היה זה לילה קסום, ליל חסד ומסתורין, כשפסענו, אהובי ואני, שני תרמילאים צעירים, במרחב הפתוח של ערבה רחבת ידיים, במדבר צ’יהואהואן שבמכסיקו, ב“אזור הדממה” אפוף הסודות, לשם הגענו מארצות־הברית, בשנות השמונים המוקדמות, בטרמפים וברכבות. אחרי שביקרנו ביעדי התיירות המוכרים, אתרים ארכיאולוגיים, מבצרים עתיקים, העיירה הקדומה פאקים, על חומות החימר הרב־קומתיות שלה, אחרי ששוטטנו באואזיס ובשמורות הטבע ובפארק הלאומי וחזינו במפלי המים העצומים השוצפים ממרומי ההרים, הגענו למקום יבש וחולי, דיונות מדבריות, ודרכנו על אדמה חשופה, שפה ושם בצבצו ממנה סבך קוצני כלשהו, שיח מרווה, אגאווה, צבר, קבוצת קקטוסים סבוכים. מעל ראשינו חלפו ביעף עטלפים, אך גם הם נדמו לנו כגלגולי נשמות ידידותיות, ולא היה מקום לשאלה מאין באנו ולאן מועדות פנינו, כאשר מולנו, במרחק די גדול מאיתנו, ראינו, לאור הירח החסר, פוסע לו מעדנות עוף ענק, מלא הוד, והוא נושא בגאון את מניפת זנבו הפרושה מאחוריו בשלל הדרו, כמפרש תחרה ססגוני, ואהובי לחש לי בפליאה ובהשתאות, אם אני רואה מה שהוא רואה, את קצאלקואטל, אֵל הנחש האינדיאני, עוטה הנוצות. אבל אז צצו לעינינו עוד עופות דומים, אחד־אחד ושניים שניים, מפוארים, נשגבים, ובתחילה חשבנו אותם לפינגווינים ואחר־כך לדובונים, בשל צבעם השחור הבוהק, ורק כשהתקרבנו אליהם הבחנו בזפק הנפוח המזדקר מצווארם, והבנו שאלו תרנגולי הודו, נוצותיהם שחור־בזלת, או בגוֹן נחושת מרהיבה. הם לא פסעו לקראתנו ואנחנו לא פסענו לקראתם, הם היו בשלהם ואנחנו בשלנו, ובכל זאת שררה בינינו אחוות הפוסעים בלילה. ונזכרתי בסופרת האמריקאית הנפלאה פלנרי אוקונר, שגידלה עופות שונים בחוות משפחתה באנדלוזיה שבג’ורג’יה, ובהם טווסים ותרנגולי הודו. do not go gentle into that good night, קורא דילן תומס בשירו הידוע. “זְעם, זְעם”, הוא קורא, “מול האור הגווע”. והנה, אהובי ואני פסענו חבוקים בלילה הנצחי ההוא, החושך הקטיפתי מלטף אותנו ברוך, וחזינו בהתגלות עילאית.

בדרך חזרה כבר האיר השחר. דילגנו על־פני שקע עמוק ומפותל, שהתגלה כנחל אכזב, עקפנו סבך של שיחים קוצניים, גזעיהם מעוותים וצמרותיהם סתורות מן הרוח, נזהרנו שלא לדרוך על זוחלים שנראו לנו כלטאות או כחרדונים מיתולוגיים, ומעל ראשינו חגו גשרים, מלכותיים כבאגדות. פרשנו על האדמה האדמדמה והחשופה את אחד משקי השינה שלנו, הוצאנו מתרמיל הגב את התרמוס עם הקפה, כוסות פלסטיק וכריכי ביצים וגבינה, שהצטיידנו בהם ביישוב המנוניטי שעשינו בו חניית ביניים, והתיישבנו לסעוד בצל אחד מעצי הערבה הבודדים הפזורים בשטח. לאחר מנוחה קצרה, לאחר שהתעלסנו, קמנו על רגלינו, העמסנו על גבינו את התרמילים, והמשכנו בדרכנו, יד ביד, כשאנו מזמזמים איזה לחן ישראלי רומנטי נושן, שלא זכרנו את מילותיו.

צעדנו וצעדנו בדממת השחר, אוחזים איש ביד רעהו, אצבעותינו מגששות בעדנה אלו את אלו, זרועותינו מושטות לחיבוק, של כתף, או של מותניים, כאשר רוח לא חזקה ביותר נשבה לעברנו, ומשחלפה על פנינו, נשאה בכנפיה ריח חריף של פגר. והנה, לא הספקנו לצעוד כברת דרך קצרה, ופתאום נעצרנו בבעתה. לעינינו נגלה שדה־קטל. בית מטבחיים אחד גדול. עשרות פגרים של תרנגולי הודו שחוטים. נוצות ופלומות, שחורות מבהיקות ובצבעי נחושת וכתום וירוק, פזורות על פני המישור השטוח, ראשי־מקור וזפק ורגלי־קשקשים ועצמות חזה, וקליפות ביצים חומות מנוקדות שתכולתן נשפכה מהן, וכתמי־דם לרוב, כשלהקת נשרים עיזוּזים ואולי גם איזו דיה ועורבים אחדים, חגים מעל התופת הזה, מנקרים את הנבלות, שהדיפו צחנה נוראה. והנה, מאי־שם, צץ לו קונדור ענק, כנפיו השחורות הפרושות, המתוחות כמחטי דרבן, שטות באוויר ללא קול. ידו של מי בפוגרום הזה, שאלנו את עצמנו, מי היה מסוגל לחולל זוועה כזאת? נזכרנו בקסטנדה ובפטריית־ההזיות שלו, פרי קקטוס זעיר בשם “פיוטה”, שקראנו עליה ב“מסע לאיכטאלין”. מדובר שם, אמנם, במדבר סונורה, הגובל באזור הזה, אך יש לשער שהצמחייה כאן דומה, והעלינו השערה שמישהו סומם פה מן הפרי הממכר, השתולל בטירופו, וחולל את האורגיה הרצחנית הזאת.

כל הדרך לתחנת הרכבת צעדנו בשתיקה. וגם ברכבת עצמה שתקנו, וכשהגענו לאכסניה בניו־מכסיקו, החלפנו בינינו רק משפטים ספורים הכרחיים, מעשיים או טכניים. אחר־כך התחלנו לריב, על כל עניין של מה בכך, וימים שלמים לא דיברנו. וכשהתעלסנו, התנפלנו זה על זה כאויבים המתפרצים לחסל זה את זה קצר ומהר. לכן לא התפלאתי, כשבוקר אחד הודיע לי אהובי שהוא נוסע אל חברו באי וונקובר שבקולומביה הבריטית, ולא עלה כלל בדעתנו שאצטרף אליו.

כל אחד מאיתנו חזר לבדו לארץ, ומאז לא התראינו.