רקע
בן אביגדור
Fata Morgana דמיון ומציאות
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

Fata Morgana!

האם לא זהו הסך-הכול של כל תקופה ותקופה מעבודתו הספרותית? האם לא זהו הסך-הכול מכל עבודת-הסופרים שלו? כמה תקופות כבר עברו בעבודתו, וקץ כל אחת ואחת – אחד…

Fata Morgana!

מה גדולה ההתלהבות-התמימה בראשית כל אחת ומה גדולה התוחלת הנכזבה, מה רב הייאוש בסופה!…

הייקחו לבו עתה להתעורר עוד הפעם אחרי נפלו, לחפש ולמצא לו דרך-עבודה חדשה, מטרה חדשה, אל חדש? האם לא בא כבר מועד להכיר לדעת כי כל החיים גם הם רק Fata Morgana?

ומה יתרון לו מכל עמלו? האם לא מוטב לו לנפץ את עטו ולעזוב את עבודתו לגמרי, לבלי שוב אליה עוד?

 

[א]

התקופה הראשונה היתה תקופת האהבה. הוא היה אז עוד צעיר לימים, מלא כוח עלומים ואש הנוער, תום ואמונה. ואז נפגש ראשונה עמה, עם אותה הנערה היפה, וייאהבה. והאהבה היתה עזה, סוערת, אהבת-הנוער הראשונה. אז נפתח ראשונה מקור השירה שבנשמתו. אז החל להביע את רגשותיו בשירה. אז שר שירי אהבה לוהטים, סוערים וכבירים. את כל האש הגדולה שבנשמתו העלה בשירתו, את כל רוחו הסוער נפח בה, את כל רגשותיו העמוקים יצק בה. ויהי שירו שיר השירים של האהבה. שירתו הביעה כל אשר במעמקי נפשו פנימה: כל עוז אהבתו וחשקו לה, ליפה; כל שכרון חושיו למראה פניה היפים ולשמע קולה הנעים; כל הקסם השפוך על כל יצירי בשרה, מבנה גווה הרך ונועם הליכותיה; כל כליון-נפשו וגעגועיו אליה; כל ספקותיו וייסורי נפשו המרים פן לא מצאה אהבתו אליה הד בלבה; כל הקנאה האוכלת את בשרו בראותו אותה בחברת אחרים…

שירתו היתה שירת העדן והתופת של האהבה. והנערה לא שעתה אליו בראשונה. גאיונה היתה, וממרום הביטה אליו ותיבז לו. וככל אשר פנתה לו עורף כן רדף הוא אחריה, כן גדלה אהבתו אליה וכן גברה ועצמה בת-שירתו.

וכה חלפו שנים אחדות וסוף סוף דלק אחריה וישיגה. סוף סוף לכד את לב הגאיונה ותאהבהו גם היא.

אז היה מאושר.

אבל האושר לא ארך. אך חדלה הנערה מפנות לו עורף, אך חדלה המלחמה בשביל האהבה, אך נתנה לו אהבתה במתנה, אך התמכרה אליו בכל חושיה באהבתה אותו – ותרף אהבתו אליה, ותלך הלוך ורפה, עד אשר היתה לאפס.

האהבה חדלה מהיות בעיניו לבת-אלים ותהי לו לשפחה.

האהבה ירדה מקדושתה ותהי לו לחולין, ללחם חוקו, ותאבד את חינה וערכה בעיניו.


 

[ב]

אז באה התקופה השניה, תקופת התהילה והכבוד. הוא הציב לו אז מטרה חדשה בעבודתו: לנחול לו שם, תהילה וכבוד, להיות לאחד מגדולי הסופרים הנודעים בעולם, אשר שמם נישא על כל לשון, אשר תהילתם בחוץ תרון וכבודם מלא הארץ.

אז החל לכתוב בשיר ובפרוזה דברים מהוקצעים ומיופים, מפותחים ומסולסלים, ומטרת כולם לעשות לו שם בארץ ולנחול על ידם תהילה וכבוד. אבל ככל אשר שאף למטרתו כן התרחקה ממנו והלאה, וככל אשר רדף אחרי התהילה והכבוד כן ברחו הם ממנו, וינחל קלון תחת כבוד. בני ההמון לא הבינו את דבריו, סלסוליו וצעצועיו, ובני העלייה ראו בהם אך מלאכותיות, דברים עשויים, בלי תוכן טבעי, בלי רוח שירה ונשמת-ספרות.

אז התחמץ לבו בקירבו ונפשו מלאה מרורות… אז התייאש מן התהילה והכבוד וייפן עורף לכל הקהל הגדול, אשר למענו כתב ולתהילתו שאף, ויתבודד, ויצטמצם בעולמו הפנימי ויתעמק בו, וייחל לשיר ולכתוב בלי כל מטרה, אך לרווחת נפשו, להקל את משא יגונו, לשיח עם לבו ולשפוך את נפשו בשירתו… ותהי אז מטרת עבודתו – העבודה בעצמה. ואז – התקרב למטרתו בהיסח הדעת; אז החלה עבודתו להסב אליה את עין הקהל; אז החלו להלל את פועלו בשער; אז החלו להנחילו תהילה וכבוד מכל עברים.

ותעבורנה שנים מספר, ושמו, שם ישובב הסופר, היה מהולל בפי כל, ויהי לאחד הסופרים הגדולים בארץ, לאחד משוכני מרומי הפרנס.

אז היה מאושר. אבל האושר לא ארך. הוא החל להתבונן אל התהילה והכבוד, המוגשים לו מכל עברים, בעיניים חודרות, ואז נוכח לצערו, כי בכל מהלליו ומכבדיו אין מי כמעט שיירד לעומקה של שירתו, שיבין את מהותה וירגיש את תוך תוכה; כי מכל קהל מעריציו רק מעטים מאוד שיש להם דעה עצמית במשפטם על מעשי ידיו, והרוב הגדול שבהם נשען רק על משענות מלאכותיות, על משפטי אחרים; כי גם אלה המעטים שנשענו על משפטם העצמי, מחולקים זה עם זה בדעה על סיבת משפטם: האחד מכניס בדבריו כוונה זו והשני – כוונה אחרת, בעוד ששתיהן לא עלו על לבו כלל. בייחוד נוכח לדעת, כי אחרי שיצא לו כבר שם טוב, כל היוצא מעטו מתקבל מהקהל בתהילה וכבוד, מבלי כל הבחנה. איזה ערך יש איפוא לתהילת כל הקהל הנבער הזה, שאין בו כל טעם והבחנה בין טוב לרע?

אז ירק בבוז בכל התהילה והכבוד אשר פיזרו לו מכל עברים וינפץ את עטו, עט-התהילה וייחדל מכתוב…


 

[ג]

אז באה התקופה השלישית, תקופת העושר. הוא הציב לו אז מטרה חדשה בעבודתו: לנחול לו עושר. הוא בחל בתהילה וכבוד שאין להם כל יסוד נכון, וישאף להון, לצבור לו כסף בעבודתו, דבר שיש בו ממש. הכסף ינחיל לו גם תהילה וכבוד שיסודם אמת, כי כל בני האדם יודעים להוקיר את ערך הכסף ולכבד את בעליו. ואולם לא זה העיקר. הכסף ייתן לו כוח וממשלה בידו. הכסף הוא המושל היותר תקיף שבעולם, הכל ייחתו מפניו והכול מתרפסים לפניו. עד עתה כשבא בחברת אנשי מעשה, אילי-הארץ ועשיריה, הביטו אליו מגבוה, ויבוזו לו: הנה המשורר, הסופר, החוזה ובעל החלומות, הנה חדל! ועתה יהיה גם הוא לאיש מעשה, לאיש אשר לו כסף וזהב. הכסף ייתן לו גם את היכולת לראות בטובה ולהתענג בחיים. אז החל להתנשא במעלות הפרנס ולאחוז שנית בעט ולחבר דברים יותר טובים ויותר יפים, להדפיסם ולמוכרם. אבל ככל אשר התנשא במעלות הפרנס כן מעטו קוני ספריו, וככל אשר שיפר את מעשי ישיו וישכללם כן איבדו את חינם בעיני הקהל וכן מעטו דורשיו.

אז לחש לו אחד המו"ל החרוצים באוזנו, כי על כן מעטו קוני ספריו יען אשר התנשא יותר מדי במעלות הפרנס, כי מרום הוא מהקהל, ואם חפץ הוא שיהיו ספריו יותר רצויים לקהל, עליו לרדת מעלות אחדות מן ההר ולדבר משם אל העם, ולבחור לו עט חדש לעבודתו, עט-זהב. והסגולה הועילה. הוא ירד מעלות אחדות והספר שערך שם נפוץ בקהל במספר רב וינחל לו הון.

אז הוסיף לרדת מן ההר אל העם יותר ויותר, וככל אשר הוסיף לרדת כן הוסיף להתעשר ולצבור לו הון רב. לאחרונה ירד לגמרי מן ההר ויתיצב בתוך העם ויטה אוזן רק לאשר יגיד לו הקהל, ויכתוב רק את אשר יחפוץ ויעשר עושר רב. אז היה לאחד העשירים הגדולים בארץ.

אז גדל הכבוד אשר חלק לו העם פי שבעים ושבעה מבראשונה; אז השכימו גם שרים ורוזנים לפתחו; אז רבו ידידיו ואוהביו גם בקרב הסופרים אשר לפנים, בהיות שמו מהולל רק בתור משורר וסופר בלבד, קינאו בשמו הטוב והיו לו לאויבים; אז היה הארי שבחבורת הסופרים וימשול בממלכת הספרות ממשל רב.

כה עברו שנים רבות.

ואולם לאט לאט נפקחו עיניו לדעת כי גם זה הבל וריק, כי גם עבודתו זו לא הביאה לו אושר, וכי התקופה הזאת היתה לו לתקופה היותר רעה שבחייו.

ראשית, לא הביא לו העושר את שבע-הרצון שקיווה לו, כי “אוהב כסף לא ישבע כסף”, וככל אשר רב עושרו כן גדלה תאוותו להגדילו וכן לא היה שבע רצון במידתו; שנית נעדרה המנוחה מקירבו, בהיותו חרד תמיד על כספו ושומר עליו לבל יבלעוהו זרים ולא ידע מנוחה ביום ושינה בלילה; שלישית, מנע ממנו העושר מהתענג בחיים, כי בהיותו לאוהב כסף חס על כל פרוטה ופרוטה מהוציאה לבטלה, ויהי לעכברא דשכיב אדינרי; רביעית, הנה לא הוא המושל כי אם עושרו משל בו, ויהי לו לעבד

ומשועבד לו שעבוד גמור; חמישית, כל אוהביו וידידיו היו עליו למשא בחלקותיהם אשר העתירו עליו וחנופותיהם אשר הקטירו לו, וכולם רק לכספו נשאו עיניהם. ועל כל אלה נפקחו עיניו לראות כי במחיר יקר מאד רכש לו את עושרו, בנשמתו, בכשרונו. רוח אלוהים סר מקירבו מעת אשר החל לכתוב רק בעד הכסף. את נשמתו מכר לשטן, את כשרונו הקריב על מזבח אלילו, הממון. אז התנודד מצער ומכאב. ויפזר את כספו לעניים ויטהר מן הזוהמה והחלאה אשר דבקו בו בימי עושרו, וינפץ את עט-הזהב אשר לו לרסיסים…


 

[ד]

אז באה התקופה הרביעית, תקופת המוסר. הוא הציב לו מטרה חדשה בעבודתו, לעבוד לטובת הציבור, להטיף מוסר לבני האדם, להורות להם את הטוב ואת הצדק. כל המטרות הפרטיות שהיו לו בעבודתו לפנים הן היו לאפס, חייו הפרטים ריקים עתה מאהבה. בתהילה וכבוד ששבע למכביר בחל, וגם העושר היה לו לאסון ויפזר אותו לאחרים.

וכל אלה באו לו יען כי הלך עד כה בדרך לא טוב, כי רק את טובת עצמו ביקש בעבודתו, כי היתה לו עבודתו רק לאמצעי לטובתו הוא. עתה נפקחו עיניו לראות ולהכיר מטרת עבודת הסופר, אשר רוח ממרום בו, אשר חננו אלוהים בכשרון וייתן לו לשון לימודים ועט-סופר, הלא היא: להיות לנביא, למוכיח לבני האדם, ללמד תועים בינה, לטעת את דברי אלוהי הצדק בלבבות, לבער אחרי הרע, הרשעה והזדון שבקרב החברה האנושית.

היש מטרה נעלה יותר מזה לסופר?

אז החל לכתוב רק לתועלת הכלל, לטובת אחרים. אז החל לכתוב את ספריו המלאים רק מוסר וצדק. פעם השמיע קולו ברמה וידבר רתת וימטר אש וגפרית על סביבותיו, ויהי עטו אז לשבט מוסר להכות בו על קדקוד כל עושי הרשעה.

ויהי עטו אז למטאטא השמד, לטאטא את כל הסחי והזוהמה שבקרב החברה. ויהי עטו אז לחרב פיפיות לגזור בו על ימין ועל שמאל. ונשוא לא נשא אז פני איש ומפלגה, ורק את אשר שמה האמת בפיו השמיע ליחיד ולרבים.

בשוט לשונו היכה את העשירים, הטוחנים פני עניים, את התקיפים העושקים ומוצצים דמי החלשים; וגם על העניים והחלשים, הנעשקים והמצוצים שפך את חמתו, על אשר ייתנו גוום למכים ולחייהם למורטים, על אשר ייתנו את עצמם להיות למרמס לרגלי התקיפים, על אשר לא יגנו על זכויותיהם בכוח.

ופעם כאוב מארץ השמיע אמרתו וידבר תחנונים וישפוך דמעות רבות. ויהי עטו אז למקונן על צרות הנדכאים והנענים ולשופך דמעות על גורל הנעלבים. ויהי עטו אז לשליח-רחמים, להרך את הלבבות הקשים ולעורר רחמים בקרב בעלי יכולת על העניים וקשי-יום. ויהי עטו אז למלאך השלום והאהבה, לשכך את חמת המריבים והנלחמים זה בזה, לקרב את המפלגות והקיבוצים זה לזה, ולעורר את אהבת הבריות, אהבת האדם לאדם, אהבת עם למשנהו, בקרב בני החברה.

ודרכים שונים בחר לו בעבודתו זו: פעם היו ספריו לראי נאמן לחיים, שבו נשקפה המציאות בכל כיעורה ונוולותה, בכל הוותה ומרירותה, בהיות בהם החיים ההווים מצויירים בצבעים נאמנים, למען אשר יראו בני האדם על ידם את ערוותם ויתבוששו, למען אשר יתעורר גועל נפש בקירבם למראה חייהם המכוערים וישאפו לשנותם. ופעם היו ספריו למקסם-נעים להחיים, שבו שחק העתיד האפשרי לפני בני האדם, עתיד מלא הוד ונועם, בכל יופיו וחינו, בהיותם מתארים את החיים שאינם עוד במציאות, שנבראו רק במוחו הקוסם ובלבו הבוער של המשורר, למער אשר ימשכו אחריהם בקסמם ויופיים את בני ההווה, ויתאמצו להגיע במהרה אל האידיאלים הנעלים המזהירים לפניהם. אז היו באמת עיתים רבות אשר בהן היה המשורר מלא רצון ואושר הנפש.

אבל האושר לא ארך.

כי כפעם בפעם התעורר מתרדמת ההזיה השפוכה עליו וייחל להתבונן אל החיים בעיניים פקוחות, ואז נוכח לדעת כי רק מרוב תום והזייה נפתה להאמין, כי יש בכוח עט וספרים לשנות את ערכי החיים, את המציאות; כי כל המוסר שבספריו הוא לא לעזר ולא להועיל, כי איננו עושה כל רושם ממשי בקרב החברה לשנות את דרכה לטוב; כי העולם כמנהגו נוהג, למרות צעקותיו ומחאותיו, למרות תחנוניו ודמעותיו. התקיפים והעריצים בזים לו ולמוסרו, ומביטים אליו כאל בטלן הוזה הרחוק מהחיים וצורכיהם, והחלשים והנדכאים אינם שומעים כלל את דבריו מקוצר-רוח ומעבודה קשה. הנה הוא כותב את דבריו בדמע עיניו ובדמי לבבו, בכל עומק הצער והכאב הלוהט שבנשמתו, ושם קוראים את דבריו ומהללים את יפי סגנונו ונועם שפתו, והמבקרים באים וקושרים כתרים לכשרונו הספרותי, כאילו אל זה הוא נושא את נפשו. הוא נוכח לדעת כי יש גם אשר החיים המנוולים, חיי החטא והזדון, שהוא מתאר בספריו בצבעים כל כך נאמנים, תחת לעורר בקרב קוראיו רגשי תיעוב וגואל נפש להם הינם מושכים אחריהם את לב קוראיו לחקות אותם ולטעום גם הם מפרי החטא והזוהמה שבהם; והחיים היפים והנעלים, חיי הטוהר וצדק של העתיד, שהוא מעביר לפניהם, נוסכים עליהם תרדמה, לבלי התבונן כלל אליהם, או מעוררים בקרבם פטורי שפה ומנוד ראש של לעג. אז התעורר מחלומו ושכרון רוחו פג ורוח הקודש נסתלקה מעליו וייחדל מכתוב… Fata Morgana!


 

[ה]

אז באה התקופה החמישית, היא האחרונה, תקופת היופי. רעיון חדש עלה אז על לבו: אין כל פלא שהמוסר אינו פועל כל פעולה על בני האדם לשנות את דרכם לטוב, בהיותם שקועים כל הימים בגסות החיים וכיעורם, במצולות המציאות היבשה, מבלי הכירם את היופי שבטבע ובחיים, באמנות ובשירה. רק אותו היופי הנשגב, האין-סופי, שבכל היקום, שבכל בריאות האלוהים והאדם, רק הוא מסוגל לרומם את רוח האדם ולטהר את נפשו; רק הוא מסוגל לברוא לב חדש לבני האדם ולשנות את ערכי חייהם. רק אז כאשר יתעלו ויתעדנו בני האדם על ידי הכרת היופי הנצחי שמסביב להם; רק אז כאשר תתלהב נפשם ולבם יילך שבי מקסמי כל הטוב והיפה שבכל הגדול והיפה; רק אז יהפוך הכושי שבאדם את עורו, והעבד הגס והמשועבד לקטנות שבחיים יהיה לבן מלך, חופשי ובן-חורין גמור – ואז יבוא המוסר מאליו; אז תחדל הרשעה וממשלת הזדון שבחיים; אז ישפך רוח תום ואהבה על כל הנברא בצלם אלוהים, והכול יתעדן, יגדל ויתקדש…

אז החל לכתוב את ספריו היפים על היופי באלפי גווניו: על היופי שבאלוהים ובבריאה; על היופי שבארץ ובשמים, שבשמשות ובלבנות ובכל העולמות הגדולים הגלויים והנסתרים, בכל הנקודות הקטנות והמאירות; על היופי שבאביב ובחורף, שבחוויה ובכיליון, שבחיים ובמוות; על היופי שבמציאות ובדמיון, שבאהבה ובנקמה, שבמלחמה ובשלום; על היופי שבשירה ובאומנות.

אז כתב את ספריו על יפי הטבע והאמנות המחקה אותה; על יפי הטבע שברא האלוהים ועל יפי תמצית הטבע שברא האדם; על היופי שבמעשי בראשית ושבמעשי האחרית, שבכל אשר יחדש ויברא האדם בכל יום, למן הימים הראשונים ועד הימים האחרונים.

אז כתב את ספריו על היוצרים והאמנים והגדולים, על המשוררים, המזמרים והמנגנים, המשחקים והמחוללים, על הציירים והמפסלים, שבהם התאמץ להרחיב את ראיית בני האדם ולפתח את שמיעתם, למען אשר יראו את אשר מסביב להם בעיניים חדשות וישמעו את קול האלוהים המתהלך בגן הבריאה למקצהו האחד עד קצהו השני.

בכנפי הנשר התרומם אל על ויהי מאושר בחושבו כי נושא הוא בכנפיו את כל בני האדם וגם הם מתרוממים איתו אל על…

אבל פתאום גז חלומו וירא וייווכח, כי כנפיו קלות למאוד, כי רק הוא התרומם בטיסתו; אבל כל הקהל הגדול נשאר על עמדו מתחת, בשפל…

היופי שבטבע ובכל בריאת האלוהים היפה איננו מושך אחריו כל לב, “מאי קא משמע לן?” הם שואלים למקרא דבריו הנישאים על יפי הטבע והבריאה, הכי לא ידוע זה גם לנו בלעדו ואיזה חידוש הוא משמיע לנו בזה? ומה בצע בכל אלה? כן, מה בצע?! איך יכירו לדעת את היופי אם גם בהתבוננם בו לא יסירו מעל עיניהם את אותם המשקפיים המגואלים, משקפי הבצע והתועלת המעשית? ויש אמנם רבים המהללים את יפי הטבע, אבל רק מן השפה ולחוץ, רק מתוך חובה לברך על זה איזה ברכות, או בתור חיקוי ונימוס ריק; אבל ההכרה החיה מהדר הטבע ויופיו נעדרה מלבם, ואיך אפשר שיביטו אל הדר הטבע ויופיו בהתבוננות הראויה ויתענגו עליהם, אם היו להם כל מחמדי הטבע לקניינים, שכל אחד אומר כי לו הם, והם מתעצמים ומריבים עליהם זה עם זה ונלחמים על אודותם כל הימים?

והיופי שבאמנות גם הוא איננו לוקח את הלבבות באמת. אמנם לו יש מעריצים ומכבדים במספר רב יותר, יען כי בכמה מקצועות הוא רק חיקוי להטבע, מלאכותי במידה ידועה; אבל גם היה הוא על פי רוב רק לקניין שמתהדרים בו לעומת אחרים, לקניין שקונים אותו בכסף ומציגים אותו בחדרי משכית, מבלי אותה ההכרה החיה הדרושה, מבלי אותה ההסתכלות העמוקה בנשמה המחייה אותו והתרוממות הנפש הראויה למראה בריאה אמנית אמיתית. וכל אותם מעריצי האמנות הם ברובם נעדרי חוש היופי הטבעי ונגררים על כן בבלי דעת אחרי משפטי אחרים, ואשר על כן הם רק מפטירים בשפתם תהילות האמנים המוסכמים מאחרים ובריאותיהם המפורסמות.

לא! קשה להביא את הכרת היופי בלבות אלא שלא חוננו בכשרון הכרת היופי מטבעם… אי אפשר לתת לבני אדם לב חדש, עיניים חדשות ואזניים אחרות…

ולעומת אלה השלווים והדשנים המתהדרים באמנות וביופי ולבם נבוב, יש הרבה, הרבה בני אדם שחוננו מיוצרם בכשרון הכרת היופי; אבל המציאות המרה, ייסורי החיים ופגעיהם מרחיקים אותם בזרוע מעולם היופי… איך אפשר לאמור שירה באזניהם ולשפוך את רוח היופי עליהם אם טובעים הם בים צרה וגוועים ברעב ונצמקים במחסור?

הוא התעורר גם מחלומו זה ויחדל ממנו.

Fata Morgana!


בדד ישב לו המשורר בדמי הליל האפל על מעקת עלייתו ורוחו מלא אבלות ויאוש…

אפלה ודממה מסביב, אין זיק אור, אין כוכב נחמה…

מה יתרון לו מכל עמלו?…

* * *

– אל נא תיוואש, יקירי! – הגיע לאזניו קול נעים, ולפניו הופיע כרובו האהוב, כרוב הדמיון – הבה ואשאך רגעי מספר על כנפי ואראך איזה ממחוזות החיים, וראית את היתרון שבעמלך…

וכעבור רגע הובא אל אחד הבתים הקטנים והנמוכים אשר באחד הרחובות הנשכחים, בחדר צר ואפל, מלא עשן ואשר מכל פינותיו נשקף העוני באלפי עיניים, ששם אל שולחן קטן וצולע, לאור נר כהה, יושב עלם אחד לבן-פנים וכחוש, בעל לחיים נובלות ושפתים צומקות, לבוש קרעים ורועד מקור וקורא בספר.

לרגעים הוא מרטיב את לשונו ברוקו ובולע אותו כמו להשקיט בזה רעבונו או צמאונו. רק עיניו יפות ומאירות, ועל פניו שפוכה נהרה. – הרואה אתה את העלם הזה? – לחש לו כרובו – הוא נקשה מרעב ורועד מקור. חייו ההווים רעים ומרים מאוד. יתום הוא מאב ואם. כל היום עבד בזיעת אפו להשתכר מטבעות אחדות לכלכל בזה את אחיו הקטן הלומד “בתלמוד תורה” ולקנות מעט יין להביא אל אחותו הצעירה ממנו, השוכבת בבית החולים, והוא בעצמו רעב ללחם, והנה עתה שב מעבודתו ומביקורו את אחותו בבית-החולים ואת אחיו בתלמוד תורה, והוא מוצא נוחם לנפשו בקריאת הספר אשר לפניו. והיודע אתה מה הוא קורא? הבט נא.

הוא הביט ויכר כרגע כי קורא העלם באחד מספריו שחיבר הוא. – ועל מה זה ינהרו כה פניו? – שאל את הכרוב.

  • ספרך מעורר בקירבו תקוות טובות של העתיד – השיב הכרוב. הוא רואה עתה בדמיונו, לרגלי קריאתו בספרך, את עצמו בעתיד, בתור איש גיבור ושבע אהבה ורצון, עושר ואושר…

– ואיך יהיו חייו באמת? – שאל המשורר. – חיים רעים ומרים מאד, חיי עוני ושפלות, ייסורים ומכאובים. Fata Morgana! התפרץ קול המשורר במרירות.

______________

כעבור רגעים מספר התנשא הכרוב שנית ויבא את המשורר אל בית-האוסף לזקנים, בית דל ועזוב, מלא שיממון וייאוש, והנה שם באחת הפינות, באחת המיטות השבורות שוכב זקן חולה אחד, אשר עיניו סגורות למחצה, והמות כבר החל לחרות תוויו על פניו.

ופתאום אורו עיני הזקן ויבט סביבותיו בעיניים מלאות רצון ונחמת אושר. – מה זה היה לזקן הגווע שאורו פניו פתאום? – שאל המשורר את הכרוב בתימהון. –לפני שעות אחדות קרא באחד מספריך – השיב הכרוב – והוא עורר בקירבו זכרונות נרדמים של הילדות, העוברים עתה ברוח לפני הזקן, והם נסכו עליו אור מיוחד ונחמה לפני עזבו את עמק הבכא. – ואיך היתה ילדותו של הזקן? ואיך היו חייו באמת? – שאל המשורר.

  • ילדות מרה וחיים מרים, אבל יען כי מעת לעת הורעו חייו, נדמו בעיניו העיתים שעברו ליותר טובות מהבאות אחריהן, ועתה באחרית חייו נדמתה לו ילדותו כגן-עדן, מלא אושר ונועם. וזה פעל ספרך – השיב הכרוב.

Fata Morgana! קרא המשורר שנית במרירות.

– כן! – השיב הכרוב בקול מביע נחמה – שם עורר ספרך Fata Morgana של העתיד, ופה – Fata Morgana של העבר, וזה היתרון שבעמלך, כיתרון שבעמל כל משורר אמיתי, שיכול לוא גם לרגעי מספר לעורר בלב קוראיו אילוזיות נעימות כאלה להיות להם לנחמה ברגעי חייהם ההווים המרים.

המלצות קוראים
תגיות