א.
העיר N אשר ברוסיה עומדת על גבעה, וחלק ממנה הולך ויורד ומגיע עד הנהר.
שם במורד יש חצר קטוּרה או קרפף שהוקף לדירה, מלא בנינים שונים, בניני עץ ובניני חומר, בתי מעון לעניי העם, כי יושביהם רֻבָּם שואבי מים, אשר שתו קן למו בקרבת הנהר, שממנו לחמם נמצא. ושם יש להם גם בית המדרש שבנה להם מלפנים נדיב אחד, ר' מלך שמו, ונודע עד היום בשם בית
המדרש של שואבי המים, או בית המדרש של ר׳ מלך.
יִשן הוא בית המדרש, לא תאר ולא הדר לו, קירותיו שחורים וחלונותיו נמוכים. עצוב עומד הארון הקדש במזרח, ועלובה עומדת הבימה באמצע הבית. אל הקירות נשענים ספסלים אֲרֻכִּים, שעליהם יושבים המתפללים, איש ועמודו לפניו… ומשמאל הבית אצל התנור עומד שלחן אָרֹךְ כשלחנות החייטים, וכרעיו מתחת עשויות כעין בדי המספרים; ומשני צדיו, מזה ומזה, ספסלים מטולטלים, ועל דף השלחן מלמעלה מצֻמדות בשני טורים לארכו שפופרות של פח, שעליהן נערמו חתיכות חלב מהֻתָּך ונקפא, היורד מן הנרות המטפטפים, כי בשפופרות ההן ישים השָּׁמָּש בכל ערב נרות, בשעה שחברת שואבי המים באים לשמוע ״אלשיך" ו״עין־יעקב״ מפי המגיד, אשר שכרו להם – ר' יצחק מִקַּרֶלִיץ.
גדולה היא העניות הנראה שם! הפנים כעלה נובל, הלחיים צמוּקות והעצמות מבֻלטות, אבל נר אלהים מאיר בתוך נפשם פנימה, ונותן בהם כח לשאת את עמל החיים. האנשים ההם עובדים כל היום עבודה כבדה. עומסים בסֵבֶל להעלות ההרה את החביות ואת הדליים להספיק מים לכל בני העיר, וברגעי מנוחתם אינם באים, כבני עמים אחרים אל בתי יין לשכר ולהתהולל, כי אם הולכים אל בית המִדְרש, לחזק את לבם בדברי אלהים חיים.
בקרן מזרחית צפונית עומד ספסל עשוי כעין תיבה ארֻכּה״ והדף העליון שעליו סובב על צירים, פעמים שהוא נפתח ופעמים שהוא נסגר.
בשעה זו, שעליה באנו לספר, היתה התבה הזאת פתוחה, ובה כרים וכסתות מוצעות, אשר לא ידעו מעגילה ולא נגעה בהם יד כובס מימיהם. סביב התבה עומדת מחיצה מטילטלת, להגן מפני הרוח הקר, הנושב מן הפתח.
בתבה זו, המשמשת למִטָּה, מונח איש זקן חולה. פניו רזים ולבנים כשיד, שערותיו הלבנות הפרועות באניצי פשתן נראות מבעד הירמולקה הישנה והמכוסה בנוצות. על מצחו נִראים מלמולי זעה קרה; עיניו האדמדמות והטרופות סגורות עד חצין, כאלו מתנמנם הוא ונוטה לישן; שפתותיו הירקרקות כשעוה רועדות לרגעים, וקול אנחה חרישית יוצא מביניהן.
– מדוע שוכב החולה הזה בבית המדרש ולא כביתו? ישאל השואל.
על זה יש לנו תשובה, כי אמנם הזקּן החולה הזה, ר׳ יצחק מקרליץ, בביתו הוא שוכב, כי בבית המדרש של שואבי המים קבע את דירתו זה שנה ויותר, ומשלם שכר דירה בחלבו ודמו…
ר׳ יצחק זה מלפנים היה מלמד ומגיד בקרליץ ונחשב בין המלמדים המצוינים והמטיפים המשובחים, ששפתותיהם נוטפות פנינים. לעת זקנתו נתעלה, כי ר׳ מלך, הגביר שבעיר N לקחהו להיות מורה לבניו, אבל הגביר לא האריך ימים, ואחרי מותו, ירד ר' יצחק ממצבו, ומתה עליו אשתו הזקנה, ונשאר הוא לבדו ערירי בעיר N, כי גם בנים לא היו לו, ואז היה ר׳ יצחק למגיד בבית־המדרש של שואבי המים, והיה קורא פעמיים ביום בּ״עין־יעקב״, בּבקר, בבקר בסוף האשמורה השניה לטוחני הקמח, לפי שאז הם מביאים את שקי־הבד לבית הרחים, ובּטרם שיספיקו לטחון הם נאספים לבית המדרש לשמוע דברי תורה. ולפני שואבי המים, הטרודים בּבּקר בפרנסתם, היה קורא בין הערבים, בין מנחה למעריב. אלו ואלו היו נועדים לפניו מדי שבת בשבתו, בימות החמה קודם תפלת שחרית, ובימות הגשמים אחרי סעודת ערבית, והוא היה מפרש להם את פרשת השבוע עם פירוש ר' משה אלשיך. ובעד זאת היה מקבל מחברת נושאי המים פרס קטן, שהיה די לו לשכר בו פנה באיזה בית קרוב לבית המדרש ולארוחה דלה בימות החול, ובימי השבת היה קרוא לאכל על שלחן גבריאל הַסַיְדָן, אומן מצלח, שפרנסתו מספיקה לו להתנהג כבעל הבית אמיד, בנתינות הגונות של צדקה והכנסת־אורחים, ונחשב בבית המדרש של שואבי המים לעשיר.
ככה חי ר' יצחק בעיר N כעשר שנים, אבל אחרי כן נהפך הגלגל על שואבי המים ואבדה פרנסתם. אחד בא ועשה מכונה להעלות את המים מבאר אַרְטִיזַנִי ולהביאו דרך צנורות אל כל בתי העיר היושבת על הגבעה, והשני בא ובנה רחים של קיטור, וכרת את הפרנסה מאלה שהיו מתפרנסים מהרחים שעל יד הנהר, ונתדלדלה קופת החברה, ולא מצאה במה לשלם למגידה גם את הפרס המצומצם שהיו משלמים לו עד הנה.
אז קראו לאספה והחליטו, כי תחת הפרס הקצוב יתנו לר׳ יצחק דירה בבית המדרש, והאמידים שבחברים יזמינוהו לאכל אתם איש, איש יומו, ומאז קבע ר' יצחק את דירתו בבית המדרש, ואחרי שהיה זקן וחלש, חמלו עליו הנשים והיו מביאות לו את ארֻחתו לבית המדרש, ורק בשבתות היה הולך כמקדם לסעור אצל גבריאל הסידן.
ואולם השַמש היה מקמץ בעצים, ולפעמים היה קר לו לר׳ יצחק הזקן מאד, אך להתאונן על השמש לא היה יכול, כי ידע שלא השמש אשֵם בדבר הזה, כי אם מִעוּט העצים גורם לשמש שיסיק את התנור רק לסרוגין, פעם לשני ימים, ויצטנן ר׳ יצחק ויפול למשכב.
בתחלה היתה מחלתו קלה ויאמר בלבו, כי עוד ישוב לאיתנו, וכשהיה הצבור נכנס להתפלל, היה ר׳ יצחק מתחזק וקם ממשכבו ומתפלל עמהם וגם קורא לפניהם את שעורו ״בעין יעקב״. אפס זה כחמשה ימים התגברה מחלתו, ער שראוהו מתפלל ״שמונה עשרה״ מיושב, אז הבינו כי ר׳ יצחק הוא חולה מסֻכָּן, וישימו מחיצה סביב מטתו וגם נועצו יחד לקרוא את רופא העיר, מְרִיץ פַיְלְכֶנְטַל.
ב.
האדון פילכנטל הוא הרופא היהודי היחידי בכל עיר N. בימים ההם היה רופא יהודי חזון בלתי נפרץ ברוסיא, כי מתחלה לא היו מקבלים כלל את העברים לבתי הספר של הממשלה, וכשהותר הדבר, היה פילכנטל הראשון מאלה שנכנסו לאוניברסיטה למחלקת הרפואה ויצא משם מוכתר בשם רופא, ואחרי כן התישב בעיר N.
מי היה האדון מוריץ פילכנטל? מה שמו העברי? אי מזה בא? ומי היו אבותיו ומה משפחתו בישראל? – את זאת לא ידע כל איש בעיר N. לפני איזו שנים בא הרופא הזה, פניו בריאים, זקנו מגֻלּח ושפמו ארוך. מדבר הוא ז׳רגונית וּמְתַבֵּל את דבריו בפסוקים ומלין דרבנן, אבל לבית הכנסת לא היה בא, רק ככהן גדול לקדש הקדשים, פעם אחת בשנה ביום הכפורים לחצי שעה. וזולת זאת לא היה לו דבר עם היהודים, לא בא בחברתם ולא דרש את שלומם, ורק את כספם לא היה מבזה, כסף היה לוקח מהם מְלוֹא־חפנים, וגם בעד עצה קלה היה דורש תשלומים, כסף מזומן, ואם לאו היה קורע את הָרֶצֶפְּט וּמְגָרֵש את השואל בחרפה.
ואין צריך לומר, אם בקשוהו ללכת לבקר את החולה, בלי סכום הגון לא היה זז מביתו, ובאופן כזה אסף הון רב.
כעבור שנים אחדות קנה לו את היכל הרוזן שישב מִלֵפְנִים בעיר N, נם מרכבות וסוסים היו לו, וכל מִנהגו כאחד מגדולי האצילים. היהודי שהיה בא אל ביתו לבקש עזרתו, היה עומד באימה וביראה במבוא הבית וממתין עד שיתיר לו המשרת הבריא את הכניסה. היהודים לא אהבוהו, אבל מה לעשות, אם שם בבית נפש אהובה מוטלת על ערש־דוי? העת אז לשום לב אל הכבוד או אל הממון?
אך מעלה יתרה היתה בו, כי היה מתענין מאד בחולים הבאים להתרפאות אצלו. שואל חוקר ודורש אחרי כל סבות המחלה, מנסה ובוחן, ואחר כך נותן רפואה. וְשֵׁם גדול יצא לו כאחד הרופאים הגדולים, וגם מערים אחרות היו באים לשאל בעצותיו.
ואת הרופא הזה בא השמש של בית המדרש של שואבי המים לקראו, כי ילך לבקר את המגיד הזקן בבית המדרש.
ג.
בסבלנות נפלאה נושא ר' יצחק את יסוריו, כגבור למוד מלחמה, אשר ביום נפלו לא יצעק ולא יֵאָנַח ולא תבוא דמעתו.
איזה דרך עבר רוח הַגֻבורה ואומץ הלב על הזקן החלש ורפה־כח הזה, אשר בעודנו בריא היה מראהו כקנה רצוץ? הן אמת, כל ימי העני המדֻכָּא הזה היו ימּי מלחמה, לא מלחמת תגרה, כי אם מלחמת מָגֵן; תמיד היה עומד על נפשו נגד כל הפגעים הרעים, שמצא על כל פסיעה ופסיעה, אבל מאין שאב כח כל כך גדול להתקיים ולחיות ולבלתי הִכָּנַע תחת סבל היסורים הרבים, שנשא כל ימי חייו?
מקור גבורת צדיק תמים זה הוא באמונתו ובבטחונו בה׳ אלהיו. והוא ישעו ומשגבו גם על ערש דוי. יודע הוא ר׳ יצחק את אשר לפניו ולאן הוא הולך, יודע הוא כי הצור תמים פעלו לא יתן חסידיו לראות שחת. לא למקום רמה ותולעה הוא הולך, לא בתהו יעלה ויאבד. נאסף הוא אל עמיו, בא הוא אל אבותיו בשלום. שם ישוב יראה את כל מחמדי נפשו, אשר קדמוהו במות וישאירוהו ערירי.
בעולם השפל והאפל הזה זה שנים רבות, שם ישוב ויראם ויחזה בשמחה את פניהם. שם יקדמו ישרים את פניו, יביאוהו בקהל חסידים ובמושב זקנים יושיבוהו.
וגם עתה, אף שמחלתו קשה, הוא טועם לפעמים מעין תענוגי גן־עדן, ענג גוף ונשמה… נעים לו לראות את רחמי בני הקהלה החרדים עליו ודואגים למלא את מחסוריו, כפי שידם משגת, ואולי עוד יותר. וכמה בעלי בתים חשובים באים יום יום לקים בו מצות בקור חולים. ואם חלילה נגזרה עליו גזרה שלא יקום מחליו זה, בטוח הוא, כי כלם יקיימו בו ברגשי חבה מצות הלוית המת ויאמרו אחריו קדיש וגם ילמדו ״משניות״ לעִילוּי נשמתו
והנשים הרחמניות מביאות לו יום, יום מרק חם, שריחו נודף. אמנם האכילה איננה חשובה בעיניו, אבל יקר לו רגש הכבוד והרחמנות שמראות לו הנשים הטובות האלה. והוא מברך אותן בלבו, כי לא ידעו שְׁכֹל ואלמון כמוהו, והקב׳׳ה יזמין להן פרנסתן, שיוכלו לתת צדקה ביד רחבה.
על יד החולה יושב חיים השמש ואשתו מלכה ואמו מַטְלָה חליפות. הבחורים הלומדים בבית המדרש שולחו משם לבל יפריעו בקולם את שנת החולה. דממה ושקט בבית.
ור׳ יצחק שוכב לו ועיניו סגורות, אבל איננו ישן. זכרונות ימי חייו עולים לפניו, והוא מהרהר בהם, ולפעמים כמו קו אור יגה על פניו החורים, ועל שפתיו יראה מֵעֵין בת־צחק.
זוכר הוא את ימי ילדותו. את אביו איננו זוכר, אבל תמונת אמו נצבת לפניו כמו חיה. ״חיה״! כן, כשמה כן היא. חיה היתה שמה, ואשה חיה, רבת פעלים, היתה. עניה היתה בנכסים, אבל עשירה באהבתו אליו, כי רך ויחיד הוא לה וכבבת עינה נצרתהו. פרנסתה היתה ממסחר עופות וכן קראו לה ״חיה הָאַוָּזִית״ כלומר: הסוחרת באַוָזִים. בעד שקלים אחדים שהיתה משגת בהלואה, היתה קונה אוזים אחדים דלי בשר ומפטמת אותם עד שישמינו, ומוכרת אותם אחר כך חיים או שחוטים, ולרגלי מסחרה זה היתה סובבת כל ימיה בשוקים וברחובות לקנות ולמכר, ובלילות היתה יושבת לאור הנר ומורטת נוצות ומוציאה גם אותן לשוק למכירה למלא בהן כרים וכסתות. משכרה זה הקטן החיתה חיה את נפשה ונפש בנה וצמצמה פרוטה לפרוטה לשם שכר למודו לפלטיאל המלמד… לא, לא לפלטיאל, כי אם לר׳ פלטיאל המלמד, כי דעה אמו, כי יצחק בנה הוא ילד חכם, ולא נתנתהו לאחד המלמדים הפשוטים, אלא לר׳ פלטיאל המלמד המפורסם, אף על פי שהיתה צריכה לשַׁלֵּם לו יותר. זוכר הוא את פניה היפות, בהרכינה את ראשה אליו לסרקו ולרחצו, להלבישו ולהנעילו ולשלחו אל החדר. באהבה רבה היתה מלפפתו ומעטפתו בימות הגשמים, שלא תאחזנו צנה ושמה לו בכיסו ככר לחם קטנה ובתוכה זנב דג מלוח או אסוך חמאה כביצת החרגל לסעודת הצהרים, ובימות החרף תולה לו בחגורתו נר של חֵלֶב, ובימות הקיץ מענקת לו לפעמים פרוטה אחת או שתים לקנות לו מפּרי העץ. זוכר הוא בזכרון טוב, כי פעם אחת הניחה לו בצלחתו כרוך בניר נקי – קֻרְקְבָן של אוז צלוי!…
זוכר הוא… כמה שנים היו לו אז איננו זוכר, אבל יודע הוא, שאז לא היה מניח עוד תפלין, וכבר היה בקי ב״שלש־בבות״ וב״יורה־דעה״ חלק ראשון. בעת ההיא הוציאה אותו אמו מן החדר וּמְסָרַתּוּ אל הישיבה… זוכר הוא, כי אמו חדלה לפרקים לצאת אל השוק מחולי, ועניה הלך והתגבר, וכשגבר עניה, כך תקפה מחלתה… זוכר הוא – והזכרון הזה מכאיב לו גם היום – כי הוא התחיל לאמר ״קדיש״ אחר אמו האהובה, ואז התחיל לאכל ״ימים״ בבתי זרים שהתנדבו להאכילו יום אחד בשבוע.
אך שנים אחדות ראה בטובה, אחרי שלקח אשה, וחותנו היה מספיק לו מזונותיו. אז ישב והגה בתורת ה׳ יומם ולילה מתוך הרחבת־דעת. אבל פתאום יצאה פקידה מאת ממשלת רוסיא לגרש את היהודים ממושביתם במרחק חמשים ״וְיוֹרְסְט״ מהגבול2, והוא עם אשתו וחותנו היו צריכים לעקור דירתם ולהתישב בעיר אחרת, וסוף סוף האביד חותנו את רכושו בעסקים חדשים, שלא היה מנוסה בהם, ור׳ יצחק נאנס לבקש פרנסה ויהי למלמד.
זוכר הוא, כי שנות מלמדותו ארכו כשלשים שנה ויותר. תלמידים יוצאים ותלמידים באים, ועניותו לעולם עומדת. בכל ״זמן״ ״וזמן" חייו תלוים מנגד. בקיץ אומר מה יתן חרף? ובחרף – מה יתן קיץ? זוכר הוא, כי חדרו הלך הלוך ודל, וממלמד גמרא ופוסקים היה למלמד דרדקי… יחד עם זה רבו צרותיו בבית, כי אשתו היתה יולדת וקוברת וסוף, סוף התחילה לירוק דם ומתה, והוא נשאר גלמוד כערער בערבה.
אז לקח לו לעזר את מנדל ריש־דוכנא. מנדל זה היה יתום עני חרוץ ופקח, ומשמש לכמה דברים. בכל ימות השנה היה סובב בבתי מדרשות ומוכר צציות וגם קושרן ותולה אותן לכל דורש; בחנוכה היה עושה נרות־חנכה ויוצק סביבונים מעפרת ובדיל, עם אותיות מהודרות וכנפים; סביבונים עומדים "שמונה עשרה״ כלומר: סובבים על מקום אחד זמן רב; בפורים היה נושא "שלח־מנות״, לפני הפסח היה נוקב מצות, כלומר: מעביר על המצות גלגל בעל שנים ועושה בהן שורות שורות של נקבים; לפני ״לג־בעמר״ היה עושה קשתות וחצים לילדים, ובתשעה באב חרבות עץ; בערב החג היה עושה כל מיני ציורים והִדוּר לנוי סֻכָּה, ודגלים ונסים לשמחת תורה.
את הנער הזה אסף ר׳ יצחק אליו והיה מאכילו ומלמדו תורה. ומנדל היה הולך בבקר לאסף את התלמידים הרכים ולהביאם אל ״החדר״, ובערב היה משיבם לביתם, וביום היה מכין מאכל לסעודת הצהרים ושוחק עם הילדים, בשעה שהם פונים מלמודם. הוא היה יודע אגדות רבות על דבר גזלנים ושדים והיה מספר אותן לפני הילדים, ובזה היה קונה את לבבם לתת לו מהמגדנות שהיו מביאים עמהם. גם ר׳ יצחק היה שבע רצין ממנו, והוא היה שבע רצון מר׳ יצחק, אשר דאג לכל מחסוריו ויחנכהו כבן.
אך פתאם יצאה גזרה מלפני נקולי הראשון לתפש את כל יהודי שאין עמו תעודה ולמסרו לעבודת הצבא, וכל העושה זאת הוא פוטר בזה את עצמו ואת בניו מעבודת הצבא. אז נמצאו אנשים רשעים, שהשתמשו בגזרה זו לתועלתם, והיו תופשים את הבחורים העניים ומוסרים אותם למלכות. ועבודת הצבא היתה כבדה וארוכה מאד, מאד. עשרים וחמש שנה היה עובד האיש בצבא, ותמיד היה מֻכּה ומעֻנה, ובפרט אם הוא יהודי.
ויירא מנדל מאד פן יתפשו גם אותו וימהר לברוח מן העיר… זוכר הוא ר׳ יצחק, כשברך את מנדל לפני פרידתו מעמו. הנער בכה וגם הוא בכה עמו… מה מאד היה רוצה לרעת מה היה גורל הנער העלוב הזה! עוד היום, כשהוא זוכרו, יהמו מעיו לו. מי יודע אם לא נתפס בדרך, ונמסר לעבודת הצבא? מי יודע אם הוא חי עודנו, או, לכל הפחות, אם מת יהודי?… צר לו, צר לו מאד על מנדל… הוא חשב, כי יאמצהו לבן, כי, המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו״– אמרו חכמינו, ואחרי מאה שנה היה הבן הזה אומר אחריו ״קדיש״… אבל, לפי הנראה, כך נגזרה גזרה, ור׳ יצחק נושא בהכנעה גם את מכאובו זה בין שאר מכאוביו הרבים, שהגיעוהו בימי חיי הבלו, ומצפה לרחמי שמים, כי גדולה אמונתו בה', ד״כל מה דעביד רחמנא לטב עביד״,3 אף שאין שכלו משיג את זאת.
ד.
לא בנקל הצליחו מנהלי בית המדרש של שואב המים להביא את הרופא פילכנטל אל מגידם החולה, כי תמיד היה הרופא ממאן לבוא למבואות האפלים שבמורד ההר. יודע הוא ששם גרים בני עניים, שמהם אי אפשר לקבל שכר הרבה. ולא עוד אלא כשהרופא בא אל חולה אחד ויצאו מן הבתים ומן החצרות כל איש מכאובות וסבבו עליו כל הנשים עם ילדיהן וקראו בקול תחנונים: אנא רפא נא לי, וה׳ ישלם לך, ולפעמים הם מרבים כל כך תחנונים, עד שאי אפשר להפטר מהם, והוא צריך לטפל עמהם זמן רב… ומלבד זאת לא נעים היה לו להפגש עם עניים, המזכירים אותו את ימי עניו ושפלותו מלפנים…
כשבא אביגדור האמן לקרוא לו, היתה שאלת פילכנטל הראשונה: מי ישלם?
– גבאי בית הכנסת ישלמו, ענה אביגדור בקידה ובהשתחויה.
– ומי הוא החולה? שאל פילכנטל שהבין, כי בפעם הזאת לא יפה לו להקשות את לבו, כי כל כך מתענינים רבים בחולה הזה.
– אדם קדוש, תלמיד חכם זקן, ענה אביגדור,
– הוא היה מורנו כמעט חנם במשך שנים אחדות,
– טוב, אמור אל הגבאי שאבוא, ורק שיכין בשבילי שקל אחד. זהו אצלי כלל גדול, שאין הרופא צריך לרפא חנם. ״אַסְיָא בְמַנָי, מַגָן שַׁוְיֵה״4, – אמרו חכמי ישראל הקדמונים.
אביגדור יצא מהרה מן הבית. אלו היה כחו יפה, היה רומס את הרופא הנבזה הזה כתולעה. כעת צרה כזו הוא חושב על הפרוטה, רק על הפרוטה!… כעבור שתי שעות ומרכבת הרופא ירדה ממרומי העיר לבוא עד שכונת שואבי המים. אולם הדרך היתה רעה, והסוסים התנהלו בכבדות, ומיראה פן תשקע המרכבה בבוץ, וכבד יהיה להוציאה, עצר פילכנטל בעד הרכב וצוה אותו לעמד על מקומו, והוא ירד מהמרכבה וילך בבוץ, בקללו בלבו את היהודים שבחרו לשבת במקום בצה כזו. כשנגש אל בית המדרש, מהרו העומדים שם אליו לקבל את פניו ולבקשו כי יסור גם אליהם לבקר את בניהם החולים, אך הוא פנה להם עֹרֶף ולא רצה לשמוע לתחנוניהם ורק אל אשה אחת שהתרפאה אצלו מכבר, הבטיח לסור, כשישוב מבית המדרש.
כבוא הרופא אל בית המדרש היה החולה ישן שנה חטופה, וכשנגע בו יד הרופא התעורר ויבט אל הרופא, ויסתכל בו בהתבוננות רבה, וכמו השתומם למראה עיניו.
– מה לך זקן נכבד? מה יכאב לך? שאל פילכנטל את הזקן.
הזקן הביט אליו רגע במבט בוחן, פני הרופא נראה לו מֻכָּרִים הרבה. ופתאם קרא בהשתוממות: – מֶנְדֶל!
והרופא גם הוא הביט במבט בוחן אל פני הזקן המביט אליו בעינים בוחנות וגם הוא הכירו:
– רבי ומורי! קרא הרופא בגיל ורעדה.
לא פללתי לראותך עוד, אמר הזקן בקול חלש. – צר היה לי מאד עליך… גם זה עתה, לפני רגעים אחדים, זכרתיך… חפצתי לדעת את שלומך… אבל רואה אנכי, כי מגולח אתה… לרופא היית… אולי גם קרוב למלכות… אבל – אמר נא האמת: העודך יהודי?…
יהודי אני, רבי ומורי! – ענה פילכנטל. –שקוע בטומאה עד האזנים, אבל את דתי לא המרתי… אולם נחשך נא דברינו לעת אחרת, עתה תנה לי, רבי, להתבונן אל מחלתך. מה יכאב לך?
– לי, מנדל, לא מאומה…מה אני? זקן חולה… כמנהג העולם, עוד מעט נשאר לי להתאבק עם היצר הרע. אבל אתה… אמנם אם עוד נשארת יהודי, יש לך תקוה… המאור שבתורה יחזירך למוטב…
איך היית לרופא? האם שם בצבא למדוך רפואה?
– הרבה תלאות עברו עלי, רבי, עד שנעשיתי לרופא… אבל הכל אספר לך בפעם אחרת… עתה צריך אני להתבונן אל מחלתך, להמציא לך תרופה. הגידה נא מה יכאב לך?
– מה יכאב לי? ענה הזקן. – אינני יודע… גם פה, גם שם… חרס נשבר… היהודי צריך להתחזק… להיות גבור כארי… הוי, כמה קשה להיות יהודי!…
אחרי שהתבונן פילכנטל ובחן את הזקן, מהר לשלוח את אביגדור וצוה עליו לנסוע במרכבתו ולהביא רפואה, והוא בעצמו יצא ללכת אל האשה החולה שהבטיח לסור אליה.
כצאתו והנה הנשים והילדים החולים עוד עמדו ויחכו לו, עוד שביב תקוה האירה להם, כי ירחם הרופא עליהם ולא ילך מזה עד כי יתן להם רפואה. ומה שמחו לשמע מפי הרופא דברים רכים והשתתפות בצערם מה שלא שמעו מפיו כל הימים, ויאמר להם, כי הוא נכון לתת להם רפואות, אך לא ידחקו איש את חברו, כי לא ילך מזה עד שיענה את כל השואלים.
ויהי הדבר לפלא בעיניהם. מה זה היה לפילכנטל, כי החליף את טבעו הקשה? וכאשר כלה פילכנטל להתעסק עם החולים הצובאים עליו, נכנס עוד הפעם אל בית המדרש. אביגדור כבר שב מהעיר ונתן לחולה רפואה, שעוררה מעט את כחותיו הרפים.
– ואיך אתה מרגיש את עצמך עכשו? שאל פילכנטל.
– ברוך ה', ענה הזקן. – ״מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו״. מלפנים חשבתי, כי אתה תאמר אחרי ״קדיש״. בן־אדם טפש! על בן אדם הוא סומך להצילו מדינה של גיהנם… אחרי כן עברו שנים רבות ולא ראיתיך כלל ואמרתי, כי כבר נשבית בין הגוים וחלילה אבדת לנצח. עכשו אמנם זכיתי לראותך, אבל, כמובן, אין לי עוד תקוה, כי תאמר אחרי קדיש. רופא אתה ואולי קרוב למלכות… בודאי אין לך זמן ללכת בכל יום להתפלל בבית המדרש… ובכל זאת הנני חפץ לבקש ממך דבר אחד…
– מה היא הבקשה, רבי?
– בכל שנה ביום מיתתי תתן רפואות חנם לחולים העניים. עצות אתה בודאי נותן לעניים גם בלי בקשתי כי הלא מזרע אברהם אתה שסימנם רחמנים, בישנים, גומלי חסדים, אבל בשביל עלוי נשמתי תתן להם לכל הפחות פעם אחת בשנה רפואות חנם, בזה תעשה לי נחת רוח גדול, ואנכי מצדי מתחייב לבקש בעדך רחמים לפני הקב"ה, שיצליח בידך לרפא את החולים. התעשה, בני, את בקשתי?
– ורק זאת היא בקשתך, רבי? אמר פילכנטל ודמעות נגרו מעיניו בשמעו את דברי הצדיק התמים הזה. האמנם אינך חסר מאומה?
– מה שאני הסר ישלימו יִדידַי, באי בית המדרש. ואיני חפץ לשלול מהם את המצוה הגדולה שהם מקיימים על ידי. ורק את זה אני מבקש ממך שתעשה חסד עם החולים העניים ותתן להם לכל הפחות פעם אחת בשנה רפואות חנם. אנכי, מנדל, מאושר, כי בחליי יש דואגים לי, אבל המה העניים העזובים, מי ידאג להם? התבטיחני לקיים את בקשתי?
– בכל לבי, רבי ומורי! זכרונך וזכר תורתך שלמדתני מלפנים יהיה שמור בלבי לנצח.
ר׳ יצחק מת אחרי ימים מועטים. בני העיר חלקו לו כבוד גדול, וגם פילכנטל הלך ללוותו והרב קרא עליו הספד, ואחרי שנסתם הגולל, אמר פילכנטל "קדיש״ על קברו. ומאז שִׁנָה פילכנטל את דרכיו. עונה הוא לכל שואליו בין עשיר ובין עני. וביום המיתה של ר׳ יצחק הוא עושה לו מנין בביתו, אומר קדיש ונותן רפואות וצדקה רבה לכל העניים הפונים אליו ביום ההוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.