א    🔗

פטר האלדה, פקיד קטן בבנק קטן בעיירה קטנה בבאוואריה לא ידע בעצם, מה לו כנגד היהודים. פטר האלדה היה פעם מורה לגיאוגרפיה ומן הטובים שבהם – אך לא מן המעמיקים שבהם. מעולם לא עבר את הגבול שבין תורת רשם־הארץ ובין תורת העמים היושבים על פני כדור הארץ. ולולא תמימותו של אחד מתלמידיו הקטנים, ששאל פתאום, איזהו שטח הארץ השייך ליהודים ולצוענים – לא היה פטר האלדה מרגיש בדבר, שישנם גם שני עמים כאלה על פני האדמה. השאלה הפתיעה אותו. ומכיוון שהפתיעה אותו, היא גם הרגיזה אותו. עד כדי כך, שבמבוכתו פרץ על הנער:

– אולי יהודי אתה או צועני, שזה מעניין אותך כל כך?!

– כן – ענה הנער – אני יהודי, אדוני המורה.

ופטר האלדה שוב הופתע. הוא לא ידע אפילו, שבין תלמידיו יש יהודי. וכיוון שמבוכתו גדלה עוד יותר, איפק את בורותו, הלחיץ חיוך על פניו ואמר:

– אם כן, עליך לדעת איזו ארץ שייכת ליהודים.

וכאן באה אותה ההפתעה השלישית. בפשטות טבעית ענה הנער:

– כן, אדוני המורה, פאַלשׂתינה.

פטר האלדה שוב עצר ברוחו ובחיוכה של גולגולת־אדם אמר:

– בראבו הנדלר! – ומיד עבר לנושא אחר, שבו הוא מומחה יותר מתלמידו זה המחוצף.

ובבואו הביתה, לא היה לו תיאבון לסעודתו. זאת לו הפעם הראשונה לפטר האלדה, ששיקר. ולמי? לתלמידו הקטן! הוא אמר לו “בראבו” על דבר שהוא עצמו לא ידע, וגם אינו יודע. – המאכל הפך לרעל בין שיניו. – לבסוף זרק את המזלג והסכין, וקרא בחירוק שיניים:

“שרץ יהודי ארור!” –

אשתו החווירה והביטה בו אילמת. – לבו הרעוע של פטר האלדה אסר עליו להתרגז. ומשלא גמר את סעודתו, מיהרה האשה אל רופא־הבאנק, הד"ר שליזינגר.

וכשבדק אותו הרופא בשאלותיו ופטר האלדה נזכר, שגם הד"ר שליזינגר הוא יהודי, התלקחה בו רוגזה כזו, שהפסיק את הבדיקה ושאל פתאום:

– פאלשׂתינה היא ארץ היהודים?!

הרופא השקט הביט בו וקימט את מצחו. מה זה? מעולם לא הבחין באדם זה סימני מחלת עצבים.

– לא – ענה הד"ר שליזינגר בחיוכו של רופא מרגיע המנחש רעות… אך במקום להירגע, קפץ פטר האלדה על רגליו.

– ומדוע לא?! – צעק – אז איפה?! – ומשהבין, שאין ליהודים ארץ, הוסיף בטירוף שבחרון: – איך זה חי עַם בלי ארץ?!

ולולא אשתו של פטר האלדה, שהד"ר שליזינגר היה בעיניה מלאך־מגינו של לב־בעלה, היה פטר האלדה מרים יד על הרופא, או שהיה זורקו החוצה.

ולא הרופא ולא אשתו לא ידעו את סיבת השתוללותו הפתאומית של פטר האלדה: השקר ששיקר לנער.

 

ב    🔗

פטר האלדה בא הביתה מן המשרד ושיפשף את ידיו בקורת־רוח פורחת.

– את יודעת ליזה? – אמר לאשתו – היהודים הם הפקר. תני לאכול.

– מה פירוש הדבר? – הביטה בו האשה כמטומטמת והגישה אוכל.

– מה פירוש?? אפשר לעשות בהם מה שרוצים. כל מה שרוצים.

– ומה אתה רוצה לעשות בהם? – שאלה האשה נרגזה במקצת תוך הגשת אוכל.

פטר האלדה לא ידע לענות כרגע.

– מה אני רוצה לעשות בהם, שואלת אַת? מה פירוש, מה אני רוצה?

הוא שתק רגע, ופתאום הניח את הסכין והמזלג:

– תני לי מן הבקבוק, ליזה! ימח שמו של זרע־שרצים זה? – אמר בפנים חיוורים־מסמיקים.

האשה נתנה לו טיפות מבקבוק־הרפואה המרגיע ובינתיים אמרה:

– מוטב שתהא נשמע לו ליהודי זה ביתר קפדנות. הוא שומר על לבך הסמרטוטי. לך שכב קצת, תאכל אחרי כך – והלכה לקרוא לרופא.

– אדוני הרופא – אמר פטר האלדה תוך שכיבה – מה דעתך, כשאדם מתנקם במישהו, זה מזיק ללבו?

הרופא הביט בו ארוכות, אחר כך אמר:

– הנקמה היא מידה מכוערת, אדון האלדה, וגם אינה בריאה, היא נוקמת במתנקם עצמו.

– אתה אמר זאת משום שאתה יהודי, לא כן?

– מובן, אדון האלדה. משום שהמוסר שלנו אינו מרשה לנו לנקום שום נקמה. “לא תיקום ולא תיטור” כתוב בתורתנו.

פטר האלדה צחק:

– ואולי לא המוסר שלכם, אלא הפחד שלכם אומר זאת? – ושוב צחק.

הרופא שתק. אחר כך הלך. האשה ליוותה אותו החוצה. משחזרה, אמרה לבעלה:

– אתה חזיר טיפש, פטר. הרופא אמר לי בחוץ, שהוא אינו אחראי ללבך אם תשתולל.

– ומה אמר עוד? – שאל פטר האלדה ושוב צחק – לא אמר, שהוא מפחד מפני?

– מה מפניך? מפני אבטומאט־של דיו רעוע, שכמוך?! מוטב שתשמור על חייך התלויים בקורי־עכביש! אידיוט!

פטר האלדה צחק.

– אינך רוצה לראות, איך הדוקטור הנכבד שלנו ירקוד ריקוד יהודי? – ושוב צחק.

אשתו שמה את ידיה על מותניה הכבירות: – איפה שתית פטר?!

זה הרגיז אותו. הוא אפילו בירה לא שתה מעולם. פניו האדימו מכעס:

– מדוע אין ליהודים ארץ?! מה?! את זה שאלי אותם, את ילדי־השעשועים שלך?! מדוע אין להם ארץ?!

האשה העגילה עליו את עיניה. האדם הזה יצא מדעתו. – ופטר האלדה הוסיף:

– אני ארקידהו. עד שיענה לי! עד שיענה! –

האשה ניגשה אליו כמו פר נפוח, נעצה בו את עיניה עד שצנח על הכיסא וישב.

– מה?! – נהמה בין שיניה – נסה־נא לעשות שטויות פה בביתי! אתה זה מזמן לא ראית את המטאטא שלי רוקד! – הרי לך ובלע! – הישקתה אותו טיפות והשטיחתו על הספה.

 

ג    🔗

כשהלך פטר האלדה אל המפקדה לבקש לו יהודי, עלתה לפניו הליכתו לפגישה ראשונה עם נערה. כמה חד הם שני הדברים הללו, המקובלים כשני הפכים: האהבה והשנאה. אותה התכונה הרבה, אותה הסמרמורת ואותו השיכרון. – אין הוא יודע, למה שונא הוא כל כך את היהודי האלמוני שיפול לידיו – אך כלום ידע אז, למה אוהב הוא כל כך את גרדה פרייס שלא ראה אותה יותר מפעם אחת? – שאת גרדה כבר הכיר בכל זאת ואת היהודי לא ראה עדיין? – ברור לו, שלא את גרדה אהב אז, אלא את כל הבחורות, שאחת מהן שמה היה גרדה פרייס. ואילו באה אז פקודה מאת השלטונות, שמותר לקחת לו איזו בחורה שירצה, וודאי שהיה לוקח לו לאו־דווקא את גרדה. –

אך לא. פטר האלדה ראה פתאום, שהגזירה שווה אינה גזירה־שווה. לפגוע באדם שלא ראה אותו מעולם? – –

ופתאום מצא את עצמו בפרוזדור המפקדה – והופתע לראות, שהמפקד הוא ברונו גאנזל, מי שהיה משרת אצלם בבאנק ופיטרוהו מחמת מעילה קטנה בשליחות הגזבר. שניהם שמחו זה לזה.

– ובכן, אדון פנקסן ראשי, במה אוכל לשרת!

– הייתי מבקש לי – – – יהודי – – שמעתי שנותנים.

– בבקשה – אמר גאנזל – רק לא את המנהל. אותו אני אכלתי, תוכל לראותו על האשפה, עדיין חי קצת – אמר וצחק.

וברגע זה כבר ידע פטר האלדה, את מי הוא רוצה: – אם כן, את הרופא שלנו, הד"ר שליזינגר. – זה המקלקל לי את לבי כל הזמן.

– אוה, את הַגֵּרַע הקלקלן הזה, המזריק רעל בילדינו? בסדר, אדון פנקסן ראשי. דגדגהו־נא קצת – – ככה –

 

ד    🔗

זה רבע שעה שפטר האלדה מסתובב סביב הד"ר שליזינגר, מדבר אליו, שואלו, שואלו ושואלו – והלה שותק. בתחילה שאלו במנוחה מתוחה:

– אמור־נא לי אדון דוקטור, מדוע אין ליהודים ארץ? מדוע יש לכל עם ועם ארץ, מדינה, ורק לכם אין? בבקשה לענות לי. – באמת. מדוע? – מדוע אינך עונה לי, מה? – אל תשתוק! ענה! ענה! – וכשהרופא עמד ולא ענה, לא פתח את פיו, התחיל רוגזו של פטר האלדה גואה, תוסס ורותח להחריד.

שתיקתו של הרופא מילאה אותו ארס־נחשים מעלה קצף. לחינם צעק, איים, צרח לו אל תוך פניו – הלה עמד ושתק. ולבסוף עמד כנגדו פנים אל פנים וביקשו בקול תחנונים: – רק מילה אחת, אדון דוקטור, רק מילה אחת! אני מבקש! מילה אחת! – אותו ממזר יהודי אמר לי, שארצכם היא פאלשתינה. ואתה אמרת: לא. מהי האמת? – דבר! דבר, אמרתי! הלא יודע אתה מה צפוי לך! הראיתי לך את המנהל על כרי האשפה! – – דבר! – צעק בקול צרוד – דבר, משום שאני – –!

– אדון האלדה – נשמע פתאום קולו של הרופא כמו מתוך מרתף – זה מזיק ללבך – –

פטר האלדה עמד רגע מאובן. יהודי זה מתעלל בו. זה עובר כל גבול! –

– לא זאת שאלתיך!! – צרח בגרון שורק – ענה על מה ששאלתיך! אתה שומע?! – שיניו חרקו בקול, הוא הרים את שתי ידיו להנחיתן על פניו של הרופא. אחר כך מילא פיו לירוק לו בפניו – אך לא. לא להתרגז. הוא יירגע. ככה. לא להתרגז. להיפך. לשבת במנוחה ולחשוב, מה לעשות ביהודי זה מה שאיש לא עשה עדיין לשום אדם בעולם. – ורגש עדנים מתוק וחם עבר בדמו. – לבו פיחפח בו כמנוע מקולקל וכל אבריו התחילו מרטטים. מה לעשות באדם זה? מה לעשות? – ופתאום, כמי שנכווה מנשיכת עקרב, קפץ ממקומו ובמלוא כוחו צרח בחירוק שיניים כשהוא מתקרב אל הרופא? – מנוול! – אל תשתוק! – ענה! – ענה! – מדוע אין ליהו – – – אוי! –

ונפל מלא קומתו והשתטח מת.

– – –