רקע
אידה צורית
רקוויאם לסיקסטיז
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כשהגיעה עמנואלה אל ביתי שבפרוור העיר אותו יום חורפי גשום אחרי־הצהריים, נבהלתי למראיה: פניה היו שרוטות ומרוחות בצבע שחור, כמו מדפוס של עיתון טרי, שערה היה סתור ושמנוני, אפודתה מוכתמת וחצאיתה מקומטת, שכבת בוץ דבוקה לסוליות נעליה ובידה החזיקה קופסת פלסטיק גדולה, ריקה, עם תווית של שימורי דגים. “אני לגמרי מבולבלת”, פלטה עם היכנסה, וצנחה על השטיח, ושֹיכלה את רגליה, והליטה את פניה בידיה, והמשיכה לשבת כך שעה ארוכה. אחר־כך סיפרה, שבהתקרבה אל ביתי, ניתך עליה הגשם בפתאומיות והחליקה לשלולית, ומעדה ונפלה על פניה, וכשקמה נתקלה בקופסה הזאת, והחזיקה אותה על ראשה להתגונן מהגשם. “אני לגמרי מבולבלת”, המשיכה למלמל.

לאחר שהתרחצה והסתדרה ומרחה יוד על שריטותיה ושתתה תה חם, ביקשתי לכבדה במאכלים שהכנתי לקראת בואה, אך אמרה שאינה רעבה, כי כבר אכלה בדרך. וסיפרה שבצאתה מביתה אפף אותה ערפל סמיך וכשחיפשה את תחנת האוטובוס לנסוע אלי, תעתה בדרך והגיעה לצומת של כבישים מהירים, ועלתה על איזה גשר, וכשנחלצה משם מצאה את עצמה בשדה קוצים. גרביה נקרעו ורגליה נפצעו, וחשבה שלעולם לא תצליח להגיע עד השער. לבסוף גילתה פרצה בגדר והשתחלה דרכה. שאלה עוברים־ושבים איפה התחנה, והצביעו על שלט כלשהו, ואמרו שהתחנה היא מול המעון לפעוטות. התחיל להחשיך והחליטה לוותר על הביקור אצלי ולחזור במונית לביתה, אבל המוניות הבודדות שעברו שם לא נעצרו. ופנתה להתקדם ברגל לכיוון המעון. אחרי שהסתובבה סביבו סחור סחור והקיפה אותו פעמים אחדות, מצאה את עצמה ליד תחנת הרכבת, וכשעמדה שם אובדת עצות, הגיח מאחת הסמטאות גבר עם מזוודה קטנה. גבוה, די רזה, אמרה, בחליפה מיושנת ובעניבה זוועתית, אך נראה סולידי. שאלה אותו על אוטובוס או על טקסי, ואמר שהוא הולך באותו הכיוון, והציע לה להתלוות אליו. הלכה לצידו, והגיעו לשכונה צפופה וענייה, עם בתי־מלאכה לרוב. התנצלה שהיא גוזלת מזמנו, אך הוא חייך בנעימות והורה על כוך קטן בתוך ערבוביה של כוכי מגורים והחווה בידו ואמר: “Welcome”. שאלה אם הוא גר לבדו ואמר: “תתפלאי”, וכששאלה למעשיו, אמר: “אני מומחה לסוודרים”, וסיפר שיש לו בית־מלאכה קטן לסריגים. היתה כל־כך עייפה ורעבה, שלא היססה לקבל את הזמנתו, וכשהציע לה להתכבד בזנב דג מבושל ובסלט, ניאותה לאכול, כך שעכשיו אין היא רעבה, אמרה. והוסיפה: “הוא עולה חדש מתורכיה, איש נורא נחמד. הוא היה המלאך שלי”.

אחר־כך צחקקה ואמרה: “שמו גבריאל. אני חושבת שיהיה בינינו רומן”.


אני זוכרת את התרשמותי הראשונה ממנה. היה זה בערב שבת, בעיצומו של קיץ, בשלהי הסיקסטיז, לפני עשרים ושלוש שנים. התאריך המדויק מקובע בראשי, כי היה זה יום השנה לנישואינו, שלי ושל יוחנן, בעלי לשעבר, ובאותו ערב עצמו, שזיכרוני מאיר בו פרטים זניחים, כשכתמים סומים, כבמבחן רורשאך, מכסים על מרבית התמונה – באותו ערב גם נפרדנו.

זה התחיל בסעודה חגיגית, טאן־דו, במסעדת דגים בחוף טנטורה. אני זוכרת שנהנינו מהאוכל, ויוחנן, מרצה לספרות רומית שתרגם אז את “חמור הזהב” של אפוליאוס, סיפר לי כיאה לחגיגת הזוגיות שלנו, על הפירוש היונגיאני של אריך נוימן למיתוס של קופידון ופסיכה, הרואה בהתקוממותה ההירואית של פסיכה על אפרודיטה, את מאבקה ההיסטורי של האשה על זכותה לשלוט בהחלטות הגורליות של חייה, בנפרד מרצונה ומחסדיה של האלה־האם, אפילו תצטרך לשלם על כך בסבל של אשמה ובדידות. וגם את ארוס אהובה, בן אפרודיטה, גאלה פסיכה, בהמרותה את ציוויו, להישאר חבוקה עמו באפלה, בחיבוק גן־עדני, לנצח, בלי לראות לעולם את פניו או לדעת את זהותו. וכך, במרידתה, הופכת פסיכה את ארוס לאנושי, עצמאי, בעל כוח בחירה, המודע לאהבתו. לבסוף, לידת בתם, פרי אהבתם החופשית מעריצות האם־האלה, מעידה על הניצחון ההיסטורי של חירות האדם מכבלי הרצון הסטיכי של האלים.

התבדחנו, ואמרתי ליוחנן שעכשיו, משהרחקנו לכת בכיוון המודעות, אולי הגיע הזמן לחזור קצת לחיבוק הגן־עדני של טרם־מודעות, ויוחנן הסכים איתי ואמר, שכדאי, לפחות, לאזן בין שני המצבים הללו. כך עבר עלינו ערב נעים ומענג, באווירה אינטימית שקטה. אחרי הסעודה ירדנו לחוף, לטייל לאור הירח. התרחקנו מרצועת הים ומן האצות המתות ושיקענו את רגלינו בחול הרך, ואני זוכרת שהתענגתי לפזר בכפותי היחפות את החול היבש והחמים ולסננו מבין אצבעותי. אבל כאן אני מתחילה לבלבל, כפי הנראה, בין שני אירועים שונים, מפני שזכור לי שבמרחבי החוף ששוטטנו בהם היו שרידי מצודה עתיקה, וברקע הזדקרו צוקים קדומים וסלעי בזלת שחורים, כבחופי אירלנד או סקוטלנד, שם ביקרנו באחד החופשים בטיול שהענקנו כמתנת בת־מצווה לבתנו.

כך או כך, אני זוכרת שהתנהלנו לנו לאיטנו ושיחתנו השלווה והנינוחה קלחה לה בנעימים, עד שהרגשתי פתאום שנתלש לי עגיל מאחת מאוזני, והיה זה אחד משני עגילי הזהב המעוטרים אבני חן זעירות שבעלי הביא לי מבורמה שבע שנים לפני כן, כשהוזמן לשם לכנס כלשהו בנושאי תרבויות עתיקות. חזרנו על עקבותינו כל הדרך עד המסעדה כשפנינו רכונות לארץ ואנו ממששים ברגלינו את החול ומדי פעם התכופפנו למששו גם בידינו, כשנתקלנו בשבלול או בצדף שחשבנום לעגיל. צערי על העגיל שאבד, נמהל בכאבי הרדום על נסיבות נסיעתו של בעלי אז, שהיו קשורות ברומן הקצר שניהל באותה תקופה עם הדוקטורנטית היפה שלו. שנינו היינו בטוחים שהפצע הישן הגליד מזמן, אך להפתעתי ניעור בי מחדש עלבוני משכבר הימים ועלה בי כנד עכור וחשתי שחזי יוקד בתבערת קנאה. ומשהשתרבב שמה של אהובתו לשיחתנו, הזכרתי לו חטאים אחרים שלו מימים עברו, והוא דלה חטאים שלי מתקופת חיזורינו, עוד לפני נישואינו. יצרינו התלהטו והתפרצנו זה על זה, והטחנו זה בזה האשמות ומכות מתחת לחגורה, כמו שאומרים, עד כי איבדתי שליטה והלמתי על חזו באגרופי וצרחתי: “אם כך, אני רוצה שניפרד!”, ובלי לחכות לתשובתו התחלתי לרוץ לאורך החוף. רצתי ורצתי, כל עוד רוחי בי, עד שהבחנתי מרחוק בקבוצת בתים על הגבעה, ובשארית כוחותי טיפסתי עליה והגעתי לשכונה שלא הכרתי. מאחד הבתים הקטנים שמעתי אנשים שרים בקול נמוך, בלשון בלולה, כמו עתיקה, בליווי תוף. שירתם נסכה בי ביטחון ודפקתי בזהירות על הדלת לשאול היכן אני נמצאת ואם יש בסביבה תחבורה כלשהי שתסיעני לביתי.

כשפתחו לי, ראיתי קבוצת אנשים צעירים, נשים וגברים, יושבים במעגל על המחצלת, כולם בבגדי לבן, יחפים, והמבוגר ביניהם, הגורו שלהם, ניחשתי, רזה ושחום, עם רעמת שיער מבריק וזקנקן המעטר את פניו הדקות. עיניו השחורות ננעצו בי במבט מהפנט, וכשהרים את ידו, פסקו באחת השירה והתיפוף. אחר־כך הקיף במבטו את כל המעגל, התעכב על אחת הבחורות, גבוהה, שחומה אף היא, ירכיה מתקמרות בחצאית המעטפת הפרחונית שלה ופניה הרחבות, הכמו אינדיאניות, מוכתרות צמות אפריקאיות קלועות דקיק. הוא פנה אלי ואמר: “עמנואלה תיקח אותך למטבח ותטפל בך שם”, כאילו קיבל מראש את הסכמתה של הבחורה הזאת לכל שתתבקש לעשות. וכשהלכתי אחריה למטבח, התנצלה בחיוך מסביר פנים על כך שאין הם מזמינים אותי לשבת איתם, כי מתקיימת אצלם עכשיו התוועדות עם גנשה, הגורג’י שלהם, המיועדת רק לחברי הקבוצה הקבועה. ואחרי שהגישה לי כוס מים ואספה את סנדליה מבין ערימת הנעליים שבפתח והצליבה את שרוכיהם על קרסוליה, יצאה אתי החוצה ללוותני לכביש הראשי, שם, אמרה, עוברות כל הזמן מוניות. בדרך שאלה איך נקלעתי למקום הזה, וחשתי צורך לפרוק מעצמי את מועקת החרטה שכבר זחלה אל לבי וכרסמה בי וייסרה אותי, כשתפשתי שבחֶפזוני נכנעתי ליצרי וסתמתי את הגולל על נישואי. אבל התאפקתי וגברתי על הדחף להתוודות לפני הזרה. הודיתי לה, אם כן, על נדיבותה, ונפרדתי ממנה ופרשתי לדרכי.


לא האמנתי שאשרוד את התקופה הנוראה שעברה עלי אחרי שבעלי עזב את הבית, וחודשים רבים לא הייתי מסוגלת לתפקד כאם לבתנו היחידה. אבל כשפגשתי את עמנואלה בפעם השניה, כבר עמדתי איכשהו על רגלי, ובתי הוחזרה אלי למשמורת משותפת שלי ושל אביה. עם זאת, כדי להימנע מהיתקלויות יומיומיות איתו, התפטרתי ממשרתי החלקית כספרנית בפקולטה למדעי הרוח, שם לימד, והתקבלתי כספרנית ראשית במכללה לרפואה אלטרנטיבית. ובמזכירות המכללה פגשתי את עמנואלה, שנרשמה שם לקורס “רייקי” (בנוסף על מקצועה, תראפיה תנועתית), ונפלנו זו לזרועות זו, כאילו היינו חברות ילדות שנסיבות החיים הפרידו ביניהן והנה הן נפגשות באקראי באופן כל־כך לא צפוי. “לא האמנתי שתזהי אותי”, מלמלתי, כשהתיישבנו בבית־הקפה הסמוך, לאחר שביקשתי מעמיתתי הספרנית להחליפני בשעה הקרובה, בגלל פגישה עם בת משפחה כלשהי, ובלבי אמרתי שאינני משקרת לה, כי אמנם חשתי כלפי הבחורה הזרה הזאת מעין קרבת דם מסתורית.

עמנואלה השתנתה. שׂערה העבות, השחור, שהיה קלוע אז בראסטות, גלש עכשיו על כתפיה ושיווה לפניה החזקות מראה רך ונשי יותר, ונראתה אלגנטית בלבושה החורפי, במגפי עקב וחצאית צרה ובז’קט קצר דמוי פרווה, במקום מראה הסיקסטיז שעטתה בפגישתנו הראשונה, באותו בית שיכון על כרעי עמודים, כשפרשה מקבוצתה בהוראת הגורו שלה, וליוותה אותי אל הכביש הראשי, וחיכתה איתי עד שהגיע הטקסי שהסיעני לביתי.

והנה, באווירה האינטימית של בית־הקפה, כשכה התפתיתי להשיח באוזניה את מה שעבר עלי במשך החודשים הארוכים שחלפו מאז התפרצתי, נסערת, אורחת לילה לא קרואה, להתוועדות שלהם בשכונה הימית שעל הגבעה – שאלתי אותה על מוצאה ועל בית הוריה, ומצאתי את עצמי מקשיבה בסבלנות לסיפורה על משק החלב המשגשג של משפחתה במושב הוותיק בדרום הארץ, ותהיתי בלבי לפשר עננת העגמימות האירונית המרחפת על סיפורה, ולפשר הכאב שסיפור ההצלחה הכלכלי הזה מכסה עליו.

הקורס שלה התקיים בערבים ואילו הספרייה ננעלה בשבע, כך שלא היה לנו סיכוי להיפגש אלא אם קבענו מראש, אבל לא זו בלבד שלא הגענו בפגישתנו הקצרה לשום שיחה אישית שמתבקשת ממנה המשכיות, אפילו מספרי טלפון לא החלפנו בינינו בפרידתנו. ואף־על־פי־כן, היה ברור לשתינו שנועדנו להיות חברות.

זה לא היה פשוט. הגורו שלה, גנשה ג’י (על שם אל הודי בעל גוף אדם וראש של פיל, בנם של שיווה ופארווטי, הסבירה לי), שמאוחר יותר הסתבר לי שהוא גם מאהבה, שלט אז בחייה שלטון בלי מצרים, ובנוכחותו התנהגה כחיה אצילית ומאולפת, שדבר אדונה הוא צו עליון בשבילה. הוא הנחה והדריך אותה בכל צעדיה וציפה ממנה שתיוועץ בו בכל עניין של מה־בכך, אם בבעיות הקשורות בעבודתה, אם בכל הקשור ליחסיה עם הוריה ואחיה, או בבעיות בריאות, והיא האמינה באמונה שלמה שהוא רואה לכִליותיה וללבה ונהירים לו כל שבילי מחשבותיה העקלקלים והנידחים ביותר, ושום שמץ של התרחשות נפשית שלה, הרהור חולף, או מחשבת כפירה סוטה וטורדנית, אפילו כזאת שהיא מצפינה עמוק בחובּה, עד שהיא נסתרת גם ממנה עצמה – אינם נעלמים מעינו הפנימית הפקוחה תמיד, לא רק עליה, כי אם גם על כל יתר חברי הקבוצה. והערצתה העיוורת אליו, ונאמנותה ומסירותה, לא ידעו גבול. היתה מוכנה למלא כל משאלה או גחמה שלו בכל רגע שיבקש ממנה, ושמרה בקנאות את צעדיו, שמא יעדיף אחרת על פניה. אבל כשכך קרה, כשחמד איזו רווקה שזה מקרוב הצטרפה לקבוצה, או נשואה ותיקה שמשכה לפתע את עינו ואת ייצרו, נתקפה עמנואלה חולשת דעת, והרכינה בהכנעה את ראשה עד שהגל יעבור. בחוסר אוניה, הניחה לו להשתעשע עם יריבתה עד שזו תימאס עליו ויחזור אליה, אהובתו משכבר, יחידתו, כאילו היתה נערת הרמון המועדפת על המלך מבין כל רעותיה, אך כשהלך ליבו שבי אחר יפהפייה אחרת, נשתכחה היא בירכתי ההרמון, עד שלאחר ימים רבים התעוררו געגועי אהובה עליה וחפץ שוב ביקרהּ וציווה להביאה אליו, לחדש ביניהם את ימי הדבש. בלבה ידעה שבסופו של דבר יחזור תמיד אליה.

בכל אלה נוכחתי כשהגעתי לביתה של עמנואלה במרומי הגבעה הימית, בעקבות הזמנה טלפונית שלה להשתתף בהתוועדות עם הגורו שלהם, ואני נעניתי בשמחה.

נושא הרצאתו הפעם היה: המציאות הגלויה על פי האופניסדות ההינדיות. הוא פתח ואמר, שהמציאות מושגת רק למי שאין לו שום ידע נרכש עליה, ואילו זה שיש לו ידע נרכש על המציאות, אין הוא משיג אותה. ואמר, שלשֵֹכל ולדיבור אין כל קשר עם ההשגה. ולפתע עברה בי צמרמורת, כשהגורו הזכיר את המדרגה השלושים ושבע של המציאות, היא המציאות האולטימטיבית, על־פי האופניסדות, שכן בזיכרוני נצנץ כתעתוע המספר הזה בדיוק, שהופיע אותו לילה בחלומי.

בחלומי מזמין אותי יוחנן המטביל, גבר רזה, בעל שיער ארוך, שאינו דומה כלל לבעלי יוחנן, אל ביתו שברחוב יוסף, ומסביר לי שהמעלית מגיעה עד המישורת ה־37, ופונה אחר־כך הצידה, אל פתח דירתו. הוא עצמו, אמר, יחכה לי שם. בהיכנסי למעלית נוכחתי שכל־כולה פלטפורמה פתוחה, ללא מעקה וללא אחיזה כלשהי, ואני התפלאתי על המגורים הכה דלים של איש נישא מעם כמוהו.

כל־כך נדהמתי מצירוף המקרים הזה, כשהמדרגה השלושים ושבע של המציאות מופיעה, כביכול, בצורה מוסווית בחלומי, שייחסתי אותו לראייתו העל־טבעית של הגורו, כאילו שתל בחלומי את המספר 37, ועכשיו כיוון את כל הרצאתו אלי – עד שבקושי הקשבתי להמשך שיחתו וקלטתי רק דברים מקוטעים ממנה.

אבל שמתי לב לעמנואלה שתולה בו עיניים כלות, ככנפי צפרירית שבריריות הנתלות בקורי עכביש. ובתום הפגישה, כשליוותה אותי למגרש החנייה, אל המיניבוס שהסיע אחדים מאתנו העירה, סיפרתי לה את חלומי, ונענעה בראשה ומשכה בכתפיה, כתמהה על הספק שהטלתי בכוחו הכול־יכול של הגורו שלהם, והוסיפה: “את יודעת מדוע שם הרחוב בחלומך הוא יוסף? כי גנשה הוא בבחינת משיח בן־יוסף שלך, ודרכו תגיעי למשיח בן־דוד”. ובכל־זאת, תהיתי בלבי מדוע לבש בעלי־לשעבר את דמותו של יוחנן המטביל.


יום אחד, כשביקרה בביתי, וברקע התנגן קולו של לנארד כהן בשירו ממֵס הלב וסוחט הערגה “סוזאן אותך לוקחת אל ביתה שעל הנחל”, ואחר־כך השמעתי לה את “אפיפניה” של תיאודורקיס, בזמרתו קורעת־מיתרי־הלב של קולויאניס ובקריאתו של איב מונטאן, תקליט שרכשתי לגמרי במקרה, בזכות הציור היפה של המלאכים, ברוח ביזנטית, על עטיפתו, ושתינו יין, ובטוב עלינו לבנו השתעשעה עמנואלה בפנטסיה שצצה בראשה, כמה טוב היה אילו יכולנו להתחלף בזהויות, שמדי פעם אהיה אני היא והיא תהיה אני.

ואז סיפרתי לה, מתוך דחף רגעי, את האגדה המשפחתית שלנו, זו שליוותה אותי מאז ילדותי המוקדמת, על אבותי מן המאה השבע־עשרה, נכבדי העדה בביאליסטוק שבבלורוסיה, שראשיהם נכרתו בידי פורעים נוצריים, משסירבו להמיר את דתם. ראשו של האחד, שנכרת ראשון, מלמל: “אשריך, ישראל, שמַתָ על קידוש השם”, וראשו של השני, שנכרת אחריו, מלמל: “שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”. שני הראשים נקברו בקבר אחים, סיפרתי, וצאצאיהם אינם יודעים זרעם של מי הם.

עמנואלה לא ידעה את נפשה מהתרגשות, וחיבקה ונישקה אותי, ומשכה אותי בידי לשבת לצידה על הספה, וביקשה לספר לי אגדה הודית המזכירה לה את סיפורי המשפחתי:

היה היו שתי נשים. האחת גבירה מכת האצולה הברהמינית, שהיתה נשואה לחכם נודע שהתברך בכוחות של אל, והשנייה, שפחתה, רווקה מכת הטמאים המנודים. והן היו חברות בלב ונפש למרות הפער הכה גדול במעמדן. יום אחד פרצה מריבה בין החכם ואשתו, ובחמת־זעמו, דן אותה למוות בכריתת ראש. לפני ההוצאה להורג שטחה האומללה את בקשתה האחרונה לפני בעלה, שירשה לה להיפרד משִׁפחתהּ המסורה. וכשהתחבקו והזילו דמעות של פרידה, לא יכלה השפחה להכיל את צערה, והושיטה לשוחט את צווארה, והתחננה לפניו שישסף גם את גרונה שלה ביחד עם זה של גבירתה. ולאחר שנכרתו ראשיהן, לחשו הראשים זו את שמה של זו. והנה, מששמע החכם את קול רעייתו וראה את ראשה היפה מתגולל על האדמה, נכמר בו לבו עליה וניחַם על מעשהו, וביקש לחבר את ראשה של אהובתו בחזרה לגופה. אך בחֶפזונו שגה, וצירף לגופה המושלם של אשתו, את ראשה המנודה, אך הנאה, של השפחה. ומשנוכח בטעותו לא היתה לו עוד דרך לתקן את המעוות. החכם הנודע התקשה לבחור בין השתיים, ובמצוקתו התחתן עם שתי הנשים גם יחד, שכמו נבראו מחדש.

“ועכשיו נרים כוסית ונשתה לכבוד הברית שהגורל כרת בינינו”, קראה עמנואלה, והצלבנו זרועות, והשקנו כוסות, והרקנו בגמיעה אחת את מלוא גביעינו, והתחבקנו והתנשקנו, ועמנואלה נפרדה ממני ופרשה לביתה.

ולימים, נהייתי גם אני אהובתו של גנשה, שנקרא על שם האל שבלידתו נכרת ראשו, ושיווה, אביו, נטע לו במקומו ראש של פיל.


אבל יום אחד עזב גנשה ג’י את הארץ במפתיע וחזר להודו. אני, שלא נסחפתי כעמנואלה באהבתי אותו והתייחסתי לרומן כאל אפיזודה חולפת, נשארתי בארץ והמשכתי באורח חיי הרגיל. אבל היא, שלא ידעה חיים בלעדיו, נטשה את מקום עבודתה, הפקידה בידי את השכרת דירתה בעיר, ונסעה בעקבותיו. כשחזרה מהודו כעבור שנתיים, לא התקשרה אלי, ומחבריה לכת נודע לי שהסתגרה בבית הוריה שבמושב והיא אינה מעוניינת בשום מגע איתם. אבל אני לא התאפקתי, ונסעתי אליה. מצאתיה ברפת הענקית שלהם, ובידה דליים מלאים סלק בהמות.

כשהבחינה בי, הביטה בי זמן־מה בתימהון ולא אמרה דבר. אחר־כך אמרה: אם כבר באת, חכי לי עד שאגמור להאכיל את הפרות ואראה לך את המשק.

“באתי לראות אותך”, אמרתי.

“באת לראות איך נראה אדם שאיבד את אלוהיו?”, צחקקה במרירות.

במשך כל סעודת הצהריים, בנוכחות הוריה ואחיה – לאחר שהציגה אותי בפניהם כחברה ותיקה מהעיר שנקלעה לאזורם ונזכרה בה – שוחחה איתם על ענייני המשק וכמעט לא פנתה אלי בדברים, אלא כששאלה אם אני מעדיפה ירק זה או אחר, או אם אני מעוניינת במנה נוספת, והרגשתי ביניהם זרה ומיותרת, ומיד אחרי הארוחה ליוותה אותי למכוניתי ונפרדנו בלי נשיקות ובלי איחולים להתראוּת קרובה.


והנה, כעבור חודשים אחדים, טלפנה לפתע, אמרה שחזרה לדירתה בעיר ושאלה אם אני מעוניינת לראות אותה.

כך הגיעה לביתי באותו יום חורפי, מוכתמת וחבולה, וללא הסברים על המוצאות אותה בהודו ועל התעלמותה ממני במשך חודשים כה רבים, סיפרה לי על תלאותיה בדרך לביתי.

וכעבור חודשיים טלפנה שוב, וסיפרה שהיא חיה עם “הג’נטלמן ההוא”, גבריאל, זה שהציע ללוותה לאוטובוס, כשבאותו ערב גשום וערפילי תעתה בדרכה אלי.

“את זוכרת שסיפרתי לך איך הזמין אותי לביתו הדל וכיבד אותי בזנב של דג מבושל?” צחקקה.

“כן”, אישרתי בספקנות, “גבר סולידי שעוסק בסריגים…”

“בדיוק”, משכה בכתפיה וצחקה בביישנות, “מומחה לסוודרים. הוא בן־אדם עם המון חום, ואנחנו מסתדרים מצוין”.


היום עמנואלה היא אשה בגיל העמידה, אם לנערה מתבגרת, והם מתגוררים בבית שבנו לה הוריה על אדמת החווה המשפחתית. שמעתי שבעלה הרחיב את המפעל שלו לסריגים, ועמנואלה עובדת במקצועה, תראפיה תנועתית, במושבה הסמוכה. את בעלה פגשתי רק פעם אחת, כשהוזמנתי לסטודיו שלה, בין מוזמנים רבים אחרים, להופעה חגיגית של מטופליה. זיהיתיו מיד, על־פי קומתו וזקיפות ראשו, ועל־פי הדמיון המפתיע בהבעת פניו בינו לבין גנשה, אביה הרוחני ואהובה של עמנואלה לפנים. הוא ישב במרחק כמה כסאות ממקום מושבי, והעפתי עין לעברו שוב ושוב. עיניו היו שחורות כשל עיניו של גנשה, ולהט בהן, שפתיו דקות וקפוצות, ומבטו מרוכז בהופעה שלפניו כאילו הוא מתמקד בעיגול המטרה במטווח. נזכרתי באגדה על חילופי הראשים, ושאלתי את עצמי אם לא לעיני מתחלפים הראשים ברגעים אלה ממש, כאשר ראשו של גנשה מתחלף בראשו של גבריאל, “המלאך שלה”, ואם גבריאל זה הנו “תיקון” לגורו ההודי שלה, שפעם חשבה אותו ל’משיח בן־יוסף‘, שבעקבותיו יבוא ‘משיח בן־דוד’. והרי ב’מציאות האלטרנטיבית’ הכול אפשרי!

את עמנואלה לא ראיתי מאז, אך דומני שעודני מתרפקת על שנות הסיקסטיז היפות, שבעצם אף פעם לא הייתי חלק מהן.

המלצות קוראים
תגיות