התיישבתי על הכיסא שמושבו היה בקוע מיובש, מול שולחן עבודתו של אבי, בחדרו הקטנטן שבמגדל, שם התגוררתי עמו שנה אחת, מגיל שש עד שבע, אחרי גירושי הורי. משכתי את המגירה האחת שבשולחן התלויה בין שני כפיסי עץ, שחרקה בהיגררה, ומצאתי במעמקיה דפים משובצים, דהויים מיושן, תלושים ממחברת סלילית, בכתב־ידו הקפדני והתם של אבי. אינסטינקטיבית הרחקתי מעצמי את הדפים מחשש לתוכנם הבלתי צפוי, שמא הם טומנים בחובם איזו הטפה, המאשימה אותי, בתו היחידה, באילו חטאים כלפיו; שהרי תמיד טען אבי כי אמי מסיתה אותי נגדו, ובמשך כל השנים שהמשיך להתגורר במגדל הזה אחרי עזיבתי, לא דרכה בו כף רגלי. בילדותי נערכו פגישותינו השבועיות בבתי־קפה, ואחרי שנישאתי, נהגנו להזמינו לביתנו לימי מועד, תמיד בהיעדרה של אמי.
הנחתי את מרפקי על המשטח המאובק של השולחן ועיני שוטטו על פני השורות:
“– – – אילו היה לי כשרון למתימטיקה כפי שהיה לאחי, אילו יכולתי להסתגר במגדל השן של המספרים המופשטים, לצמצמם עוד ועוד עד שאגיע לשורש השורשים, כשלא ייוותר עוד שום תג מיותר, כשאגע בתמצית הטהורה, הצרופה, כשלנגד עיני יקום על תילו בניין שְׂכלי מוצק, כל לבנה, כל נדבך, במקום הנכון, יופי קר, טהור, מאופק, מושלם, בניין בנוי לתלפיות… כשתימצא לי הנוסחה, הו, אשליית חדווה מתרוננת, ויקומו לי בנייני־על תבוניים זקופי קומה, גורדי שחקים, ראשיהם מפלחים את השמיים עד אין סוף…”.
שלושים וחמש שנים אחרי שעזבתי את המגדל ועברתי להתגורר עם אמי וכעשר שנים אחרי מותו של אבי, קיבלתי הודעה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, בעלי הקניין, שהמגדל מועד להריסה, וכיורשתו היחידה של אבי, שהיה הדייר האחרון בו, ניתנת לי הזדמנות אחרונה להוציא מתוכו את שארית חפציו, לפני שהם מפנים משם “את כל הזבל”.
למחרת, עם הפציע השחר, הלכתי לשם לבדי, כשאני נושאת עמי את מצלמתי. היה זה בתחילת הסתיו והאור החיוור והרך של השמש הבתולית, בגוני סגלגל־ורדרד, שיווה לביקורי אופי כמו אגדי. דילגתי על־פני הפסולת ופחי האשפה ההפוכים והחתולים הכחושים הנוברים בהם, וטיפסתי על סולם הברזל הירוק הצמוד לקיר החיצוני של המגדל, והמגיע רק עד קומתו הראשונה, ומצאתי את עצמי בחדר הגדול והעגול ששימש לאבי סלון. בימיו, היה בו ריהוט מינימלי, שאת חלקו העביר בעלי אל דירתנו, אחרי מות אבי: שטיח קילים סיני עגול, בגוני תכול־צהבהב, שקשרי חוטיו נפרמו בחלקם ויצרו בו קרחות, כיסה את רצפת הבטון במרכז החדר; והיו בו ספה כפולה נמוכה, שולחן עגול עם פיתוחים ועליו מנורה בצורת עששית, שרפרפים קלועים מחבלים, שתי כורסות ואצטבת ספרים מנצרים, כלי נחושת אחדים, ובפינת המטבחון היו תלויים על ווים שני סירים ומחבת וספלי קרמיקה צבעוניים. עכשיו היה החדר ריק, פרט למיטת ברזל ערומה, ואני ניגשתי אל אחד הקירות לחפש את “ראשו של מיכלאנג’לו”, כפי שכינה אבי את הבליטה בקיר, בצורת ראש, שדמתה בעיני יותר לפסל “נמרוד” של דנציגר. אחר־כך עליתי במדרגות הלולייניות לקומה השנייה, אל חדרי, זה שאחרי עזיבתי ישן בו אבי, אבל הסרחון שעלה מחדר המקלחון והשירותים הסמוך אליו, הבריח אותי היישר אל האשנב של חדרי הקטנטן, זה שהשקיף על הים, ובשבתות ובחופשים, דבר ראשון בקומי בבוקר היה להציץ מבעדו ולדווח לאבי על מצב רוחו של הים, אם זועף הוא או מסביר פנים, או שהוא אדיש סתם, ועל פי דיווחי החלטנו אם לטבול בו אותו יום או לא. גם החדר הזה היה ריק, אבל “בימַי”, הרווחים המעוגלים שבין הקירות לרהיטים, הקטינו את החדר עוד יותר. עכשיו נותר בו שולחן הכתיבה הפשוט של אבי שלא מצאנו בו שימוש והשארנוהו במקומו, ואשר במגירתו גיליתי עכשיו את דפי המחברת התלושים.
“– – – אני, אדם בודד כפי שהנני, מתעניין, להוותי, באנשים”, המשכתי לקרוא, "אנשים מרתקים אותי ודוחים אותי. אני נמשך אליהם, לא מסוגל לחיות בלעדיהם, ובה במידה אני סולד מהם, מתעב אותם. אני תקוע עד צוואר בסבך יחסי אנוש. משקיף עליהם ממקום התצפית שלי בחלון חדרי, במגדל שעל הגבעה, זה ששימש פעם טחנת רוח ואחר־כך התגוררה בו משפחת עולים חדשים. כשעברנו להתגורר כאן, אחרי גירושי מאשתי, אני ובתי בת השש ושני הצבים שלה, אחד גדול, שהילדה צבעה אותו בכל פעם בצבע אחר, ואחד קטן עם ראש של זקנה זעופה – מצאנו במחסן מלאי של נייר טואלט, שימורי מזון ומיצים, פריטי עזרה ראשונה, ארגזים עם חוברות של הרשות לנכסי נפקדים, ובין הגרוטאות וציבורי הפסולת, היו גם שברי צעצועים, אוצר בלום לדמיונה של בתי הקטנה. אבל אני התעצבתי, כשראיתי את העקבות האלה לחיים שוקקים של אחרים. אני חושב על ההשפלות שספגתי עד שהצבתי את רגלי במקום הארור הזה שהפך להיות אסוני. הרי הפכתי עולמות לזכות בשכירת המגדל הזה! מיד לאחר טקס הגירושין שלנו, כששוטטתי ללא מטרה על חוף הים וראיתיו מתנוסס על הגבעה, כחמישים מטר מהחוף, אמרתי בלבי: פה אגור! פה, ולא בשום מקום אחר! הדבר נהפך אצלי לאובססיה ממש. וכעת, כשאני צופה מחלוני על המתרחצים בים ועל משייטי החסאקות, ועל המשתזפים על החוף והמקפיצים כדורי טניס במחבטים, אני מדמה אותם בלבי בחיי יומיום שלהם, איך יצריהם דוחפים אותם לרפד את עצמם בעינוגים, לכבוש לעצמם פינה של כבוד, במאבקם הלא נלאה להתנחל באיזו משבצת קיומית ולומר לעצמם באנחת רווחה: הנה הגעתי! הטבעתי את חותמי! פה אני! הגיגיהם; מה הם טווים בחלומות הגדולה שלהם, מה הם זוממים בלבם? מה יש בהם? רגעי שמחה לופתת לב, או מצוקה כוססת, נפתולי התנהגותם השקרית, הצבועה, מסכנותם. יותר מכול – מסכנותם. אין אדם מבין מכרי (נכון יותר: מבין ידידיה של אשתי שהיו גם מכרי), שאינני מוצא בו פגמים בלתי נסבלים. לפעמים, אחרי פגישה עם מי מהם, ביחידות או בחברה, הייתי נתקף עצבנות ודכדוך שליווני ימים אחדים, וגם חדרו לחלומותי. וכשהייתי עורך, כסטטיסטיקאי, טבלת ייצוג, חלוקה חברתית של בני־אדם, חשתי שאני מחבל על־ידי כך באישיותם, שכה טרחו לטפח את ייחודיותה, ומצאתי בכך סיפוק סדיסטי. כן, אני מודה… כשהייתי מצמצם כל מה שהוא אישי אצלם לכדי סכמה… לעומת אחי המתמטיקאי, שבשעה שהיה מגלה את גבול סכומי המספרים הלא־זוגיים, ראיתי במו עיני איך האושר קורן מפניו, כמו מתנצנץ לעיניו מטמון נדיר, כאילו נחשף לפניו שביל נסתר אל הר הפלאות…
ובכל זאת, הוא זה שנרצח בידי מחבל במגדל הזה, באותו ערב של פיוס בינינו, אחרי שלא דיברתי איתו שלוש שנים, בגלל תמיכתם, שלו ושל אשתו, בתביעותיה של גרושתי לחלוק עמי ברכושנו המשותף. והרי היא זאת שבגדה בי! היא זאת שהפרה את אמוני בה! אבל אחי הוא זה שנרצח במגדל שלי, לא אני, מארחו. אני, גבר גרוש בשנות הארבעים שלי ואב לילדה, שנשארה במשמורתי שנה שלמה עד שאמה הבוגדנית תסתדר, ועל פי ההסכם בינינו הייתי מביא את הילדה אל בית ידידי אשתי, שם התגוררה, בכל שבת שנייה. ואילו אחי, נשוי באושר… היה נשוי באושר… וילדיו העריצוהו. אני הפחדן ממשיך לחיות, והוא… לך תבין למה הוא יצא אז למרפסת. רצה להוכיח לי משהו, אני חושב, להוכיח לי איזו תיזה, נוסחה לחיים… לפני כן שתינו יין, הוא הביא עמו בקבוק בוז’ולה מובחר, והרמנו כוסית לחיי התפייסותנו. צחקנו, התבדחנו, הפרחנו היפותזות, מגדלים באוויר, אחי תהה אם ניתן למצוא נוסחה, בהסתמך על נתונים כמותיים סטטיסטיים, לתפישת האלוהות בנפש האדם, ואני תהיתי אם ניתן למצוא נוסחה לסוד הקסם האישי, לאותה מסה אנרגטית ההופכת אנשים מסוימים לאבן שואבת עד שהכול מבקשים את קרבתם ואילו אחרים חסרים אותה אנרגיה, או שניחנו בה בשיעורים כה זעומים, שאנשים מתעלמים מהם. ואחי צחק ואמר: הנה, אוכיח לך בגופי, כאן ועכשיו, שאני יוצא מהכלל! חורג מכל הכללה סטטיסטית! והרי על־פי תורת ההסתברות, כל מחקר המתבסס על נתונים יגיע למסקנה שאיני מועד להתאבד, אני נחשב גבר נאה, מצליח, אוהב ואהוב על אשתי וילדי, חביב על הבריות, והנה… וצחק, וקפץ על רגליו, ורץ אל המעקה שהקיף את המרפסת הצרה של המגדל, וגם אני ניתרתי ממקומי ומיהרתי אל החלון, ואחי הניף את ידיו לצדדים וקרא: ‘הורה! יחי חופש הבחירה!’ ואז הגיח מאי־שם אותו מחבל רוצח, ולפני שהספקתי לעצור בעדו, הוא שיסף באחת את גרונו של אחי. והרי רק רגע לפני כן התלוצצנו… אחי לגלג על כל המונחים הסטטיסטיים האלה, ‘שכיחות תצפיות’, ‘סיווג־כמותי־בדיד’, ואני, כל חיי התקוממתי על מושג ‘האיש הממוצע’ וטענתי שאין חיה כזאת, כל חיי השתוקקתי לדבוק בטוב, לאהוב, להבין, לרחם, לסלוח… אך כשישבתי בניידת שהסיעה אותי לתשאול בתחנת המשטרה, אחרי שהפקדתי את בתי בידי גרושתי, חשתי, בנוסף לכאב ולזוועה, כאילו נעשה איזה צדק… כאילו משהו בא על תיקונו… כאילו אותו משהו שהשתבש בי אחר לידתו של אחי, בא עכשיו על תיקונו… והמחשבה הזאת ממשיכה לכפות את עצמה עלי ולענותני בימים ובלילות. פתאום היא צצה, לא קרואה, מאי־שם, משתקעת בראשי ומסרבת להתפנות – – –"
אבי המשיך להתגורר במגדל הזה גם אחרי שפרש ממשרתו ויצא לפנסיה מוקדמת, והתפרנס מהוראת מתימטיקה לתלמידים נחשלים, שהכינם לבחינות בגרות. אך יום אחד נפל מן המדרגות של המגדל ושבר את ירכו ונותח, אך הירך מיאנה להירפא, ואת שנותיו האחרונות בילה אבי באשפוזים ובשיקומים לסירוגין, בבתי החולים השונים.
לפני התגייסותי לצבא, כשאבי עוד היה בחיים, סיפרה לי אמי על הטרגדיה הזאת שאירעה במגדל שלנו בהיותי ילדה, ואמרה לי, שבגלל מצבו הנפשי של אבי בעקבות האירוע, היא מיהרה להוציא אותי אז מרשותו. כן, זכרתי היטב את ליל החורף ההוא במגדל שלנו שעל הגבעה, על שפת הים, מגדל בודד, בין גלי ההריסות של הבתים הנטושים בסביבתו, ואפילו קו טלפון לא נמתח שם עדיין. בחודשים הראשונים למגורי שם, הייתי מביאה אל המגדל, מדי פעם, אחת מבנות כיתתי, ואבי היה דואג להחזירה הביתה על אופנועו, אבל במשך הזמן נפוצה השמועה בבית־הספר שהמגדל שלנו מכושף והפסיקו לבקרני. אותו לילה ישנתי במיטתי, בחדרי, ואני זוכרת שבחלומי ראיתי שתי ציפורים שחורות גדולות, דמויות עטלפים, חודרות לחדרי ומנקרות את השריון של הצבים שלי, כשהתעוררתי לפתע מקולות הצעקה של אבי, שקרא לעזרה בגרון ניחר ברמקול הפרימיטיבי שלנו. ואחר־כך שמעתי קולות של אנשים זרים, וסירנות של אמבולנסים וניידות משטרה, והבנתי שמשהו נורא קרה. אני זוכרת את העווית בכתפיו של אבי, כשאחזני בידי והוסענו בניידת המשטרתית להביאני אל בית ידידי אמי, ואת הבעת פניו המיוסרת כשאמי אמרה לו בלחש, אך אני שמעתי: “הלוא הוא היה יכול לשחוט גם את הילדה!”. ואבי הסיר את משקפיו מחוטמו והוציא ממחטה מכיסו לנגב את הלחלוחית שערפלה את זכוכיתם העבה וניגב ושפשף, ניגב ושפשף, וכשמצמץ בעיניו קצרות הראות, לחות ורכות כשל תינוק, והבחנתי בצבען הכחול־האפור, כל־כך ריחמתי עליו…
כעת נהיה לי קר. נטלתי עמי את הדפים התלושים ומיהרתי לרדת במדרגות. לברוח מן המקום הזה. בדרכי הביתה, באוטובוס, נזכרתי שהיה בכוונתי לצלם שם, לפני שהבולדוזר יעלה על המגדל שלנו. אבל איך אצלם את הבדידות הממארת שנשא אבי בלבו?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.