רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
שׁבֻעַת משׁה: - אגדה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

Untitled-1.jpg

בארץ גשן על שפת היאר נילוס, עומד אהל רועה. מבעד מסך הפתח נראים עצי=תמר עם כפותיהם הארֻכּוֹת הפרושות כסֻכָּה ירוקה, ושם הלאה כר נחמד, שעליו רועים כבשים ועזים, עגלים וסיחים.

ועל יד הצאן מתעלסים בני הרועים, מטפסים על העצים, מסתובבים כגלגל, מתאבקים ורודפים איש אחר רעהו, כל אחד משתדל לעשות נפלאות, ותרועת שמחתם נתערבה עם שירת הַבֹּקֶר של הצפרים.

בעת ההיא יצאה בחפזון מהאהל נערה אחת שזופת1 פנים, אבל יפה מאד; עיניה הלוהטות הבריקו בברק=שמחה ובקול עלז קראה: משה, משה! אַיֶךָּ?

— מה שם? קרא הילד משה בקול צלול ונעים כצליל הכסף.

— מהר וָרֵד מעל התומר! קראה הנערה. — הנה הביאו בשבילך בגדים מבית פרעה, בגדי מלכות.

הילד מהר וַיְזַנֵּק מן האילן, כחץ מקשת.

הנערה היתה מרים, אחות משה, הָעֲתִידָה להיות נביאה בישראל. היא פִּתְּחָה מהר צרור של חפצים, אשר הוּבְאוּ עכְשָׁו מבית פרעה בשביל משה.

— ראה איזה בגדים נשלחו לך! קראה מרים. — מעיל משי ורביד זהב… מה יפים הם! הרביד הוא כֻּלּו זהב טהור וּמְשֻׁבָּץ באבנים טובות ומרגליות. רק בני מלכים לובשים בגדים כאלה.

יחד עם משה מהרו גם רֵעיו, הילדים העניים, ויבואו להסתכל בבגדים היקרים אשר כמוהם לא ראו מעודם, גם אצל בני קֹרַח העשיר. אחד מהנערים נגש ויאמר גם הוא לְמַשֵּׁש את המעיל המשי, אך מרים גערה בו ותרחיקהו, לְבַל ילכלך בידיו את הָאֶרֶג היקר.

עיני משה התנוצצו משמחה. הוא מהר להסיר מעליו את בגדיו הצואים וילבש מחלצות, אשר הוסיפו יֹפִי על יָפְיוֹ, שֶׁנָּחַל מאת יוצרו.

מרים נתמלאה התפעלות בראותה אותו בהדר=לבושו.

— ראי, אמא, מה יפה עכשו משה שלנו! קראה מרים אל אמא שישבה לה לבדד בצל האהל, וכמו ענן דאגה כסה את פניה הרעננים…

משה הביט אל אמו, וימהר ויתרפק עליה, ויחבק את צוארה בידיו הרכות והחמות. הוא אהב מאד את אמו והרגיש, כי שרויה היא בצער.

— למה זה, אמא, הִנָּךְ עְצובה? קרא הנער בהרימו את עיניו הגדולות והשחורות אל אמו, אשר ישבה וראשה תלוי לה על חזה ועיניה מלאות דמעות. — אַל נא, אמי, תבכי. הן אנכי אוהבך, אוהבך עד מאד! הבי נא אֶשָּקֵךְ. והוא נשק אותה נשיקות רבות וחמות בלחייה, בעיניה, בצוארה. אכן לא בפעם הראשונה באה הדאגה להטיף נטפי יגון אל כוס שמחתה של האשה הזאת, כי תמיד היה לבה מלא חרדה לבנה מחמד נפשה. היא ראתה כי ילד־פלא הוא. ה' נתן לו ביד רחבה את כל המנות היפות שהוא מעניק לפעמים לבחירי הָאֱנוּשִׁיוּת.2 מיום ליום גדל הילד בגופו ובנשמתו, בכחו ובתבונתו, ואמו ראתה כל אלה ותשמח, אך בשמחתה היתה מסוכה גם רוח דאגה וחרדה. ולפעמים תפשה את הילד ותלחצהו אל לבה, כמו אמרה להגן עליו מפני הליסטים הבאים לְגָּזְלוֹ מעל זְרֹעוֹתֶיהָ…


_____________________


  • אמא הטובה, אמא היקרה, הגידי נא לי, למה תבכי?

— הה, משה, אורי, נשמתי! — קראה האשה ותמח דמעותיה מעל עיניה. — הרבה אמהות מקנאות ביוכבד אמך, כי לה בן חכם וִיפֵה־תֹאר כמוך. הן מקנאות בי, כי בת פרעה אוֹהֲבָתֶךָ, כי היא נכונה לעשות עמך חסד וּלְאַמֶצְךָ לה לבן; אבל לעתים אני מְקַנְּאָה בהן, על כי בניהן אינם יפים כמוך ואינם חכמים כמוך… מוטב שהיית גם אתה עברי פשוט, מְעֻנֶּה בעבודת פרך ככל אחיך…


_____________________


— האם צר לך, אמי, כי בשבתי בהיכל פרעה לא תוכלי לראותי יום, יום?

— ובעיניך, בני, קל הדבר להפרד מאמך ולא לראותה רק לזמנים רחוקים? שאלה יוכבד בשחק=עצוב מתוך דמעות.

— אמנם, אמי, גם לי צר מאד על הדבר הזה, אבל הלא צריכים אנו לעשות את רצון בת המלך, כי לולא היא, כי אז טֻבעתי במי היאור ולא יכולנו לראות איש את פני אחיו גם לעתים רחוקות.

— הה, בני יקירי! — קראה האם מעמק לבה. —

מי יודע אם לא יותר טוב היה גם לך גם לי לוּ ירדת במצֻלוֹת היאור, או לוּ גם היית לברות לשני התנין הנורא? מי יודע אם בעקב אשרנו הגדול אינה כרוכה קללה נוראה?

— איזו קללה, אמא? שאל הילד. — הגידי נא איזו קללה? ממה זה תפחדי?

— שמע נא, בני, אנכי אגיד לך עכשו את הדאגה שמלאה תמיד את לבי מיום שהצילה אותך בת פרעה ממות. אמנם ילד אתה, אבל ה׳ חננך בשכל רב וחכמה יתרה, והנני בטוחה, כי תבין את

דברי, ואם לא תבין עכשו, תשים אותם על לבך ותבינם אחרי כן כשתגדל…


בתיה בת פרעה הצילתך ממות ומסרה אותך על ידי להניקך עד כי תגדל, ואחרי כן תקח אותך אליה אל היכל המלך. שם תתחנך בתוך גדולי המלוכה, בני השרים הגדולים והחרטמים, יועצי פרעה, יהיו לך לחברים, כל חמֻדות התבל לא יחשכו ממך, עשרות עבדים ושפחות ישרתוך, טוב יהיה לך, טוב עד מאד; את אשר לא ראה אחד מבני עמך בחלום, תראה אתה בהקיץ; ובשבתך בסוד מאֻשרים, אילי הארץ, ובשמעך שם כל הימים שם עמך מְנֹאָץ, ובהקשיבך תמיד לקול צוררינו המבזים אותנו וקוראים לנו עבדים גרים ובזוים, וראית איך חכמי יועצי פרעה שוחקים לאידנו, ומתחכמים להפשיט את עורנו במסים רבים וכבדים, ולשלול ממנו גם את כבוד האדם, — ואותך, בני החכם, קרבו בחסדם; עליך יאמרו, כי לא עברי הנך, כי אם איש מצרי, ועל עם המצרים תתחשב, וינבאו לך עתידות גדולות, כי תהיה שר גדול, משנה למלך מצרים, רודה בממלכה. כדברים האלה תשמע תמיד, בכל יום ובכל שעה, ומפי אנשים רבים, וגבירות יפות.

ומי יודע אם סוף סוף לא יפתוך מדיחיך אלה, ואמרת בלבבך: מה לי ולעם העברי? מה לי וליוכבד העבריה? הן בת פרעה הצילתני ממות, והיא דואגת לכל מחסורי, ואני מתחנך בין הַמִּצְרִים, בלשונם אני מדבר, ובמנהגיהם אני מתנהג, הבה אהיה גם אני למצרי באמת, ומצאתי חן בעיני פרעה ושריו, וברבות הימים יֵהָפֵךְ גם לבך לשנא את עמך, וישבת גם אתה בסודי יועצי פרעה, והתחכמת גם אתה עמהם איך לרדות באחיך העברים, ולהוסיף על עֻלָּם הקשה, ובידך תכתוב עליהם גזרות קשות, ועם חבריך העליזים תלעג לאיד אַחֶיךָ, לקלונם ואסונם. הה, משה, משה! רבים ראיתי מחכמי ישראל שהפכו ערף לעמם ועלו לגדֻלה, והנם היום מראשי צוררינו… ומדי העלותי על לבבי אולי תהיה, חלילה, גם אתה כאחד מהם, אולי גם משה בְּנִי יתנכר להוריו ויצרר את אחיו, אז יחשך העולם בעדי, ואני *מבקש לרדת שאולה, ובלבד שלא יראו עיני בקלקלתך… אמנם בני, איננו רשאים להשיב את פני בת פרעה, ואתה צריך לְהִפָּרֵד ממני ולשבת עמה, כי אסור לנו להיות כפויי טובה, אך דע לך — הוסיפה האשה בקומה ממקומה ובהראותה באצבעה על החרב התלויה על הקיר. — אם יִוָדַע לי כי התחברת עם המצרים, ובסודם פתחת את פיך לדבר דֹפי באחיך, אז אנכי, אנכי יוכבד אמך, בת לוי, אדקר את לבך בחרב הזאת בלי חמלה. אין חפץ לי בבן בוגד!

יוכבד היתה בעת ההיא יפה ואיומה כאחד.

— כן, אמי, דִּבַּרְתְּ! ענה משה. — כל בוגד לא יחיה. אולם לחנם אַתְּ חושדת בי: משה בנך ישמר את תורת אמו האהובה ולא יסיח ממנה את דעתו רגע. תמיד אזכר כי בן עמרם אנכי ובן עם=רם, מזרע אברהם, יצחק ויעקב. נקל יהיה לי לתת לכרת את לשוני מפי מהוציא משפתי דבר רע על עמנו.

פני יוכבד נהרו בשמעה את דברי בנה.

  • אמנם, בני, אמרה האשה בשמחה, — כזאת קויתי לשמע מפיך. אבל בזה עוד לא תצא ידי חובתך לעמך. לא דַי לעברי שיבלם את פיו מדַּבֵּר סרה בעמו, רוצה אני, כי תקדיש את כל כחך לעבוד לטובת עמך, כי בְשִׁבְתְּךָ בהיכל פרעה שָׂבֵעַ ומדֻשָּׁן עֹנג, תִּזְכֹּר, כי שם בארץ גֹשֶן אלפי, רבבות אחיך גֹוְעִים ברעב בעבדות וחרפה3, כי בשמעך קול מנגנים ושרים, תקשיב אֶנְחַת מֻכִּים ומעֻנּים בשבטי נוגשים אכזרים; רוצה אני, כי תרגיש תמיד, חרפת עמך חרפתך וִיסוּרֵי עמך יְסוּרֶיךָ.

מצותך, אמי היקרה, קדושה לי, ענה משה — אנכי אשמרנה כל ימי חיי.

השבעה נא לי, בני! השבעה נא, כי תקים את הבטחתך.

— נשבעתי לך, אמי, בה׳ אלהי העברים, נשבעתי לך בילדי עמנו הקדושים שהושלכו היאורה; נשבעתי לך בך, אמי, חביבתי — נשמתי, כי את כל כחי אקדיש לעמי. הרבה, הרבה אלמד, אֶאֱסֹף חכמה רבה, למען אוכל להביא בחכמתי תועלת לעמי, ובגדלי לא אנוח ולא אשקט עד אשר אסיר את חרפת גלותנו, והייתי לעמנו לגואל ומושיע. נשבעתי לך!

צלצל נשיקה חמה, שנשמעה משפתי האם לבנה היתה כענית אמן על השבועה הגדולה הזאת.

וברגע ההוא נשמע קול דהרות אבירים ושרי־אופנים.

מהרה עמדה על יד הָאֹהֶל מרכבת המלך השלוחה להביא את משה אל היכל פרעה.


  1. “שיופת” במקור המודפס, צ“ל: שזופת – הערת פב”י.  ↩

  2. בני האדם בכלל.  ↩

  3. “והרפה” במקור המודפס, צ“ל: וחרפה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות