במשפחה מכנים אותה “המרחפת”. היא בתו מנישואים קודמים של גיסי, בעלה של אחותי הצעירה ממני בשש שנים. שתינו ירשנו מהורינו את החנות הקטנה שלהם לאופטיקה ברחוב אבן־גבירול בתל־אביב, שעכשיו היא מפרנסת את שתי משפחותינו: אותי, ואת אחותי וגיסי, אביה של “המרחפת”.
שמה האמיתי אלישע, על־שם סבה שנספה בשואה, אך משנלאתה להסביר לכולם שמדובר באלישע־נקבה, קיצרה את שמה לאלי. אביה מכנה אותה “המרחפת” מתוך חיבה, ואילו אני ואחותי, בלא מעט אירוניה. היא חיה כפרזיטית: מתעוררת בשתיים אחר־הצהריים לאחר שנת לילה ארוכה ומרווה; “הלכתי לאיבוד בג’ונגל של חלומות”, היא ממלמלת – פניה נפוחות משינה, מגבת מכסה את גופה המעורטל – כשנתקלים בה בדרכה לשירותים וכוש־כוש, חתולתה השחורה כזפת, חבוקה בזרועותיה; ושבה למיטתה ועוצמת את עיניה, ועוד שעה ארוכה היא שוכבת לה כך ומהרהרת, לפענח איזה חיזיון טמיר שנגלה אליה בחלומה, והוא עשוי לחשוף לה פן נוסף באישיותה – אישיותה מרתקת אותה – ומתכוונת לרשום אותו, לבל יישמט ממנה, אוצר גנוז שזכתה בו בהיסח־הדעת, מאיזה הפקר נעלם, בלא שתצטרך לעמול בשבילו אבל לשם כך עליה להושיט את ידה למגירת שידת הלילה, להוציא משם מחברת ועט, להדליק את האור (התריסים מוגפים אצלה במשך כל היום), להישען עם מרפקה על הכר ולתרגם למילים את התמונות מהחלום, שכעת הן מעורבלות בראשה באי־סדר, ועד שתדלֶה מזכרונה את כל פרטי העלילה, ימוגו קורי התנומה מעפעפיה, ותיגוז שעת הדמדומים שבין שינה לערות, זו השעה המתוקה שהיא, וכוש־כוש החבוקה־ודבוקה בה, כה מתרפקות עליה. היתה מוכנה לשכב כך עוד שעות ארוכות באין מפריע, אך יש הפרעות. חברתה לדירה השכורה, זו שממלצרת בלילות, קמה כבר מזמן, והיא, אלי, ניעורה לשבריר יקר של שנייה מקול המים שהזרימה זו בברז וכעת הם טופחים על דופנות הכיור, ועוד מעט תצטרך להיאבק בצלצולים קשקוש כליה במטבח. אבל מה שמשגע אותה יותר מכול, זה רעשי השיפוצים בדירה שמעליה. כבר שבועות אחדים דופקים וקודחים ומנסרים מעל ראשה ממש, מזריחת השמש ועד שקיעתה. וכבר קרה שפתחה את החלון וצרחה על הפועלים שיפסיקו עם הרעש הבלתי־נסבל הזה, אבל ללא הועיל. אין שום סעיף בחוק העירוני האוסר שיפוצים בשעות העבודה המקובלות. אז במקום לעלות למעלה ולכסח לקבלן את הצורה, היא מחליטה להשתרך למטבח, כוש־כוש תחת זרועה, ולהכין לעצמה את ספר הקפה הראשון של הבוקר. בלאו־הכי תצטרך לחזור בסוף החודש אל בית אביה או אל בית אמה, משיסתיים החוזה שלהן עם בעל־הבית. אבל גם כדי להתנער מהשמיכות ולצאת ממיטתה נחוצה אנרגיה. ולה, לה אין אנרגיה. ממש לא. כבר שנים אחדות זורמים להם החיים בסמוך אליה, אך בה אינם נוגעים. אי־שם, בחוץ, מתרחשים דברים. היא שומעת על טרור, אוטובוסים מתפוצצים, אנשים נפצעים ונהרגים, חבריה מהתיכון משרתים בצבא, מספרים לה, לזו שהיא “מחוץ לעניינים”, על יציאה למבצעים קרביים, מתוודים לפניה שהם חווים חרדת־מוות, שהם מתפללים לשרוד את התופת הזה. אך בהגיעם הביתה לחופשות, הם מדחיקים מתודעתם את הזוועות, ודמיונם הצעיר מפריח מגדלים באוויר. יֵצר עז לחיים מצית בהם חשקים, שאיפות, משפחה, לימודים, קריירה. וכשתקופת השירות שלהם מגיעה אל קיצה הטוב, הם נרתמים לעבודות מזדמנות, לחסוך כסף לטיול־תרמילאים ארוך. וגם שם נפגשת איתם אלי. הפלא ופלא, איך מצליחה הנערה העצלה והאפאתית הזאת לגייס אנרגיות בלומות ממאגר עלום, כשמדובר בטיולים. אין כמו שיטוטים ברחבי העולם מבחינתה, לחוש בהם את הריחוף בזמן: חליפות ותמורות של מראות וצבעים וצורות, כדור קלידוסקופי עצום, והיא מרחפת בו מסוחררת. וכשאני חוקרת אותה על תלאות הדרך, היא מרימה כתף ומחייכת. האם הטיול לגביה הוא אי־עשייה בתנועה? האם תנועה מתמשכת מַשלה אותה שהיא נדחפת קדימה בזמן? שהרי לגבי חבריה, הטיול אינו אלא פסק זמן שאחריו הם חוזרים ומתחברים למציאות: קמים בבוקר ליום עבודה, לומדים מקצוע, מקימים משפחה, ורק אלי חורגת לגמרי מהחיים. מסתגרת בחדרה עם כוש־כוש שלה, ושוקעת בשנת מרמיטה – עד הטיול הבא. מתקיימת איכשהו במאורה שלה, היום פה, מחר שם, משעה לשעה, מיום ליום, חיה בהווה אחד מתמשך. יש לה אפילו תיאוריה על כך: אי־העשייה מייצרת מסה, היא אומרת, הזמן נהיה כבד יותר שלא עושים כלום; כאילו מייצר משקל־עודף. טוענת שאי־העשייה הזאת מתאימה לה, שהיא זקוקה לפאסיביות הזאת. היתה יכולה להיחשב למעין אובלומוב ממין נקבה, אלמלי חיה בזמננו, בארץ, לא כבת אצולה מרוששת ברוסיה הצארית, אלא כבתם של הורים גרושים, אופטיקאי ומעצבת תלבושות לתיאטרון, שלרוב היא מחוסרת עבודה, ומהקִצבה הזעומה שאביה – גיסי – מפריש לבתו “המרחפת” (רק לתשלום חלקה בשכר־הדירה), מהכנסות דלות כמו אלו של חנות האופטיקה שלנו, לא יכול היה אף אחד מחבריה להתקיים.
לזכותה ייאמר שהיא מסתפקת במועט, אך במועט איכותי. יש לה מודעות גבוהה לאוכל בריא ולבגד הולם (בקיץ היא לובשת שמלות־ברך דקות בגזרת מעטפת, ולחורף יש לה מלאי של אימוניות בצבעי סוכרייה), והיא מוכנה לגור בתנאים פרימיטיביים, אך כאלה שאינם מתויגים כ“משכנות עוני”. היא בחורה אנינת־טעם. עם מושגים “גזעיים”, כך שאפילו לצורך קיום צנוע כשלה, נחוצה הכנסה כלשהי, ואיש מבני משפחתה אינו יכול להסביר מה מקורה של הכנסה זו.
לא רק במשפחה מכנים אותה “המרחפת”. הכינוי הזה דבק בה גם בקרב חבריה. אפילו “חנן הרקדן”, מי שנחשב בן־זוגה, שואל בטלפון אם “המרחפת” זמינה עכשיו; אבל חנן הרקדן זה סיפור לעצמו.
היא דומה לאביה במבנה גופה העדין ובעורה הבהיר המנומש, אך שׂערה הדבשי־הגלי ועיניה החומות הגדולות באו לה מאמה. ואילו המבט התמים, המבוהל כלשהו, הנשקף מהן, הוא מקורי שלה, והוא מעורר רצון לגונן עליה (או שמא להיפך? שמא היא מזמינה תוקפנות?), אבל המבט הזה שלה מטעה. אלי היא בחורה גאה. יותר מכך: היא אינה תמימה. היא אפילו ערמומית. וכאן אני מאבדת את החוט אל אישיותה. כאן אני חדלה להבין אותה. בשום אופן אינני מצליחה לתפוש אם הבחורה נכה נפשית, או שהיא מתעתעת בכל העולם בתחכומה.
החנות הקטנה שלנו אינה יכולה לפרנס ארבע נפשות, אבל אחותי ואני נענינו לבקשת אביה של אלי לתת לה צ’אנס, ובעוד שאחותי ואני למדנו אופטומטריסטיקה שלוש שנים וברביעית עשינו סטאז' וקיבלנו תואר, אני באנגליה והיא באוניברסיטת בר־אילן, את אלי שלחנו, על חשבון העסק, לקורס מקוצר של חצי שנה – ידענו שיותר מכך לא תחזיק מעמד – כדי שתלמד את המינימום הנדרש מאופטיקאי: להרכיב עדשות ולמכור משקפיים, אבל גם את הקורס הזה היא עזבה באמצע; טענה שהלימודים האלה מייבשים לה את השכל, שמקצוע האופטיקה ממוסחר בעיניה, ולבסוף נכנענו לה, והתנחמנו בכך שלגבי בחורה אינטליגנטית כמוה אין טוב מפרקטיקה. לא עבר זמן רב והיא התהדרה בכך שתפשה את כל התורה על רגל אחת, ושכנעה אותנו להפקיד בידיה מקרים קלים, כאלה הדורשים מיומנות טכנית בלבד. אך עד מהרה התחילה להשתעמם. היתה מגיעה לחנות לקראת הצהריים, כשכבר עמדנו לסגור לשעת המנוחה, ואחרי הצהריים, אם יצא לה להישאר לבדה בחנות, היתה משכנעת את הקונים, שבמקום להרכיב משקפיים מוטב להם לתרגל התעמלות־עיניים ולשפר בכך את זרימת הדם לאזור הראש ואז גם תשתפר ראייתם כבמטה־קסם; והיא אף הדגימה להם תרגילים אחדים חינם אין כסף.
בכל־זאת, הצליחה לפעמים למכור מסגרות אופנתיות, למשקפי שמש בעיקר, של “פרינס” או של “בולה”, לצעירים, כמובן. ועם זאת טרחה להסביר להם ש“הסחורה הזאת”, יותר משהיא טובה לעיניים, היא טובה ל“פסאדה”.
ומשנוכחנו שהיא הולכת להרוס לנו את העסק, הוצאנו אותה מהחנות.
וכאן נכנס לתמונה הסיפור על “חנן הרקדן”. הוא ואלי נפגשו באחד מטיולי התרמילאים. לאלי נגמר הכסף והיתה כבר בדרך ארצה, ואילו חנן, ששוחרר מהצבא (בגלל סעיף נפשי?) הסתפק בטיול קצר יחסית, כי הבטיח למנהל הלהקה שלהם לחזור ארצה לקראת תחילת החזרות להופעתם החדשה.
ברגע שראיתיו לראשונה, כשהופיע עם אלי בחנות, נדהמתי מהדמיון ביניהם. לא בפרטים, במהות. שניהם נראים, כאילו, דו־מְמַדיים: אילוסטראציות שחור־לבן לסיפור כלשהו, או הדפסים, או שני חיתוכי־עץ. הוא רזה כמוה וקומתו ממוצעת כשלה, אך צבע עורו כהה יותר ושקיפותו נדמית כחיוורון, תווי פניו דקים, עיניו מלוכסנות מעט, ותהיתי על הארשת האטומה שלהן (של אחד הנוצר את עצמו לעצמו?) ועם זאת, הליכותיו טבעיות, חברתו אינה מעיקה, דבריו מעטים אך נבונים, ואישיותו מעוררת סקרנות. הוא ואלי נראים יותר כאח ואחות מאשר כזוג מאוהב. הם מאופקים מדי, אינם נוגעים זה בזה, אינם מעיפים מבטים או מחייכים זה אל זו בקוד אינטימי של נאהבים, אינם קוראים זה לזו בשמות חיבה, והנינוחות שבה הם מתנהלים כזוג בחברת זרים, מחשידה אותם באיזו קרירות אנמית. אבל לך דע. אולי זה בא להם מביישנות, או מצניעות, תכונות כה נדירות אצל צעירי ימינו.
ופתאום זה הבריק במוחי: הבחור מרכיב עדשות־מגע!
הוא שם לב לכך שאני לוטשת עליו עיניים, וחייך, ותלש מעיניו את העדשות והניחן על משטח השולחן לשיפוטי המקצועי. וזה שבר את הקרח בינינו. שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם העדשות בזמן הריקוד, וסיפר שהוא מרכיב משקפיים מילדות מוקדמת, וכשהתחיל לרקוד החליפו לו לעדשות מזכוכית, שגרמו לו דלקות בעיניים, ובכל פעם שקפץ הן היו נופלות ונשברות וחש את עצמו עיוור. לא זיהה את הרוקדים סביבו. אבל בתנועות סיבוביות, אמר, הוא מתמרן כך את הצוואר, שיוצאים לו פירואטים עם איכות מיוחדת, אפילו מוצלחים יותר מלחדי־ראייה. ועכשיו, אמר, גם העדשות החדשות, הדקות והרכות, נושרות מעיניו כשהוא קופץ או מתכופף, ובסוף הריקוד זוחלים כל חברי הלהקה על ארבע לחפשן ברחבי האולם או בין קרשי הבמה, “וזה חיזיון כוראוגרפי לעצמו”, הוא מחייך. הרקדנים כולם, פניהם סמוכים לארץ וידיהם מגששות את הרצפה, לשונם משורבבת, אצבע אחת שלופה, והם מלפּפים אותה ברוק להדביק אליה את העדשה – לכשתיצמא. אבל זו, דקיקה ושקופה כפי שהיא, מחט בערימת שחת, מוסווית לה אי־שם על הבמה הרחבה, זהה לגמרי עם משטח הרצפה, נמוגה בה יותר מכתם, יותר מטיפת מים. וקריאות השמחה שפורצות מהגרונות כשאיזה חד־עין מגלה את האבדה! וכשהוא מושיט אותה לחנן בקידה, מוחאים לו כפיים. עד לפעם הבאה, כמובן.
מאז אותה פגישה ראשונה שלי עם חנן, בכל פעם שהיה עובר בסביבה הקפיד להציץ לחנות ולפטפט איתי קצת על כוס קפה, והקשר המיוחד שהחל להתרקם בינינו הפליא אף אותי עצמי. בהתחלה, כשהזמין אותי להופעה של הלהקה, ואחר־כך גם להופעות אחרות, אמר שיש לו כרטיס מיותר, כי לאלי לא מתחשק ללכת אבל משנוכח שאני נענית ברצון, הפסיק להתפתל בתירוצים, ועשה את הזמנותיו קבע. ואחרי ההופעה היינו יושבים באיזה פאב, אני, שיכולה הייתי להיות אמו, והוא, החבר של… איך אקרא לה? אחייניתי החורגת? ומשוחחים. על מה לא שוחחנו. על ריקוד ועל אמנות בכלל, על בריאות ועל ידידות, על יחסי עבודה ועל אמונה, ומה שכל־כך הערכתי ואהבתי אצלו, ששוחח ללא דעות מוקדמות. כאילו יחסו לנושא הנדון מתגבש אצלו תוך כדי מחשבה, בשעת השיחה. ואמנם, הציפייה לשיחה איתו גרמה לי התרגשות שלא ידעתי כמותה עם אף אחת מחברותי. היתה זאת ידידות במובן הנעלה של המושג, בין גבר צעיר לבין אשה מבוגרת, ידידות אפלטונית אמיתית. ובשלב מסוים, כשכבר הייתי בטוחה בידידותנו, ניסיתי לדבר איתו על אלי. אבל כאן נתקלתי במחסום. הוא השתמט. “היא מסתדרת איכשהו”, פטר אותי, “כמו כולנו”.
“אבל אתה, אתם… עובדים! לכם יש מטרה, ייעוד… אפילו אם אינכם מצליחים להתפרנס מזה… ומה אלי? – ישנה! על קרקעית הנהר, וזרם־החיים עובר מעליה… מה הבעיה שלה?” קראתי, כמעט מתוך ייאוש, והוא הסתכל עלי בחשד.
מאז נזהרתי מאוד שלא לחקור אותו על אלי, אבל השאלה שהציקה לכולנו: מנין לה מעט הכסף לקיומה המינימלי, לא נתנה לי מנוח, ולבסוף אזרתי עוז ושאלתי אותו על כך כבדרך־אגב. והוא הניח את דעתי. הבטיח לי שאלי אינה בלדרית של סמים וגם אינה צורכת בעצמה, ולכל היותר היא מתכבדת בקצת מריחואנה, כשמעשנים בחברה. וכששאלתי אותו אם, לדעתו, היא זקוקה לטיפול נפשי, צחק, והגיב באותו המשפט עצמו שאמר בכל פעם שעלה הנושא “אלי”: “לא, לא, היא מסתדרת. כמו כולנו”.
ומשנוכחתי שבהעלותי את שמה אני מביכה אותו ואפילו מסכנת בכך את ידידותנו – הפסקתי. הבנתי, שבעצם אלי וחנן הם כשני צִדיו של הירח. חנן הוא צדו המאיר ואלי היא צדו האפל, אך בקלות יכולים היו להתחלף ביניהם. הבנתי שבמהות, שניהם אחד. ובשניהם מקננת איזו מלנכוליה.
לפני שאחותי נישאה לאביה של אלי, הייתי אני מאוהבת בו, כשעוד היה נשוי לאמה, שהיא חברת נעורי, וגם אני עצמי הייתי נשואה אז. באותה תקופה שירתו הוא ובעלי בצבא־קבע. בעלי כאיש תחזוקה, והוא כנווט בחיל־האוויר, אך בגלל בעיות בריאותיות כלשהן יצא גיסי לגמלאות טרם זמנו והפנסיה שלו, שאותה הוא מעביר לגרושתו כדמי־מזונות לתאומים שלהם, פחתה בשל כך מאוד. ואילו בעלי חזר בתשובה והלך ללמוד בישיבה. מיום אחד למשנהו נחתה עלי הבשורה על המהפך שחל בו, ואחרי שהתאוששתי מעט מההלם, כשניסיתי לגלות התנגדות, הסית אותו הרבי שלו נגדי, ולבסוף התגרשנו. עוד אני ספוּנה באסוני, מגששת את דרכי מן האופל שעטה את חיי, פקד משבר גם את נישואי חברתי, אמה של אלי, שהוביל לפרידתה מבעלה, ואני – את חטאי אני מזכירה – אני התעודדתי מכך, קיוויתי אפילו להיבנות מכך, למצוא נחמה בגרוש של חברתי הטובה ביותר. והרי תמיד הייתי קצת מאוהבת בו.
את אחותי הכיר אביה של אלי באמצעותי, כשביקר בביתי אחרי שנפרד מאשתו, והתאהב בה ממבט ראשון. ומשפרש מהצבא וחיפש מה לעשות, נתפש לאופטיקה, עבר את הקורס הקצר שהכשיר אותו להרכיב עדשות ולמכור משקפיים, ונכנס לעבוד בחנות שלנו. ואני חייבת להודות שההתחככות היומיומית אותו בחנותנו הקטנה, מתסיסה בי יצרים נמים, העוכרים את שלוות נפשי. מדי פעם אני מהרהרת באפשרות להתנתק מהם ולפתוח חנות של אופטיקה משל עצמי.
והנה, יום אחד מספרת לי אחותי שאלי נוסעת. קמה מוקדם בבוקר, עלתה לבוידם והורידה משם את תרמיל הנוודים הגדול שלה ואת שק־השינה ואת מעיל הרוח ואת הנעליים המסומרות וכל שאר הציוד המזומן אצלה תמיד למקרה שנקרית לה נסיעה, מילאה את מכונת הכביסה בג’ינסים ובאימוניות, חיטטה במגירה שלה והוציא משם כל מיני תעודות ופנקסים וערמה על המיטה עם סוודרים ובגדים תחתונים ותיק עזרה ראשונה, נעלמה ליום שלם מהבית “לסידורים”, ובערב התקלחה ולבשה את מדי הנוודים שלה ונפנתה להיפרד מבני המשפחה. אחותי ניסתה לתחקר אותה לאן מועדות פניה, והיא חייכה ואמרה: “הכי רחוק שאפשר”. אבל לאביה הבטיחה שתטלפן. וגם השאירה לו את כתובת האי־מייל שלה.
וכשפתחה את הדלת כדי לצאת מהבית ועל שכמה תרמיל המסע שלה, השתהתה רגע על הסף ואמרה: “חכו לבשורות טובות. אני בהריון”. ונופפה בידה וקראה: “בא־איי!” ונעלמה מעינינו.
ואחרי נסיעתה נעלם גם חנן מחיינו. סיפרו שירד לסיני, שהצטרף למנזר, סיפרו שהוא מחפש את שברי לוחות הברית… אבל כששאלנו עליו את אלי בשיחה טלפונית למאלזיה, צחקה ואמרה: “עכשיו כולנו מרחפים אני ובר־בטני, וגם חנן מרחף אי־שם”.
ולאן ארחף אני? כאילו איבדתי את הפוקוס. כאילו גיליתי שיש ליקוי בסיסי בכל תפישת המציאות שלי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.