א

בעיר הגדולה בּוּקַרֶסְת שבארץ רוֹמִינְיָא ישבו שני עברים מנכבדי העיר ועשיריה. שם האחד אליעזר ושם השני חֲנִינָא. ויהי לאליעזר בן ושמו יעקב וגם לחנינא היה בן ושמו יעקב. ובעודם בילדותם נשארו הילדים יתומים מֵאִמּוֹתיהם. כעבור איזה זמן לקחו אליעזר וחנינא להם נשים אֲחֵרות, והילדים

מצאו להם, תחת אֵם, אֵם־חורגת.

והאיש אליעזר היה ירא ה' ושומר מצותיו ולא סר מדרכי אבותיו ומכל הליכותיהם, וגם את יעקב בנו חִנֵך על פי דרכו ויתנהו על יד מלַמֵּד חשוב ללמדו תורה. ויעקב שקד על למודיו ויעש חיל.

וּלְמִלְכָּה, אשת אליעזר השניה, בנים מאישהּ הראשון, וילמדו גם הם עם יעקב אצל מלמד אחד. אפס הם לא השכילו כיעקב, והמלמד היה גוער בהם תמיד ואת יעקב קִלֵּס כתלמיד מצֻיָּן. ויקנאו בו אחיו וגם מלכה קִנְאָה בו ותשנאהו, ותמיד שמה עליו עלילות דברים. אם לקח איזה ספר והתחיל ללמד, גערה בו ואמרה, כי להִתְיָהֵר בשקדנותו בא. ואם ישב בלי עבודה, אמרה, כי עָצֵל הוא, והוא מרגיל גם את בניה לעצלות. בראותה כתם בבגדו, חֵרְפַתּוּ, כי מזהָם הוא, ואם לקח את המִּבְרֶשֶת לנקות את בגדו בִזַתּוּ, על שהוא עוסק הרבה במלבושו. ויהי יעקב נרדף וּמְגֻדָּף כל הימים.

ואחי יעקב הכעיסוהו תמיד וגם היו מכים אותו על לא דבר. פעם נתן נער אחד ליעקב קֻפְּסָה, שעליה תמונה יפה. ויבקשו אחיו ממנו לתת להם את הקפסה. ויאמר להם יעקב: הלא אתם שנאתם אותי ותמיד מכים אותי, ולמה באתם אלי לבקש ממני מתנות? וַיִשָׁבְעוּ האחים לו, כי מהיום ההוא והלאה לא יוסיפו עוד לרדפו, וּשְׁלוֹם אמת יהיה ביניהם לעד, רק שלא יחשך מהם את הקפסה. יעקב נאות להם ויתן להם את הקפסה, אך תיכף כשקבלו את הקפסה, הוסיפו לרדפו ולהכותו כמו בראשונה.

ויעקב היה אָמָן גדול לעשות פנסים מניר. ויעש לאחד מחבריו שני פנסים ובשכר עבודתו קבל ממנו נְיָר אדֹם ויעש פנס ממנו גם לעצמו. אז בקשו אחיו שיתן להם את הפנס, אך הוא לא נתן להם עוד. ויוציאו עליו דבה באזני אמם, כי יעקב גנב כסף וקנה את הפנס. ומלכה הכתה את יעקב מכה רבה. לשוא נשבע יעקב בציציותיו, כי לא גנב את הפנס ורק בעמלו קנהו; אך האֵם לא האמינה בדבריו, ואחיו שחקו לדמעותיו ויקראו: גנב, גנב! ויעקב לא מצא איש אשר יוכל לספר לפניו את צרתו, כי אביו היה טרוד במסחרו, ואף כי אהב מאד את יעקב בנו, לא מצא זמן לשוחח עמו ולדרש את שלומו.

וירא יעקב, כי אין שלום לו בבית אביו, ויאמר אל לבו: אין טוב לי, כי אם לשבת “בַּחֵדֶר”, כי שם מלמדי יָגֵן בעדי ולא יתנני בידי רוֹדפָי.

ויהי יעקב משכים תמיד ללכת אל החדר מכל הנערים וישם כל מעיניו בתורת ה'.

ב.

וחנינא היה איש משכיל, מדבר בלשון רומיניא ומלבושיו וכל הליכותיו כאחד מאצילי הרומינים. וגם פנינה אשתו השניה משכלת כמוהו, מדברת בלשון צרפת ופורטת על הפסנתר. ולה לא היה בן או בת, ותאמר לגדל את יעקב לה לבן ולחנכו כבן אצילים.

וַתְּלַמֵּד פנינה את יעקב לנשק ידיה בשכבו ובקומו ואחרי אָכלו ושתותו, ותורהו הלכות קידה והשתחויה ולמצוא חן בעיני האורחים העשירים הבאים אל ביתה. ותָסְב את שמו “יַשָה”, כשם בן נֵכר, כי השם יעקב העברי לא מצא חן בעיניה. אולם ישה היה נער קשה ערף ולא רצה לקבל עליו את כל חֻקי הנימוס שהאצילים מדקדקים בהם, ובצאתו החוצה היה רוקד כאיל וסובב כגלגל, מקפץ ומזמר.

פעם בא אורח אל בית אביו, וישה היה עסוק בצעצֻעיו ולא מהֵר להושיט לו את ידו. ותגער בו פנינה ותצוהו לגשת מַהֵר אל האורח ולהושיט לו את ידו. וישה בלי רצון עזב את צעצעיו ויקרב אל האורח ויושט לו את ידו השמאלית. ותוסף פנינה לגער בו ותאמר: הוי, נער חסר־נימוס! הלא למדתיך תמיד להושיט את היד הימנית. ויושט ישה לאורח את שתי ידיו.

ופנינה אדמה מכעש וכאשר הלך האורח, יסרה את ישה ותעמידהו על ברכיו בפנת החדר. אך כאשר הוסיפה ליסרהו, כן הוסיף הנער להַכְבֵּד את לבו ולא שמע בקולה.

מלחמה תמידית היתה בין פנינה ובין ישה. הוא השתדל להרגיז והיא הרבתה ליסרהו. אולם הוא היה קטן וחלש והיא היתה גדולה ובריאה, וכמובן הוא סבל מאמו החורגת הרבה יותר, מאשר סבלה היא מבנה החורג.

במלאת לישה תשע שנים נתן אותו אביו אל בית הספר אשר לגוים. וילבש ישה בגדי־שְרָד עם כפתרי כסף ותו של כסף על כובעו מפאת פניו. וישה היה תלמיד מקשיב ונבון מאד, והמורים היו מהללים אותו.

ואולם גם בבית הספר לא תמיד מצא ישה מנוחה. חברים אחדים מבני הרומינים היו לפעמים מחרפים אותו וקוראים לו בשמות של גְנָי. בכל זאת טוב היה לו לשבת בבית הספר, משבת בבית אביו ולהלחם עם אמו החורגת.

לפעמים היה ישה נפגש עם יעקב שכנו, אבל תמיד היו מביטים זה אל זה בבוז, כי ליעקב היו פאות ארֻכּוֹת ושלמה ארֻכָּה, מדבר ז’רגונית, וישה היה לבוש בגדי שרד ומדבר רומינית. על כן היה ישה לועג ליעקב ומורט את פאותיו, ויעקב היה קורא לו: גוי! משֻמָּד! ישה לא ידע מאומה מתורת ה' ומקורות עמו ישראל, ויעקב לא ידע מכל הנעשה על הארץ ומחכמות התבל. וכאשר גדלו הנערים, כן הוסיפו להתרחק איש מרעהו, ולא ידעו כי בני אב אחד הם, בני אברהם העברי.

ג.

וספורי התורה והנביאים לקחו את לב יעקב ויהיו שיחו והגיונו כל היום וכל הלילה. גם בשכבו על משכבו התיצבו לפניו במראה אבותינו הקדושים וכל גבורי ישראל, נביאיו וחכמיו.

ויהי היום וישב יעקב מהחדר ויתפלל תפלת הערב ויאכל את ארוחתו וישכב. והלבנה נשקפה ממרומי שמים ותשלח אליו מבעד החלון את קוי אורה הנעים. ויעקב הביט אליה ואל הכוכבים הרבים הזרועים על פני השמים, ועינו לא שבעה מראות את ההוד השפוך עליהם. ושֵׁנָה נעימה ומתוקה סגרה את עיניו ויישן.

ויחלם והנה איש צעיר לימים, חסון כארז, חובט חטים בגת, וידע יעקב כי גדעון הוא, והאיש ממהר לכלות את מלאכתו ולהסתיר את החטים, כי ירא הוא את המדינים, הבאים לגזל את יבול האדמה מיד העברים.

והנה איש זקן, עוטה מעיל, ומראהו כפני מלאך אלהים נצב לקראתו. ויפן הזקן אל האיש ויאמר: ה' עמך גבור החיל! ויאמר גדעון: “ואם ה' עמנו למה מצאתנו כל זאת? ואיה נפלאותיו אשר סִפְּרוּ לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו ה', ועתה נְטָשָׁנוּ ויתננו בכף מדין?” ויען הזקן: רָאֹה ראיתי, שֶׁגבּוֹר חיל אתה ואוֹהֵב את עמך ישראל, על כן באתי להגיד לך בשם ה': “לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין”.

ויאמר אליו גדעון: ואיך אלך, ועמי יש רק מתי מספר, ושם אצל המדינים מחנה רב, כחול שעל שפת הים?

והנה פתאם שֻנוּ פני האיש, ומזקן היה לבחור חזק כארז. ויאמר אל גדעון: הלא ראית, כי לא יִבָּצֵר מהאלהים לשנות בִּן־רֶגַע את הזקן לצעיר, כן לא יבצר ממנו לתת גבורה למעטים וחלשים להתגבר על הרבים והתקיפים. ואתה דע לך, גבור ישראל, כי עַם ה' לא לנצח יאבד ולא לעד ישבע כלמות. וגם אם למראה עינים חלש הוא וגוע, פתאום אפיח בו רוח אחרת וישוב לימי נעוריו וכבודו הראשון.

ואליעזר עבר על פני יעקב, וירא והנה שחוק מרחף על שפתיו ויגש אליו וישקהו. וייקץ יעקב. וישאל אליעזר את בנו: מדוע זה צחקת?

אולם יעקב לא ענה על שְׁאֵלָה זו, כי אם פנה אל אביו בשאלה אחרת.

– מתי היה הגבור גדעון?

– מזמן כביר, ענה אליעזר זה כשלשת אלפי שנה.

– ומדוע אין לנו עכשו גבורים כגדעון? שאלה הנער.

ויספר לו אליעזר, כי מאז שהחריבו הרומאים את בית מקדשנו, נפזרו בני ישראל בין עמים שונים בארצות זרים, ולכן תמו גבורים מקרבם.

– ומדוע יושבים עכשו בני ישראל על אדמת זרים ולא בארץ ישראל? – שאל יעקב, – הכי הרומאים אינם נותנים להם גם היום להתישב שם. ויען אליעזר: הרומאים אמנם כבר ספו ונשמדו כליל, אפס ה' הבטיחנו כי הוא יקבץ גָלֻיוֹתֵינוּ והשיב אותנו אל ארצנו, ועל כן הננו יושבים ומחכים, עד אשר יקים ה' דברו.

ויעקב הניע בראשו ויאמר:

– אבל הלא ה' לא צונו לשבת פה תחתנו ולבלתי התישב בארץ ישראל בטרם יקראנו. ולמה אנו יושבים פה ומחכים? הלא טוב לנו לשבת שם ולחכות לגאֻלָה. מה מאד חפצתי לראות את הארץ ההיא, את כל המקומות שבהם נראה ה' אל נביאינו וגבורינו.

ואליעזר נכלם מעט מדברי בנו. ולא מצא מענה. כי אמנם הוקיר אליעזר את תורת ה' ודברי נביאיו וגם היה מתפלל תמיד לשוב לארץ ישראל, אבל יחד עם זה צר היה לעזב את מסחרו אשר פרץ ברומיניא וללכת לבקש לו מקור מחיה במקום אחר, ואפילו בארץ ישראל.

ד.

וישה גם הוא חשק בלמידים ויקשב לכל אשר למדוהו מוריו וגם הִרְבָּה לקרוא בספרים ויחכם מכל תלמידי בית הספר. ורעיו היו באים אליו לשאל ממנו פשר כל דבר קשה שמצאו בשֵעוּריהם. והוא היה מבאר להם בהשכל ודעת, ויהי רצוי לכל התלמידים הדורשים חכמה.

ותלמיד אחד קרוב לראש בית הספר היה נער שובב ושמו ניקולס, ויפגר בלמודיו מכל התלמידים.

פעם קרא המורה את ישה ויבחנהו, וישה ענה כהוגן, ויצב לו המורה ציון טוב. ואחר כך קרא לניקולס וישאלהו שאלה קטנה, וניקולס לא ידע מה להשיב.

ויוכיחהו המורה ויאמר: ראה הנה לישה אין מורה בבית, והוא יודע להשיב על כל מה ששואלים אותו, ולך שכרו מורה לשַׁנֵן עמך את שעוריך בביתך, ואף על פי כן אינך יודע מאומה?

ויחר לניקולס מאד ויקנא בישה, ויהי מתגרה עמו תמיד. פעם שחקו התלמידים בחצר בית הספר. וישם ניקולס מכשולים לפני ישה ולא נתן אותו לְצַחֵק. ויהדפהו ישה מפניו, ויקרא ניקולס בקול גדול: יהודי ארור! ויקם ישה ויך את ניקולס על לֶחְיו, ותקם מהומה גדולה בחצר. וירץ נער ויגד לראש בית הספר, כי ניקולס מֻכֶּה בידי יהודי. וימהר ראש בית הספר ויבוא אל המקום, אשר שם היה הריב, ומבלי חקירה ודרישה התנפל על ישה וּבְרָקְעוֹ ברגל, קרא: איך נועזת יהודי מצורע להכות נער נוצרי וכל שכן בן אחי? הטרם ידעת כי לא למענך ולא למען אחיך היהודים יסדו את בית הספר הזה, כי אם למען הרומינים אזרחי הארץ.

ויצו הראש להביא את ישה אל הכלא ולסגרו עד הערב. כל העומדים חשבו, כי ישה יבכה ויתחנן לפני הראש לשאת את חטאתו, אך ישה הביט אל הראש בחרפה ובוז, וילך אל בית הכלא מבלי דבר דבר.

כשסֻגר חדר־הכלא ויַשָׁה נשאר לבדו, אז כבש את פניו בקרקע ויתן לדמעותיו לזְרֹם מעיניו בלי מעצור. כל זמן שעיני זרים הביטו אליו, התאפק, ויכבש את כעסו ואת מרירות נפשו בקרבו, אף כי לבו היה נכון לְהִתְפַּקֵעַ, אבל עכשו, לפי ארבעה קירות של הכלא היה יכול לתַנוֹת את צרתו ולגלות את כל מה שבלבו.

– במה אָשמתי? שאל ישה לנפשו. – האם אנכי התחלתי בריב? במה אשמתי אם אני יודע יותר מניקולס? ומדוע ירדפני תמיד ויקראני בשם “יהודי ארור”? אמנם הוא סכל, נער גס ובלתי מלֻמָּד, אבל ראש בית הספר איך בא הוא לחרפני מבלי חקירה ודרישה עוד קורא לי “יהודי מצורע”, ללא אמת, כי נקי אני בגופי ובנפשי לא פחות מניקולוס בן אחיו.

ככה חשב ישה, הפך והפך בשאלות האלה אלף פעמים, ותשובה לא מצא, וגם שכח כי לא אכל לחם כל היום ההוא.

כְשֶׁבָּא השומר להגיד לו, כי עבר זמן כִּלְאו ועכשו יכול לצאת לחפשי, התנער ישה, כמו מתרדמה עזה, ויקם וילך אל ביתו מָלֵא עצב ויגון, ופנינה קדמה אותו בתוכחת מוסר ותמלא את פניו קלון על שִבְתּוֹ בבית הכלא. אך הוא לא שעה אליה ולא דבר עמה מאומה.

מהיום ההוא בא שנוי גדול ברוחו של ישה, הוא חדל מצָחֵק עם רעיו, וישב לו לבדו תמיד ויהגה בלמודיו.

וימים רבים אחרי כן צלצלו באזני ישה דברי החרפה אשר חרף אותו ראש בית הספר וירתיחו את דמי לבבו בקנאה וכעש. ותמיד שאל לנפשו: מדוע רק אותי העיז לבזות באופן כל כך גס? ואם אני יהודי מה בכך? איזה עָוֹן יש בזה שאני יהודי?

ה.

ויגדלו הנערים, ויעקב היה לבר־מצוה. ויעש אליעזר משתה ויקרא לכל לומדי העיר, ויעקב דרש לפניהם דרשה חריפה מענין היום. וישה גדל גם הוא בחכמות החול ויקבל בשנה זו מתנה ומכתב תהלה מבית הספר. וגם ראש בית הספר, אשר שנא את היהודים תכלית שנאה, לא היה יכול לגעת לרעה בְיַשָה, כי שאר המורים הגינו עליו.

פעם אחת בליל חשך שב יעקב מבית המדרש הביתה, בדרך התנפל עליו נער רומיני ויבקש להדפו אל תוך התעלה העמוקה המלאה רפש.

אולם ברגע ההוא והנה יד חזקה אחזה בערף הנער הרומיני, וקול קורא לו מאחריו: ברח לך תיכף מזה, ואם לא – והשלכתיך אל תוך התעלה.

וימהר הרומני ויברח.

וירא יעקב כי ישה שכנו הוא הנער אשר בא עתה להצילו, ויתפלא מאד: האֻמנם הופיע זה לו עתה כמלאך מושיע?

והנה שמע קול ישה מדבר אליו רכות: אל תירא יעקב בוא וַאֲלַוֶה אותך הביתה.

ויחזק אותו בידו וילכו.

– מדוע התגרה בך הנער הרומיני? שאל ישה את יעקב בדרך.

– יען, כי גוי הוא, ענה יעקב בפשיטות.

ויוסף ישה לשאל: ומדוע קוראים אותנו הרומינים “יהודים ארורים”?

– ידעתי – ענה יעקב. כי הם מבני חם אשר אֲרָרו אביו.

– מאין אתה יודע, כי הם מבני חם?

– כי חכמינו אמרו: “כל הפוסל במומו פוסל”, הם ארורים, ועל כן הם קוראים לאחרים ארורים.

– הגם ליהודים היו חכמים? שאל ישה בתמיה

וישחק יעקב ויאמר: אתה עוסק תמיד בספרי הגוים, על כן אתה חושב כי רק אצל הגוים היו חכמים, ואולם אם תלמוד בספרי היהודים, וידעת, כי לנו היו חכמים ונביאים, שכמוהם לא היו בכל האֻמות.

וישאל ישה ויאמר: ומדוע יבַזוּ הגוים אותנו תמיד?

– גם על זה כבר נתנו חכמים מענה, כי חפץ ה' לבל נשכח כי בגלות אנחנו, ולא יזח מקרבנו זֵכר ארצנו הקדושה שבה חיו אבותינו בכבוד ושלוה, כי רע מאד לבן אשר מתה עליו אמו, והוא נמצא תחת ממשלת אם חורגת, כך לא טוב לעם שגלה מארצו והוא מתגורר בין עמים זרים.

דברי יעקב עשו רושם כביר על ישה, כי זכר כל אשר עבר עליו בבית ובבית הספר.

אז אחז ישה ביד יעקב ויאמר: אחים אנו בני עם אחד וגם לצרה אחים הננו, כי שנינו יתומים בלי אֵם, הבה לי ידך והיינו מהיום ידידים ורעים לנצח.

– אמן! ענה יעקב. – קטנים היינו, טפשים היינו ועל כן רַבְנוּ איש באחיו. עכשו גדלנו, חכמנו וכבר מבינים אנו מה גדול השלום!

ו.

ויהי ממחרת ושר העיר בוקרסת שלח פקדה לחנינא, כי יביא תעודה שהוא נולד בארץ רומיניא וכי בצל ממלכת רומיניא חסה תמיד, ואם לאו – יגֹרש מן הארץ. ויאמר חנינא בלבו: אלכה נא אל בית פקֻדות העיר ואקבל שם את התעודה, כי כלם יודעים שם, כי גם אני, גם אבותי ברומיניא נולדנו. אולם בבואו אל בית פקֻדות העיר הגיד לו איזה פקיד בסוד כי השר היושב ראשונה במלכות שלח חרש דבר לכל בתי הפקדות, לבלי תת ליהודים תעודות אזרח.

וישב חנינא בפחי נפש הביתה ויספר לאשתו את הדבר הזה, וישה יושב ושומע. כאשר כלה אביו את דבריו, פנה אליו ישה בשאלה.– מדוע רודפים הגוים אותנו? מה עשינו להם?

– יען כי יש רבים בתוכנו – ענה חנינא – שהם נבערים מדעת, ובגדיהם ופאותיהם ללעג ולחרפה בעיני הגוים. ועונות היהודים החשוכים ההם נִשָּׂא גם אנחנו, כי שרי המלוכה יוציאו על כלנו משפט, כי פראים אנו ואיננו ראוים להִקָּרֵא בשם אזרחי הארץ.

ויען ישה ויאמר: הלא גם הרומינים אינם כלם חכמים ורֻבם אינם יודעים לקרא בספר וגם מאלה הלובשים בגדי תפארה, יש רבים שהם נבערים מדעת. לא כן בתוך היהודים, כי גם בתוך אלה שמגדלים את פאותיהם ומאריכים את בגדיהם, נמצאים חכמים רבים ונבונים. הנה דברתי אתמול עם בן שכננו, יעקב בן אליעזר, ונוכחתי כי הוא חכם יותר מכל חֲבֵרַי הרומינים, הלומדים בבית הספר. ואולי מפני זה הם שונאים את היהודים, יען הם רואים כי נעלים הם היהודים מהם בחכמתם ובחריצותם. הנה למשל בבית הספר, אשר אני לומד בו, חברי הרומינים שונאים אותי, לא מפני שעשיתי עמהם רעה, כי מפני שאני לומד ויודע את שעורי והם אינם לומדים ואינם יודעים.

חנינא רצה להפך בזכותם של הרומינים, כי יותר טוב היה בעיניו לחַיֵב את היהודים, אך לא את הרומינים שֶאֵת קרבתם בקש תמיד, אך בעת ההיא בא שר השוטרים אל חנינא. וימהר בעל הבית ואשתו אל האורח החשוב, והשר האיר אליהם פנים ויואל לשבת עמהם איזה זמן ולשתות עמהם כוס יין, וגם הלואה הגונה קבל מחנינא, ובעד זה הבטיח להמציא לחנינא זכות אזרח.

בתוך שיחתם נגעו בשאלת היהודים והשר אמר, כי הוא אמנם איננו אוהב את היהודים, אך את חנינא הוא אוהב, כי הוא אינו דומה כלל ליהודי. וישמח חנינא על הדבר הזה וילעג גם הוא לפני השר במנהגי היהודים ובתנועותיהם, והשר צחק בכל פה. פתאם בא ישה ואמר אל אביו: אבא! הלא גם אנו יהודים, ולמה תצחק עליהם?

ויגער בו חנינא ויאמר: נער אתה ואין לך להתערב במה שהגדולים מדברים. וגם פנינה אדמה מכעס, כי חרה לה על אשר גלה ישה לפני השר הרומיני, כי יהודים הם…

ז.

עוד מימי ילדותו לא היה ישה רוצה לשבת בבית אביו, כי לא רצה לשמוע תוכחות מפי אמו החורגת, ומאז ראה את אביו מתחבר עם הפקיד הנכרי ולועג עמו יחד ליהודים היה לו בית אביו כמאורת צפעוני. וגם בבית הספר לא ידע שלוה, כי בזמן ההוא גדלה השנאה ליהודים, ורבים מתלמידי בית הספר היו מבזים ומחרפים את היהודים. וישה שמע זאת ויחר לו עד מות. ואף כי בכבודו היו הרומינים נזהרים, כי כלם היו צריכים לו, לפתר להם כל שאלה קשה, אבל הוא הרגיש, כי חרפת אחיו חרפתו היא.

ויהי היום וילך ישה לשוח בבקר, כי יום חג היה לנוצרים ובית הספר סגור אז. וישא את עיניו וירא והנה יעקב הולך ויגש אליו וישאל לו לשלום. ויאמר יעקב: ומדוע אינך הולך היום אל בית הספר? ויגד לו ישה, כי ביום הזה חג לנוצרים, ועל כן אין לומדים בבית הספר. ויאמר יעקב: “שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי”. רבים מבני ישראל שומרים את חגי הנוצרים ושבתותיהם, ואת חגי ישראל אינם יודעים ואינם מכבדים.

– ומה אעשה? – הצטדק ישה. – הלא כל מורי בית הספר ורב התלמידים הם נוצרים, על כן אנוס אני לעבד בימים שהם עובדים ולשבות בימים שהם שובתים. לא אכחד ממך, כי גם לי לא נעים הדבר הזה, בכלל לא נעים לי ללמד בבית ספר כזה שֶרֹב התלמידים והמורים מתיחסים בשנאה אלינו היהודים, אבל מה לעשות אם אין בתי ספר כאלה ליהודים, ואנו צריכים לדרש חכמה מפי שונאינו. אמנם טוב היה לו ישבו בני ישראל בארץ ישראל, שם היו בונים להם בתי ספר ללמד תורה וחכמה. שם לא היו מחרפים אותנו ולא היינו אנוסים לחלל את קדשינו. השמעת כי ישנם עכשו כאלה שמבקשים לשוב לארץ ישראל ולעסוק שם בעבודת האדמה?

– עתה אין ארץ ישראל עוד בעולם, אמר ישה בעצב – שם בארץ עכשו פלשתינא והיא אחת ממדינות תֻּרְכִּיָה.

– ואני מאמין, כי גם היום היא ארץ ישראל. אמנם הרומאים הרשעים הגלו אותנו משם, וגם בקשו להשבית מלבנו את ארצנו הקדושה, ועל כן הסבו את שמה פלשתינא, על שם הפלשתים שישבו בחלק אחד מארץ ההיא. אולם כל תחבֻלות הרומאים ישא הרוח. ארץ ישראל היתה ותהיה נחלת ישראל! אנחנו נשבענו שלא נשכחנה לנצח:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי;

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי,

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי,

ומאמינים אנו בה' אלהינו, כי יקים את הבטחתו להשיבנו אליה ולחדש ימינו כקדם.

– אבל אומרים, כי הארץ עזובה ושוממה, אמר ישה.

– אנחנו בשקידתנו נשים אותה לארץ זבת חלב ודבש כמו שהיתה.

והאמת אגיד לך, כי גם אם חלילה יגזר ה', כי נסתפק שם בפת חרבה, טוב לי בכל זאת לשבת שם, מלאכל ברבֻרים אבוסים בארצות הגלות.

"טוֹב לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף

עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ."

ועיני יעקב נהרו בדברו את הדברים האלה, ודבריו אשר יצאו ממעמקי לבו ירדו אל לב ישה.

ויאמר ישה: צר לי מאד, כי אנכי היהודי איני יודע את תורת היהודים ואת קורותיהם. זר אני גם לרומינים גם לאחַי היהודים, לו תוכל להקדיש שעה ביום ללמדני עברית, כי אז הייתי מודה לך מאד, מאד.

וישמח יעקב על הדבר הזה ויאמר: הנני לעשות רצונך. ואולם גם אני רוצה ללמד את חכמות החול, הדרושות לכל אדם. ובודאי לא תחשך ממני את חכמתך אשר קנית בבית הספר. ויקבעו שניהם זמן, ויהיו לומדים יחד שעות אחדות ביום בתורה ובמדעים שונים.

ח.

ואנשים רשעים קמו בארצות שונות להסית את ההמון לעשות רעה את היהודים. וירבו להעליל עלילות שקר על היהודים גם בדִבּוּר וגם בכתב. וישכרו אנשים רקים ופוחזים לעשות פרעות בבתי היהודים, ואליה נלוה כל ההמון הרב, אשר בא לבֹז את הרכוש. אז פרצו פרעות בערים רבות בנגב רוסיא, היהודים היו לבז ולמשסה וגם רבים הומתו באכזריות נוראה.

אז התעוררו יהודים רבים מתלמידי האונִיבֶרְסִיטָא לעלות לארצנו הקדושה ולעבד את אדמתה.

ויעקב הפציר מאד באביו לתת גם לו לעלות שמה, אך אביו גער בו ויאמר: רב לך לדבר הבלים! ילכו להם אלה, שאין להם מה להפסיד פה, לאיזו ארץ שהיא, ואפילו לארץ ישראל. אבל אני, ברוך ה' מטֻפל פה בעסקים רבים, וגם אתה, כשתהיה לאיש, תעזר לי בעסקי, ולמה לך ארץ ישראל?

וִכּוּחַ אָרֹךְ היה בין אליעזר ובין יעקב בנו. זה מביא ראיה מפסוק זה לדעתו וזה מביא ראיה מפסוק אחר לדעתו, זה מחזק את דבריו במדרש זה וזה – במדרש אחר. וסוף סוף לא יכלו להטות איש את לב רעהו. יעקב עמד על דעתו, כי רק בארץ ישראל ימצא היהודי מנוחה לנפשו, ואליעזר עמד על דעתו, כי צריך לשבת בארץ הגלות ולצפות לרחמי שמים עד שיבוא המלך המשיח.

ואחרי שהכסף היה בידי האב, מובן מאליו, כי נפסקה ההלכה כאביו. ויעקב נשאר לתוגת לבבו בבוקַרֶסת.

ט.

וחנינא ישב שָלֵו בבוקרסת ויסחר את מסחרו כי שר השוטרים לא נגע בו לרעה. אמנם את התעודה שהיתה דרושה לחנינא לא נתן לו, ורק דחהו תמיד “בלך ושוב”. אך חנינא הסתפק בזה שלא מגרשים אותו וקִוָה לימים טובים, שסוף סוף יקבל את התעודה, כי אזרח רומיני הוא. אך בא יום חשך והשר ירד מגדולתו, ועל מקומו בא שר אחר. והשר החדש צוה על חנינא לעזב את העיר במשך שמונת ימים, ואם לא – עָנֹש יֵעָנֵש. חנינא נסה להטות אליו גם את לב השר הזה בשחד, ולא עלתה בידו.

וירא ישה כי אביו בצרה גדולה ויאמר לו: הנה ברכך ה' בעֹשֶר, למה אתה יושב פה וּמְחַכֶּה עד שיבואו הפורעים ויָבֹזוּ את רכושך? הלא טוב לנו לעלות עכשו לארץ אבותינו ונזכה להיות בַּבּוֹנִים את חרבותיה.

חנינא הקשיב לדברי בנו וכמעט הודה בלבו, כי צדק במשפטו. אך פנינה התנגדה להצעה זו בכל כחה ותאמר: אל תשמע לעצת המשֻגע הזה, כי להשחיתנו הוא מבקש, וכל מי שיש לו מעט דעת הוא מבין כי לא טוב לעזב עיר שיש בה גנים תיאטריות וקִרְקֻסאות וללכת למדבר שָמֵם. ואולם אנחנו כזאת נעשה: נשב נא זמן קצר על גבול ארץ רומיניא ומשם נשלח מכתבי בקשה לשרים כי יתנו לנו זכות אזרח, ואיש עורך דין ישתדל בעדנו והוציא משפטנו לאור. ואז נשוב לבוקרסת וישבנו בה כשאר אזרחי העיר.

ויחר לישה מאד ויאמר: אם רוצים אתם לצַפות לחסד הרומינים, שבו תחתיכם, ואולם אני רוצה ללכת לארץ אבותינו.

ויאמר חנינא: הלא אותך אין מגרש, כי תלמיד בית הספר אתה. ויאמר ישה: רוצה אני להִמָּלֵט בעוד מועד ולא להמתין עד שיגרשוני בחרפה. ומלבד זאת אני רוצה לשבת בארץ ישראל.

ותשמח פנינה על דברי ישה ותאמר לבעלה: תן לו כסף להוצאות דרכו ויסע לו אל אשר ישאהו לבו, ולא

יפריע עוד את מנוחתנו.

בעוד ימים אחדים עזב ישה את בית הספר ואת בית אביו ואת עיר מולדתו ויסע לארץ ישראל.

בבית הנתיבות עמד עליו יעקב שבָּא ללַוֵּהוּ, וכאשר נשמע קול הפעמון המבשר כי הרַכֶּבֶת נכונה לצאת

נפלו הרעים איש על צואר אחיו, ויבכו, וישקו איש את רעהו.

וישה בא אל הרכבת, הקַטָּר השמיע קול שרקה והרכבת נתקה ממקומה.

ויקרא ישה מבעד החלון: היה שלום, אחי! יתן ה' ונתראה יחד בארץ הצבי.

– אמן! קרא יעקב ולא יכול לדבר עוד, כי דמעותיו לא נתנוהו לכלות את דבריו.

והרכבת נעלמה, ואך מרחוק נראה קצה עמוד העשן היוצא מהמַעֲשֵנָה של הקַטָּר, ויעקב עוד עמד על עמדו.

ורבבות מחשבות שונות מלאו את חדרי לבו, דמעותיו שטפו על לחייו, ושפתיו רחשו ברכות לראש רעהו, אשר נפשו נקשרה בנפשו.

י.

ויעקב התעצב מאד מעת אשר עזבו ישה רעהו, וכמשוררנו הגדול רבי יהודה הלוי היה קורא תמיד:

“לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב”.

ויהי היום ומכתב בא מישה ליעקב מארץ ישראל, ובו הוא מספר מכל הנפלאות, שראו עיניו בארץ אבותינו, ומכל מה שהוא חושב לעשות שם.

יעקֹב קרא את המכתב וַיִשְׁנֶה וַיְשַׁלֵשׁ וינחילהו עֹנג רב ומכאב גדול כאחד. הוא התענג על כי עלתה ביד רעהו להשתקע בארץ ישראל, וצר היה לו שהוא אינו משתתף עמו שם בעבודה ויושב עוד בארץ הגלות. מאז התהלך יעקב כצל, קודר ומשומם, נפשו תעבה כל אֹכֶל ובלילה נדדה שנתו.

וירא אביו, כי בנו הולך ודל, ויקרא לרופאים וימֻשֻׁהוּ, ויתנו לו סמי מרפא ולא הועילו. וייעצו לו לנסוע לחוץ־לארץ לאחד ממעינות הרפואה.

ויאמר יעקב: תן לי אבי לנסוע לארץ ישראל כי שם אֵרָפֵא רפואה שלמה.

ויבן אליעזר, כי נכספה נפש בנו לעלות לארץ ישראל וכי גַעְגוּעָיו אליה הם סבת מחלתו. ויחמול עליו ויתן בידו כסף וישלחהו. ולמקצה שני שבעות נפגשו שני הרעים על הרי ישראל בשמחה רבה. ומאז ועד היום הזה הם עובדים בשקידה עצומה. ישה למד את עבודת האדמה והגננות ועוסק בתחית הארץ, ויעקב עוסק בתחית העם ושפתו, כי מורה הוא לילדי ישראל, תורת ה' וידיעות התבל.

א.

בכור אני להורי, אשר אהבוני מאד, ומאהבתם אותי הללוני תמיד בפני. אמנם בן מקשיב הייתי ומאז נתנוני לבית־הספר שמתי כל מעיני לדעת תורה וחכמה. בשובי הביתה מבית־ספרי מהרתי לקרוא בספרים, וגם בעת אכלי אחזתי את פתי בידי האחת ואשך ממנה ועיני מוסבות אל הספר אשר לפני, ולא הרפיתי ממנו עד אשר גער בי אבי ויצוני לצאת לשוח ולשאף רוח צח. קשה היה לי לעזב את ספרי בטרם קראתיו עד תֻמו, ומה גם בקראי איזה ספור נחמד, אשר קרה את אחד התרים בקצוי ארץ, בין הררי הקרח, בין ערבות אפריקא, אבל מצות אבי קדושה היתה בעיני ולא נועזתי למרות פיו. ואמי – מה אדבר על דבר אמי? הן גם אם ירבה הנער לחטא, גם אם ילכלכך בכל יום בגדיו ברפש, גם אם ימרה את פיה בכל רגע, לא תחדל אמו הרחמניה מאהבו, כי לב אֵם הוא משכן לרחמים ולסליחה בלי גבול ותכלית. ואנכי, כאשר אמרתי, בן מקשיב הייתי, גם לא זללתי, לא לקחתי בעצמי מאומה מן הארון, כי אם מה שנתנה אמי לי בידיה אכלתי, ומובן מאליו כי אהבה אותי יותר מנפשה. זכרני, פעם אחת בהיותי חולה, שמעתי אותה מתפללת בלחש, כי יקח ה' את נפשה תחת נפשי… אולם לא ידעו הורי הטובים, כי מהתהלה הרבה, אשׁר חלקו לי בפני, גבה לבי ואמרתי לנפשי, כי אין כמוני בכל הארץ. הבטתי בבוז אל בן נפתלי הנפח אשר היה שכן לנו, דחיתי אותו מעל פני ולא חפצתי גם לדבר עמו דברים אחדים. מה מאד קצפתי עליו בגשתו אלי, כמו אל חברו וידידו, ויראני את אוצרו הטוב – מסמרים ופרסות ישנות, ויבקשני ללכת לשחק עמו.

– לך מעמי! – קראתי בקצפי – אנכי לא אשחק עמך, נערים כמוך אינם חברים לי! …

– מדוע לא תשחק עמדי? מדוע לא תהיה לי לחבר? – שאל נחמיה בן הנפח לתמו – האם לא בן עברי אנכי כמוך?

אנכי פניתי עליו ערף ואלך מאתו בחרי אף. לא הבאתי בחשבון את דבריו לדעת אם הצדק עמו: ברור היה בעיני, כי בן חכם כמוני, בן “בעל־הבית” נכבד לא יתרועע עם בן נפח, אף אם עברי הוא כמוני ונער ישר וטוב לב.

ויהי יום השבת ונאסף אני ורעי לשחק באנשי־צבא. מקלות לבנות – קני־רבה – היו ערוכות לנו מאתמול, גם חרב מצופה בניר מֻזהב לשר הצבא, גם כובעים עשוים מניר אדום ומבריק הוכנו לנו. ויבואו הנערים לבחר מתוכם שר צבא.

• יהי שמעון שר הצבא! – קרא נער אחד – הוא משכמו ומעלה גבוה מכל הנערים.

– האם יען גבה הקומה הוא נבחרהו? – עניתי, כי מאד חרה לי על אשר בחר בשמעון ולא בי – הלא כבר אמר הכתוב: “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו”.

– הבה ונפילה גורלות – אמר שמעון – ספֹר, שלמה, שלֹשים, החל מאמצע השורה, והיה הנער אשר עליו יגע המספר שלשים הוא יהיה לנו לראש.

– לא שלשים – אמרתי כי אם שלשים ושלשה. – אנכי לא חפצתי להסכים לדבריו למען לא יאמר שמעון בלבו, כי הכל שומעים בקולו; ואבקש להראותו, כי אנכי הראשון הנכון להמרות את פיו ולהרעימו, אך הוא ברוח שוקטה ענה: יהי כדברך! ספר, שלמה, שלשים ושלשה.

– אני אספר – קראתי – התיצבו הכן!

אחד, שנים, שלשה… ספרתי, ולבי בקרבי דופק מתקוה ופחד, ואצבעי נוגעת בכל פעם ללב אחד הנמנים, והמספר שלשים ושלשה בא, על אפי וחמתי, בגורל שמעון. מקנאה וכעס חרקתי שׁן, פני האדימו והלבינו חליפות, ודמעות, למרות רצוני, ירדו מעיני.

מה רבה קנאתי, בראותי את שמעון לובש את הכובע, אשר מסגרת זהב עליו, ומחבר במחטים את רצועות הכסף אל שכמו, ואחר כל אלה חגר על ירכו את חרב הזהב. ואני, אוי לי, אנוס לקחת יחד עם שאר רעי קנה־רבה כאיש צבא פשוט.

– עמדו בשורה! – קרא שמעון בקול מושל.

חברי מהרו לקיים דברו, ואנכי לא יכלתי להסתיר מבוכתי ואלך אט, וראשי שח לארץ.

– משה, עמוד הכן! – קרא שמעון אלי – הרם ראשך!

– האמנם תאמר כי מושל אתה? – עניתי בקצפי – הראית? הוא בא להורני דעת איך לעמוד ואיך להחזיק את ראשי!

– אם כן, אי אפשר לשחק – אמר שמעון בתלונה קלה. אך אנכי אכוּל אש קנאה לא שפטתי עוד על דבריו כראוי ונדמה לי, כי הוא בא להרעימני ולבזות אותי בעיני כל החברים.

– אי אפשר לך לשחק עמדי? – אמרתי בכעס – טוב! שחק אתה וחבריך. שמח אתה בהם והם ישמחו בך. אנכי אינני צריך לחברתכם, טוב לי כי אשוב לביתי לחזור על למודי ולא אבלה עתי בדברי הבל כמוכם.

ובדברי פניתי ערף לחברי, אשר עמדו נדהמים, כי לא ידעו מה היא סבת קצפי, ואלך בחמת רוחי הביתה ושם בכיתי הרבה בכי…

– אל נכון חדלו הנערים משחקם אחרי לכתי – אמרתי לנפשי – אל נכון התנחמו על אשר לא שמוני לשר הצבא.

ויהי ממחרת ואפגש באחד מרעי אנשי-החיל, ואֹמר בלבי, כי בלי ספק ימהר לשאלני מדוע הכלמתי את פניהם בעזבי אותם. אך הנער ההוא לא שאלני מאומה, כי אם בא עמי בדברים אחרים. אז לא התאפקתי עוד ואשאלהו: השחקתם אתמול?

– שחקנו – ענה הנער בנפש שוקטת.

– ומי היה שר הצבא?

– שמעון היה שר הצבא.

– ומה דברו אדותי?

– אדותיך? .. לא דברו מאומה.

– אדותי לא דברו מאומה – חשבתי במר נפשי – אין זאת, כי אם כאחת הסחבות נחשבתי בעיניהם, אשר כמוה כאין. הם, הנערים השובבים, לא יחשבוני! אנכי אראה להם מי ומה אני… אנכי… אנכי אספר לפני רבי את כל עלילותיהם וידעו את רצועתו ולא יוסיפו עוד לשחק באנשי־החיל…

– לספר? … להלשין? … חרפה ובוז! משה יהיה למלשין, למוסר! חלילה לי מעשות כדבר הזה! ומאד אתפלא, כי עלה על רעיוני דבר כזה. אין זאת כי אם רשע אנכי ונפש חוטאת בקרבי, ועלי לטהר אותה, לזכך את לבי עד כי לא יעלו עליו עוד מחשבות רעות כאלה. לא! אנכי אתהלך עם רעי באהבה כמאז, ואך אוסיף לגבר חילים בתורה וחכמה, ובקרוב עוד אעמוד על הבמה לקרוא באזני הקהל מעל ספר־התורה, וכלם ישמעו, יתפלאו וישתוממו על נועם מנגינותי, ואז כלם ישאוני על כפים, כלם יתנו לי כבוד ועז…

ב.

אהבה עזה אהבתי את הורי, אך אהבתי לאבי־אבי גדלה מאהבתי לאבי. הוא אמנם לא הללני בפני, אך קולו היה נעים לאזני וכל דבריו ירדו עמוק עמוק אל לבי. בטרם נתנוני הורי אל בית־הספר עוד השתעשע אבי־אבי עמי לפעמים, שם על גב ידי מעט טַבק שחוּק וישאף משם באפו ויהיה לי לצחוק. גם המציא לי משחקים שונים, עשה לי ארגזים, פנסים וציורים. אבל מיום בואי אל בית־הספר, אמר אלי: עתה, בני, היית לאיש, עתה שמו עליך עול הלמודים וקלות־ראש עוד לא נאוה לך; ואף כי לא גער בי, אם ראני משתובב בחצר ומשחק עם בן גילי בסוס ורכבו, אבל לא השתדל להעיר עוד בלי החפץ להשתובב.

יהודה אבי־אבי היה סופר סת"ם, ויתגאה מאד בעבודתו זאת, כי עבודת הקודש היא. שכר עבודתו היה מצער מאד, כי סופרים רבים היו בעיר מולדתי, סופרים מהירים, אשר במשך שלשה ירחים השלימו ספר־תורה, ואבי־אבי לא היה נחפז לכלות עבודתו, כי השתדל להגדיל תפארת הכתב והגויל, ויזהר מאד בכל אותו ואות שתצא מתחת עטו יפה ומתוקנה. העבודה הזאת – אמר אבי־אבי תמיד – איננה עבודת חול, אשר עובדיה אך אל השכר ישימו לב, כי אם עבודת הקדש, עבודה קדושה מעבודת בני קהת נושאי הארון, ועל כן עלינו להזהר מאד לבל נחללה. אחת היא אם רב הוא השכר הבא לנו בעבורה או דל ומצער, לא לבני אדם היא העבודה, כי אם לה'.

בכלל היה אבי־אבי מדקדק מאד בנקיות ויופי. לבושו הפשוט היה תמיד נקי, גם בביתו הביט בשבע עינים כי יהיה הכל נקי ומונח על מקומו הראוי לו, וכן היה זהיר מאד בכל מעשיו להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. הבתים שעשה הוא לתפלין נודעו בכל הפלך כמלאכת חרש־חושב, לכן היו תמיד ידיו מלאת עבודה, כי רבים דרשו למלאכתו, אבל השכר הספיק לו אך ללחם צר.

– ר יהודה – יאמר אליו העני הבא לקנות ממנו תפלין – אנכי חפץ להניח תפלין שיצאו מתחת ידך. כמה יהיה מחירם?

שני שקלים וחצי – יענה אבי־אבי.

– ואם אינני יכול לשלם שני שקלים וחצי – יענה הקונה בתלונה – הכי בעבור זה יבצר ממני להניח תפלין מהודרים? האם אך העשירים צריכים לקיים את המצוֹת כהלכתן ולא העניים? “לא קשה” – ה' יעזרך אם תקח ממני שקל ושלשה רביעים.

טענות אבי־אבי נסתתמו תמיד בשמעו תלונה כזאת, ומבלי שום לב כי על מלאכת התפלין עמל יותר משבוע, נתן אותם במחיר אשר השיגה יד הקונה לשלם.

קורא נפלא היה אבי־אבי. שפתו היתה ברורה, וכל מלה אשר יצאה מפיו חדרה לאזן השומע כצלצול נעים, ומנגינותיו עוד הוסיפו לוית חן על נעם שפתו. אך הוא קרא לפעמים רחוקות, בעת אשר לא היה קורא אחר מלבדו בבית־התפלה. מנהגו היה תמיד לקום בבקר בשעה השלישית אחר חצות הלילה, להחם את המיחם וללמוד שעות אחדות בתלמוד, כי חק היה לו לגמר אחת לשלש שנים את כל התלמוד.

וגם אני בחפצי להדמות אל הגדולים קמתי ממשכבי באשמרת הבקר, ואשב על יד אבי־זקני לחזר על למודי, ועמו יחד שתיתי חמים. ויהי היום ויאמר לי אבי־אבי בהביטו אלי באהבה: אם חפץ אתה, בני, ולמדתיך הלכות הקריאה בתורה; הן קול ערב לך ולב לדעת הלכות הדקדוק.

אנכי שמחתי מאד לקראת הדבר הזה. הנקל הוא להיות קורא בצבור, לעמוד על מרום הבמה ולהשמיע משם באזני הנאספים את מנגינותי! ועוד ביום ההוא מהרתי למצוא את “המסלול”, אשר היה מכוסה אבק בארון־הספרים, ואבי־אבי החל להורני “מסלת הנקוד”. כשני ירחים הכין אבי־אבי אותי להיות קורא בישראל. ובראותו כי עשיתי חיל בלמודי ודי כח בי להתיצב על הבמה, החל לחשוב מחשבות איך להוציא חפצי לפעולה. ויבוא בדברים עם גבאי בית־התפלה לתתי לקרוא הפרשה ביום השני או ביום החמישי. ויקש הדבר בעיני הגבאי, אשר היה מדקדק גדול בכל מעשיו, לבלי צאת חלילה משורת הדין, ועל כן לא הוציא הסכמה ברורה מפיו, אף כי לא נועז להשיב את פני אבי־אבי, אשר היה נכבד מאד בעיני כל העדה.

ויהי יום השבת פ' “ראה”, ויאמר לי אבי־אבי: בשבת הזאת לעת תפלת המנחה תקרא פ' “שופטים”. כרעם נשמע לאזני קול הבשורה הזאת; כל היום ההוא הייתי טרוד מאד ולא ידעתי מכל הנעשה סביבותי. אנכי חזרתי על הפרשה ההיא לא פחות מק"ן פעם, ואדע אותה על פה עם כל שוָאיה וּדגָשיה החזקים והרפים, ובטרם לכתי לבית־התפלה חזרתי פעמים אחדות באזני אבי־אבי ואפיק ממנו רצון, ובכל זאת עוד היה לבי חרד…

בבואי אל בית־התפלה ישבתי על מקום אבי וכל מחשבותי היו אך על אדות הפרשה שאני עתיד לקרוא. לא שמתי לבי אל כל הנעשה סביבותי ואחזר בעל־פה על הפרשה. לפעמים נדמה לי, כי שכחתי פה ושם איזו נגינה, וספק עלה על לבי, כי מחליף אני רביע בתביר. ואקח חומש ואשים בו את עיני. אפס כאשר הסכתי עיני מן החומש והנה עוד הפעם באו הספקות להחרידני.

פתאום נשמעו לאזני דברי ריב קל ובתוך הדברים שמעתי גם את שמי. הטיתי אזני ואשמע, והנה להקת אנשים מדברים, וביניהם אבי־אבי וגבאי בית־התפלה. הגבאי אומר כי אסור לתת לנער קטן לקרוא בצבור, ואבי־אבי אומר כי מנהג העולם הוא שהקטנים קוראים בצבור, ויתר האנשים: זה אומר בכה וזה אומר בכה, אז חרדה חדשה לבשתני, פן לשוא היו כל החרדות שחרדתי, כי אולי עלי עוד לחכות חלילה עד שאהיה בר־מצוה… אולם פתאום באה ישועתי: שמואל המשגע בא ויהס את העם בקולו המשונה, ויקרא: ראשי סוסים! אתם אומרים, כי אסור לשמוע הקריאה מפי נער קטן? מפיכם – פה דובר נבלה, שקרים, כזבים וחנופה – מותר לשמוע דברי תורה, ומפה טהור של נער קטן אסור לשמוע? אוי לכם חנפים ואוי לתורתכם! לוּ היתה בכם גם שערה אחת יהודית, כי אז לא דברתם כאלה…

לבי היה מלא תודה לשמואל המשגע וכמעט הייתי נכון להוציא משפט, כי לא בצדק כנוהו בשם משגע, כי כל דבריו נאמרים בהשכל ודעת, ואפשר כי הצדק עמו גם בזה, אשר יאמר על בנו הקטן, כי משיח הוא…

איך שהוא, ודברי שמואל המשגע פעלו פעולה רבה על לבבות כל השומעים ויחדלו מריב: ואבי־אבי מהר ויגש אלי ולחש באזני כי נגמר הדבר “בכי טוב”, ואנכי אהיה הקורא.

החזן עמד לפני התבה ויאמר “אשרי”, אך אנכי לא יכלתי להתפלל, כי כל מעיני היו בהפרשה, ועצמותי רחפו מפחד ותקוה. רגע אמרתי בלבי: לא טוב הדבר שאני מראה פנים לכל כי רך הלבב אני, ובלי ספק כל רואי ילעיגו לי ולמרך לבי. אך לשוא התאמצתי להבליג על חרדתי ולשום לי פנים, כמו אין הדבר נוגע לי, כי לבבי לא אבה לשקט בקרבי ויתפעם בפעימות תכופות מאד… אולי חלילה אשכח פתאום מה שלמדתי… אולי יקרני אסון וקולי יחבא… אולי… הה! איפה אסתר אז מבושה וכלימה? הן כלם יביטו, יראו בי, כל הנערים ישחקו לאידי! הה, מה אשפל אז בעיניהם! אמצני נא, אלהי, ואל ישמחו אויבי לי! …

וכאשר הוציא החזן את הספר מהארון כן הלך פחדי הלך וגדל, עד כי נשמע לי קול אבי־אבי אומר: משה, עלה על הבמה!

בפנים לבנים וברכים כושלות עליתי על הבמה.

בעמדי על הבמה יראתי מהביט אל כל סביבי, אך בקרבי חשתי כי עיני כל הקהל מוסבות עלי ובתוכם גם חברי, אשר כרו אזן לשמוע כל מלה אשר תצא מפי “ולצוד” את השגיאות אשר תתמלטנה מפי ולפרסמן אחרי כן לבזות אותי…

עתה כאשר גדלתי אבין, כי לב חברי לא היה רע עלי ולא אמרו לשמח בכָשלי, אך מאשר גדלה נפשי בעיני לבלי חקר ומאשר אהבתי את עצמי היתה עזה מאד, על כן נדמה לי כי חברי מקנאים בי ודורשים תמיד רעתי.

אולם אחרי כל החרדה שחרדתי עברה קריאתי בשלום, וכמעט שלא שגיתי מאומה, מלבד כי שכחתי לענות אמן אחר ברכת הכהן, ומלת “העומד” החילותי להטעים ברביע תחת הגרשים, אך נזכרתי כרגע וסימתי בגרשים ויצאה הנגינה חציה רביע וחציה גרשים; זולת זה לא אנה לי כל רע, ואדרבה, השכלתי מאד במקומות אחדים להטעים את הנגינות באופן נעלה, כי קולי היה נעים באמת.

– השכלת מאד בקריאתך – אמר אלי נחמיה בן הנפח בפנים צוהלים – בעוד שבוע או שבועים אעלה גם אנכי לקרוא.

– אתה תעלה לקרוֹא? – שאלתי בתמהון, יען לא האמנתי למשמע אזני כן בן הנפח יאבה גם הוא להדמות אלי לעלות ולקרוא בצבור.

– מדוע לא? מלמדי הוא מדקדק גדול והוא מורה לי הלכות הקריאה. הבה נסני ואגיד לך כל כללי השואים הנח והנע בעל־פה.

אולם אנכי לא חפצתי לנסות אותו, לא חפצתי לשמוע, כי גם הוא יודע את סודות הדקדוק כמוני.

– הוא אומר כי לכל סנדלר ונפח יתנו להעלות על הבמה ולקרוא בצבור – אמרתי בלבי – עוד תחכה עד כי יבוא המשיח ואז… מאד חפצתי להגיד לו כי בן בזוי־עם הוא, ועלי להכיר את מקומו ולא יעמד במקום גדולים כמוני, אך לא יכלתי להוציא משפתי דברי חרפות להלבין בהם פני מי שיהיה, גם את פני הנקלה שבנקלים. ואפס מבלי השב לו מאומה הבטתי עליו בשאט נפש, ואפן לו ערף, ואצא מבית התפלה סר וזעף. גאותי לא נתנה לי מנוחה, ובכל רגע באה ותלחש באזני: הראית? הנה בן הנפח יבוא להתחרות עמך! הנה גם הוא יעלה על הבמה ומשם יביט עליך במבט מנצח, וכל העם ישפטו ויתוכחו מי ייטיב לקרוא: נחמיה בן הנפח או משה’לע הלמדן בן חיים החנוני הנכבד, ואנה תוליך את חרפתך?

ובהיותי תפוש במחשבות גאותי וקנאתי לא שמתי לבי גם אל המחמאות המתֻבלות בבצלים ובצנון מרסק, אשר נתנה לי אמי לסעודה השלישית, אף כי מאכל תאוה היו לי תמיד.

אולם לאט לאט החילותי להתנחם, באמרי לנפשי כי דבר נמנע הוא ואך לשוא אפחד: נחמיה בן הנפח לא יקרא לעולם! כי מי יתן לבן נפח משרה רמה וכבודה כזאת?

ג.

בימים ההם בסוף חדש אלול ומגפת החלי־רע החלה להפיל חללים בעיר. אנכי לא הבינותי עוד את כל גודל האסון אשר הביאה המגפה, ואך זאת ראיתי, כי מהומה היתה בעיר ותנועה רבה. בכל בית נשמרו בבקבוק מי־לענה ועל יד כל שער צברו גל של גללי בהמה ויבעירו בהם אש להעלות עשן, כי אמר העם כי בתרופה הזאת יגרשו את המגפה. גם הלכו אל קצות העיר ויקראו שם “קטרת” כמצות אחד הרבנים, אולם כל זה לא הועיל מאומה והמגפה הלכה וגברה.

אז התנדבו אחדים מיושבי העיר להיות שומרים בלילות. החלוצים ההם קבלו על עצמם להתהלך בכל חוצות העיר כל הלילה, והיה אם יקרה, כי ינגף אחד התושבים, ובאו המה לשפשפו, לחממו ולהפוך משכבו. במספר החלוצים היה גם אבי־אבי. אף כי חלש היה האיש, אך הפעם כמו צלחה עליו רוח גבורה, וביום ובלילה עבד את עבודתו הכבדה: פניו הלבינו מאד מרב עבודה, אבל רוח חן היתה שפוכה עליהם, ונדמו לי כפני מלאך ה' צבאות. הוא לא התאנח ולא התאונן על רב העבוֹדה, ובשבתו רגעים אחדים בבית, דבר עמי דבר, רצון וישמע את שיעורי בקריאת הפרשה. המהומה הגדולה אשר הסב החלי־רע היתה לי לרצון, אף כי הבינותי הבנה לא ברורה כי אין לשמוח למקרה הזה. ביחוד שמח לבי במשמרת הלילות, כיה שומרים הלכו בחצות העיר בשיר וזמרה, ולפעמים היה עמהם גם תף וכנור, ועל כן הייתי שמח גם בימים ההם ולא חדלתי מהתגאות נגד כל חברי בקריאתי בתורה, ומה גם נגד בן הנפח, אשר התהלל בשוא לאמר, כי בעוד שני שבעות יעלה גם הוא לקרוא, ומהיום ההוא עברו יותר משלשה שבעות והוא עוד לא עלה. כמה פעמים חפצתי לשאל את פיו אם שב מדעתו ולא יבקש עוד ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, ומה מאד חפצתי, כי יענני בתום וענוה, כי אמנם הסכיל מאד בחפצו להשתוות אלי לכהן כמוני בכהונה הגדולה להיות קורא בצבור, וכי עתה הוא יודע ומכיר את עותתו ולא ישוב עוד לכסלה… ובלבי הייתי נכון לחבקו ולנשקו בעד מענה ענוה כזה, כי בכל היותי גא וגבה עינים, דרשתי מאת אחרים, כי יהיו המה ענוים ותמימים, ואכבד מאד בלבי את הענוה והתמימות. אולם התאפקתי ולא באתי עמו בדברים, למען יכיר ויבן כי כאין הוא בעיני, וידע כי לכבוד גדול יחש לו אם אדבר עמו שתים שלש מלים.

“בימים הנוראים” לא נתנוני לקרוא, לא רק על הבמה, כי אם גם “בחדר שני” ובמסדרון הבית, כי לקריאות הימים הנוראים ימצאו קוראים רבים, המבקשים לזכות במצוה, או אולי כונתם גם הם להראות גאותם לעיני כל השומעים: הן ממדת הגאוה גם זקנים לא ינקו… אולם תחת זה שמח לבי בזכרי, כי במהרה יבואו ימי הסכות, ואז אקרא חמשה ימים רצופים, כל ימי חול־המועד.

ומה רחב לבבי, בזכרי את יום שמחת־תורה! אז בלי ספק אקרא שתי פעמים: פעם אחת במנין “ותיקין” (הקורא של המנין ההוא הבטיחני לתת לי לקרוא בשמחת־תורה), ופעם שנית במנין השני בחדר שני. ומה רבה תהיה אז הקריאה! פעמים אין ספורות אשנה את פרשת “וזאת הברכה”, ולאחרונה עוד אקרא תחת החופה פרשת בראשית ובקול חוגג אסים כל פסקא “ויהי ערב ויהי בקר”… וכל העם יענה אחרי בקול רם “ויהי ערב ויהי בקר”… ומי ידמה אז אלי? האנשים הזרים אשר יבואו שמה ישאלו: מי הוא הנער הקטן? מי הוא הקורא הנפלא הזה?¹ והנה אלה עונים: הלא זה הוא משה’לע בן חיים החנוני; ואחדים מוסיפים: הנער הזה לגדולות נוצר; הוא לא לבד קורא נפלא, כי אם מופלג גדול בתורה ושמו יצא בכל הארץ לתהלה ולתפארת. חיים בן יחיאל הגדול במלמדי העיר ימלא פיו תהלתו ואומר, כי בסקירה אחת יתפס גם “תוספות” גדול המשתרע על כל העמוד.

ואנכי אף כי ידעתי, כי הגדיש רבי מדת תהלתי, כי גם בשתי סקירות לא אוכל לתפס “תוספות” המשתרע על כל העמוד, כי צריך אני להעמיק ולהעמיק בו עד אשר אבין “תוספות” כזה כראוי ואתפסו כלו בשכלי, בכל זאת שמחת על תהלתי הנפרזה ואתגאה בה.

אכן לא לחנם הגדיל רבי תהלתי, כי מלבד אשר חפץ להראות בזה את חכמתו כי רבה היא, כי יודע הוא גם ללמד לנער “עלוי”, עוד היתה לו סבה אחרת יותר גדולה וחשובה. אנכי מצאתי חן בעיניו מאד ועל כן עלה על לבבו לשדכני להיות חתן לבת חתנו העשיר, נערה אשר היתה אז כבת שמונה שנים. הדבר הזה לא היה זר בעיניו, כי הוא בעצמו היה בימי “הבהלה” בעל לאשה בטרם מלאו לו עשר שנים. אפס, לדאבון לבבו, גם חתנו גם אבי לא אבו לשמוע לעצתו הנמהרה. אבל רבי התנחם בבטחונו, כי עוד יבוא היום אשר בו ימלא חפצו, וראה אותי עומד תחת החופה על יד נכדתו. ומחשבו אותי לאחד ממשפחתו הרבה להללני בגוזמאות רבות, כאשר הגזים בשבחי בני ובעושר חתנו.

ואנכי בשמעי את דבר השדוך אשר מורי מציע, עוד רמו עיני ויגבה לבבי, כי ראיתי את עצמי בתור חתן לאיש עשיר ונשוא פנים, והנני נושא שעון זהב בצלחתי ושרשרת זהב על לבי, וכל הנערים מביטים אלי בקנאה, ואנכי מביט אליהם בגאוה ומשחק בידי לפניהם בשרשרת הזהב, המעידה עלי כי לא נער אנכי, כי אם חתן. לפעמים חרה לי על אבי על אשר לא ימהר לעשות חפץ מורי, שהוא גם חפצי. אמנם אבי טען, כי כאשר אגדל יגדל גם ערכי והיה מחירי כפול ומכֻפל, אבל אנכי לא הרביתי לדאג לנדוניתי, וטובה היתה בעיני שרשרת הזהב – עדוּת החתנים – מאלפי אלפים דנרי זהב.

כאשר ישמע בנימין חתן מורי אותי קורא “חתן התורה” ו“חתן בראשית” במנין השני אז בלי ספק יגדל בלבו החפץ לקחת אותי לחתן ואז ישתדל בכל כחו להטות אליו לבב אבי, כי יאות להתחתן עמו עתה, והוסיף על נדוניתי הוספה רבה – כן הגיתי כל ימי הסכות ואתעתד ליום שמחת־תורה בשקידה רבה. מה מאד היה צר לי, כי אבי־אבי לא יכול לבחן אותי יום יום בקריאת הפרשה, כי כל הימים האחרונים היו ידיו מלאות עבודה בבתי החולים, אשר רבו מאד, וגם ברגעים, אשר שב לביתו, לא היה יכול להקדישם לי, כי עיף היה מאד.

– למד, בני, ועשה חיל אמר אלי אבי־אבי בהאירו אלי פניו, אשר רוח עצב היתה נסוכה עליהם – הן לא לנצח אוכל להיות בעזרתך… הנה הראיתי לך הדרך ואתה עתה לך בה למישרים. עלי עתה להנפש מעט ולהחליף כח, ואחרי כן אשמע, אם ירצה ה'…

ד.

ויום שמחת־תורה בא. אף כי הדבר התהלך בעיר ויעש שמות נוראית בכל זאת השתדל כל איש להראות פנים שוחקות ולהוסיף עוד בשמחה, לגרש את העצבות כלה ולהרחיק כל דאגה. הנשים הכינו כל מאכלי תאוה, והאנשים הכינו משקה חריף ומתֻבל בלענה. בבית־התפלה הדליקו נרות רבים על כל החלונות ובכל המנורות כמו בכל שנה ושנה, ובעת ההקפות הרבו לזמר ולרקד ולשמוח, וכמו אמרו אל הדבר: לשוא תיָראנו בחרבך הלטושה – אנחנו לא נירא ממך! ואף כי לפעמים התגנב רעיון מעציב בקרב לבם, בזכרם איש איש את קרובו ואת מכרו, אשר נקטף פתאם, ולפעמים נפלה עליהם, למרות רצונם, אימת המלאך המשחית, אך איש לא הוציא על שפתיו את אשר יהגה במעמקי לבו, ויתאפקו וישמחו ויתלוצצו וירקדו.

ואנכי אשר הייתי ילד תמים בעת ההיא, לא יכלתי עוד להבין את מעשי הדבר הנוראים ואשמח בחג שמחתנו באמת. התענגתי מאד על המאכלים הערבים ועל הזמירות והרקודים, ואזמר וארקד יחד עם הגדולים. ובהיות רוחי שלוה ושקטה דאגתי מאד לקריאתי כי תעלה כהוגן. וברוך ה', הקריאה בימי חול־המועד עלתה יפה, ובלב מלא תקוה חכיתי ליום הגדול, יום “שמחת־תורה”…

ויום שמחת־התורה בא. השכמתי לקום בבקר, רחצתי מהר את פני וידי ואמהר ללכת אל בית־התפלה. אמי הפצירה בי לבלי לצאת מן הבית בטרם אֹכל פת שחרית, אבל אנכי לא יכלתי לעשות מצותה הפעם, כי לא יכלתי להביא פרור על פי מרוב רגשותי, וזולת זאת יראתי מאד פן אֵחר השעה, על כן מהרתי להניח אל פי את כוס החמים, אשר מסכה לי אמי; נשפתי ושתיתי ונכויתי פעמים אחדות, עד אשר גמרתי את הכוס, ואמהר לעשות דרכי.

באתי אל בית־התפלה, והנה החזן אך החל “לסלסל” תפלת “שוכן עד”. נסיתי לקחת איזה ספר ולעיין בו, אבל לא יכלתי להסיח דעתי רגע מן הקריאה הארוכה אשר עלי לקרוא בעוד שעה, ואקח חומש ואחזר עוד פעמים אחדות. בשעה טובה כלו המתפללים תפלת השחר, ובשעה טובה הוציאו את ספר התורה ותקותי באה: אנכי עמדתי לקרוא! …

פרשת “וזאת הברכה” קראתי כראוי ואתענג בה מאד. כאשר הבטתי אל פני השומעים נדמה לי, כי הם מפיקים שמחה וענג גדול, ואמר בלבי, כי הם מודים לי הודאה רבה על כל הטוב אשר עשיתי עמהם, בהשמיעי באזנם את קריאתי הנפלאה, אפשר בפרשת “בראשית” קרני אסון נורא: כאשר באתי למקרא “ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי” הפסקתי רגע לתת לקהל לקרוא את הפסוק, ואסב את עיני לראות בעומדים עלי מסביב, אם הם מלאים רצון, ואחרי כן בשומי עיני אל תוך הספר נקרה לפני “יום רביעי” תחת “יום שלישי”. השומעים מהרו לתקן את טעותי ויקראו יחד בקול גדול: שלישי! שלישי! הבינותי כי משגה אתי, אך לא יכלתי להכיר מה הוא המשגה, וככל אשר הוסיף הקהל לקרוא כן גדלה מבוכתי, וגם אחרי אשר הראני אחד בספר באצבעו מקום טעותי לא סרה מבוכתי, ואוסיף שגיאה על שגיאה. שכחתי את כל הטעמים, ובמקומות רבים שגיתי גם בנקוד המלות. אזני הקשיבו לרגעים קול הקהל הבא לתקן את שגגותי ואנכי כתועה הולך ונכשל לכל רגע.

ירדתי מעל הבמה אבל ושחוח, ונדמה לי כי הכל מדברים בי, הכל לועגים לי ושמחים לאידי. שעה רבה עמדתי על מקום אחד, פני היו מוסבים אל הכותל, וכל שגיאותי אשה אחר רעותה עלו בזכרוני. וכמו גדלה מדתן על אחת שבע, מאשר היו באמת. כל מלה ומלה, אשר הוצאתי מפי לא כהוגן, תבעה ממני את עלבונה ותשם בלבי פצעים אנושים.

אולם כעבור שעה, והתקוה באה לשעשעני ולהפיג צערי. אמנם עתה לא הצליחה לי הקריאה – אמרתי אל לבי – אבל עוד אוכל לתקן המעות במנין השני, אז לא אשגה עוד, וקריאתי תהיה זכה, צלולה ונעימה בלי כל ספק. ומה ממני הלך אם שגיתי עתה? לפני מי קראתי עתה? הלא לפני בעלי־מלאכה, לפני הפחותים בעם, לפני ההמון הגס, שגם תהלתו וגם חרפתו אינן שוות פרוטה. לא כן במנין השני, אז אקרב לפני “בעלי־בתים”, אנשים “עדינים”, יודעי תורה, אשר תהלתם תהלה וחרפתם חרפה, ואם אז אצטיין בקריאתי, יתגדל שמי ויתהלל בכל העיר, ואז ימהר חתן רבי להשתדך עמי, ואז תתנוסס על לבי שרשרת הזהב, אשר אליה יביטו כל הבחורים בקנאה גדולה…

כן נחמתי את נפשי; ובין כה עמד החזן להתפלל במנין השני. תפלת השחרית נגמרה, ספר התוֹרה הוּצא ואנכי אמרתי לגשת אל השלחן לקרוא. בעת ההיא נגש יונה המלמד ונחמיה תלמידו בן נפתלי הנפח אל השלחן, ואבין כי צרה קרובה אלי… אנכי חזקתי את לבי ואלך בגאוה הלך וקרב אל השלחן. אפס בגשתי אמר לי יונה המלמד: החפץ אתה, משה’לע, לקרוא שתי פעמים ביום אחד? רב לך, יקירי, אם קראת פעם אחת, ועתה תן גם לחברתך להתחנך בקריאה כמוך! אנכי לא יכלתי² להשיב מאומה על הטענה הצודקת הזאת ובכל זאת חרה לי עד מות… ראיתי והנה כל תקוותי כלו כעשן. אמרתי כי בפעם הזאת אכפר על שגגותי, אשר שגיתי בפעם הראשונה, והנה עתה אין לשגגותי כפרה; אמרתי, כי קריאתי עתה תרוממני בעיני חתן רבי, ועל ידה אתקשט בשרשרת זהב ושעון יפה, והנה נכזבה תוחלתי – אין קריאה, אין כלה ואין שרשרת! ויותר מהכל חרה לי על אשר אמר יונה המלמד: “תן גם לחברך לקרוא”. “לחברך”… בן איזה נפח עני, בעל ידים גסות ופנים שחורים כפיח, לחבר יחשב לי! הוא בא להתחרות עמי! .. מוטב לי כי לא אקרא לעולם ולא אהיה שעה אחת חבר לבן נפח! …

ומרוב קנאה וכעס לא יכלתי לעצר בעד דמעותי ואמהר לשוב אל ביתי לבכות שמה במסתרים ככל אשר תאוה נפשי…

ה.

בבואי אל מסדרון הבית השתוממתי לראות אנשים זרים ממהרים לצאת ולבוא ועל פני כלם תוגה חרישית. אמי יצאה דחופה ומבהלה מן הבית להעמיד את המיחם ועיניה כבר אדמו מבכי. בלב חרד נגשתי עליה ואשאל אותה פשר דבר, ותגד לי אמי, כי אבי־אבי חולה, כי תקפהו החלי־רע.

אנכי נרעשתי מאד מן השמועה הרעה הזאת, עד אשר שכחתי את האסון אשר קרני בבית־התפלה. בבואי הביתה, בא כחץ בלבבי קול נחר, אשר השמיע אבי־אבי החולה בקראו: מים, מים! הבטתי אל פניו ואראה והנה נהפכו למראה תכלת, זקנו עוד הלבין רב יותר מאשר היה אתמול, וכל אבריו התפלצו ויתכוצו. אנשים אחדים עמדו סביביו וישפשפו את בשרו לחממו בעשב הדוקר כמחטים. לרגעים הקיא מקרבו מים דלוחים, ואחר קרא עוד הפעם בקול נחר: מים, מים! והקול ההוא הפיל עלי בלהות צלמות, כי לא היה לו כל דמיון לקול אבי־אבי, אשר תמיד היה קולו רך ונעים ובא לאזני השומע כשירה ערבה.

בעת ההיא בא נפתלי הנפח הביתה. הוא בא בבתי־רגליו הגדולים והמגאלים, בידיו הרחבות והקשות כאבן, בזקנו הגדולה והמסובכה, בפאותיו הרחבות והפרועות, בכובעו אשר היה כסמרטוט על ראשו.

– מה זה היה לך, ר' יהודה, כי החליות לעשות “עֲוַיוֹת כסל” כבן יחיד המתחטא לפני אביו אמר הנפח כמהתל – אַל לך, בעולם, כלנו בעלי יחוס אחד: עפר אנחנו בחיינו ועפר במותנו. אדרבה, כל מה שאני מתגאה יותר כן ישפל ערכי באמת, כי גאותי אות היא על סכלותי, על אי־כשרוני לדעת ולהכיר את ערך האדם כמו שהוא. לוּ היתה דעת בלבי, לוּ הבינותי מה אני כי אז לא התגאיתי, ואך בזה אני מתגאה – כי אין דעת ואין תבונה בקרבי! …

הבטתי אל נפתלי הנפח, אל עיניו אשר אדמו מדמע, אל כל תנועות גוו אשר הראו אותו הכנעה רבה, אותות תמימות וטהרת הלב, ולבי נשבר בקרבי על סכלותי לחשב, כי בן בזוי־משפחות הוא. הוא התרומם עתה בעיני למעלת צדיק תמים, ואנכי השפלתי מאד, ואהי נבזה בעיני ונמאס. – מה היא כל “למדתוני”, כל יופי קריאתי וכל שאר המעלות אשר לנער “מושלם” – אם אני בעל מדות מגונות? האם לא תהיה לי שרשרת הזהב, אשר אליה חכיתי, כנזם זהב באף חזיר? מה מאד חפצתי לגשת אל נפתלי הנפח, להתנפל לפניו ולבקש ממנו סליחה, על אשר בזיתי אותו ואת בנו בלבי… אנכי נמגתי בבכי; וגם אחרי אשר כלה נפתלי להקרא את אבי־אבי הודוי, לא חדלתי מבכות בקול גדול, בעמדי על יד מטת החולה. אבי־אבי ראה אותי מתמוגג בדמעות ויקראני אליו באהבה.

– ברכני נא, אבי, כי לא אחטא! – קראתי אליו בכל לב – נער חוטא הנני, כלי מלא בושה וכלימה…

– “יברכך ה' וישמרך” – נשמע לאזני קול אבי־אבי בברכו אותי – “וישם לך שלום”… רב לך בני לבכות! היה אדם ואז ייטב לך…

---

ימים רבים עברו מהעת ההיא ומזכרוני לא ימושו דברי אבי־אבי: “היה אדם ואז ייטב לך”.

א

ויהי ביום ל"ג בעומר, ויעשו הנערים סעודה בבית ספרם. אשת המלמד לקחה את הבצים האדומות, אשר הביאו הנערים מביתם, ותקלפן ותגזרן לגזרים למען יאכלון יחד, ובעד הפרוטות אשר הביאו אתם הכינה האשה להם לביבות. ועד אשר תבשלנה הלביבות שחקו יחד בחצר, וקול תרועת שמחתם נשמע עד למרחוק. אך אחד היה בתוכם אשר ישב מנגד ולא לקח חלק בצחוק. שם הנער ההוא נָבָל בן אבידן, אשר מעיו המו על הפרוטות האחדות אשר הוציא היום מכיסו לצרכי הסעודה, על כן ישב בדד באחת הפנות ולבו לא הלך אחרי צחוק רעיו.

ויאמר נבל אל לבו: אמנם הסכלתי מאוד, כי שמעתי בקול רעי לאבד את הפרוטות היפות; על כן זאת אעשה: כאשר תביא הרבנית לפנינו את הלביבות וחטפתי מהן ואכלתי פי שנים מאשר יאכלו שאר הנערים, ולא יאבד כספי חנם.

ויהי כן: עוד לא הספיקה הרבנית להעמיד את הקערה על השולחן, ונבל חטף לביבה אחת ויריצנה אל פיו, אך הלביבה היתה רותחת ויכוה בה את חכו ולשונו. ויתן נבל את קולו בבכי, ויצחקו כל הנערים, ותצחק גם הרבנית עמם. וימהר נבל ויצא נכלם מן הבית. וישקף בעד החלון וירא – והנה רעיו אוכלים בתאות נפש את הלביבות, אשר באו שלום אל קרבם, ויקנא בהם קנאה גדולה. ויצר לו מאוד על הלביבות הנחמדות, אשר היו לו לאסון, ועל כספו אשר אכלו זרים. וישב נבל כל היום שמם ועצוב ולא אכל לחם, כי גדל כאב המכוה בפיו.

ויהי בלילה ויישן נבל, אך שנתו לא ערבה עליו ויתהפך על משכבו ויאנח, כי מקרה הלביבות היה לו לִמְחִתָה גם בלילה. ויקלל נבל בשנתו את השטן, אשר הסיתו להוציא כסף מכיסו ויביא עליו רעה. עוד הקללה בפיו, והנה התיצבה נגדו תבנית שד, רגליו רגלי תרנגולת וזנבו ארוך, והוא מכשכש בו בלי הרף. פני השד הזה לא היו כפני כל השדים, כי פני כל השדים שחורים משחור, ופני השד הזה היו כמראה כסף, וקרניו נוצצות כזהב.

נבל נבהל מאוד מהמראה, ויסגור את עיניו ויכס את ראשו בשמיכה, אך גם מבעד עיניו הסגורות ראה את השד הנפלא אשר לפניו, והנה קול מוזר כקול שריקה נשמע, והשד דבר אליו כדברים האלה לאמור: אני באתי אליך בשם השטן להגיד לך, כי אך חנם קללתו, כי לא הוא היה סבת אסונך, הוא לא יחפוץ כי ישמחו בני האדם יחדו ויתענגו בשלום, ולא הוא הסיתך להשתתף עם רעיך בסעודה, כי אם רוח אחרת השנואה לו הביאה עליך את הרעה, והשטן וכסאו נקי. ועתה הנה ראיתי כי יצר לך על הכסף אשר הוצאת, ואומר: אגלה אזניך, כי יש אתי אוצרות זהב וכסף להנחיל את אוהבי העושים את רצוני באמת. עתה עוד קטן הנך ולא תדע עוד ערך הכסף, אבל כאשר תגדל וידעת את ערכו, אז תבין כי אך הוא המושל בכל היקום, כי הכל בכסף יקנה. ועתה לכה ונכרתה ברית ועבדתני. והיה כי תעבדני באמת ועבדוך כל בני האדם, ומפני שמי אשר יקרא עליך יחַתּוּ וירגזו כל שוכני ארץ. אז תוכל למלא כל משאלות לבך, וגם אם תרבה לפשוע – מכבודך לא יגרע מאומה. והיה אם יעלה על לבבך למצוא לך נחלה טובה ורחבה בעולם הבא, ושכרת לך בעד פרוטות אחדות צדיקים וחסידים, אשר יתפללו ויצומו בעדך והסירו ממך כל חטא ואשמה.

וייטב הדבר בעיני נבל ויאמר: נכון הנני לכרות עמך ברית לעבדך, אם רק לא תכביד עלי עוּלך.

ויאמר השד: אך מצוה אחת קלה אצוה עליך, ועל פיה תפלס כל נתיבותיך. וזאת היא המצוה אשר תשמור: בכל מעשיך תדרוש להיטיב אך לך לבדך. ושמת את המצוה הזאת על לבבך ולא תמוש מזכרונך כל הימים. כי רבים הם אשר באו בבריתי, אך לא קימו את מצותי בכל פרטיה ודקדוקיה, על כן לא ידעו נחת. כי כנוּד הקנה במים, כן ינוד לבם ומדמעות אומללים ימס, על כן יכשלו בדרכם. אך אתה תהיה לבן חיל, לבך תשים ימין ושמאל, ולא תדע רע כל ימיך.

ויאמר נבל: הנני לעשות מצותך ואותך אעבוד בכל לב. ויאמר השד אליו: אם באמת חפץ אתה לעבדני – תכרע ותשתחוה לפני. ויאמר נבל: הד נא לי מי אתה ומה מעשיך? ויאמר השד: ממון הוא שמי, ובידי ניתנו מפתחות העושר לתת ממנו לכל אשר ייטב בעיני. ויאמר נבל: הלא רבי אמר לי, כי אלוהים הוא מוריש את הרשעים ומעשיר את הצדיקים? ויען השד ויאמר: שקר דבר לך רבך! כל יראי ה' עניים ורשים, ואך עבדי ינחלו עושר.

ויכרע נבל וישתחוה לרגלי ממון, ואחר קם ויתיצב הכן ויבט אל פני השד, והנה פניו מפונקים מאוד כפני עלם בן חוֹרים אך בעיניו אין אור חיים, כמו לא עינים הן, כי אם אבנים יקרות, ואישון לא נראה בהן. ובעמדו מתפלא על המראה, פתח נבל את פיו והשד ירוק ירק אל תוך פיו ויאמר: הנה רוק הברית שמתי לך לאות, כי לא תשים לב לכבודך בכל דבר הנוגע לממון. ובדברו שׂחק השד שחוק איום ומרגיז ויעלם.

ב

ויהי ממחרת, ונבל בא בעינים רמות אל חדרו ולא דבר עם רעיו כי אם דברים ספורים, וכמו טרוד היה באיזה עסק גדול. לעתים הוציא בזהירות רבה את כיסו המלא פרוטות חדשות נוצצות כזהב ויבט אליהן באהבה וחמלה, ובבוא אליו אחד מרעיו ללוות ממנו פרוטה, ויקח ממנו נבל כפתור נחושת רבית ליום. וילקט נבל כפתורים רבים, אך לא הטילם בגורל ככל רעיו, כי אם מכר אותם בכסף לרעיו. וירבה רכוש נבל, ויהי לו כיס מלא מטבעות כסף וכפתורי נחושת עד אין מספר. וככל אשר גדל רכושו כן הוסיף לחמוד כסף ולחוס עליו לבלי הוציא ממנו מאומה. והיה כי הביא הנער ממתקים – וניגש אליו נבל, ובחן את הממתקים בעפעפיו ושאל למחירם, ורירו ירד מעל שפתיו, אך לא ערב את לבו להוציא פרוטה מכיסו. ויהי כי חזקה עליו תאותו, ויתחכם ויקנה אחד הממתקים בעד פרוטה, וישוך ממנו רביע, ואת הנותר מכר לאחד מרעיו בהקפה, בתנאי כי ישלם לו מחר פרוטה.

אמנם התלמידים שנאו מאוד את נבל ויבזוהו בלבם, אך לא יכלו לנגוע בו לרעה, כי עוזר רבם היה מגן עליו ואת כל נער אשר נגע בכבוד נבל – מרט לחי. אף כי הם נתנו לו יתר הרבה מאשר נתן לו נבל, כי לקח מהם מעשר מכל אשר הביאו לבית הספר מבית אבותם, וימלא כרסו ממעדניהם – בכל זאת נתן לנבל כבוד ויקר ויהי זרועו כל הימים. כי בראותו את הכיס המלא ביד נבל, רחש לבו אהבה וכבוד לבעליו וירוממהו וינשאהו מעל כל חבריו. זיו הפרוטות הנוצצות לבּב אותו, אף כי יתרון לא היה לו מהן, כי אם ראות עינים.

ויגדל נבל ובכיסו נראו גם שטרי המלוכה, וביניהם הופיעו גם אילו שטרות רבי ערך. ויבואו השדכנים להציע לפניו לבחור לו אשה, ויבחר לו בת איש עשיר אשר הרבה לתת לבתו שילוחים, ולא שם לב אם טובה הנערה או רעה, היפה היא אם מכוערה. ויצלח נבל בכל מעשיו, ועשרו גדל מיום אל יום, כי חרוץ היה מאוד בעבודתו, ומרחוק הריח כל עסק המביא שכר, ויתעסק בו וישתכר. ויהי האיש קשה כחלמיש במסחרו, וערמתו הצליחה בידו לקנות תמיד בזול ולמכור ביוקר. פעמים רבות בכו ויתחננו לפניו הבאים עמו במשא ומתן אשר נלכדו בערמתו, ואחת היתה דברתו: אין רחמים במסחר. ומלבד המסחר לא ידע נבל מאומה מכל הנעשה על הארץ, וגם לא חפץ לדעת. והיה אם אקח עתון בידו, והביט אל המקום אשר בו רשום מחיר השטרות, וקרא בו שתים שלוש שורות – והשליכהו מידו. וכאשר גדל רכושו לרבבות, בנה לו היכל תפארה ויקן לו סוסים ומרכבה כבוּדה, ויהי נורא על כל סביביו.

אולם לא התענג נבל בכל הטוב אשר היה לו, כי תמיד היה טרוד במסחרו, מעודו לא השמיע קול צחוק שמחה, מעודו לא התעורר מעצמו לתת פרוטה לצדקה, אך לפעמים לקחו הגבאים ממנו בחנופה או בשאר תחבולות ערמה. כל ימיו לא נתן האיש לבו לחשב את דרכו: אם צדיק או רשע הוא, כי לבו היה מלא תמיד חשבונות מסחרו. משרתים רבים היו לו ואת כולם שנא תכלית שנאה, ויהיו כצנינים בעיניו, כי חשדם כי גנבים הם. והמשרתים גם הם שנאוהו על עשרו הרב ועל משלו בם כעריץ בפה מלא חרפות וגדופים. גם באשתו ובניו לא נקשרה נפשו, כי תמיד היה תפוש במחשבות בצעו. ולעתים ראה, כי אנשי ביתו מוציאים כסף להוללות, ויוכיחם ולא שמעו, ולמוסרו לא הטו אוזן, וירחק לב נבל מהם. ויהי גלמוד בין משרתיו הרבים, גלמוד בין בניו ובנותיו, גלמוד בסוד רעיו הגבירים אשר עמהם עשה מקנה וקנין.

כה בילה האיש את ימיו עד אשר חלה מחלתו אשר ימות בה. ויהי בשכבו על ערש דוי, ויפן אל גואלו שמעון הבטלן, ללחוש לו לעין הרע. ושמעון לא אבה מאוד ללכת אל שארו הגביר, אשר תמיד פנה אליו עורף וישנאהו ככל העניים תכלית שנאה. אך לא מצא שמעון את לבבו להשיב את פני גביר, ולמרות חפצו נשאוהו רגליו והביאוהו אל בית נבל. ויהי בבואו, וירא את שארו הגביר מתאבק עם מר המות וחליו אנוש מאוד. ויאמר אל נבל: כל ימיך לא שמת אלי לב ובעניי לא ראית, ועתה כאשר צר לך פנית אלי לעזרך. על כן אחת אבקש ממך: במותך תבוא אלי בחלום להודיעני מכל הנעשה שם בעולם האמת. ויאמר נבל: הנני לעשות כחפצך אם תבטיחני, כי תלך לראובן העושה סבּוֹן ותגיד לו, כי לא ישכח להביא את שלושת השקלים רבית, אשר עליו היה להביא עוד אתמול. ויאמר שמעון: הנני למלא גם בקשתך זאת, אך השבע לי כיום כי תעשה את חפצי אם תמות. וישבע לו נבל, ואחרי אשר לחש לו שמעון בפעם השלישית – קמו עיני החולה.

– אל תשכח… שלושת… השקלים… רבית – דובבו שפתי החולה ויאלם לנצח.

ג

וירבו הימים והמת לא בא להגיד אל הבטלן מכל אשר קרהו. ויאמר שמעון אל לבו: אכן דובר שקרים היה נבל בחייו וגם במותו מדרכו לא סר. אולם בליל י"ט כסלו, בשוב שמעון מבית התפלה בסוּם כמעט, תמך את ראשו בידיו על השולחן וירדם. וירא והנה מבעד סדק הפתח נכנס אחד לבוש תכריכים ויעמוד לפניו: ויתחלחל שמעון ויאמר לקרוא לאשתו, אך המת הרגיעו ויאמר: אני נבל מודעך. באתי להקים את שבועתי אשר נשבעתי לך לפני מותי. עתה הט אזנך ואספר לך כל אשר קרני מיום מותי עד היום.

בצאת נפשי הושכבתי על הארץ, עיני לא ראו עוד כל אשר סביבותי, אך לבי ראה וידע כל אשר נעשה. שמעתי קול נחרת השמש אשר ישב בפנה וינמנם, ועצבון נורא בא לדכא את רוחי. והנה ממון, הוא השד אשר כרתי עמו ברית בילדותי, בא. ומה מאוד השתוממתי בראותי כי שוּנו פניו, כי תחת אשר מלפנים היו לבנים ככסף, עתה קמטו ויהפכו למראה עופרת, רגליו הדקות חרדות ונעות וידיו היבשות והארוכות רפות ותומכות קנה רצוץ. וקרניו גדלו מאוד כקרני צבי, עד כי השח ראשו לארץ מכובד משׂאן. לרגעים השמיע קול אנחה, ופניו המפיקים יגון הוסיפו תוגה על תוגתי. ואשאל את השד ואומר: התאבל על כי אבד ממך עבד נאמן כמוני? ויען השד ויאמר: אמנם עבד נאמן היית לי, אבל לא לך יהמו מעי, כי רבים עוד עובדי מבלעדיך, אך לזאת אאנח, כי קרני גדלו מאוד ותהיין לראשי כמשא לעיפה, ולעתים אחוש כמו פה ושם נבקעה עצם גולגלתי מכובד משאן, ומכאובי רבו לאין חקר. ואומר: עד מתי תגדלנה קרניך? ויאמר: עד אשר לא תעצורנה רגלי הדקות כוח לשאת את הקרנים הכבדות ונפלתי. מקול מפלתי תרעד הארץ, הררי עד ימושו, וסלעי מגור יתפוצצו והיו לאבק.

עודני מדבר, והנה נשמע קול צעדי ילדים רבים, אשר באו אל חדרי, ואבין כי מלמד “תלמוד תורה” בא עם תלמידיו לקרוא מזמורי תהלים. ומה השתוממתי בשמעי מפי המלמד חרפות וגדופים על ה' ותורתו, ותלמידיו עונים אחריו קול גדול, ואחריהם יענו כל שדי השחת ויקראו: הידד, הידד! ואשאל את השד: מה היה למלמד ותלמידיו כי יחרפו ויגדפו את אלוהי השמים? ומה קול השחוק הבא לאזני? ויען השד ויאמר: המלמד והתלמידים קוראים מעל ספר תהלים, כדרכם תמיד בבואם אל בית המת. אולם לא ברצונם יקראו, כי אם שׂכוֹר שׂכרוּם יורשיך בכסף מלא להתפלל בעדך, בפיהם יזמרו מזמורי תהלים, ולבם בל עמם. לכן בהגיע קולם אל עולם האמת תשמע תִפְלה תחת תְפִילה ותָהֳלה תחת תְהִלה. כי שם לא לפה יטו אוזן, כי אם לשיח הלב, וכל אשר יתפּלל בעד כסף – מחרף שם אלוהיו. ואשאלהו עוד: ומה קול הצחוק אשר אנוכי שומע? ויאמר השד: קול רעי, מלאכי חבלה, הוא; הם יצחקו ויאמרו: אוי לנבל, כי קנה לו מקטרגים תחת סניגורים! ואבכּה מרה בשמעי את דבריו. אמנם דמעות לא ניגרו מעיני וגם קולי לא נשמע, אבל לבי בכה הרבה בכי. והנה פתאום שמעתי כיללת כלבים, וקול נביחה עזה, כמו נלחמים הכלבים יחד, וכל הנשוך ישמיע קול צעקה איומה, תאניה ואניה. ואשאל את השד פשר דבר: מי הביא הכלבים אל הבית ולמה הובאו? ועל מה הם נלחמים איש באחיו? ויען השד ויאמר: הכלבים קרוביך יורשיך הם, אשר יריבו עם גבאי חברה קדישא על שכר קבורתך. וגם איש באחיו יקנאו על חלק הירושה, יען כל אחד חפץ, כי הוא יהיה היורש האחד ואת היורשים האחרים יקבור יחד עם מורישם.

כחצים וכחרבות באל אל קרבי דברי השד, וכל קרבי נמוגו בקרבי מאש קצף וכעס. לו יכולתי לאחוז במטה אז הכיתים מכה רבה וגרשתים מן הבית, לבל תשאר מכל הכלבים פרסה, אך ידי ורגלי לא אבו שמוע לי, ואשכב כבּוּל עץ על הארץ, ובקרבי אש תּפתּה בוערת. המלחמה ארכה מאוד בין יורשי הכלבים, ובקרבי אש חמתי בערה בכל העת ההיא, ועל כן שמחתי מאוד בשמעי מפי השמש, אשר שב מבית הקברות לבשׂר, כי הוכן הקבר למעני, כי טוב בעיני לרדת שאולה משמוע נביחת הכלבים.

ויקחונו השמשים, וילבישוני בגדי מתים, וישימוני במרכבה, ויסעו. והחזן עם משורריו הלכו לפני המרכבה, והוא מפזז ומכרכר, והמשוררים ימחאו כף ויגילו ברננה. ואשאל את השד, אשר הלך ללוותני: מה היה לחזן ולמשורריו, כי יצאו במחול ויגילו בהובילם איש אל קבר? ויענני השד: יורשיך הבטיחו לשלם בעד עבודתם בכסף מלא, על כן ישמחו ויגילו. אולם לוּ בעיני בשר ראית ובאזני בשר שמעת, כי אז ראית יגון על פניהם ושמעת קינה בפיהם, אך אתה בעיני רוח תראה ובאזני רוח תשמע, כי בשׂרך מת, ולפני הרוח – כל מחשבות הלב גלויות וידועות. ואחרוק שן בשמעי את דברי השד, ואקנא מאוד בעניי העם אשר יוּבלו דומם אל קבר ונושאיי המטה יחפזו לכלות מעשיהם; אבל מרכבתי נסעה לאט וגם עמדה לרגעים, להאריך את יסורי ולכלות את קרבי באש חמתי.

מאוד מאוד ארכה עת מסעי, עד כי באתי אל מחוז חפצי והורדתי אל הקבר. אז פנה אלי ממון השד ויאמר: עתה אפּרד ממך, כי אין לנו עוד חפץ איש באחיו. ואתחנן אליו ואומר: אל נא תעזבני, כי מה אני בלעדיך? – הלא אין ואפס! וכי זה הוא הגמול אשר תגמול עלי בעד עבודתי הרבה אשר עבדתיך כל ימי, כי תעזבני עתה גלמוד בקברי האפל? וישחק שחוק פרוע מאוד ויאמר: האמנם תאמר כי טובה עשית לי בעבדך ואתי? הלא בעבודתך הגדלת את קרני להכביד על ראשי, עד כי אין כוח לשאתן. וככלותו את דבריו פנה השד וילך. ואביט אחריו, והנה הוא קורס וכורע, וקרניו הכבדות מושכות את ראשו פעם לימינו ופעם לשמאלו, ורגליו הדקות תכשלנה לרגעים באבני נגף המפוזרות על הדרך, ולולא נתמך בקנה הרצוץ שבידו, כי אז נפל מבלי קום… והשמשים שפכו על ארוני את העפר, וכקול רעם נשמע אלי קול השמש אשר קרא לאמור: “דע כי מת אתה”.

מת אנוכי ושוכן קבר! אך עתה הבינותי את הדברים ככתבם, בכל מרירותם הנוראה. לוּ הבינותי בחיי, כי אז לא רם לבי ולא חרפתי נפשי לאסוף הון. אך אז אמרתי, כי המות והקבר נחלת העניים הם, ואם לפעמים עלה על לבי, כי סוף כל אדם למות ולהקבר – נחמתי את נפשי תמיד כי עוד יארכו הימים עד בוא קצי. וגם כאשר ראיתי את חברי הגבירים מתים אמרתי אל לבי – אך הם מתים, ואני אינני כמוהם, כי חיה אחיה… עתה נפקחו עיני ואראה, כי גורל כל בני תמותה גורלי, וחברת בני תמותה יקרה מאוד בעיני. על כן צר היה לי מאוד בהקשיבי לקול צעדי המקברים, אשר הלכו הלוֹך והתרחק ממקום קבורתי. עתה הרגשתי מה מר להיות נעזב מכל בני האדם ולהרקב גלמוד בבור צלמות. תולעים וכל רמש באו ויזחלו על פני, ויבואו אל תוך פי, ויאכלו את כל בשרי…

ד

ויהי כאשר כלו התולעים לאכול את בשרי – הוסיף נבל לספר – ועצמותי נרקבו ותהיין לשׂיד, נגלה אלי מלאך בדמותך כצלמך, ופניו כל כך דלים וחיורים, ואשאלהו: מי הוא? ויענני: מלאך אנוכי, אשר ברא שמעון שארך בתפלת “קדיש”, אשר התפלל בעד נשמתך, ואבוא היום לקחת אותך ולהביאך אל “גן העדן”.

מאוד חפצתי לבוא אל גן העדן ולצאת מקברי, אך לא בלוית מלאך עני ודל כמוהו… הן ידעתני מנעורי כי תמיד שנאתי ומאסתי את העניים, והנה עכשיו מלאך בדמות עני בא אלי לחלצני מצרה… ואשאל את המלאך: ואיך תקחני, ואתה דל ורפה כוח? וישחק המלאך ויאמר: אתה אומר בלבבך כי כרסך עוד רחבה וערפך שמן ועבה כמו בהיותך חי על האדמה, על כן תתפלא ותשאלני, איך יוכל רפה כוח כמוני לשאת אותך; אבל שגית מאוד, כרסך וכל קרביך כבר אכלה רמה, ואך עצם אחת קטנה כגרגיר נשארה – ובדברו לקחני בשתי אצבעותיו, כאשר יקח האדם נוצה קלה, ויפרוש כנפיו ויעף…

באנו אל אי אחד יפה מאוד. שם הציגני המלאך על הארץ, וכרגע נהפכתי ואהיה לאיש. וארא והנה לפני חומה יפה כולה בדולח טהור ושער גדול לה, ומראה השער כעין הקשת בענן, ואדע כי “גן העדן” הוא. ואומר אל לבי: אמנם גם בשמים ישאו פנים לעשירים, כי לא יראו פני גיהנום.

ניגשנו אל להט החרב המתהפכת לשמור את השער, וכרגע עמדה החרב, ונפתחו השערים, ואנחנו באנו שלום אל תוך הגן.

מה אגיד לך שמעון יקירי? האספר לפניך מכל היופי, אשר ראו שם עיני? אבל בטלן הנך ולא תבין את ערך היופי הגדול ההוא. אך מזה תוכל לשפוט מעט על יפיו: הן אני כל ימי חיי לא שמתי לב ליופי, כי לממון היו עיני ולבי כל הימים, אולם בראותי את תפארת גן העדן, השתוממתי ואהי כשכור; פתחתי את עיני ופי לרוחה והבטתי… המלאכים, אשר עפו הנה והנה בכנפיהם הלבנות ככסף, הביטו אלי וישחקו מטוב לב… אין זאת כי פני העירו שחוק בעת ההיא. ראיתי שם שדות פוריים, אשר שבליהם כעצים רמים תרעשנה. גם עצים ראיתי, אשר פרים גדול כראש ילד ופרחיהם מזהירים כשמש. וצפרים נפלאות שם תקננה, הנותנות בשיר קולן, לא כצפצוף הבל אשר שמעתי בארץ, כי אם שירים נעימים וחרוזים לוקחי לב…

אפס בהביטי אל פני מלאכי ההולך אתי, סר תענוגי כרגע. ראיתי והנה הוא עומד ומחריש, כנפיו הוריד לארץ ופניו עגומים, כמו פניך בשעה שאתה עומד ומבקש נדבה.

חמלתי על מלאכי, ואומר אליו: עתה, ידידי, תוכל ללכת אל כל אשר תחפוץ. לוּ היה בידי רבע שקל כסף, כי אז נתתי לך בעד טרחך ועמלך… לך לך ידידי הימינה ואנוכי אשמאילה. כה דברתי אל מלאכי ובלבי אמרתי: אחלץ נא מחברת המלאך הדל הזה, כי חרפה היא לאיש כמוני להתראות בפני אדם בחברתו.

– נכון הנני לעשות רצונך, אמר אלי המלאך בהכנעה, אני אשב פה, והיה כי תמצא בי חפץ, תשוב הנה ותמצאני. ואלך בדרך הרצופה אבנים יקרות ולרגעים עמדתי, כי על כל צעד ראיתי דברים נפלאים, אשר אין מלים בפי לתאר לך את הדרם. לא ידעתי כמה עבר מן העת אשר עזבתי את המלאך, כי השמש עומדת שם תמיד בחצי השמים וממקומה לא תמוש, ובכל זאת קויה לא יכאיבו את הראש ולא ישחירו את הפנים, כי שמש צדקה היא ומרפא תביא באורה. אולם בעמדי זמן רב רעבתי מאוד. מה טוב היה – אמרתי לנפשי – לוּ הובא לי עתה נתח דג לויתן ממולא בצלים ופלפלין, או לשון שור הבר צלויה עם תפוחי אדמה, וחלת לחם אבירים מדגן שמים. אך מאכלי תאוה כאלה לא מצאתי, ואומר: אגש נא אל אחד העצים וקטפתי לי משם פרי. ומה השתוממתי בראותי, כי בלכתי הלוך וקרוב אל העץ, נסע העץ ממקומו וילך הלוך ורחוק מעלי. גם שבלי הקמה, גם ירק השדה הלכו וירחקו מפני, כאשר אמרתי לגשת אליהם. ויהי כי חזק עלי רעבוני ומאומה לא מצאתי להביא אל פי, ואשוב אל המלאך לדרוש ממנו עזרה, ואמצאהו יושב במקום אשר עזבתיו, ואספר לו את הנפלאות אשר ראו עיני ואבקש ממנו להבינני בדבר.

ויאמר המלאך: לא כפרי הארץ פרי השמים. בארץ ישמור האדם את פריו לבל יאכלנו זר ופירות השמים ישמרו את עצמם, ולא יתנו לזר לנגוע בהם ורחקו מכל גנב ושודד, כי פה אך הזורע יאכל לחם והנוטע יאכל פרי מטעו.

ואשאל את המלאך: הגם פה יעבדו עבודה, ואני אמרתי כי בגן העדן תתענגנה הנשמות במנוחת נצח, וכל עבודה לא תעשה? ויאמר המלאך: הבל יהבלו בני האדם העצלים, אשר יחשבו את העבודה לקללה ויבקשו לאכול עמל זרים, על כן המציאו בדמיונם גן העדן, אשר בו יאכל האדם ולא יעבוד ושנים אין קץ ישב בחבוק ידים. אך הצדיקים החכמים המה ידעו, כי האושר והעבודה קשורים יחד, וכל אלה אשר היו חרוצים בארץ ועבודתם הביאה ברכה לבני האדם – המה יעבדו גם פה והתענגו על רב טוב. ואומר אל המלאך: אם כן – נכון גם אני ללכת לעבוד עבודה ולהמציא לי לחם. ויאנח המלאך ויאמר: לא, אדוני! אתה מאסת בעבודה כל ימיך, על כן לא תמצא פה כל עבודה. ואשאל אותו כמתפלא: האנוכי מאסתי עבודה – ואני עסוק הייתי כל ימי ולילותי במסחרי וכאחד ממשרתי לא ידעתי מנוחה? ויען המלאך: בעבודתך אשר עבדת הבאת אך קללה בעולם ולא תחשב לך לצדקה. גם הנמר גם הדבורה – שניהם יעבדו עבודה: הנמר נמלא חוריו טרף, ודמי הנטרפים צועקים עליו מן האדמה, והדבורה תמלא את כורתה דבש וכל פה יודה לה ויברכנה. ואומר אל המלאך: עוץ נא לי מה אעשה, כי רעבוני יציק לי מאוד ולא אוכל נשׂוֹא. ויאמר המלאך: יש פה בית מלון לאברהם העברי, אשר בו יאכיל את כל אלה, אשר לא יכלו לעבוד עבודה בחייכם – כל פּסֵחַ וגדם וכל נגועי חולי.

– בית מלון ישנו פה? – קראתי… – הה! לוּ היו שקלים אחדים בכיסי, כי אז מצאתי לקנות מאברהם העברי אוכל בכסף. שמע נא, ידידי – פניתי אל המלאך – עוּף נא ארצה והבא נא לי שלושה שקלי אנגליא אשר טמנתי בכיסי. וישחק המלאך ויאמר: אפוּן מאוד אם ימצא אברהם חפץ בזהבך. ויחר לי מאוד ואומר: בטלן בראך וכבטלן תדבר! מי מחזיק בית מלון ולא ישים פניו אל הבצע? עוּף נא והבא, ואני אראך כי “הכסף יענה את הכל”. ויעף המלאך, וכעבור רגעים אחדים שב והשקלים בכנפיו.

ונלך ונעבור כברת ארץ ונבוא עד בית המלון אשר לאברהם העברי. ואברהם זקן יפה תואר ופניו מפיקים חן ונדיבות, והוא בראותו אותי ויקם לקראתי, וישתחוה לי, וישאלני לשלום. אולם אנוכי לא עניתיו על שאלתו, כי הרעב הציקני מאוד, ובקול נואש קראתי: הבה לי, אדוני, פת לחם ונתתי לך שקל זהב! וישחק הזקן שחוק מר ויאמר: כאשר אראה אני, לא תדע משפט המקום אשר באת אליו. אמנם ידעתי, כי שם בארץ – ביד כל איש, אשר שקל בכיסו, לקנות בו מכל אשר תאוה נפשו, כי שם לא ישאל איש ולא ישים לב לחקור מאין בא השקל ואיך בא לידו. ויחר לי על דברי הזקן ואומר: לא גנב היה עבדך, כי אם סוחר עשיר, והשקלים אשר בידי שקלי הם ומלאכי הביאם אלי מביתי. ויאמר הזקן: חלילה לי מחשוד נקי וצדיק… תן לי שקל אחד ואבחנו. ואתן לו שקל, ויקחנו האיש בשתי אצבעותיו וירימהו אל על לנוכח פני השמש. וארא והנה עמוד מים ירד מן השקל, וריח רע כריח זעה בא אל אפי. ויאמר הזקן: את אשר עבדו רעיך בזעת אפם ירשת, כי נחלי הזעה אשר ירדו מהם בעבודתם קפאו ויהיו לשקל זהב בכיסך. חלילה לי משׂים שקל כזה באוצרי ולאמור: מצאתי הון. תנה לי שקל אחר ואבחנהו אולי טוב הוא מהראשון. ואתן לו שקל שני, ויקחהו וירימהו לנוכח פני השמש, וארא והנה נטפי מים עכורים ורותחים ירדו ממנו נטף אחר נטף. ויאמר הזקן: השקל הזה נוצר מדמעות נשי עשוקים, מדמעות עוללים עזובים, כי בעליהן עבדו למענך בפרך והן סבלו רעב וקור, כל חלי וכל מכה, ודמעות הנשים והילדים האומללים אשר שפכו תמיד וקפאו ותהיינה גם הן לשקל זהב בכיסך. חלילה לי מקחת שקל זהב כזה! הן בהיותי חי על האדמה שמתי כל לבי למחות דמעה מעל כל פני אומלל, ואיך אקּח עתה שקל אשר מדמעות נוצר? הבה לי שקל אחר ואבחנהו אולי טוב הוא. ואתן לו את השקל השלישי, והאיש לקחו וירימהו נוכח פני השמש. וכקול דוּד רותח הומה שוקק הגיע לאזני, ונטפי נוזלים אדומים נטפו ממנו נטף אחר נטף, ואחר התפרץ ויהי לזרם דם. ואימה חשכה נפלה עלי וגם פני הזקן קדרו ואנחה עמוקה יצאה מלבו, ויאמר: השקל הזה מדמי אדם נוצר. למענך ירדו בני האדם לתחתיות הארץ להוציא משם זהב אשר חמדת, ורגבי עפר נתקו ממקומם ויכסום. חלילה לי לקחת מידך שקל כזה, כי יקרו בעיני דמי בני אדם מכל כופר.

ה

נבל החריש רגעים אחדים ויוסף לספר:

ויהי בראותי כי השקלים אשר מצאתי לא יצלחו למאומה, ואשליכם מידי, ואבך, ואתחנן אל הזקן, כי יאכילני חנם. ויאמר הזקן: מאוד יהמו מעי לך, בני, ובכל חפץ לבי נתתי לך אוכל, אך את לחמי – לחם אמת – לא תוכל לאכול, אחרי אכלך כל ימיך לחם כזבים. ואתחנן עוד אל הזקן, ואומר: אל יאמר אדוני כדבר הזה! גם אם לחמך קשה כאבן אדיקנו כרגע, כי רעבוני עז ממות. ויוצא אלי האיש עוגה אפויה ממן הנטחן לקמח, וריחה הנעים מאוד גרה את רעבוני עד להשחית. ואמהר ואביא את העוגה אל פי, אך היא היתה קשה מצור: את שתי שיני הקדומות שברתי והיא לא נשברה. ויחר לי מאוד, ואריב את הזקן ואקרא: לועג לרעב אתה, כי נתת לי ברזל תחת לחם. ויענני הזקן: חלילה לי מלעוג לרעב, הבה לי את העוגה ואכלתי אותה על נקלה. ויבא האיש את העוגה אל פיו והיא נמוגה בטרם לעס בשניו. ויאמר האיש: כן הוא משפט גן העדן: כל אלה אשר בחייהם התפרנסו מעמל זרים – לא ימצאו להם פה אוכל.

ואומר אל האיש: בי אדוני! ואם לא אוכל לאכול מאומה מפרי הגן – למה הביאוני הלום? לו שמוני במדבר שמם, כי אז לא גדלו כה יסורי, אבל בין חמודות גן העדן, בין שדות פוריים – הלא ירב רעבוני שבעתים!…

ויאמר אלי הזקן: ומדוע, בני, לא שמת לבך בחייך על הרעבים האומללים אשר היו סביבותיך? אתה צברת כסף כחול מעמל עשוקים ותבנה לך היכלי תפארה מיגיע אומללים ותתענג על רב טוב, ורבבות רעבים ויחפים נודדים כקין עברו על יד ביתך ויחרקו שן. רבים קנאו בסוסיך, אשר שכנו באורוה חמה ומרוּוחה ויאכלו שעורים לשבעה; רבים קנאו בכלביך ויאמרו: מי יתננו כלבים רובצים תחת שולחן נבל, ונשׂבעה משארית ארוחתו.

ואומר אל האיש: תן לי עתה לעבוד עבודה ואכלתי פת לחם מיגיע כפי. ויאמר הזקן: פה לא תסכּוֹן עבודתך, כי אתה רגיל לעבוד רק לנפשך, ופה כל אחד עובד בעד כל באי הגן, כי פה אין עני ואין עשיר, אין אדון ואין עבד.

ואומר אל הזקן: בי אדוני! הן ממון השד פִּתּנִי וָאֶפָּת, ולמה ברא אלוהים שד כזה להכשיל את בני האדם ולהזנות את לבם אחר הבצע? והזקן נאנח ויאמר: לא מעשה אלוהים הוא השד הזה, כי אם מעשה בני אדם. ארץ טובה ורחבה נתן אלוהים לבני אדם, ויאמר להם: עבדו את האדמה ושבעתם כולכם לחם, והייתי לכם לאלוהים. ושלחתי אליכם את יושר בני ואת אהבה בתי, ושכנו בתוככם, וישבתם יחד שקטים ומאושרים. ולא שמעו בני האדם ויאמרו: חלילה לנו מעבוד עבודת כפים ולאחוז באת ומחרשה ולעבוד את אלוהים. טוב לנו להיות תגרנים, מוֹזגים, סרסורים, והממון יהיה לנו לאלוהים. וירא אלוהים כי כן, ויקרא לאהבה בתו וליושר בנו לשוב אליו השמימה, והממון אשר היה לאלוהים – השכין בתוך עבדיו את קנאה, חנוּפה ומרמה בנותיו ורצח וגזל בניו, ומאז אין שלום בתבל, ואיש בשר רעהו יאכל ולא ישבע.

ויהי כאשר כילה הזקן את דבריו, ויעלם מעיני הוא וביתו, ואני נשארתי לבדי, והמלאך ניצב על ימיני ופניו זועפים מאוד, כמו יחר לו על אשר אנוס הוא להיות בחברתי. לא יכולתי עוד ללכת הלאה, כי ברכי כשלו מרעב, ואשב על יד הדרך תוהה ושומם, ואיש לא נמצא לי, אשר אוכל לשפוך שיחי לפניו, כמו במדבר שמם מושבי. ואשאל את מלאכי: איה האנשים הצדיקים אשר יתענגו פה בטוב? ויען המלאך: אתה בחייך בזית לכל איש ישר וכל עובד עבודת כפים נמאס בעיניך כרמש. על כן לא תוכל לראותם פה בעולם הנשמות.

עת רבה ישבתי על מקומי ובבטני כמו כל קרבי נלחמו יחד, רבו ויתקוטטו וידקרו איש את אחיו בחניתות ורמחים, ומלאכי ישב על ידי, ופניו הזועפים מוּסבּים אל עבר אחד, כמו בחלה נפשו להביט אל פני, ויגונו גדל עד מאוד. אז חשתי מה רע להיות גלמוד כערער בעולם יפה ונעים. מי יתן לי איש לדבר עמו דבר כי אז רעבוני שכחתי! אך לעתים ראיתי אנשים, כל אחד הולך קודר לבדו ומלאך זועף לימינו, ויביטו אלי. חפצתי לדבר עמם ולשוני דבקה, וגם הם לא דברו אלי דבר ויעבורו. ומלאכי הבינני את דבר המראה הזה, כי גם הם עבדי ממון כמוני, אשר בחייהם לא דברו אמת איש לאחיו, כי כל אחד התנכל לרעהו לעקבו, להונותו ולמשכו ברשתו, על כן פה בעולם האמת לא יוכלו לדבר איש את אחיו, כי דברי כזב לא יסכנו פה ודברי אמת לא ידעו. ובשבתי כה קודר ושומם, והנה רוח צחה עברה ותביא לאפי ריח בשמים נפלאים, ואתחזק ואחליף כוח, ואחר שמעתי קול שירת מלאכים “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה”, ואדע כי הגיע יום השבת.

והנה איש ניגש אלי ויאמר בפנים מאירות: שלום לך, נבל! ואביט אליו ואכירהו, והנה הוא אפרים שומר חצרי, אשר מת זה כחמש־עשרה שנה. ואשמח מאד עליו ואקרא: הגם אתה פה, אפרים אהובי? מה אשמח לראותך הפעם! שבה נא עמדי ונשתעה יחדו. אז, בהיותי אני הגביר ואתה שומר החצר לא חפצתי להרבות עמך דברים, אך עתה, הוי! לא גביר אנוכי עוד ואתה חצרי לא תשמור, על כן לא לבזיון יחשב לי לדבר עמך. ויענני אפרים: אמנם אין לי עת להרבות עמך דברים, כי הגיעה העת לקבל את פני השבת, ואך מהרתי אליך להביא לך לחם, ואתה שלום! – ובדברו נעלם מעיני כרגע.

ואפרוס מן החלה אשר הביא לי אפרים והנה רכה היא, ואשימנה אל פי, וצחנה נוראה באה ממנה אל אפי ואוציא את הפרוסה מפי. אך רעבוני גדל מאוד ואבליג על שאט נפשי ואוכל מהחלה הנסרחה אשר לפני, וכל פרור אשר הבאתי אל פי שלח חצים שנונים אל אפי, וכמעט נחנקתי בבלעי אותו. ואשאל את מלאכי, כי יבינני פשר הדבר הזה, ויאמר המלאך: עבד היה אפרים לך וישמור רכושך הגדול מכל גנב, ואשתו הביאה לו בצהרים מאכלו הדל. אפס בימי השבת לא יכלה אשתו להביא לו מאכל, וישב רעב כל היום. ויהי כי נודע לך הדבר, ותצו להאכילהו בימי השבת על שולחנך. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה, אשר התעוררת בעצמך להשביע נפש רעבה. אולם לבזיון וחרפה חשבת לך לשבת עם עבדך האביון אל שולחן אחד, ועל כן צוית, כי יתנו לו לאכול בבית המבשלות אחורי התנור. שם ישב אפרים ויאכל את לחם חרפתו בשממון ובוז, וכלחם הבוז אשר נתת לו אז כן ישלם לך עתה, והחרפה אשר סבל באכלו היתה לצחנה בלחמך. וזה יהיה משפטך כל הימים: ששת ימי המעשה תרעב וביום השבת תאכל לחם מגואל ונסרח. ואומר: אהה! עד מתי יארכו ימי ענשי? ויען המלאך ויאמר: רד ארצה להקים את שבועתך אשר נשבעת לשמעון שארך, והגדת לו מכל אשר ראו עיניך וכל אשר קרך; והיה אם יכתבו הדברים, ובני האדם יחדלו מהשתחוות לממון ולעבדו – אז תטהר נפשך, והיית ככל הנפשות הטהורות.

כה ספר נבל באזני שמעון ויעלם.

*

ושמעון הבטלן – איש אשר לא ידע קרוא וכתוב, וימהר אלי בבוקר, ויספר לי כל הדברים האלה. ואכתוב מפיו את המגלה הזאת ואפרסמה בישראל.

¹

א.

העיר N אשר ברוסיה עומדת על גבעה, וחלק ממנה הולך ויורד ומגיע עד הנהר.

שם במורד יש חצר קטוּרה או קרפף שהוקף לדירה, מלא בנינים שונים, בניני עץ ובניני חומר, בתי מעון לעניי העם, כי יושביהם רֻבָּם שואבי מים, אשר שתו קן למו בקרבת הנהר, שממנו לחמם נמצא. ושם יש להם גם בית המדרש שבנה להם מלפנים נדיב אחד, ר' מלך שמו, ונודע עד היום בשם בית

המדרש של שואבי המים, או בית המדרש של ר׳ מלך.

יִשן הוא בית המדרש, לא תאר ולא הדר לו, קירותיו שחורים וחלונותיו נמוכים. עצוב עומד הארון הקדש במזרח, ועלובה עומדת הבימה באמצע הבית. אל הקירות נשענים ספסלים אֲרֻכִּים, שעליהם יושבים המתפללים, איש ועמודו לפניו… ומשמאל הבית אצל התנור עומד שלחן אָרֹךְ כשלחנות החייטים, וכרעיו מתחת עשויות כעין בדי המספרים; ומשני צדיו, מזה ומזה, ספסלים מטולטלים, ועל דף השלחן מלמעלה מצֻמדות בשני טורים לארכו שפופרות של פח, שעליהן נערמו חתיכות חלב מהֻתָּך ונקפא, היורד מן הנרות המטפטפים, כי בשפופרות ההן ישים השָּׁמָּש בכל ערב נרות, בשעה שחברת שואבי המים באים לשמוע ״אלשיך" ו״עין־יעקב״ מפי המגיד, אשר שכרו להם – ר' יצחק מִקַּרֶלִיץ.

גדולה היא העניות הנראה שם! הפנים כעלה נובל, הלחיים צמוּקות והעצמות מבֻלטות, אבל נר אלהים מאיר בתוך נפשם פנימה, ונותן בהם כח לשאת את עמל החיים. האנשים ההם עובדים כל היום עבודה כבדה. עומסים בסֵבֶל להעלות ההרה את החביות ואת הדליים להספיק מים לכל בני העיר, וברגעי מנוחתם אינם באים, כבני עמים אחרים אל בתי יין לשכר ולהתהולל, כי אם הולכים אל בית המִדְרש, לחזק את לבם בדברי אלהים חיים.

בקרן מזרחית צפונית עומד ספסל עשוי כעין תיבה ארֻכּה״ והדף העליון שעליו סובב על צירים, פעמים שהוא נפתח ופעמים שהוא נסגר.

בשעה זו, שעליה באנו לספר, היתה התבה הזאת פתוחה, ובה כרים וכסתות מוצעות, אשר לא ידעו מעגילה ולא נגעה בהם יד כובס מימיהם. סביב התבה עומדת מחיצה מטילטלת, להגן מפני הרוח הקר, הנושב מן הפתח.

בתבה זו, המשמשת למִטָּה, מונח איש זקן חולה. פניו רזים ולבנים כשיד, שערותיו הלבנות הפרועות באניצי פשתן נראות מבעד הירמולקה הישנה והמכוסה בנוצות. על מצחו נִראים מלמולי זעה קרה; עיניו האדמדמות והטרופות סגורות עד חצין, כאלו מתנמנם הוא ונוטה לישן; שפתותיו הירקרקות כשעוה רועדות לרגעים, וקול אנחה חרישית יוצא מביניהן.

– מדוע שוכב החולה הזה בבית המדרש ולא כביתו? ישאל השואל.

על זה יש לנו תשובה, כי אמנם הזקּן החולה הזה, ר׳ יצחק מקרליץ, בביתו הוא שוכב, כי בבית המדרש של שואבי המים קבע את דירתו זה שנה ויותר, ומשלם שכר דירה בחלבו ודמו…

ר׳ יצחק זה מלפנים היה מלמד ומגיד בקרליץ ונחשב בין המלמדים המצוינים והמטיפים המשובחים, ששפתותיהם נוטפות פנינים. לעת זקנתו נתעלה, כ­י ר׳ מלך, הגביר שבעיר N לקחהו להיות מורה לבניו, אבל הגביר לא האריך ימים, ואחרי מותו, ירד ר' יצחק ממצבו, ומתה עליו אשתו הזקנה, ונשאר הוא לבדו ערירי בעיר N, כי גם בנים לא היו לו, ואז היה ר׳ יצחק למגיד בבית־המדרש של שואבי המים, והיה קורא פעמיים ביום בּ״עין־יעקב״, בּבקר, בבקר בסוף האשמורה השניה לטוחני הקמח, לפי שאז הם מביאים את שקי־הבד לבית הרחים, ובּטרם שיספיקו לטחון הם נאספים לבית המדרש לשמוע דברי תורה. ולפני שואבי המים, הטרודים בּבּקר בפרנסתם, היה קורא בין הערבים, בין מנחה למעריב. אלו ואלו היו נועדים לפניו מדי שבת בשבתו, בימות החמה קודם תפלת שחרית, ובימות הגשמים אחרי סעודת ערבית, והוא היה מפרש להם את פרשת השבוע עם פירוש ר' משה אלשיך. ובעד זאת היה מקבל מחברת נושאי המים פרס קטן, שהיה די לו לשכר בו פנה באיזה בית קרוב לבית המדרש ולארוחה דלה בימות החול, ובימי השבת היה קרוא לאכל על שלחן גבריאל הַסַיְדָן, אומן מצלח, שפרנסתו מספיקה לו להתנהג כבעל הבית אמיד, בנתינות הגונות של צדקה והכנסת־אורחים, ונחשב בבית המדרש של שואבי המים לעשיר.

ככה חי ר' יצחק בעיר N כעשר שנים, אבל אחרי כן נהפך הגלגל על שואבי המים ואבדה פרנסתם. אחד בא ועשה מכונה להעלות את המים מבאר אַרְטִיזַנִי ולהביאו דרך צנורות אל כל בתי העיר היושבת על הגבעה, והשני בא ובנה רחים של קיטור, וכרת את הפרנסה מאלה שהיו מתפרנסים מהרחים שעל יד הנהר, ונתדלדלה קופת החברה, ולא מצאה במה לשלם למגידה גם את הפרס המצומצם שהיו משלמים לו עד הנה.

אז קראו לאספה והחליטו, כי תחת הפרס הקצוב יתנו לר׳ יצחק דירה בבית המדרש, והאמידים שבחברים יזמינוהו לאכל אתם איש, איש יומו, ומאז קבע ר' יצחק את דירתו בבית המדרש, ואחרי שהיה זקן וחלש, חמלו עליו הנשים והיו מביאות לו את ארֻחתו לבית המדרש, ורק בשבתות היה הולך כמקדם לסעור אצל גבריאל הסידן.

ואולם השַמש היה מקמץ בעצים, ולפעמים היה קר לו לר׳ יצחק הזקן מאד, אך להתאונן על השמש לא היה יכול, כי ידע שלא השמש אשֵם בדבר הזה, כי אם מִעוּט העצים גורם לשמש שיסיק את התנור רק לסרוגין, פעם לשני ימים, ויצטנן ר׳ יצחק ויפול למשכב.

בתחלה היתה מחלתו קלה ויאמר בלבו, כי עוד ישוב לאיתנו, וכשהיה הצבור נכנס להתפלל, היה ר׳ יצחק מתחזק וקם ממשכבו ומתפלל עמהם וגם קורא לפניהם את שעורו ״בעין יעקב״. אפס זה כחמשה ימים התגברה מחלתו, ער שראוהו מתפלל ״שמונה עשרה״ מיושב, אז הבינו כי ר׳ יצחק הוא חולה מסֻכָּן, וישימו מחיצה סביב מטתו וגם נועצו יחד לקרוא את רופא העיר, מְרִיץ פַיְלְכֶנְטַל.

ב.

האדון פילכנטל הוא הרופא היהודי היחידי בכל עיר N. בימים ההם היה רופא יהודי חזון בלתי נפרץ ברוסיא, כי מתחלה לא היו מקבלים כלל את העברים לבתי הספר של הממשלה, וכשהותר הדבר, היה פילכנטל הראשון מאלה שנכנסו לאוניברסיטה למחלקת הרפואה ויצא משם מוכתר בשם רופא, ואחרי כן התישב בעיר N.

מי היה האדון מוריץ פילכנטל? מה שמו העברי? אי מזה בא? ומי היו אבותיו ומה משפחתו בישראל? – את זאת לא ידע כל איש בעיר N. לפני איזו שנים בא הרופא הזה, פניו בריאים, זקנו מגֻלּח ושפמו ארוך. מדבר הוא ז׳רגונית וּמְתַבֵּל את דבריו בפסוקים ומלין דרבנן, אבל לבית הכנסת לא היה בא, רק ככהן גדול לקדש הקדשים, פעם אחת בשנה ביום הכפורים לחצי שעה. וזולת זאת לא היה לו דבר עם היהודים, לא בא בחברתם ולא דרש את שלומם, ורק את כספם לא היה מבזה, כסף היה לוקח מהם מְלוֹא־חפנים, וגם בעד עצה קלה היה דורש תשלומים, כסף מזומן, ואם לאו היה קורע את הָרֶצֶפְּט וּמְגָרֵש את השואל בחרפה.

ואין צריך לומר, אם בקשוהו ללכת לבקר את החולה, בלי סכום הגון לא היה זז מביתו, ובאופן כזה אסף הון רב.

כעבור שנים אחדות קנה לו את היכל הרוזן שישב מִלֵפְנִים בעיר N, נם מרכבות וסוסים היו לו, וכל מִנהגו כאחד מגדולי האצילים. היהודי שהיה בא אל ביתו לבקש עזרתו, היה עומד באימה וביראה במבוא הבית וממתין עד שיתיר לו המשרת הבריא את הכניסה. היהודים לא אהבוהו, אבל מה לעשות, אם שם בבית נפש אהובה מוטלת על ערש־דוי? העת אז לשום לב אל הכבוד או אל הממון?

אך מעלה יתרה היתה בו, כי היה מתענין מאד בחולים הבאים להתרפאות אצלו. שואל חוקר ודורש אחרי כל סבות המחלה, מנסה ובוחן, ואחר כך נותן רפואה. וְשֵׁם גדול יצא לו כאחד הרופאים הגדולים, וגם מערים אחרות היו באים לשאל בעצותיו.

ואת הרופא הזה בא השמש של בית המדרש של שואבי המים לקראו, כי ילך לבקר את המגיד הזקן בבית המדרש.

ג.

בסבלנות נפלאה נושא ר' יצחק את יסוריו, כגבור למוד מלחמה, אשר ביום נפלו לא יצעק ולא יֵאָנַח ולא תבוא דמעתו.

איזה דרך עבר רוח הַגֻבורה ואומץ הלב על הזקן החלש ורפה־כח הזה, אשר בעודנו בריא היה מראהו כקנה רצוץ? הן אמת, כל ימי העני המדֻכָּא הזה היו ימּי מלחמה, לא מלחמת תגרה, כי אם מלחמת מָגֵן; תמיד היה עומד על נפשו נגד כל הפגעים הרעים, שמצא על כל פסיעה ופסיעה, אבל מאין שאב כח כל כך גדול להתקיים ולחיות ולבלתי הִכָּנַע תחת סבל היסורים הרבים, שנשא כל ימי חייו?

מקור גבורת צדיק תמים זה הוא באמונתו ובבטחונו בה׳ אלהיו. והוא ישעו ומשגבו גם על ערש דוי. יודע הוא ר׳ יצחק את אשר לפניו ולאן הוא הולך, יודע הוא כי הצור תמים פעלו לא יתן חסידיו לראות שחת. לא למקום רמה ותולעה הוא הולך, לא בתהו יעלה ויאבד. נאסף הוא אל עמיו, בא הוא אל אבותיו בשלום. שם ישוב יראה את כל מחמדי נפשו, אשר קדמוהו במות וישאירוהו ערירי.

בעולם השפל והאפל הזה זה שנים רבות, שם ישוב ויראם ויחזה בשמחה את פניהם. שם יקדמו ישרים את פניו, יביאוהו בקהל חסידים ובמושב זקנים יושיבוהו.

וגם עתה, אף שמחלתו קשה, הוא טועם לפעמים מעין תענוגי גן־עדן, ענג גוף ונשמה… נעים לו לראות את רחמי בני הקהלה החרדים עליו ודואגים למלא את מחסוריו, כפי שידם משגת, ואולי עוד יותר. וכמה בעלי בתים חשובים באים יום יום לקים בו מצות בקור חולים. ואם חלילה נגזרה עליו גזרה שלא יקום מחליו זה, בטוח הוא, כי כלם יקיימו בו ברגשי חבה מצות הלוית המת ויאמרו אחריו קדיש וגם ילמדו ״משניות״ לעִילוּי נשמתו

והנשים הרחמניות מביאות לו יום, יום מרק חם, שריחו נודף. אמנם האכילה איננה חשובה בעיניו, אבל יקר לו רגש הכבוד והרחמנות שמראות לו הנשים הטובות האלה. והוא מברך אותן בלבו, כי לא ידעו שְׁכֹל ואלמון כמוהו, והקב׳׳ה יזמין להן פרנסתן, שיוכלו לתת צדקה ביד רחבה.

על יד החולה יושב חיים השמש ואשתו מלכה ואמו מַטְלָה חליפות. הבחורים הלומדים בבית המדרש שולחו משם לבל יפריעו בקולם את שנת החולה. דממה ושקט בבית.

ור׳ יצחק שוכב לו ועיניו סגורות, אבל איננו ישן. זכרונות ימי חייו עולים לפניו, והוא מהרהר בהם, ולפעמים כמו קו אור יגה על פניו החורים, ועל שפתיו יראה מֵעֵין בת־צחק.

זוכר הוא את ימי ילדותו. את אביו איננו זוכר, אבל תמונת אמו נצבת לפניו כמו חיה. ״חיה״! כן, כשמה כן היא. חיה היתה שמה, ואשה חיה, רבת פעלים, היתה. עניה היתה בנכסים, אבל עשירה באהבתו אליו, כי רך ויחיד הוא לה וכבבת עינה נצרתהו. פרנסתה היתה ממסחר עופות וכן קראו לה ״חיה הָאַוָּזִית״ כלומר: הסוחרת באַוָזִים. בעד שקלים אחדים שהיתה משגת בהלואה, היתה קונה אוזים אחדים דלי בשר ומפטמת אותם עד שישמינו, ומוכרת אותם אחר כך חיים או שחוטים, ולרגלי מסחרה זה היתה סובבת כל ימיה בשוקים וברחובות לקנות ולמכר, ובלילות היתה יושבת לאור הנר ומורטת נוצות ומוציאה גם אותן לשוק למכירה למלא בהן כרים וכסתות. משכרה זה הקטן החיתה חיה את נפשה ונפש בנה וצמצמה פרוטה לפרוטה לשם שכר למודו לפלטיאל המלמד… לא, לא לפלטיאל, כי אם לר׳ פלטיאל המלמד, כי דעה אמו, כי יצחק בנה הוא ילד חכם, ולא נתנתהו לאחד המלמדים הפשוטים, אלא לר׳ פלטיאל המלמד המפורסם, אף על פי שהיתה צריכה לשַׁלֵּם לו יותר. זוכר הוא את פניה היפות, בהרכינה את ראשה אליו לסרקו ולרחצו, להלבישו ולהנעילו ולשלחו אל החדר. באהבה רבה היתה מלפפתו ומעטפתו בימות הגשמים, שלא תאחזנו צנה ושמה לו בכיסו ככר לחם קטנה ובתוכה זנב דג מלוח או אסוך חמאה כביצת החרגל לסעודת הצהרים, ובימות החרף תולה לו בחגורתו נר של חֵלֶב, ובימות הקיץ מענקת לו לפעמים פרוטה אחת או שתים לקנות לו מפּרי העץ. זוכר הוא בזכרון טוב, כי פעם אחת הניחה לו בצלחתו כרוך בניר נקי – קֻרְקְבָן של אוז צלוי!…

זוכר הוא… כמה שנים היו לו אז איננו זוכר, אבל יודע הוא, שאז לא היה מניח עוד תפלין, וכבר היה בקי ב״שלש־בבות״ וב״יורה־דעה״ חלק ראשון. בעת ההיא הוציאה אותו אמו מן החדר וּמְסָרַתּוּ אל הישיבה… זוכר הוא, כי אמו חדלה לפרקים לצאת אל השוק מחולי, ועניה הלך והתגבר, וכשגבר עניה, כך תקפה מחלתה… זוכר הוא – והזכרון הזה מכאיב לו גם היום – כי הוא התחיל לאמר ״קדיש״ אחר אמו האהובה, ואז התחיל לאכל ״ימים״ בבתי זרים שהתנדבו להאכילו יום אחד בשבוע.

אך שנים אחדות ראה בטובה, אחרי שלקח אשה, וחותנו היה מספיק לו מזונותיו. אז ישב והגה בתורת ה׳ יומם ולילה מתוך הרחבת־דעת. אבל פתאום יצאה פקידה מאת ממשלת רוסיא לגרש את היהודים ממושביתם במרחק חמשים ״וְיוֹרְסְט״ מהגבול², והוא עם אשתו וחותנו היו צריכים לעקור דירתם ולהתישב בעיר אחרת, וסוף סוף האביד חותנו את רכושו בעסקים חדשים, שלא היה מנוסה בהם, ור׳ יצחק נאנס לבקש פרנסה ויהי למלמד.

זוכר הוא, כי שנות מלמדותו ארכו כשלשים שנה ויותר. תלמידים יוצאים ותלמידים באים, ועניותו לעולם עומדת. בכל ״זמן״ ״וזמן" חייו תלוים מנגד. בקיץ אומר מה יתן חרף? ובחרף – מה יתן קיץ? זוכר הוא, כי חדרו הלך הלוך ודל, וממלמד גמרא ופוסקים היה למלמד דרדקי… יחד עם זה רבו צרותיו בבית, כי אשתו היתה יולדת וקוברת וסוף, סוף התחילה לירוק דם ומתה, והוא נשאר גלמוד כערער בערבה.

אז לקח לו לעזר את מנדל ריש־דוכנא. מנדל זה היה יתום עני חרוץ ופקח, ומשמש לכמה דברים. בכל ימות השנה היה סובב בבתי מדרשות ומוכר צציות וגם קושרן ותולה אותן לכל דורש; בחנוכה היה עושה נרות־חנכה ויוצק סביבונים מעפרת ובדיל, עם אותיות מהודרות וכנפים; סביבונים עומדים "שמונה עשרה״ כלומר: סובבים על מקום אחד זמן רב; בפורים היה נושא "שלח־מנות״, לפני הפסח היה נוקב מצות, כלומר: מעביר על המצות גלגל בעל שנים ועושה בהן שורות שורות של נקבים; לפני ״לג־בעמר״ היה עושה קשתות וחצים לילדים, ובתשעה באב חרבות עץ; בערב החג היה עושה כל מיני ציורים והִדוּר לנוי סֻכָּה, ודגלים ונסים לשמחת תורה.

את הנער הזה אסף ר׳ יצחק אליו והיה מאכילו ומלמדו תורה. ומנדל היה הולך בבקר לאסף את התלמידים הרכים ולהביאם אל ״החדר״, ובערב היה משיבם לביתם, וביום היה מכין מאכל לסעודת הצהרים ושוחק עם הילדים, בשעה שהם פונים מלמודם. הוא היה יודע אגדות רבות על דבר גזלנים ושדים והיה מספר אותן לפני הילדים, ובזה היה קונה את לבבם לתת לו מהמגדנות שהיו מביאים עמהם. גם ר׳ יצחק היה שבע רצין ממנו, והוא היה שבע רצון מר׳ יצחק, אשר דאג לכל מחסוריו ויחנכהו כבן.

אך פתאם יצאה גזרה מלפני נקולי הראשון לתפש את כל יהודי שאין עמו תעודה ולמסרו לעבודת הצבא, וכל העושה זאת הוא פוטר בזה את עצמו ואת בניו מעבודת הצבא. אז נמצאו אנשים רשעים, שהשתמשו בגזרה זו לתועלתם, והיו תופשים את הבחורים העניים ומוסרים אותם למלכות. ועבודת הצבא היתה כבדה וארוכה מאד, מאד. עשרים וחמש שנה היה עובד האיש בצבא, ותמיד היה מֻכּה ומעֻנה, ובפרט אם הוא יהודי.

ויירא מנדל מאד פן יתפשו גם אותו וימהר לברוח מן העיר… זוכר הוא ר׳ יצחק, כשברך את מנדל לפני פרידתו מעמו. הנער בכה וגם הוא בכה עמו… מה מאד היה רוצה לרעת מה היה גורל הנער העלוב הזה! עוד היום, כשהוא זוכרו, יהמו מעיו לו. מי יודע אם לא נתפס בדרך, ונמסר לעבודת הצבא? מי יודע אם הוא חי עודנו, או, לכל הפחות, אם מת יהודי?… צר לו, צר לו מאד על מנדל… הוא חשב, כי יאמצהו לבן, כי, המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו״– אמרו חכמינו, ואחרי מאה שנה היה הבן הזה אומר אחריו ״קדיש״… אבל, לפי הנראה, כך נגזרה גזרה, ור׳ יצחק נושא בהכנעה גם את מכאובו זה בין שאר מכאוביו הרבים, שהגיעוהו בימי חיי הבלו, ומצפה לרחמי שמים, כי גדולה אמונתו בה', ד״כל מה דעביד רחמנא לטב עביד״,³ אף שאין שכלו משיג את זאת.

ד.

לא בנקל הצליחו מנהלי בית המדרש של שואב המים להביא את הרופא פילכנטל אל מגידם החולה, כי תמיד היה הרופא ממאן לבוא למבואות האפלים שבמורד ההר. יודע הוא ששם גרים בני עניים, שמהם אי אפשר לקבל שכר הרבה. ולא עוד אלא כשהרופא בא אל חולה אחד ויצאו מן הבתים ומן החצרות כל איש מכאובות וסבבו עליו כל הנשים עם ילדיהן וקראו בקול תחנונים: אנא רפא נא לי, וה׳ ישלם לך, ולפעמים הם מרבים כל כך תחנונים, עד שאי אפשר להפטר מהם, והוא צריך לטפל עמהם זמן רב… ומלבד זאת לא נעים היה לו להפגש עם עניים, המזכירים אותו את ימי עניו ושפלותו מלפנים…

כשבא אביגדור האמן לקרוא לו, היתה שאלת פילכנטל הראשונה: מי ישלם?

– גבאי בית הכנסת ישלמו, ענה אביגדור בקידה ובהשתחויה.

– ומי הוא החולה? שאל פילכנטל שהבין, כי בפעם הזאת לא יפה לו להקשות את לבו, כי כל כך מתענינים רבים בחולה הזה.

– אדם קדוש, תלמיד חכם זקן, ענה אביגדור,

– הוא היה מורנו כמעט חנם במשך שנים אחדות,

– טוב, אמור אל הגבאי שאבוא, ורק שיכין בשבילי שקל אחד. זהו אצלי כלל גדול, שאין הרופא צריך לרפא חנם. ״אַסְיָא בְמַנָי, מַגָן שַׁוְיֵה״⁴, – אמרו חכמי ישראל הקדמונים.

אביגדור יצא מהרה מן הבית. אלו היה כחו יפה, היה רומס את הרופא הנבזה הזה כתולעה. כעת צרה כזו הוא חושב על הפרוטה, רק על הפרוטה!… כעבור שתי שעות ומרכבת הרופא ירדה ממרומי העיר לבוא עד שכונת שואבי המים. אולם הדרך היתה רעה, והסוסים התנהלו בכבדות, ומיראה פן תשקע המרכבה בבוץ, וכבד יהיה להוציאה, עצר פילכנטל בעד הרכב וצוה אותו לעמד על מקומו, והוא ירד מהמרכבה וילך בבוץ, בקללו בלבו את היהודים שבחרו לשבת במקום בצה כזו. כשנגש אל בית המדרש, מהרו העומדים שם אליו לקבל את פניו ולבקשו כי יסור גם אליהם לבקר את בניהם החולים, אך הוא פנה להם עֹרֶף ולא רצה לשמוע לתחנוניהם ורק אל אשה אחת שהתרפאה אצלו מכבר, הבטיח לסור, כשישוב מבית המדרש.

כבוא הרופא אל בית המדרש היה החולה ישן שנה חטופה, וכשנגע בו יד הרופא התעורר ויבט אל הרופא, ויסתכל בו בהתבוננות רבה, וכמו השתומם למראה עיניו.

– מה לך זקן נכבד? מה יכאב לך? שאל פילכנטל את הזקן.

הזקן הביט אליו רגע במבט בוחן, פני הרופא נראה לו מֻכָּרִים הרבה. ופתאם קרא בהשתוממות: – מֶנְדֶל!

והרופא גם הוא הביט במבט בוחן אל פני הזקן המביט אליו בעינים בוחנות וגם הוא הכירו:

– רבי ומורי! קרא הרופא בגיל ורעדה.

לא פללתי לראותך עוד, אמר הזקן בקול חלש. – צר היה לי מאד עליך… גם זה עתה, לפני רגעים אחדים, זכרתיך… חפצתי לדעת את שלומך… אבל רואה אנכי, כי מגולח אתה… לרופא היית… אולי גם קרוב למלכות… אבל – אמר נא האמת: העודך יהודי?…

יהודי אני, רבי ומורי! – ענה פילכנטל. –שקוע בטומאה עד האזנים, אבל את דתי לא המרתי… אולם נחשך נא דברינו לעת אחרת, עתה תנה לי, רבי, להתבונן אל מחלתך. מה יכאב לך?

– לי, מנדל, לא מאומה…מה אני? זקן חולה… כמנהג העולם, עוד מעט נשאר לי להתאבק עם היצר הרע. אבל אתה… אמנם אם עוד נשארת יהודי, יש לך תקוה… המאור שבתורה יחזירך למוטב…

איך היית לרופא? האם שם בצבא למדוך רפואה?

– הרבה תלאות עברו עלי, רבי, עד שנעשיתי לרופא… אבל הכל אספר לך בפעם אחרת… עתה צריך אני להתבונן אל מחלתך, להמציא לך תרופה. הגידה נא מה יכאב לך?

– מה יכאב לי? ענה הזקן. – אינני יודע… גם פה, גם שם… חרס נשבר… היהודי צריך להתחזק… להיות גבור כארי… הוי, כמה קשה להיות יהודי!…

אחרי שהתבונן פילכנטל ובחן את הזקן, מהר לשלוח את אביגדור וצוה עליו לנסוע במרכבתו ולהביא רפואה, והוא בעצמו יצא ללכת אל האשה החולה שהבטיח לסור אליה.

כצאתו והנה הנשים והילדים החולים עוד עמדו ויחכו לו, עוד שביב תקוה האירה להם, כי ירחם הרופא עליהם ולא ילך מזה עד כי יתן להם רפואה. ומה שמחו לשמע מפי הרופא דברים רכים והשתתפות בצערם מה שלא שמעו מפיו כל הימים, ויאמר להם, כי הוא נכון לתת להם רפואות, אך לא ידחקו איש את חברו, כי לא ילך מזה עד שיענה את כל השואלים.

ויהי הדבר לפלא בעיניהם. מה זה היה לפילכנטל, כי החליף את טבעו הקשה? וכאשר כלה פילכנטל להתעסק עם החולים הצובאים עליו, נכנס עוד הפעם אל בית המדרש. אביגדור כבר שב מהעיר ונתן לחולה רפואה, שעוררה מעט את כחותיו הרפים.

– ואיך אתה מרגיש את עצמך עכשו? שאל פילכנטל.

– ברוך ה', ענה הזקן. – ״מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו״. מלפנים חשבתי, כי אתה תאמר אחרי ״קדיש״. בן־אדם טפש! על בן אדם הוא סומך להצילו מדינה של גיהנם… אחרי כן עברו שנים רבות ולא ראיתיך כלל ואמרתי, כי כבר נשבית בין הגוים וחלילה אבדת לנצח. עכשו אמנם זכיתי לראותך, אבל, כמובן, אין לי עוד תקוה, כי תאמר אחרי קדיש. רופא אתה ואולי קרוב למלכות… בודאי אין לך זמן ללכת בכל יום להתפלל בבית המדרש… ובכל זאת הנני חפץ לבקש ממך דבר אחד…

– מה היא הבקשה, רבי?

– בכל שנה ביום מיתתי תתן רפואות חנם לחולים העניים. עצות אתה בודאי נותן לעניים גם בלי בקשתי כי הלא מזרע אברהם אתה שסימנם רחמנים, בישנים, גומלי חסדים, אבל בשביל עלוי נשמתי תתן להם לכל הפחות פעם אחת בשנה רפואות חנם, בזה תעשה לי נחת רוח גדול, ואנכי מצדי מתחייב לבקש בעדך רחמים לפני הקב"ה, שיצליח בידך לרפא את החולים. התעשה, בני, את בקשתי?

– ורק זאת היא בקשתך, רבי? אמר פילכנטל ודמעות נגרו מעיניו בשמעו את דברי הצדיק התמים הזה. האמנם אינך חסר מאומה?

– מה שאני הסר ישלימו יִדידַי, באי בית המדרש. ואיני חפץ לשלול מהם את המצוה הגדולה שהם מקיימים על ידי. ורק את זה אני מבקש ממך שתעשה חסד עם החולים העניים ותתן להם לכל הפחות פעם אחת בשנה רפואות חנם. אנכי, מנדל, מאושר, כי בחליי יש דואגים לי, אבל המה העניים העזובים, מי ידאג להם? התבטיחני לקיים את בקשתי?

– בכל לבי, רבי ומורי! זכרונך וזכר תורתך שלמדתני מלפנים יהיה שמור בלבי לנצח.

ר׳ יצחק מת אחרי ימים מועטים. בני העיר חלקו לו כבוד גדול, וגם פילכנטל הלך ללוותו והרב קרא עליו הספד, ואחרי שנסתם הגולל, אמר פילכנטל "קדיש״ על קברו. ומאז שִׁנָה פילכנטל את דרכיו. עונה הוא לכל שואליו בין עשיר ובין עני. וביום המיתה של ר׳ יצחק הוא עושה לו מנין בביתו, אומר קדיש ונותן רפואות וצדקה רבה לכל העניים הפונים אליו ביום ההוא.

בארץ גשן על שפת היאר נילוס, עומד אהל רועה. מבעד מסך הפתח נראים עצי=תמר עם כפותיהם הארֻכּוֹת הפרושות כסֻכָּה ירוקה, ושם הלאה כר נחמד, שעליו רועים כבשים ועזים, עגלים וסיחים.

ועל יד הצאן מתעלסים בני הרועים, מטפסים על העצים, מסתובבים כגלגל, מתאבקים ורודפים איש אחר רעהו, כל אחד משתדל לעשות נפלאות, ותרועת שמחתם נתערבה עם שירת הַבֹּקֶר של הצפרים.

בעת ההיא יצאה בחפזון מהאהל נערה אחת שזופת¹ פנים, אבל יפה מאד; עיניה הלוהטות הבריקו בברק=שמחה ובקול עלז קראה: משה, משה! אַיֶךָּ?

— מה שם? קרא הילד משה בקול צלול ונעים כצליל הכסף.

— מהר וָרֵד מעל התומר! קראה הנערה. — הנה הביאו בשבילך בגדים מבית פרעה, בגדי מלכות.

הילד מהר וַיְזַנֵּק מן האילן, כחץ מקשת.

הנערה היתה מרים, אחות משה, הָעֲתִידָה להיות נביאה בישראל. היא פִּתְּחָה מהר צרור של חפצים, אשר הוּבְאוּ עכְשָׁו מבית פרעה בשביל משה.

— ראה איזה בגדים נשלחו לך! קראה מרים. — מעיל משי ורביד זהב… מה יפים הם! הרביד הוא כֻּלּו זהב טהור וּמְשֻׁבָּץ באבנים טובות ומרגליות. רק בני מלכים לובשים בגדים כאלה.

יחד עם משה מהרו גם רֵעיו, הילדים העניים, ויבואו להסתכל בבגדים היקרים אשר כמוהם לא ראו מעודם, גם אצל בני קֹרַח העשיר. אחד מהנערים נגש ויאמר גם הוא לְמַשֵּׁש את המעיל המשי, אך מרים גערה בו ותרחיקהו, לְבַל ילכלך בידיו את הָאֶרֶג היקר.

עיני משה התנוצצו משמחה. הוא מהר להסיר מעליו את בגדיו הצואים וילבש מחלצות, אשר הוסיפו יֹפִי על יָפְיוֹ, שֶׁנָּחַל מאת יוצרו.

מרים נתמלאה התפעלות בראותה אותו בהדר=לבושו.

— ראי, אמא, מה יפה עכשו משה שלנו! קראה מרים אל אמא שישבה לה לבדד בצל האהל, וכמו ענן דאגה כסה את פניה הרעננים…

משה הביט אל אמו, וימהר ויתרפק עליה, ויחבק את צוארה בידיו הרכות והחמות. הוא אהב מאד את אמו והרגיש, כי שרויה היא בצער.

— למה זה, אמא, הִנָּךְ עְצובה? קרא הנער בהרימו את עיניו הגדולות והשחורות אל אמו, אשר ישבה וראשה תלוי לה על חזה ועיניה מלאות דמעות. — אַל נא, אמי, תבכי. הן אנכי אוהבך, אוהבך עד מאד! הבי נא אֶשָּקֵךְ. והוא נשק אותה נשיקות רבות וחמות בלחייה, בעיניה, בצוארה. אכן לא בפעם הראשונה באה הדאגה להטיף נטפי יגון אל כוס שמחתה של האשה הזאת, כי תמיד היה לבה מלא חרדה לבנה מחמד נפשה. היא ראתה כי ילד־פלא הוא. ה' נתן לו ביד רחבה את כל המנות היפות שהוא מעניק לפעמים לבחירי הָאֱנוּשִׁיוּת.² מיום ליום גדל הילד בגופו ובנשמתו, בכחו ובתבונתו, ואמו ראתה כל אלה ותשמח, אך בשמחתה היתה מסוכה גם רוח דאגה וחרדה. ולפעמים תפשה את הילד ותלחצהו אל לבה, כמו אמרה להגן עליו מפני הליסטים הבאים לְגָּזְלוֹ מעל זְרֹעוֹתֶיהָ…

_____________________

• אמא הטובה, אמא היקרה, הגידי נא לי, למה תבכי?

— הה, משה, אורי, נשמתי! — קראה האשה ותמח דמעותיה מעל עיניה. — הרבה אמהות מקנאות ביוכבד אמך, כי לה בן חכם וִיפֵה־תֹאר כמוך. הן מקנאות בי, כי בת פרעה אוֹהֲבָתֶךָ, כי היא נכונה לעשות עמך חסד וּלְאַמֶצְךָ לה לבן; אבל לעתים אני מְקַנְּאָה בהן, על כי בניהן אינם יפים כמוך ואינם חכמים כמוך… מוטב שהיית גם אתה עברי פשוט, מְעֻנֶּה בעבודת פרך ככל אחיך…

_____________________

— האם צר לך, אמי, כי בשבתי בהיכל פרעה לא תוכלי לראותי יום, יום?

— ובעיניך, בני, קל הדבר להפרד מאמך ולא לראותה רק לזמנים רחוקים? שאלה יוכבד בשחק=עצוב מתוך דמעות.

— אמנם, אמי, גם לי צר מאד על הדבר הזה, אבל הלא צריכים אנו לעשות את רצון בת המלך, כי לולא היא, כי אז טֻבעתי במי היאור ולא יכולנו לראות איש את פני אחיו גם לעתים רחוקות.

— הה, בני יקירי! — קראה האם מעמק לבה. —

מי יודע אם לא יותר טוב היה גם לך גם לי לוּ ירדת במצֻלוֹת היאור, או לוּ גם היית לברות לשני התנין הנורא? מי יודע אם בעקב אשרנו הגדול אינה כרוכה קללה נוראה?

— איזו קללה, אמא? שאל הילד. — הגידי נא איזו קללה? ממה זה תפחדי?

— שמע נא, בני, אנכי אגיד לך עכשו את הדאגה שמלאה תמיד את לבי מיום שהצילה אותך בת פרעה ממות. אמנם ילד אתה, אבל ה׳ חננך בשכל רב וחכמה יתרה, והנני בטוחה, כי תבין את

דברי, ואם לא תבין עכשו, תשים אותם על לבך ותבינם אחרי כן כשתגדל…

בתיה בת פרעה הצילתך ממות ומסרה אותך על ידי להניקך עד כי תגדל, ואחרי כן תקח אותך אליה אל היכל המלך. שם תתחנך בתוך גדולי המלוכה, בני השרים הגדולים והחרטמים, יועצי פרעה, יהיו לך לחברים, כל חמֻדות התבל לא יחשכו ממך, עשרות עבדים ושפחות ישרתוך, טוב יהיה לך, טוב עד מאד; את אשר לא ראה אחד מבני עמך בחלום, תראה אתה בהקיץ; ובשבתך בסוד מאֻשרים, אילי הארץ, ובשמעך שם כל הימים שם עמך מְנֹאָץ, ובהקשיבך תמיד לקול צוררינו המבזים אותנו וקוראים לנו עבדים גרים ובזוים, וראית איך חכמי יועצי פרעה שוחקים לאידנו, ומתחכמים להפשיט את עורנו במסים רבים וכבדים, ולשלול ממנו גם את כבוד האדם, — ואותך, בני החכם, קרבו בחסדם; עליך יאמרו, כי לא עברי הנך, כי אם איש מצרי, ועל עם המצרים תתחשב, וינבאו לך עתידות גדולות, כי תהיה שר גדול, משנה למלך מצרים, רודה בממלכה. כדברים האלה תשמע תמיד, בכל יום ובכל שעה, ומפי אנשים רבים, וגבירות יפות.

ומי יודע אם סוף סוף לא יפתוך מדיחיך אלה, ואמרת בלבבך: מה לי ולעם העברי? מה לי וליוכבד העבריה? הן בת פרעה הצילתני ממות, והיא דואגת לכל מחסורי, ואני מתחנך בין הַמִּצְרִים, בלשונם אני מדבר, ובמנהגיהם אני מתנהג, הבה אהיה גם אני למצרי באמת, ומצאתי חן בעיני פרעה ושריו, וברבות הימים יֵהָפֵךְ גם לבך לשנא את עמך, וישבת גם אתה בסודי יועצי פרעה, והתחכמת גם אתה עמהם איך לרדות באחיך העברים, ולהוסיף על עֻלָּם הקשה, ובידך תכתוב עליהם גזרות קשות, ועם חבריך העליזים תלעג לאיד אַחֶיךָ, לקלונם ואסונם. הה, משה, משה! רבים ראיתי מחכמי ישראל שהפכו ערף לעמם ועלו לגדֻלה, והנם היום מראשי צוררינו… ומדי העלותי על לבבי אולי תהיה, חלילה, גם אתה כאחד מהם, אולי גם משה בְּנִי יתנכר להוריו ויצרר את אחיו, אז יחשך העולם בעדי, ואני *מבקש לרדת שאולה, ובלבד שלא יראו עיני בקלקלתך… אמנם בני, איננו רשאים להשיב את פני בת פרעה, ואתה צריך לְהִפָּרֵד ממני ולשבת עמה, כי אסור לנו להיות כפויי טובה, אך דע לך — הוסיפה האשה בקומה ממקומה ובהראותה באצבעה על החרב התלויה על הקיר. — אם יִוָדַע לי כי התחברת עם המצרים, ובסודם פתחת את פיך לדבר דֹפי באחיך, אז אנכי, אנכי יוכבד אמך, בת לוי, אדקר את לבך בחרב הזאת בלי חמלה. אין חפץ לי בבן בוגד!

יוכבד היתה בעת ההיא יפה ואיומה כאחד.

— כן, אמי, דִּבַּרְתְּ! ענה משה. — כל בוגד לא יחיה. אולם לחנם אַתְּ חושדת בי: משה בנך ישמר את תורת אמו האהובה ולא יסיח ממנה את דעתו רגע. תמיד אזכר כי בן עמרם אנכי ובן עם=רם, מזרע אברהם, יצחק ויעקב. נקל יהיה לי לתת לכרת את לשוני מפי מהוציא משפתי דבר רע על עמנו.

פני יוכבד נהרו בשמעה את דברי בנה.

• אמנם, בני, אמרה האשה בשמחה, — כזאת קויתי לשמע מפיך. אבל בזה עוד לא תצא ידי חובתך לעמך. לא דַי לעברי שיבלם את פיו מדַּבֵּר סרה בעמו, רוצה אני, כי תקדיש את כל כחך לעבוד לטובת עמך, כי בְשִׁבְתְּךָ בהיכל פרעה שָׂבֵעַ ומדֻשָּׁן עֹנג, תִּזְכֹּר, כי שם בארץ גֹשֶן אלפי, רבבות אחיך גֹוְעִים ברעב בעבדות וחרפה³, כי בשמעך קול מנגנים ושרים, תקשיב אֶנְחַת מֻכִּים ומעֻנּים בשבטי נוגשים אכזרים; רוצה אני, כי תרגיש תמיד, חרפת עמך חרפתך וִיסוּרֵי עמך יְסוּרֶיךָ.

מצותך, אמי היקרה, קדושה לי, ענה משה — אנכי אשמרנה כל ימי חיי.

השבעה נא לי, בני! השבעה נא, כי תקים את הבטחתך.

— נשבעתי לך, אמי, בה׳ אלהי העברים, נשבעתי לך בילדי עמנו הקדושים שהושלכו היאורה; נשבעתי לך בך, אמי, חביבתי — נשמתי, כי את כל כחי אקדיש לעמי. הרבה, הרבה אלמד, אֶאֱסֹף חכמה רבה, למען אוכל להביא בחכמתי תועלת לעמי, ובגדלי לא אנוח ולא אשקט עד אשר אסיר את חרפת גלותנו, והייתי לעמנו לגואל ומושיע. נשבעתי לך!

צלצל נשיקה חמה, שנשמעה משפתי האם לבנה היתה כענית אמן על השבועה הגדולה הזאת.

וברגע ההוא נשמע קול דהרות אבירים ושרי־אופנים.

מהרה עמדה על יד הָאֹהֶל מרכבת המלך השלוחה להביא את משה אל היכל פרעה.