רקע
אידה צורית
סופשבוע באחוזה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לסטרא־אחרא שליחים רבים מספור בעולמנו, קטנים וגדולים, רבי עוצמה ופחותי דרגה, וכל אדם יכול לזהות אחדים מהם גם בחייו הפרטיים. והנה, אשה זרה לנו לגמרי, שנזדמנה לנו באקראי בבית האחוזה שהתארחנו בו, בעלי ואני, בביקורנו האחרון באנגליה (ומארחינו, וכן אורחיהם, היו אנשים טובים, לכל הדעות) – גילמה לגבינו מעין מלאך חבלה כזה. אשה קטנה ולא נחשבת, אך שפגיעתה רעה, וכמו נשלחה אלינו מפמלייתו של המשחית הידוע.

בית האחוזה עמד בכפר קטן בקנט, לא רחוק משפך התמזה לים. היה זה בניין גדול, מצורף מאגפים בגבהים שונים, כשכל אחד מהם מחופה בגג רעפים כחול, כצבע החלונות והתריסים, וכצבע סירת המשוטים הדקורטיבית שעגנה על שפת הנחל הקטן, המפכפך במרחק של מטרים ספורים מחצר הבית. ובמעלה הגבעה, מאחורי בית האחוזה, השתרע פארק טבעי, עם אורנים ואשלים ועצי אלון עתיקים.

אחרי שהשרתת הובילה אותנו אל חדרנו והתרעננו מן הדרך והחלפנו את בגדינו, ירדנו, בהוראת המארחת שלנו, אל מרפסת הגן המשקיפה על החצר, ובו מעין מוזיאון זוטא: שברי עמודים נורמנדיים עם כותרות מעוטרות במקלעות, ספסל עץ עם משענות ברזל וידיות שראשי ספינקס בקצותיהן, וגשר אבן משוחזר עם קשתות בין עמודיו, המחבר בין שתי גדות הנחל.

בפתח המרפסת קיבל את פנינו גבר שחרחר בשנות הארבעים שלו, בחליפת פשתן רפויה ובחולצת סריג, פניו דקות ועדינות, עיניו הערניות ממצמצות מבעד למשקפיו עבי המסגרת, ותנועותיו עצבניות. הוא הציג את עצמו בפנינו כהרברט פואטייה, ואמר שפגש מוסיקאים ישראלים בביתו של הפסנתרן רודולף סרקין, מורו ורבו בגילפורד שבוורמנוט.

“איזה צירוף מקרים!” קרא בעלי, וסיפר לו, לא בלי שמץ של גאווה, שאשתו, כלומר אני, קרובה של סרקין. “את?” בחן אותי המוסיקאי כלא מאמין, ואני הנהנתי בראשי במבוכה ואמרתי שהקִרבה בינינו היא רחוקה, של שני בשלישי, אך הרברט תפש את שתי ידי בהתרגשות, וטלטל אותן שעה ארוכה. ואחר־כך חייך באנחה ואמר: “כן, כן…” ופרש את ידיו ואמר שהוא עצמו אכזב את מורו הדגול, ובמקום להקדיש את חייו לפסנתר, כפי שציפה ממנו, עשה הסבה למוסיקולוגיה. הרברט זה, שניכר היה בו כי הוא בן־בית באחוזה, הזמין אותנו להצטרף אל שאר האורחים שהסבו על כיסאות קש מרופדים במרפסת העגולה, רחב הידיים, אשר מדרגות אבן הובילו ממנה אל החצר. והציג אותי בפני כולם כקרובתו של רודולף סרקין.

כשהתיישבנו, לצד מכרתנו, סוניה, אחותה של המארחת, זו שבזכותה הגענו לבית האחוזה, שאלה אותנו אם הכול כשורה ואם הצלחנו לנוח קצת, והרברט קירב אלינו את עגלת המשקאות ומזג לכל אחד לפי בחירתו, והציע כיבוד קל.

כעבור שעה קלה הגיעו המארחים, גבר בגיל העמידה עם זקנקן מטופח שדמה לזיגמונד פרויד (סוניה סיפרה לנו בדרך שהוא בנקאי בדימוס), ואשתו, בגילו בערך, גבוהה ועבת קרסוליים, שערה האדמוני, מתוח לאחור, מסולסל כשל אפריקאית, ומהבעת פניה הרכות קשה היה להחליט אם מתנשאת היא או נעלבת. והיתה לבושה בשמלת קפלים בגוון ירקרק. משהחמיא לה המוסיקאי על שמלתה, סיפרה שהביאה את אריג הצ’ינץ הזה מהודו ומסרה לתופרת מקומית “שהפעם הצליחה לא לקלקל לי את הבד”, והתנצלה על הרחש שמשמיעים נעלי העקב הנמוך שלה, שקנתה בבונד סטריט, בביקורה האחרון בלונדון. המארחים התברכו עם כל אחד מן הנוכחים, הגבר אמר לנו שכבר מזמן התכונן לבקר בישראל, לראות אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים, וכשמנה את המקומות שהוא מבקש לסייר בהם, תופף בידו השמאלית על אצבעות יד ימין: קיסריה, בית־שאן, טבריה… הבה נחשוב.. סוביט.. (בעלי העיר לו שעכשיו היא נקראת שיבטה, והמארח נענע בראשו: שיב־טה, כן…) וכמובן, נצרת, כפר נחום, הר תבור, בית־לחם, בית־גוברין, מערות קומרן, מדבר יהודה.. ו – ירושלים! ספיידר ג’רוזאלם! – פרץ בצחוק רועם – אתם מכירים את העיתונאי הפרוע הזה מן הקומיקס? הכופר המסומם, השתיין הברוטאלי… דמיון פורה ביותר, לצייר הפוטוריסטי הזה, וורן אליס, פורה ביותר…

אחר־כך שילב את אצבעותיו ושאל אם אנחנו גרים בירושלים, וכשאמרנו תל־אביב, כאילו איבד בנו עניין, או שהנימוס חייבו לפנות ליתר האורחים. והאשה, אחרי שהקיפה במבטה את אורחיה המעטים, התיישבה לידי, מן הצד השני של אחותה, ומיד, לא הקדמות מיותרות, הציעה לי למשש את העלים של צמח כלשהו עם פרחים גדולים, צחורים, בעציץ חרסינה, שניצב על גבי שולחן תלת צלעי ודק רגליים, שיונים לבנות ואפורות־תכולות חרוטות בו. עלי הצמח היו רכים ביותר למגע, וכששאלתי לשמו, צחקה ואמרה שאמנם יש לו שם, “סוניה מגדלה”, שהוא הכינוי של אחותה, אך הצמח אינו אמיתי. התפעלתי ושאלתי מאיזה חומר הוא עשוי, והיא קירבה אצבעה לפיה ואמרה שזה סוד מקצועי, והרברט התערב בשיחה ואמר שגברת הבית היא אמנית בעיצוב צמחים מלאכותיים. שִׂמחתי על תשומת־לבה של מארחתי גרמה לי להגזים בביטויי התפעלותי, והיא משכה אותי בידי להראות לי עבודה שסיימה זה עתה, לפי מודל של צמח בשם DIONEA MUSCIPULA, אך לעבודתה היא קוראת “דיאנה המטורפת”, צחקקה, וסיפרה שדיאנה הוא שם חברתה, זו שהציעה לה את הרעיון לעצב צמח כזה. ירדנו במדרגות המובילות לחצר, ועל מעקה האבן, לצד המדרגה התחתונה, ראיתי קדרת חרס גדולה, שטוחה, ובה סבך של עלים ירוקים קעורים, כשפתיים פעורות, בשרניות־דשנות, וצבתות שיניים קוצניות בקצותיהן, ובעומקן לוע גלוי, בצבעי אדום או סגול. “איזה צמח מוזר ומאיים!” קראתי, והאמנית (“טסה”, צחקה, כשגמגמתי “Your Ladyship”, “כולם קוראים לי טסה”) סיפרה שהוא מכונה גם בשם “ונוס, לוכדת המעופפים האגדית”, והוא נחשב לאחד ממסתרי הטבע, בכך שהחרקים המעופפים נמשכים אליו כמהופנטים, ובהילכדם בגביעי שפתיו החשוקות, הנסגרות עליהם כבמגנט קפיצי, הם ננעלים שם לחנק.

“זוהי המצאה שטנית של הטבע, את לא חושבת?”, צחקה טסה בפה סגור, “יצורים חיים שכך נמשכים להרס עצמי…”

“כן…”, הפטרתי מהורהרת, תוהה על האיום הסמוי שהצמח המסתורי הזה מהווה כלפי. וכשהבעתי באוזני האמנית את התרשמותי החזקה מיצירתה, ביקשה שאגיד זאת גם לדיאנה, “היא גאה במאוד ברעיון שלה”, אמרה, “עכשיו היא נחה בחדרה”, הצביעה על חלון פתוח בקומת חדרי השינה, “אבל עוד מעט תצטרף אלינו”.

לבי אמר לי שצפויה לנו חוויה בלתי־נעימה מן הפגישה הזאת, ונדרכתי לקראתה.


כאמור, הגענו לבית האחוזה הזה עם אחותה של בעלת־הבית, עקב צירוף מקרים מוזר למדי.

היה זה בתחילת ספטמבר, באמצע שנות התשעים של המאה שעברה, כשבעלי ואני ביקרנו בלונדון למשך תקופת החגים, וכחובבי תיאטרון מבוהקים (בעלי ניהל קפה־תיאטרון, מעין בית־ועד לשחקנים, ואני כתבתי ועיבדתי טקסטים לסטנד־אפיסטים), היה בכוונתנו לדחוס לפרק הזמן הקצר הזה שהקצבנו לעצמנו, ככל אפשר יותר הצגות תיאטרון. שהינו באכסניה בצפון לונדון, ויום אחד, כשניגשנו לסופרמקרט המקומי לקנות מצרכים לארוחת הערב, נתקלנו בהתקהלות קטנה ליד המדרגות המובילות לאכסדרה, וראינו אשה די צעירה, גבוהה ומוצקה, בשיער שאטני מסולסל וקצר ובמדי חיל־הישע, מבקשת מאחת הנשים שהצטופפו שם, שתשמור לה על עגלת הפעוטות שלה, “עד שאגמור את הדרשה שלי”, אמרה בחיוך מתחטא, אך כבוטחת במעשיה. האשה הזרה הביטה בה במבוכה, ולפני שהספיקה לבטא את הסכמתה, הזדרזה המטיפה לעלות במרוצה במדרגות, הוציאה רמקול מתיק עור גדול שהשתלשל לה על כתפה, ופתחה בדרשה דתית, כשבפניה הגדולות, המוארכות, נסוכה הבעה של ערגה והתמסרות. לפתע בקעה צפירה עזה של אזעקת שווא ממכונית כלשהי, והפעוטה פרצה בבכי, אך בהיפסק הצפירה נשתתקה, התהפכה על צידה השני, והמשיכה לישון. הסתכלתי על האשה הזרה, שנראתה אובדת עצות כשהחזיקה בעל־כורחה בעגלת הילדים, ונראה כי תרה בעיניה אחרי מישהו שתוכל להפקיד בידיו את מה שהופקד בידיה, כשהיא ממלמלת בביישנות שהשאירה אב חולה לבדו והיא חייבת לחזור הביתה. אבל האנשים שפנתה אליהם במבטה משכו בכתפיהם, הבליעו כמה דברי התנצלות ומיהרו להתרחק מהמקום, ואילו אני, שהייתי בחופשה וזמני היה בידי, התנדבתי לשמור על הפעוטה במקומה, ובעלי אמר שיסתדר עם הקניות בלעדי ונכנס לסופרמרקט. כשסיימה המטיפה את דרשתה וחיפשה את העגלה, הבחינה בי והודתה לי, והסבירה שהבייבי־סיטר שלה חלתה ולא נמצאה לה מחליפה, ושאל אותי אם הילדה התעוררה משנתה, וכשאמרתי לה שרק לרגע קט, ושמעה את מבטאי הזר, התעניינה במוצאי וגילתה עניין רב בישראל שואלה לעיר מגורי ולמעשי, וכשחזר בעלי מהסופרמרקט וידיו עמוסות שקיות עם מצרכים, שאלה אם יש לנו רכב ולאן עלינו להגיע. אמרנו לה שהאכסניה שלנו קרובה, אך בגלל השיפוצים בכביש, החפירות הפתוחות והצינורות החשופים, נצטרך לעשות עקיפה גדולה. האשה אמרה לנו בנחרצות: “אם כך אתם באים אתי”, ומיהרה להביא את מכוניתה, והסיעה אותנו אל האכסניה, וכשהצענו לה, מתוך נימוס, להיכנס ולשבת אתנו במבואה, הסכימה מיד.

הילדה התעוררה בינתיים והסתכלה סביבה בפליאה, ושאלה אם אבא פה, וכשאמה לקחה אותה בזרועותיה ואמרה שאבא עוד לא הספיק להגיע, פרצה הילדה בבכי מר, ואמה הושיבה ואתה על השטיח וחיטטה בתיקה התפוח ושלפה משם נייר וקופסת צבעים והציעה לילדה לצייר מיקי מאוז, מתנה לאבא, אבל הילדה אך הגבירה את בכייה וטלטלה את ראשה וקראה “לא, לא!”. אז עלה בעלי לחדרנו, הוציא מן המזוודה רכבת חשמלית שקנינו במתנה לבננו בן הארבע, והפעיל אותה על השטיח. הילדה נשתתקה באחת ונצמדה אל אמה כשהיא מביטה בפלאה בנחש המתכתי העקלתוני המרצד סביבה, עד שהשתקעה כליל במשחק החדש ושמענו אותה ממלמלת: “אבא יבוא ברכבת… אבא יבוא היום הרכבת…”

השבנו על שאלותיה של האשה בנוגע למצב הפוליטי בארץ וסיכויי השלום, ושאלה את דעתנו על הצגות שראינו בלונדון, והתעניינה באורח חיינו כבעלי מועדון תיאטרוני, ושאלה על התיאטרון הישראלי בכלל, ובעלי סיפר לה על תופעה המעניינת ששחקנים חוזרים בתשובה לדת היהודית (באותו זמן התחיל גם הוא ללמוד יהדות באופן אינטנסיבי, וחששתי שישקול חזרה בתשובה), וסוניה אמרה שגם היא “חוזרת בתשובה”, לדת הנוצרית, ושפעם, כשעוד חייתה חיים חילוניים, הרבו היא ובעלה לבקר בתיאטרון, אבל עכשיו, משנותרה לבדה וקיבלה עליה את “עולה המתוק של הדת”, היא מדירה ממנו את רגליה. וכשבעלי התעניין לדעת איך אירע המהפך הזה בחייה, כאילו ציפתה שישאלוה, וסיפרה, לאנשים שאין זרים לה מהם, סיפור פנטסטי, ועם זאת, כה אינטימי:

חייתה בשלום ובאהבה, חיים חילוניים, עם בעלה האדריכל, וכמעצבת פנים, סייעה לו במשרדו. כשנולדה הילדה, לפני שלוש שנים ומשהו, לאחר שנות עקרות וטיפולים ארוכים ומתישים שעברה, אספו אל ביתם או־פר איטלקייה, שהיתה כבת־בית אצלם ואהבוה מאוד. אבל לנערה לא היה רשיון עבודה, ומאחר שהמכתבים שהריצו מעסיקיה למשרד הפנים לא הועילו והנערה קיבלה צו גירוש מאנגליה, הציעה סוניה לבעלה, כמהתלה שיישא באופן פיקטיבי את האו־פר שלהם לאשה, לאחר שיתגרש ממנה, פיקטיבית, כמובן, ואחר־כך יתגרש מן האו־פר ויתחתן איתה מחדש… וצחקו יחד בבדיחות־דעת. אבל ככל שהתקרב מועד החזרתה של האו־פר לאיטליה, ולא נמצאה להם שום תושייה לעכב את מימוש הדין, הזכיר לה בעלה את “הרעיון המקורי” שעלה בדעתה, שפתאום נראה להם כמוצא יחיד, אך גם כהרפתקה אקסצנטרית שתוסיף דרמה לחייהם, ונהנו להדהים בסיפור את בני משפחתם ואת ידידיהם. אלה הגיבו בזעזוע, אמרו שזוהי שערורייה, וניבאו להם שהדבר ייגמר רע, אבל הנערה היתה להם כבת ולא השלימו עם הוויתור עליה, ובבוקר שבת אחד, כשלא היתה להם תוכנית אחרת לוויקנד, קבעו פגישה עם עורך־דין לענייני אישות, חברו של בעלה מימי הקולג‘, ולאחר פעולת שכנוע לא קשה במיוחד, הסכים לשתף פעולה עם “התעלול השובבני” של ידידו, שהזכיר לו את מעלליהם בקולג’. בו ביום בדו סיפור כיסוי,על בגידתו, כביכול של הבעל עם שחקנית שולית מחוסרת עבודה, והמציאו לעורך־הדין תצלומים של סצינת מיטה מבוימת שאותה שחקנית הצטלמה בה עם הבעל תמורת תשלום, בסופו של דבר אושר הגט. והנה, נבואתם הרעה של בני המשפחה התגשמה מעבר למשוער. שבועות אחדים אחרי שקיבלה אזרחות כאשת נתין בריטי, ביקשה האו־פר שלהם לבקר את הוריה באיטליה, בכפר ליד פלורנץ, ומשלא חזרה במועד שהבטיחה, טס אחריה בעלה של סוניה, להחזירה. משם שלח מכתב ל“גרושתו”, בו התוודה על אהבתו לצעירה הזאת, וכתב שאינו יכול לחיות בלעדיה, מה גם שהיא בהריון הוא חש אחריות כלפיה, כגבר מבוגר כלפי אשה צעירה ולא מנוסה. הוא מקווה שאשתו הגרושה תתנחם בתינוקת הנפלאה שלהם, שהפרידה ממנה מעיבה על אושרו, וכו' וכו'…

אבל עונשו של בעלה “מידי שמיים, או מידי עצמו, שגם זה מידי שמיים”, אמרה סוניה, לא איחר לבוא. הוא, שהיה חובב אופנועים משובע עוד באנגליה, רכש לעצמו “הארלי דווידסון” חדיש, וכשני הנאהבים יצאו פיקניק מחוץ לעיר לחנוך את אופנועו, הגיחה מולם משאית באחד העיקולים של דרכי העפר האיטלקיות, והאופנוע התהפך. האשה הצעירה נפצעה קשה, ועכשיו היא נכה, מרותקת לכיסא גלגלים, אבל הרופאים הצליחו להציל את העובר, ונולד להם תינוק בריא.

תקופה ארוכה התייסרה סוניה בכאבה, סיפרה, שכבה במיטה וסירבה לאכול, ואחותה, בעלת האחוזה, באה לטפל בילדה, ולבסוף אושפזה בעל־כורחה. אבל במוסד הטיפולי שבו שהתה פגשה כומר אחד ששינה את חייה. בהשפעת שיחותיה עמו, אמרה, נבקע בה מעיין של אהבה וחמלה, ועיניה נפקחו לראות את החסד האלוהי בעולמנו, גם כאשר הוא מוצנע, ומכוסה בעבי־אופל של יגון. כשהשתחררה מהמוסד, סיפרה, הצטרפה לחיל־הישע, ומאז היא מקדישה את כל זמנה הפנוי, וגם את מעט ממונה, לייעודה החדש.

“את חושבת שגילוי קיומו של האל הבזיק בך, אם אפשר לומר כך, כתוצאה מהמשבר הקשה שעברת? שהייסורים מירקו אותך?” שאל אותה בעלי, שאלה שהתלבט בה זמן רב.

“אני יכולה לענות על שאלה כזאת רק מניסיוני”, השיבה לו סוניה. “אותי משה אלוהים ממצולות סבלי ונתן בידי קרש הצלה, את ידיעת קיומו. וכשצפתי על פני המים, כבר לא היה זה אותו עולם שעזבתי לפני ששקעתי בתהום. היה זה עולם אלוהי, שזרח באור האמונה”.

בעלי האזין לה בדריכות, אחר־כך נשם עמוק וכאילו רצה לשאול עוד משהו, אך ויתר, השפיל את ראשו והידק את שפתיו, ונראה שרגע האמת חלף אצלו.

ובאותה פגישה ראשונה בינינו, הזמינה אותנו סוניה להצטרף אליה לסופשבוע בבית האחוזה של אחותה בקנט, ואת הילדה תשאיר אצל הוריה, אמרה. “תכירו קצת את אנגליה האחרת, תפגשו אנשים מעניינים”, אמרה, והעיפה במבט מהורהר בבעלי והוסיפה: “יהיה שם גם זוג ניו־זילנדי, נוצרים־מאמינים, שליחי־מצווה לארצות נחשלות, שוודאי ישמחו לדון אתך בענייני אמונה”.

ובסוף השבוע לקחה אותנו לשם במכוניתה, וכשראינו מרחוק את הבית הגדול מתנוסס על הגבעה, סיפרה לנו סוניה שבעלה־לשעבר הוא שבנה אותו על חורבות טירה אליזבתנית, שנהרסה בבליץ במלחמת העולם השניה. ואמנם, בין האורחים מעטים שהוזמנו לבית האחוזה באותו סופשבוע, היה אותו זוג ניו־זילנדי, פמלה וכריסטופר, שסוניה הזכירה אותו, שניהם פרמדיקים במקצועם ונוצרים־מיסיונרים באמונתם, שעברו באנגליה בדרכם חזרה הביתה משהייה בת שנתיים בטנזניה, מטעם איגוד נוצרים־חוצי־גבולות. שניהם נראו “ווספס” טיפוסיים: הוא גבוה, כתפיו עגולות ושמוטות מעט ורעמת שׂער שיבה מעטרת את פני התינוק שלו, היא בלונדית מלאה ומוצקה, נמרצת ופעלתנית, במכנסי ספארי רחבים וחולצת משבצות, שלא נפרדה אף לרגע ממצלמת הווידאו שלה, וירתה צילומים אל כל פינה בחצר ובפארק, ואחר־כך כשיצאנו אתם לטייל בחיק הטבע, צדה במצלמתה כל צריח של כנסייה וכל מבצר חרב והרביצה צילומים לכל עבר בכפרי הסביבה. שניהם היו בעלי עור בהיר מאוד, ולפי הגוון השחום על לחייהם וצווארם, נראה כי השמש האפריקאית קפחה על ראשיהם בלי רחמים.


והיתה שם אותה דיאנה, ידידת המארחת ובעלת ההשראה לעיצוב הצמח הטורפני של חברתה האמנית, היא הוצגה לפנינו כמזכירה רפואית של פרופסור ידוע בהרלי סטריט. אשה זעירת קומה ורזונת היתה, פניה עגולות ושטוחות, שפתיה צרות וקפוצות, עיניה קטנות וקרות, חמושות במשקפיים עגולים, נטוּלי מסגרת. שׂערה השאטני היה קלוע בצמה המשתלשלת על עורפה, ושובל חריף של בושם נשרך אחריה, שגרם לי, ודומה שרק לי, כיחכוח אלרגי בגרון והתקף מביך של שיעול. “הה, זה מה’פרי־מוגלר' של דיאנה”, טפחה טסה קלות על גבי, להקל על שעולי, “זהו בושם שנועד לקונסטיטוציה נשית תוקפנית”, הוסיפה בחיוך, והציעה לי סוכרייה ששלפה ממסכרת הכסף שעל המזנונית.

קשה היה לאמוד את גילה של דיאנה זו. לפעמים נראתה כנערת גימנסיה, ולפעמים כבתולה זקנה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה. על אצבעה נוצצה טבעת עם אבני חן זעירות, וצבע הלבוש המועדף עליה היה צהוב. אותו ערב לבשה שמלה צהובה מתנפנפת, נעלי עקב צהובות, ז’קט צהוב וארנק צהוב. ועל רקע כל הצהוב הזה, בלטה מטרייתה האדומה, המנוקדת לבן, שלא משה ממנה. מאוחר יותר, כשכבר עלינו לחדרנו לשנת הלילה, והחלפנו רשמים, בעלי ואני, על חוויותינו מן הערב הראשון באחוזה, כינינו את דיאנה בינינו לבין עצמנו, “הצ’שייר הצהובה”. ואמנם, מהרגע הראשון להיכרותנו חשתי בעוינותה כלפינו, בארשת הקפואה שעטו פניה בכל פעם שפנינו אליה בדברים. כשהציגו אותנו לראשונה לפניה, והזכירו, כמובן, שאני קרובתו של רודולף סרקין, נענעה בקושי בראשה, וכששאלתי אותה שאלת נימוסין כלשהי, בקשר למזג האוויר, או אם היא מתגוררת בלונדון, העמידה פנים כאינה מבינה את מבטאי. “אני לא מבינה”, הפטירה בקולה החלוד־החרקני, ובהטעמה דידקטית, ואילצה אותי לחזור עוד פעמיים על שאלתי, ולבסוף המהמה משהו וחזרה לשיחתה הערנית עם הרברט.

אותו סופשבוע היו בבית רק שני שרתים, זוג צעיר שהתגורר בכפר והיה אחראי לבישול ולהגשה, ואילו האורחים עצמם היו אמורים לדאוג לסידור המיטות בחדריהם, ולפינוי הכלים מן השולחן, הברשתם והכנסתם למדיח, והאווירה בבית הטירה רחב הידיים היתה חופשית ולא רשמית. אחרי ארוחת הבוקר נסעו הרברט וסוניה לבקר את ידידם האורגניסט בכנסייה שבכפר הסמוך, ושאר האורחים התכנסו במרפסת. בהיעדרו של הרברט, שהתייחס אלינו בחביות פמיליארית בזכות קרובי הדגול, ובהיעדרה של סוניה, שבזכותה נמצאנו בבית הזה, חשנו, בעלי ואני, זרים בסביבה האנגלית הצפודה הזאת. אמנם נהגו בנו בחן ובאדיבות, אך קשה היה שלא לחוש ביחסם המאולץ כלפינו ובאי־הנוחות שלהם בנוכחותנו, ובעלי, שסוניה נטעה בו ציפיות לשיחה של לב אל לב בענייני אמונה, נושא שעמד אז בראש מעייניו, נוכח שזוג המיסיונרים אינם נוטים כל־כך להתקרב אלינו, ושאלנו את עצמנו אם האשמה היא בנו אישית, או בדעות קדומות הקשורות במוצאנו.

השיחה במרפסת נסבה על חוויותיו של הזוג הני־זילנדי בטנזניה. האשה, פמלה, שלפה תצלומים מתיק הצד שלה, מעור רך ומבריק, כאילו זה אך הופשט מחיה כלשהי, והתצלומים עברו מיד ליד. היה שם, כמובן, הקילימנג’רו, מתנוסס בגובהו ומבהיק בשמש בלובן שלגו, והיו חיות בר שצולמו בטבע, פילים וג’ירפות וזברות ושימפנזות ואפילו תאו אחד, ודמויות של כפריים עטופי עבאיות שחורות, ודייגים במכנסי שרוואל לבנים תפוחים, כשפלג גופם העליון מבריק בעירומו השחור, ותצלומים פסטורליים של חוף הים בזנזיבר, ונופי אלמוגים תת־ימיים, אותם צילם עבורה צוללן־מיסיונר בריטי. אך למראה תצלומי המרכז השיקומי של נוצרים חוצי־גבולות בדאר־אל־סלאם, נתקף בעל הבית במצב־רוח פרובוקטיבי והתחיל להתגרות באורחיו הניו־זילנדיים.

אין לו שום דבר נגד פמלה וכריסטופר, אמר, להיפך, הוא מעריך מאוד את האידיאליזם שלהם ואת מסירותם. הם ושכמותם עושים עבודה נהדרת, קדושה! אבל בתמימותם, אין הם מבחינים בסחר־מכר הציני הרוחש מתחת לחוטמם. הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא חקר את הנושא וראה דו“חות פנימיים של הבנק העולמי, שידידו, הנציג הבריטי באו”ם, מעביר אליו מדי פעם. וקרא שם על עבריינים המסתננים לארגונים הללו ומשתפים פעולה עם השלטונות המקומיים או עם הצבא, ומכאן לכאן הם משלשלים אל כיסם “דמי טרחה” שמנים מן הכספים או מן הציוד המגיעים אליהם, וקרא שם על ניפוח סטטיסטי של נפגעים במקרה של אסון טבע, כשהתקשורת העולמית מוסיפה נופך דרמטי לאירועים, להדהים ולזעזע.

“מה אתה מדבר, קיגסלי”, הטיחה נגדו אשתו, כשמבטה הרך והמפויס מוציא את העוקץ מקולה המחמיר. “תתבייש לך…”, ליטפה את ידו בחיבה, “הרי תודה, יקירי, שזעקת הקורבנות היא אמיתית! השכול והיתמות והחולי והמחסור הם אמיתיים!”

“כמובן, כמובן…” פטר אותה בעלה, "אבל על כל אלה מכסה החמדנות של פקידים מושחתים, שאינם חוסמים את השור בדישו, ודואגים לכך שרק חלק זעום מן התרומות הזורמות אליהם יגיע אל הנפגעים עצמם. “ואגב, מה ההבדל”, קרא, “ביניכם לבין חיל־הישע, או אוקספאם, או עשרות ארגונים אחרים הפועלים במקביל באפריקה ובמזרח הקרוב והרחוק? למי נחוץ כל הפיצול הזה? למה אי־אפשר לאחד את כולכם לגוף אחד גדול בפיקוחו של יוניצף, או יונסקו, או כאמור, הבנק העולמי, שהוא בעל המאה העיקרי, אז טבעי שיהיה גם בעל הדעה?”

“אנחנו לא מבינים בסטטיסטיקה או בתקשורת”, פקחה עליו פמלה עיניים תוהות וחייכה אליו בסלחנות, “אנחנו עובדים עם בני־אדם מיוסרים שהגורל התאכזר אליהם, ואנחנו מנסים לעשות כמיטב יכולתנו לעזור להם, זה הכול, ויש עוד הרבה אנשים כמונו, שפשוט מנסים לעזור לאחיהם האומללים”.

כל אותו הזמן שהתנהל הוויכוח, שתקה דיאנה, ורק הסתכלה בדוברים בעיניים זועפות, ומפעם לפעם זרקה מבט חורש רע לעברנו.

“אתה מדבר על שחיתות בחלוקת ההון הגלובלי?” צפצף לפתע קולה השורקני וסומק כיסה את אוזניה הקטנות והמחודדות, “מכל העוולות שבעולם אתה נטפל דווקא לארגוני הצדקה? מה עם כל הביליארדים הזורמים מהמעצמות הגדולות, המבוססות, למדינות קטנות וחמדניות, המשתמשות בכספים הללו לחימוש שאינו עומד בשום יחס לצורכי ההגנה שלהן, ולשגשוג כלכלי שאינו עומד בקריטריונים של צדק חברתי?”, הקשתה, וכשבעל הבית שאל אותה לאיזה מדינות היא מתכוונת, רטנה: “אתה ידוע יפה מאוד למי אני מתכוונת”, ומבטה חלף על פנינו.


ובשעת הסעודה, בחדר האוכל, כמידותיו נראו כמוכפלות על־ידי השליית השתקפותו בראי ג’ורג’יאני גדול עם מסגרת זהב רחבה שתבליטי אבירים שחורים מקובעים בה, נסבה השיחה על מוסיקה, והרברט היה במוקד השיחה. בעלי הבית הזכירו קלטות של מורו, רודולף סרקין ב“קולומביה” משנות הארבעים, המצויים בספרייתם, ושאלו את הרברט אם הוא מעוניין בהן, והרברט חזר והזכיר לכולם שאני קרובתו של המאסטרו, ודיבר על העיבודים המצוינים של סרקין לחמישיות של שומן ושל ברהמס ואמר שרק אחרי ששמע את הרצאותיו על הקנטטות של באך, הבין את הכרחיותו של כל תו ותו ביצירות הללו. כאן התערבה דיאנה בשיחה באופן בלתי־צפוי, ואמרה שלדעתה, “סירקין זה” צריך היה להקדיש את חייו למוסיקולוגיה ולא לביצוע. “כמוך, הרברט”, גיחכה אליו וטפחה על גב ידו. וסיפרה שב־82, זמן לא רב אחרי שהתחילה לעבוד בהרלי סטרי, הצטרפה אל הבוס שלה לכנס רפואי באמריקה, ושמעה את סרקין ואת רוסטרופוביץ' עם הפילהרמונית של ניו־יורק בסונטות לצ’לו של ברהמס. היא זוכרת את סירקין כנגן שכלתני ומאולץ, הנעדר כל קסם אישי. הסתכלנו בה בדברה, ונדמה היה כאילו רק כדי להרשים אותנו אמרה מה שאמרה. הרברט מחה על דבריה, הזכיר לה שסרקין היה אז בן שמונים, ואמר שהכנות והטוהר המוסיקאלי שלו, החפים מגינונים דרמטיים מיותרים, יכולים לשמש מופת לכמה וכמה וירטואוזים בני ימינו. והציע לדיאנה לשמוע הקלטה שלו כשהוא מנגן את האדג’יו הגדול של הסונטה לפסנתר של בטהובן, כדי שתבין מה זאת עמקות נטולת פוזה, החודרת ללב לבה של המוסיקה. דיאנה הקשיבה ולא הקשיבה לדבריו, והיתה איזו התנשאות במבטה, ואנחנו הטינו אוזננו לסיפורה של סוניה על הודו, שם ביקרה לפני שנה ביחד עם אחותה וגיסה, ופמלה התעניינה בפעילות של חיל־הישע בקרב כת הטמאים.

אחרי הסעודה הוזמנו לחדר המוסיקה, שלעיצובו, למדנו היתה אחראית סוניה, וצמחים ופרחים מלאכותיים, מעשה ידיה של טסה, קישטו בו כדים ואגרטלים ופכים וקומקומים עתיקים, מזוגגים, ועטורים בציורים ובחיפויים צבעוניים, ועל האצטבה ניצבו צלמיות מחרס, וצלחות קרמיקה מסוגננות מן המאות השש־עשרה והשבע־עשרה היו תלויות על הקירות. האזנו לסונטות לפסנתר של סרגיי פרוקופייב, בנגינתו של פרנסוא־פרדיק גאי, והרברט התפעל מיכולת הביצוע של הפסנתרן הצעיר הזה לפרטיטורה כל־כך תובענית.

למחרת, בארוחת הבוקר, כשבעל הבית הודיע לנו שהוא והרברט נוסעים לים לדוג דגי סול ואם יתמזל מזלם יעלו בחכתם גם סרטנים, הציעה לנו סוניה להסיענו לחוף הרחצה, “לטבול בתמזה”, ואמרה שכבר נדברה על כך גם עם דיאנה. ואמנם, כשיצאנו למרפסת, כפי שקבענו, מצוידים בבגדי ים ובמגבות, ראינו שם את דיאנה בחלוק מגבת צהוב, שערה הארוך אסוף במעין טורבאן, ואמתחת רפיה גדולה לצידה, מוכנה ומזומנה לנסיעה. אבל למראינו הביעו פניה האטומות פליאה, שאלה אם סוניה הזמינה גם אותנו, ואחר־כך גמגמה משהו, ובאמתלה שעליה לטלפן באופן דחוף, התרוממה מן המדרגה שישבה עליה, אספה את אמתחתה ונכנסה לחדר.

“תראה שהיא לא תחזור”, אמרתי לבעלי, אבל הוא, שנוטה ללמד זכות על כל אדם, ביטל את חשדי, אמר שאני טועה בה, וזאת הבעתה הטבעית. אבל כשהגיעה סוניה והודיעה לנו שדיאנה לא תוכל להצטרף אלינו, לא יכול היה עוד בעלי לסתור את טיעוני, שבגללנו ביטלה את יציאתה. בדרך אל חוף הרחצה שאלתי את סוניה על דיאנה, וסיפרה שהיתה שכנתן בילדותן, כשגרו בהמסטד הית', ושאביהן הרופא, הוא זה שדאג לה לעבודה עם עמיתו בהארלי סטריט, וסיפרה שאביהן, כעת בדימוס, היה רופא ידוע שם, וגם גיסה, בעלה של טסה, היה מטופל שלו. ואמרה שתמיד תהיה אסירת תודה לדיאנה על המסירות שגילתה כלפיה בתקופה הקשה של חייה “והרי היא עצמה…” פתחה, אך השתתקה בפתאום. שאלתי את סוניה, כלאחר־יד, אם דיאנה נשואה, והיא הפנתה אלי את פניה, השהתה עלי מבט תוהה, נענעה בראשה ואמרה בקוצר־רוח: “לא… לא… אין לה זמן לחיי נישואים, היא מסורה מאוד מאוד לעבודתה… לקליניקה…” ואני, כמו קראתי את מחשבותיה, קלטתי בהבזק של אינטואיציה, שדיאנה היא פילגשו של מעסיקה, ויש לשער כי אינו מוכן לעזוב בגללה את אשתו.

לאחר־מכן התכנסה סוניה בעצמה שוקעה במחשבות, ובקושי חייכה או השיבה על שאלותינו, כשהתעניינו באתרים שנִקרו על דרכנו. ושנינו חשנו שיחסה העוין של דיאנה כלפינו והסתגרותה הגלוייה מחברתנו, מעיבים גם על האווירה הידידותית ששררה בינינו לבין סוניה.

אחרי טבילה קצרה במים הקרים מדי, ואחרי שסיימנו לאכול את הארוחה המאולתרת שהכנו לעצמנו מהמצרכים שהשרתת ציידה אותנו בהם, כשנוכחנו שהשמיים מתקדרים והרוח הצפונית מתגברת, הציעה סוניה שנקדים לחזור לבית האחוזה. מצאנו שם את כל החבורה, יושבים סביב שולחנות קטנים שלוחותיהם חרסינה מצוירת, וקלפים פזורים עליהם. משהבחינה בנו בעלת הבית, הפסיקה ממשחקה ואמרה שכולם מחכים לנו בכיליון־עיניים, כי עלה משהו על סדר היום שדורש החלטה מיידית. ואחרי שהורתה לנו להתיישב על ספסל הנדנדה, קירבה אלינו את כיסאה כדי לא להפריע למשחקים, וסיפרה שבעוד שעות אחדות מתקיימת הופעה אופראית כלשהי בגלינדבורן שבססקס, וכיוון שהנסיעה לשם עלולה להתארך גם למעלה משעה, עלינו להחליט מיד מי ומי בנוסעים. לה ולבעלה יש שם מנוי קבוע, ואילו לדיאנה, שלהזמנתה הזוגית צירפה אליה את הרברט, זוג כרטיסים מיותר, שהיה מיועד לפרופסור שלה, רופאה האישי של הזמרת־הכוכבת, ולאשתו, אך בגלל ביקרו דחוף אצל חולה לא יוכל הגיע להופעה, ומסרם לדיאנה, מזכירתו, שתעשה בהם כרצונה. השאלה, אמרה, מי מהאורחים יזכה בכרטיסים הללו.

סוניה הכריזה מיד שהיא מוותרת, ובעלי ואני, כאורחיה האישיים, הזדרזנו גם אנחנו להודיע על ויתורנו, אבל גברת הבית עמדה על כך שנפיל גורל בינינו לבין הזוג הניו־זילנדי, וגזרה גיליון נייר לחלקים שווים כשעל אחד מהם רשמה גלינדבורן, וקשרה את עיני ואת עיניה של פמלה, ומששלפתי מהסלסילה את הפתק, הצהירה באוזני כולם שהזוג הישראלי זכה בהגרלה וכבר אפשר להתחיל בהכנות לנסיעה.

מכאן ואילך התגלגלו הדברים כבמחזה סוריאליסטי. כל־כך שפרח מזכרוני איזו אופרה היו אמורים להציג אותו אחר צהריים בגלינדורן, או מה שמה של הזמרת־הכוכבת שגרמה, שלא בידיעתה, לפיאסקו הזה.

ממכתבה של סוניה, שציפה לנו באכסניה שלנו בלונדון בערב שלמחרת, הסתבר לנו, שעוד לפני שחזרנו מחוף הרחצה, התכוונה דיאנה למסור את הכרטיסים לזוג הניו־זילנדי “כהוקרה על העבודה הנפלאה שעשו בטנזניה”, ובטענה שבעבורם יהיה זה כמו לפתן בסעודת עניים, בעוד שלנו יהיה זה כעוגת קצפת אחרי זלילה דשנה, כי למדה מדברינו שאנחנו מנהלים אורח חיים בוהמי בארצנו, ואיננו סובלים מחסרון־כיס, ומדי שנה בשנה אנחנו יוצאים לחופשה ונהנים מהצגות וממופעים שונים גם בלונדון. אבל כמארחת השומרת על דפוסי התנהגות הולמים, כתבה סוניה, החליטה אחותה, למען ההגינות, להפיל פור בינינו. ובסוף המכתב הוסיפה: “למרות העלבון שחשתם בהתנהגותה של דיאנה, כוונתה היתה רצויה, ואולי תצליחו לסלוח לה ולהשכיח מלבכם את התקרית המצערת הזאת”.

אבל איך אפשר לשכוח את תגובתה של “הצהובה”, כששמעה שאנחנו זכינו בכרטיסים שלה?

היא הניחה את קלפיה בדפיקה על השולחן, נשענה אל אחרי הכיסא בידיים שלובות וישבה כך רגעים אחדים בלי נוע… אחר־כך הפנתה את ראשה אלינו, נתנה בנו מבט רשפני וקמה ממקומה. בעלי ניגש אליה, חיוך מפויס על פניו, ואמר: “תראי, אנחנו באמת לא מעוניינים…”, אבל היא דחתה אותו בידה ואמרה בקול יבש ומאיים: “הו, למען השם!” ורטנה בשפתיים קפוצות: “סרקין… פוה! אני מצפצפת!”

והנה אני רואה את בעלי, זה האיש הנוח לבריות שמעולם לא ראיתיו מזעיף פנים לשום אדם, מניף את אגרפו מול פניה ומפטיר באלימות: “הו, את… צ’שייר צהובה!”

הכול הפסיקו ממשחקם, ובשתיקה שנשתררה, שמעתי מקצה החדר את גיחוכו של הרברט. משכתי את בעלי בשרוול ולחשתי: “בוא נלך”. יצאנו למרפסת וירדנו במדרגות המובילות לגן ומשם עברנו דרך השער אל הנחל, הקפנו את הבית ונכנסנו מן הכניסה האחורית, עלינו לחדרנו, ארזנו את חפצינו, הודינו במכתב למארחינו, על גבי דף נייר שתלשנו מן הדפדפת שעל המכתבה, על האירוח הנדיב, ויצאנו בלי שיבחינו בנו. התנהלנו לכיוון תחנת הרכבת, וכשכבר הגענו לחצי הדרך, השיגה אותנו פמלה במרוצה, מצלמתה משתלשלת על כתפה. “תודה שוויתרתם לנו על הכרטיסים”, אמרה, “זה מאוד נדיב מצדכם… ועכשיו תרשו לי, בבקשה, לצלם אתכם, לפרידה ולמזכרת”. בו ברגע קירבה את המצלמה אל עינה, השמיעה קליק מהיר, שוב הודתה לנו, שאלה אם לא כדאי שסוניה תסיע אותנו אל התחנה במכוניתה, אך לפני שהספקנו לענות, נופפה לנו בידה לשלום, וחזרה לבית האחוזה. ואמנם, הבית היה רחוק למדי מהתחנה, והיה יום חם במיוחד, והמזוודה שגלגלנו שנינו לסירוגין נטתה ימינה ושמאלה והכבידה על קצב ההליכה שלנו. ניסינו, על כן, לעצור טרמפ, ולאחר ציפייה לא ארוכה, נעצר על־ידנו אופנוע עם סירה, וכששמע האופנוען לאן פנינו מועדות, אמר שהוא נוסע באותו הכיוון ואנחנו מוזמנים לעלות לרכבו. בדרך שאל אותנו איפה התארחנו בכפר, וכשנקבנו בשם מארחינו, סיפר שאשתו היתה פעם האו־פר של בנם, וסיפר שעכשיו הוא סטודנט למשפטים ברדינג, והתפלא ש“אנשים כמותם” הניחו לאורחיהם ללכת ברגל עד לתחנה.


כשישבנו ברכבת בדרכנו ללונדון, נזכרתי בדבריה של סוניה, כשסיפרה לנו על האסון שאירע לבעלה הבוגדני, ואמרה שבא על עונשו “מידי שמים, או מידי עצמו, שגם זה מידי שמיים”, והזכרתי זאת לבעלי, אך הוא היסה אותי ואמר: “חס וחלילה להטריח את השמיים בדברים זוטרים כאלה, לעולם לא נדע את דרכי הבורא, שמושגי שכר־ועונש שלו נשגבים מבינתנו”. אבל אחר־כך, כשהסב את פניו אל עבר החלון, ראיתי שהוא קצת בוכה.

ותהיתי עליו, וקיוויתי בלבי שרק לא יחזור בתשובה.

המלצות קוראים
תגיות