הולם מאוד בובה. את נפלאה בתי. אני אכבס לך אותה אחרי כן.

– לא צריך אמא. המולדת מכבסת לי. את יודעת אמא? אני עומדת להינשא! אמרי לי מזל טוב אמא!

– מזל טוב בתי. שיהא הכל במזל וברכה בובה!

וכעבור יום, או שבוע, או חודש מצאה אותה בתלבושת חופה נהדרת. ועל זה השמיעה צריחת־ששון אדירה והתעלפה.


 

ה

– ובכן – אמר הרופא לבעל החנות – צריך ללכת אתה עד הסוף. לפי התכנית. עכשיו יופיע החתן. השכנות אומרות שצריך להיות נסיך־יהודה. מבין?

– קהל הקונים לא יבין. מה פתאום דמות כזו?

– בדיוק טוב – אמר אמן הראווה – דיל – פורים הולך ומתקרב. איש לא יתפלא. יחשבו: מסכה.

וכשאמא של בובה באה, מצאה זוג־כלולות נהדר ומרהיב עין. בובה, הכלה יפהפיה שלובת זרוע עם נסיך־יהודה. ושניהם מחייכים לה. והיא עומדת נאלמת ובעיניה דמעות. נסיך־יהודה. – סביבה עומדים קהל מסתכלים, אך היא אינה רואה איש. רק את הזיווג מן השמיים שלה. – לבה החולה פירכס בקירבה, אך היא לא תתעלף. לא – הוי, כמה רוצה היא לנשק לבובה. ולחבק את הנסיך, חתנה היקר! אך היא יודעת, שזה אסור. משמעת צבאית. אם המולדת אוסרת, סימן שכך צריך להיות בצבא. הלא מולדת כל כך אוהבת את בובה. אפילו את חלום חלומותיה הביאה לה, את נסיך־יהודה. ואיזה צעיף, ואיזה תכשיטים! – אך פעם אחת, לנשק לה! רק פעם אחת לנגוע בה בפיה, אפילו רק בשולי הצעיף! הגם זה אסור לה? לאם הכלה??

– בובה! – לוחשת היא לה – תבקשי מאת המולדת, להרשות לי – רק נשיקה אחת – – בובה!

– אסור אמא – מחייכת לה בובה. – רק הנסיך, לו מותר לנשק לי. כל אדם בעולם ימות אם ינשק לי. גם את, אמא.

– אז לא אבוא לחופה! לא אבוא! מבינה?!

פתאום שומעת היא הנסיך אומר במנוחה, בשקט־מלכות, בקול פקודה רך ומלטף, קול קטיפה עמוק:

– אַת כן תבואי אמא. תנשקי לבובה ולי ותמותי. את רוצה? אמה של בובה נתחלחלה רגע. הקול עבר בה בכל אבריה כזרם יין־המשומר. כסמרמורת גן־עדן. – היא מחתה דמעותיה שביצבצו לה, אחר כך השתחוותה עמוק ואמרה:

– תודה, נסיכי־­בני, אני אבוא.


 

ו

אותו לילה התעוררו השכנים לקול אמה של בובה. שצעקה “אמן, אמן! מזל טוב! מוסיקה! טוש!” ואחר כך צחוק פרוע מאושר, שזיעזע את הכל. כשנכנסו הסתובבה אמא של בובה במחול־סחרחורת, אחר־כך התמוטטה, השתטחה, וקפאה דום.


 

ז

אני מאחל לעצמי מיתה כזו – אמר הרופא וכיסה את אמא של בובה בסדין.

– – –

המלצות קוראים
תגיות