רקע
אידה צורית
מתחת לגשר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: כרמל; תשס"ז 2007

שבועות אחדים אחרי שעברנו לגור בדירתנו החדשה, באו שתיים מחברותי לבקר אותי. ערכתי להן סיור בחדרים והסברתי את הטעון הסבר, והן אישרו בנענועי ראש, או שהציעו שינויים במיקומם של הרהיטים. פתחתי לרווחה את החלונות כדי שתיהנינה מהנוף הנשקף מהם וחשתי קורת־רוח כשהביעו הפתעה נעימה. התייעצתי אתן היכן להעמיד את פסלי, ואיפה לתלות כל אחת מתמונותי, אף־על־פי שכבר סימנתי בעיפרון את מיקומן ולא התכוונתי לסור מהחלטתי.

פינת הישיבה כבר היתה מסודרת, וכשהסבנו לקפה ועוגיות, סיפרה כל אחת מחברותי על ניסיונה שלה בעקירה מדירה שכמו הצטמחה עליה ושיקפה את אישיותה, לדירה חדשה, חפה ממשקעי עבר, והסכמנו כמה זה טראומתי וכמה המעבר הזה כרוך במשברים, ודנו על היתרונות והחסרונות שברכישת דירה ישר מהקבלן בשלבי הבנייה השונים, והחלפנו רשמים על סוגי מטבחים ועל אופיים וגחמותיהם של בעלי־מלאכה, וכשעמדו לפרוש, הצעתי להן ללוותן דרך הפארק, מרחק של רחובות אחדים מביתנו.

אביב היה בארץ, והימים התחילו להתארך, וכשיצאנו מדירתנו, בשעות הערב המוקדמות, היה עדיין אור בחוץ.

כדרך ידידות ותיקות שיש להן הרבה מה לספר זו לזו, התעכבנו בפארק, קרוב למנהרה שמתחת לגשר, והמשכנו את שיחתנו.

ואז ניגשה אלינו אחת, קשה לי להעריך את גילה. ארבעים וחמש? חמישים? אשה מגודלת וגמלונית, סוחבת את גופה בכבדות ובלאות, אומצת־בשר מגושמת ולא סימטרית, במכנסיים רפויים ובחולצה מנוקדת, ראשה גדול וגס, שערה השחור והמסולסל גזום קצר, פניה כבויות, תיק תפוח, מיושן, משתלשל מכתפה. היא התעלמה מחברותי ופנתה ישר אלי: “אני רואה אותך עוברת ברחוב ‘זיו’, גם אני גרה שם, ואני פוחדת ללכת לבדי הביתה בחושך. אז אולי נלך ביחד?”

עניתי לה שהיא טועה בי. אני חדשה בשכונה, ואינני גרה ברחוב ‘זיו’, מה גם שאינני לבדי עכשיו ואני עוד מתעכבת פה, וגם כשאתפנה, דרכה אינה דרכי.

“אבל”, הוספתי, “מה יש לך לפחד? תראי איך רחוב ‘זיו’ מואר! ועוברים שם אנשים וכלבים, וילדים משחקים…”

אבל היא לא השיבה, הפנתה אלינו את גבה כנעלבת – והלכה. לא לכיוון רחוב ‘זיו’, שהיה אמנם מואר והיו בו אנשים, כי אם לכיוון המנהרה שמתחת לגשר, שהיתה שרויה בחשכה, וגם אני הייתי מהססת לעבור בה לבדי – ונעלמה מעינינו.

מאז שעשיתי לי הרגל לצעוד בפארק בכל יום לפנות ערב, הייתי פוגשת את הזרה ההיא בכל אחת מהקפותי בפארק, ובכל פעם הייתי שואלת את עצמי אם איני טועה בה. שמא אין זו היא? שמא בת דמותה היא, שמצטיירת כמוה בדמיוני? יום אחד פנתה אלי בדברים. דיברְרה על מזג האוויר, על הלחות, על המחנק, ועניתי לה במאור פנים וגם פסעתי לצידה פסיעות אחדות. אבל למחרת, כשנתקלתי בה על גשר העץ המקומו התלוי על הנחל, והיתה בחברת איזו אשה בגילה, נפגשו עינינו, אך היא לא החזירה לי ברכה. הייתי בטוחה שהבחינה בי, וכי רק העמידה פנים כשקועה בשיחה עם בת־לווייתה, אבל החלטתי לְהָנותה מן הספק, וכשפגשתיה ביום שלאחר מכן, כשעמדה ליד שתי נשים שישבו על ספסל, נענעתי לה בראשי לשלום, אך שוב התעלמה ממני. ושמתי לב שבסוף טיולה בפארק, היא פונה תמיד למנהרה שמתחת לגשר. תהיתי בלבי איך היא מגיעה משם לרחוב “זיו”, האם היא עושה הקפה וחוזרת לביתה דרך הכביש הראשי?

ביום הרביעי היתה לבדה, וכבר מרחוק הבחנתי בה שהיא מנסה להתקרב אלי ולפתוח עמי בשיחה, אך הפעם התעלמתי אני ממנה והחשתי את צעדי וזקפתי את ראשי, וְהֵישרתי מבט נכחי כדבקה במטרה. וכך נהגתי עמה גם ביום החמישי והששי.

אחר־כך נעלמה מן הפארק לזמן־מה, ותהיתי אם חלתה. רק אז שאלתי את עצמי מי היא, אם היא מתגוררת לבדה, אם יש לה קרובי משפחה, וממה היא מתפרנסת. אבל כשיום אחד הופיעה שוב בפארק, איבדתי בה עניין.

מאז שמתי לב שהיא נדבקת לעוברים ושבים בפארק, נעמדת ליד ספסל ופותחת בשיחה עם היושבים עליו, או מצטרפת לשלישיות הפוסעות להן בנחת לרוח הערב ונכנסת עמם בדברים, ולפעמים הייתי פוגשת אותה באיזו קרן רחוב בשכונה, תמיד בשעות הערב, ואז היתה מנסה לצוד את מבטי, ופעם, בערב היום שקדם ליום כיפור, עצרה אותי בכניסה למנהרה שמתחת לגשר, ושאלה אם אוכל להדריכה בבישול תרנגול כפרות. נדהמתי. צמרמורת עברה בגופי. תרנגול כפרות? זכרתי שתרנגול כפרות מניפים מעל לראש בערב יום כיפור, ככפרה לחוטאים, פן יהיו נידונים למיתה. נידונים לרדת לשאול. גמגמתי ואמרתי שאינני בקיאה בהלכה, והצעתי לה לשאול את הרב המקומי, אך כשביקשתי להמשיך בדרכי, פסעה לצידי ושאלה אם איאות להזמינה להסב עמנו בסעודה מפסקת. התייראתי מפניה. משהו שֵדי יש בה, חשבתי, והחשתי את צעדי, ומאז הייתי מזדרזת לחלוף על פניה כלא רואה.

התעריתי בשכונתי החדשה, ואף הצטרפתי לקבוצת־לימוד במתנ“ס המקומי, ושמעתי הרצאות בליווי סרטי וידאו על מיתוסים קדומים. והנה, בתום אחת הפגישות הללו, פנתה אלי המדריכה, ושאלה אם אסכים להתלוות אליה לסטודיו של פסלת מתחילה, מרחק של בתים אחדים מכאן, לחוות את דעתי, כאמנית ותיקה ומנוסה, על פסליה, והסבירה שמדובר באורחת קבועה במתנ”ס שלנו, אשה בודדה, “מסכנה”, אמרה, הזקוקה להדרכה ולעידוד.

המדריכה החביבה חשה בהיסוסי, והוסיפה בעדינות, שאם אני דחוקה עכשיו בזמן, אפשר גם בפעם אחרת, ואני גמגמתי במבוכה שאתקשה להביע דעה על יצירות של אמנית אחרת, מה גם בראשית דרכה, ועל חששי שמא אפסול בלבי את פסליה, וכדי לא לצערה איאלץ להחמיא לה בניגוד להבנתי, אבל כשראיתי את האכזבה בעיני המדריכה נעימת ההליכות, הסכמתי, בעל כורחי, להתלוות אליה.

צלצלנו בדלת הסטודיו של הפסלת פעמים אחדות ולא נענינו, ואמרתי בלבי שמן השמיים חסכו ממני את אי הנעימות שבעימות הצפוי לי, וכעת אהיה פטורה מעונשה של זו. אך המדריכה הביעה צער, ואמרה שנדחה את הביקור לפעם אחרת. בינתיים סיפרה לי, שהפסלת החובבת חיה בגפה ואין לה קרוב ומודע, ומאז שסיימה את לימודיה בקורס במתנ"ס, היא מפסלת שעות רבות בכל יום, ורק לפנות ערב, לאור הירח, אמרה, היא יוצאת מביתה לשאוף אוויר, והיא צמאה למגע ולהידברות עם אמנים אחרים.

ופתאום הבריק בראשי, השד יודע מניין ולמה: הפסלת החובבת זאת היא! האשה מהפארק! זאת שביקשה להתלוות אלי כשחברותי ואני התעכבנו לשיחה ליד הגשר, זאת שנטפלת לאנשים זרים שיושבים על הספסלים ואתי היא מנהלת יחסים סמויים של הכרה והתעלמות, זאת ששאלה אותי את השאלה המשונה על תרנגול הכפרות.

הניבוי הזה, כביכול, כה הרעיש אותי, שבקושי ציפיתי לשעת בין הערביים, השעה שגם אני וגם היא נוהגות לצאת לטיולנו היומי בפארק. השתוקקתי לראותה בעיניים אחרות. לא עוד כרוח רפאים, כפאנטום של הפארק, אלא כפי שהצטיירה בעיני רוחי כעת, כאמנית, אולי גם מרתקת כאדם, ואולי שאלתה על תרנגול הכפרות היתה מסוג האקסצנטריות של אמנים, וגם מראֶהָ שכה דחה אותי, מעיד בוודאי על אופי חזק, גברי מעט, ואולי אין היא נדבקת כלל לאנשים, כפי שדימיתי בלבי, אולי מבקשים הם את קרבתה ומתחברים אליה מרצונם החופשי, להנאתם, והוכחתי את עצמי על כך, שכשניסתה להתקרב אלי, אמנית עמיתה, הפניתי לה גב מתוך אטימות ומורך־לב…

בקוצר רוח חיכיתי לצעדותי היומיות בפארק, בתקווה להיתקל בה ולדובבה, אבל עברו ימים אחדים ולא פגשתיה.

והנה, להתוועדות הבאה של קבוצתנו במתנ"ס הגעתי מוקדם מהרגיל ושאלתי את המדריכה אם קבעה פגישה עם מיודעתה הפסלת. המדריכה שמחה לנכונות שגיליתי, ואמרה שהפסלת תחכה לנו, אמנם, בסטודיו שלה, מיד לאחר ההרצאה.

שיר נשמה יווני בקולה של חאריס אלקסייו, וריח חריף של קטורת קידמו את פנינו בהיכנסנו לסטודיו, ששימש לה גם למגורים. והיא עצמה, מה אומר, היפוכה הגמור של האשה מהפארק: צעירה נאה, פניה העגולות בהירות ומאירות, ותדמית בוהמיינית לה, בטוניקה לבנה ובעגילי חצי־סהר הצמודים לאוזניה, שערה המבריק גולש על כתפיה, ועל אמת ידה מצטלצלים צמידים בצורת דגיגים דקיקים.

וההפתעה הגדולה היא, שכבר ממבט ראשון אהבתי את פסליה: שלוש נשים גדולות, יצוקות ברונזה, ניצבות בעיגול, בתנוחות שונות. לאחת פני ירח בצורת לב, לשנייה נזר עלי דפנה בראשה, והשלישית מניפה את זרועותיה אל־על, ולכל אחת מהן חלל קעור באחד מאיבריה, כקערת מנחה. לאחת בראשה, לשנייה בבטנה ודג מתוח בה לאורכה, והשלישית חלולה באגן הירכיים וחיית פרא כלשהי פוערת לעומתה את מלתעותיה. “אני קוראת לשלישייה הזאת שלוש פנים לאֵלָה'”, אמרה, וסיפרה שאלת השאול מתגלה בשלוש פנים: בדמות סלנה, אלת הירח, בדמות ארטמיס, אלת הציד, ובדמות הקאטה, אלת השאול.

חשתי נהרה, והצבעתי על פרטים שמצאו חן בעיני במיוחד: עיצוב הגב, קימור הברך, קשת הזרועות ותנוחת הראש, והאשה הצעירה הגישה לנו קפה תורכי עם הל בספלים זעירים, וישבנו ושוחחנו שעה ארוכה, על דרכה באמנות ועל המורים שהיו לה, ועל בתי־יציקה של ברונזה שעבדנו אתם גם אני וגם היא, ורשמתי לה את מספר הטלפון שלי והיא שמחה להזמנתי לבקר אותי בביתי. ובכן, אמרתי בלבי, לפחות במקרה זה, טעית בגדול.

ולמחרת, בצעדה היומית שלי, פגשתי שוב את האשה מהפארק. והפעם – הרי לך הפתעה – פסעה שלובת זרוע עם גבר! רחב כתפיים, פנים גדולות, גובה ממוצע, גבר כהלכה! האם הוא אחיה? בעלה? הייתכן שהיא נשואה? עקבתי אחריהם במבטי וראיתים נכנסים למנהרה שמתחת לגשר.

היא עוד תוריד אותו שאולה – אמרתי בלבי.

המלצות קוראים
תגיות