האם במצב הביניים שבין עקירה לנטיעה חדשה מתרבים גידולי פרא על אדמת הבור? כך או כך, ביום שעזבנו את דירתנו הישנה ועדיין לא התערינו בזו החדשה, נקלענו, שלא ברצוננו, לאזור הדמדומים של משולחים למיניהם.
עזבנו דירה מרווחת, שחלונותיה פונים לים, ונכנסנו לדירה קטנה יותר, בפאתי העיר, אך בבניין חדיש, עם מעלית, שנחשב “יוקרתי”.
הסבלים, זה אך גמרו לפרוק את רהיטינו, והארגזים והתיבות, ובתוכם ספרים אין־ספור, כלים, בגדים, נערמו במרכז הסלון ובחדר השינה ומילאו את המרפסת, וחסמו את המעברים. שאלנו את עצמנו, כלאחר ייאוש, אך לא בלי שמץ סיפוק, איך נתגבר על כל אלה, ומתי תשקוט הארץ וישוב הסדר לחיינו ונחזור לפעילותנו, אבל אימצנו זה את זה לאזור כוח ולהפשיל שרוולים, ואמרנו שמעט־מעט, עם כך וכך שעות עבודה ביום, נצליח להשתלט על האנדרלמוסיה.
והנה, משסיימנו את ההתחשבנות עם חברת ההובלה והענקנו תשרים לסבלים, ולאחר מכן נעלנו אחרינו את הדלת, בתחושת נחת כלשהי של בעלות כדת וכדין, וירדנו לקפה השכונתי והשבנו את רוחנו בארוחה קלה, החלטנו, בשובנו, לשכב לנוח בבגדינו, על המיטות המחופות, וכשנקום, אמרנו, נמשיך בסבלותינו.
והנה, רק חילצנו את עצמותינו ועצמנו את עינינו, נשמע צלצול בפעמון הדלת. לא באינטרקום שבכניסה לבניין, אלא בדלת דירתנו. תהינו לפשר ההפרעה, אך אמרנו בלבנו שמישהו משכנינו החדשים מבקש, בוודאי, לברך אותנו לבואנו.
בעלי הוא שפתח את הדלת, ואני הסתגרתי בחדר השינה, ולא ראיתי את הנכנס וגם את קולו לא שמעתי. אבל כשחזר בעלי לחדר, לאחר כחצי שעה, ואמר שקיבל את הזר במטבח, המקום היחיד בדירה שהיו בו כיסאות, ניכרו בפניו תימהון ומבוכה.
וסיפר לי שהאורח הלא־קרוא, בשנות הששים שלו, נראה איש דתי, אך לא חרדי. לבוש היה בחליפה ובכובע שחורים, בלויים, ונשא עמו תיק עור שחור, כרסתני ומהוה, והציג את עצמו כשאר־בשר של רב ידוע מבני־ברק, שלפי דבריו, אמו המנוחה של בעלי הכירה אותו מן העיירה שלה בפולין. משהוריד בעלי את הכיסא שנח במהופך על השולחן והציע לו לשבת, והגיש לו, לבקשתו, מים בכוס פלסטיק עכורה, שהשאיר אחד המובילים, כי כלינו היו ארוזים עדיין, פתח הזר ואמר, שעכשיו, משעברנו במזל־טוב, להתגורר בבניין חדש ויוקרתי, הוא מבקש מבעלי, בתור בנה היקיר של אמו זיכרונה לברכה (“הצדקת”, הוסיף), בת העיירה של הרב דנן, שכל יהודיה נכחדו, שיתמוך בו ובאשתו, אם אפשר באמצעות הוראת קבע לבנק. לא הספיק בעלי להתאושש מן התדהמה שבבקשה מוזרה כזאת, פתח הזר את התיק גדוש הניירת, והוציא משם מעטפה עם מסמכים, המתעדים משפט ממושך ומייגע שהיה לו עם העירייה, בה הועסק כפקיד, ושלדבריו עשקה אותו, וקיפחה אותו בפנסיה שלו, ומן הסכום החודשי הזעום שהוא מקבל כגמלאי, ואפילו בתוספת הקצבה של הביטוח הלאומי, אין הוא ואשתו החולנית יכולים להתקיים.
בעלי אמר לו שאין לו כל אפשרות להיעתר לבקשתו, שכן, הגם שהחלפנו דירה מיושנת בטובה ממנה, בעזרת סכום כלשהו שירשנו מעיזבונה של חמותו שהלכה לעולמה, בכל זאת היה עלינו לקחת משכנתא כדי להשלים את מימון דירתנו החדשה, והפנסיה הקטנה שלו מספיקה בקושי למחייתנו ולתשלום החוב, וכעת ניאלץ להצטמצם מאוד בהוצאותינו, מה גם שילדינו אינם מסודרים והם זקוקים לעזרתנו.
לדברי בעלי, הביט בו האיש בהטיית ראש והקשיב לו בתשומת לב, ומשסיים, לא ניסה להתווכח, אמר שאם כך, המצב שונה משחשב, וקם, והתנצל על ההטרדה – ופרש.
בכל זאת, נעכרו מעט שמינו. שאלנו את עצמנו מניין נודע ליהודי זר שעברנו לדירה חדשה? (למרות היותי נשואה לבעלי שנים רבות, לא שמעתי מעולם מבני משפחתו את שם הרב ההוא, אך לבעלי נדמה היה, שבילדותו הזכירה אמו שם שצלילו דומה). האם עקב אחרינו במשך השנים? האם קיבל ממישהו מידע סודי עלינו? ובכלל, מה לו ולנו? האם עכשיו, משרכשנו דירה חדשה, הוטעה העולם לחשוב שנהיינו עשירים, כשלאמיתו של דבר מעמיסה עלינו דירתנו החדשה עול נוסף של ארנונה ומסי־בית מופלגים, ועוד כהנה וכהנה הוצאות שלא ידענו כמותן בדירתנו הקודמת?
ולמה, שאלתי את בעלי, בלא מעט רוגז, הוא חייב למסור לאיש הזה דין וחשבון על מצבנו הכלכלי? מה ראה צורך להתנצל לפני אדם זר לו לחלוטין, שהתפרץ לביתנו בלי לטלפן, ואפילו בלי להכריז על בואו באינטרקום – על כך שלא יוכל לתמוך בו?
משהתרגלנו כבר לדירתנו החדשה ותקענו בה יתד, כמו שאומרים, שאלנו את עצמנו, לא פעם, אם הזר התמהוני שפקד אותנו אינו שייך לגזע המשולחים ההם, מאלה שהופיעו בסיפוריו של י.ל. פרץ וב“הדיבוק”. ובכל זאת ניקרה בנו השאלה: מי שלחו?
והנה, בזמן האחרון, יותר ויותר מתחזקת בי המחשבה, ככל שהיא נשמעת תמוהה ומביכה, שמשולח כמוהו, וכן משולחים אחרים שהופיעו בשולי חיינו בתקופות הדמדומים – בתוכנו צמחו. שאותם “יצורי־לוואי” שנטפלים אלינו וטורדים את מנוחתנו, יצורי־רוח נפשיים שלנו הם, שקרמו עור וגידים והם מתנהגים ומדברים מתוכנו. יותר ויותר אני מתחזקת באמונתי, שאת “בן־העיר” שהופיע אותו יום בדירתנו וביקש תמיכה מאיתנו, אנחנו בראנו, אנחנו שלחנו, מסיבות עלומות – אל עצמנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.