רקע
אידה צורית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: כרמל; תשס"ז 2007

הבדידות היא כלא. אדם כלוא בתוך עצמו ואין לו דרך להיחלץ. למופסאן יש סיפור על כך:

דו־שיח לילי בין שני חברים הפוסעים זה לצד זה לאורך שדרת שאנז אליזה הפריסאית, אחרי בילוי מענג בבית ידיד משותף. אחד מהם פותח בווידוי פילוסופי על הבדידות הקיומית, מדבר על סבל בל יתואר, עינויי לב, מצוקה ממארת. טוען שאיש אינו מקשיב לנפש רעהו, איש אינו משיג את עומק התהום שחברו ניצב לרגליה, מדבר על שקיעה לתוך הכוך החשוך של החיים ללא סיכוי של מוצא ממנו. “הו, הצורך הנצחי באהבה הכוסס בנשמותינו!” הוא קורא במר לבו, ומצטט שורות של שיר, על אדם השוכב במיטתו באשון לילה ומאזין: היש איש? אך לא. איש אינו בא לבקרו, איש אינו קורא בשמו. כל מאמצינו לקשר נותרים עקרים, ממשיך הדובר בווידויו, הרגשות שאנו מרעיפים על ידידינו הן כזריית מילים לרוח, האמון שאנו נותנים בהם, לשווא, לריק. וכשאנו פותחים את דלתות לבנו לפני מי מחברינו, וידוינו אך מגביר את בדידותנו ביתר שאת, שכן לעולם לא יֵדע המתוודה מה רוחש בנפש רעהו בהקשיבו לו.


חברתי הפסלת יצרה מיצג מגבס, המוצג עכשיו במוזיאון מלמוהוס במצודה מהמאה השש־עשרה, בעיר מאלמו בשוודיה:

חדר שעל כל אחד מקירותיו הלבנים מגולפת דלת, ובאמצעו כיסא ועליו יושבת דמות ססגונית, המזכירה קומיקס צבעוני. הצופה – רק צופה אחד מורשה להיכנס לחדר בתורו – נכנס דרך פתח כלשהו, ובהתקרבו לדמות, הוא נוכח שאין לה ראש. הוא משתהה מעט, מתבונן בדמות הערופה מכל צדדיה, מעיף מבט אחרון בחלל החדר, ומחפש את הפתח שבעדו נכנס כדי לצאת חזרה לאולם, אך אינו מוצאו. הפתח לא קיים עוד, כאילו נסתם. הוא מנסה את אחת הדלתות, אך זו נפתחת אל עוד קיר לבן. ומאחוריו עוד דלת ועוד קיר, וכך הלאה. הצופה שומר עדיין על רוח טובה, בטוח שמשטים בו, שזה חלק מהמשחק, ושעליו לפתור את חידת המוצא מן החדר הזה. הוא מנסה את הדלת השנייה, והשלישית, והרביעית, אך החיזיון חוזר על עצמו: כל אחת מן הדלתות נפתחת לעוד ועוד קירות אטומים. קיר לפנים מקיר, הצופה נתקף פאניקה. הוא דוחף במרפקיו את הדלתות בניסיון להיחלץ. הולם בהן, קורא לעזרה, אך אין קול ואין עונה. הוא מתכסה זעה, בחוסר אוניו הוא חובט בקירות, חופר בקדחתנות בכליו, מחפש מכשיר חד כלשהו שיוכל לשרוט בו את הקירות, ורק עכשיו הוא מבחין שכבר שרטו בהם לפניו. כל הקורבנות שהיו בחדר הזה לפניו! הדמעות חונקות את גרונו, הוא קורא בייאושו: “מאמה! מאמה’לה!”, ואז, מרחוק מרחוק הוא שומע הברות כלשהן בקול חלוש של אשה, שלא ניתן לפענח את מובנן, והוא רואה על אחד הקירות, כבשעשועי פנס קסם, דלפק של מלתחה, ובה תלויים מעילים, מטריות, תיקים. הוא רץ לעבר החיזיון, אך זה נעלם ממנו. אכן, תעתועים, אכן, פטמורגנה. הצופה צונח על הרצפה ומייבב. לפתע הוא מבחין בפחי־צבע לאורך הקירות, ולצידם מברשות של סיידים. הצופה האומלל מתקרב אל הפחים, בטוח שגם כאן מוליכים אותו שולל ואין זה אלא תעתוע חדש הבא להתל בו, אך בהכניסו את אצבעו לפח, מתכסה האצבע צבע. צבע ממשי. הוא בודק באצבעו כל אחת מהתכולות בפחים האחרים, ומסתבר לו שכולן ממשיות. הוא תופש בידו מברשת, טובל אותה בצבע שבפח ומתחיל לצבוע את הקירות הלבנים. הוא נתקף בולמוס של צביעה. הצבע מאיר את עיניו, מחדיר זיק של תקווה בלבו.

ואז, במחי יד, קורסים הקירות והצופה ההמום מוצא את עצמו חזרה באולם המוזיאון.

שאלתי את חברתי הפסלת, יוצרת המיצג, באילו מן הצבעים בוחרים רוב הצופים לצבוע בו את הקירות, והיא ענתה: “בוורוד, כמובן בוורוד”.

המלצות קוראים
תגיות