רקע
אידה צורית
שליח־מצווה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: כרמל; תשס"ז 2007

היא, ברוריה, היתה חברתי לטוב ולרע. לטוב, כי יכולתי לדבר איתה כמעט על כל נושא שבעולם, כי היו לה הכישורים המנטאליים לקלוט את הדקויות, שכה חתרתי לבטאן בסיפורי מהחיים. לרע – כי היחסים בינינו לא היו שווים. בעוד אני פיתחתי תלות בחברותי איתה וקינאתי לה כשהתחברה עם אחרים, בסתר לבי ידעתי, שאפילו אם אני חשובה לה, תמיד יימצא לי תחליף בחייה, שכן נשים וגברים כאחד ביקשו את קרבתה, והיא מצאה מקום ותפקיד בחייה לכל אחד מהם. אבל התנחמתי בכך, שאם אין זה בכוחי, הרי אין זה גם בכוחם של ידידיה האחרים לספק לה את מה שהשתוקקה אליו יותר מכול, אותו דבר שנראה היה כי הוא דוחק בה לגלותו, למרות שהיא עצמה התקשתה להגדירו. אך שתינו ידענו שמהותו, אם לומר זאת בלשון הכללה, רליגיוזית.

היא לא הרבתה לדבר איתי על חייה. את בעלה לשעבר, שהתגרשה ממנו זמן קצר אחרי לידת בתם ונפטר חודשים אחדים לאחר מכן, לא הזכירה, וכל שנודע לי עליו, שהיה כימאי ואלכוהוליסט. וכיוון שהעדיפה פגישות בבתי־קפה ולא הזמינה אף פעם אל ביתה, לא הזדמן לי לפגוש את בנה אלא פעמים ספורות, וסיפרה לי שהוא חייל בשירות סדיר, ואחרי ששוחרר, סיפרה שהוא לומד בטכניון ומתגורר בחיפה. וכששאלתיה על בתה, אמרה ש“יש בעיות” ולא פירטה. אך יום אחד פגשתיה ברחוב, שלובת זרוע עם הילדה, בלונדית גבעולית, עיניה פוזלות ורגליה הדקיקות מסתבכות בלכתה, והילדה צחקקה ואמרה: אני רזיה, רזי־לי רזי־לי, אני הסוד של אלוהים… היא היתה אז כבת חמש־עשרה, ובפגישתנו הבאה סיפרה לי ברוריה, מיוזמתה, שהילדה סובלת מ“פיגור קל”, וכמה מוזר, אמרה, שהיא חולמת לעלות על קברי צדיקים…

במשך השנים ראיתי את ברוריה שרויה באי־נחת, למרות שוחרי קרבתה הרבים, וידעתי שבחיפושיה היא מגששת כעיוורת לארבע רוחות השמיים, בקדחתנות, כמתוך בולמוס. שאלתי את עצמי מה היא מחפשת. עיר מקלט רוחנית? שכאשר יסגרו עליה הקירות ולא יישאר עוד חריץ לראות בעדו קרן אור קלושה, כשתהיה לכודה במלתעות המועקה. והפניקה ותשווע לתשובה “מעבר”, להשליה שהיא שומעת הד העונה לתפילותיה – תענה לה משם בת־קול של תקווה?

כך או כך, באותם הימים שפגשה אותו, המציאות שחייתה בתוכה עד אז היתה לה לזרא.


הוא היה צעיר מזוקן, כחוש, כפוף מעט, תווי פניו דקים ועדינים, ואלמלי זקנו הגדל פרא, שטשטש את קווי המתאר שלו, יכול היה להיחשב נאה. אני וחברתי היינו נפגשות איתו אחת לחודש בשיעורי הקבלה המתקיימים במתנ“ס השכונתי שלנו, שגם אני וגם חברתי התגוררנו בסמוך אליו. הקפדנו להגיע בזמן לשיעורים, לפני בוא הרב, והתיישבנו בשורות הקדמיות, בעוד הוא, הצעיר המזוקן, היה מגיע באיחור־מה ומתיישב בספסלים האחוריים, ויצא לנו לראותו רק בסופי השיעורים, כשהיינו עוברות ליד מושבו בצאתנו מן האולם. אני הבחנתי בו לפניה: ישב מכווץ במקומו, זקנו הארוך נוגע־לא־נוגע בכותונתו הלבנה וכיפה סרוגה גדולה מכסה את שערו השחור. הוא נענע לחברתי בראשו לשלום – לה, לא לי – ועיניו הכהות, הערניות, מתמקדות עליה ועוקבות אחריה בדריכות, תובעות במפגיע את תשומת לבה. לא עבר זמן רב, והבחור עשה לו מנהג לשלשל לתיבת הדואר שלה, בכל מוצאי שבת, עלוני בית־כנסת: קצת פוליטיקה דתית־לאומית, קצת דרוש של רבנים וקצת סיפורי חסידים ודברי חכמים. מאז היה מתקיים ביניהם תמיד אותו ריטואל עצמו: היא מודה לו על “דפי בית־הכנסת” השבועיים שהכניס לתיבתה, והוא מנסה לעכב אותה, לכפות עליה שיחה כלשהי; שואל מה ב”דפים" מצא חן בעיניה במיוחד, מה, להבנתה, המוסר השכל של סיפור חסידי זה או אחר, ושאל מה דעתה על דרשת הרב החב"דניק או הברסלבי, והיא התלבטה מה תשיב לו, כי רוב החומר שנדפס בעלונים ההם נראה לה תעמולתי מדי, דוחה, לדבריה, “אנשים חושבים”, אבל ביקשה לא לצערו, והצביעה רק על היפה והמעניין בעיניה, והוא התעודד מכך והמשיך להעביר לה את כל הדפדפים הללו גם בשבועות הבאים.

כשמתח את השיחה מעבר למידה, באתי לעזרתה, והאצתי בה לצאת עמי החוצה, והיא הודתה לו על טרחתו למענה ונפרדה ממנו, וכשנסגרה אחרינו הדלת, הודתה גם לי, שחילצתי אותה מעונשו של זה. אבל ראיתי שפניה מעוננות, והתבצרה בשתיקה. כשניסיתי להפר את האלם בינינו באמירה כלשהי, הגיבה בהברות קצרות ולא מחייבות, וכשנפרדתי ממנה והמשכתי ללכת עוד רחובות אחדים עד ביתי, שאלתי את עצמי מה בבחור הזה מטריד אותה כל־כך.

“מה עניין הוא מוצא באחת כמוני, אם לבן בגילו, גרושה החיה חיים חילוניים למהדרין?”, שאלה אותי יום אחד.

וגם אני תהיתי בלבי, אם בזכות היותה “אשה כותבת”, כפי שכינתה את עצמה (היא בעלת תואר בפילוסופיה של המדע, פרסמה מסות בנושאים הנוגעים לתחומה, ותרגמה לפרנסתה חומר מדעי), הופקד הוא, מטעם מרכז דתי כלשהו, “לטפל” בה אישית, לרתקה לעניינם, ולרתום את כשרונה ואת קשריה לצורכי תעמולתם, אפילו לא יצלח בידם להחזירה בתשובה ממש. ושאלתי את עצמי, אם הבחור, שהציג את עצמו בשם אילן וסיפר שהוא עצמו חוזר בתשובה, מחויב לפני מישהו, גבוה ממנו בהייררכיה של אותו מרכז דתי, בדין וחשבון עליה, ואם הדריכוהו לנהוג בה באורך־רוח, בזהירות, שמא תיחשב להיטותו להשפיע עליה כניסיון להעבירה על דעתה.

האם היא “הפרויקט” שלו? – שאלתי את עצמי.

באחת הפגישות החטופות הללו בין חברתי לבין אילן זה, הזכירה לתומה רב מסוים, שבעבר שמעה את שיעוריו והיא מעריצה מושבעת שלו, והסתבר שגם אילן הכירו, ושוחחו על הרב הזה, ומאז התחיל להמציא לה את לוח הזמנים והמקומות בהם מרצה אותו רב, ומדי פעם היה מציע לה להסיעה במכוניתו להתוועדויות עמו בכל חלקי הארץ, מחברון ועד קדומים, ומשנוכח שאינה נוטה להתרחק ממקום מגוריה, דיווח לה על התכנסויות במקומות קרובים יותר, אבל לפי מיטב ידיעתי, אף פעם לא נענתה לו והגיעה לכל מקום בכוחות עצמה.

מדי פעם ביטאה באוזני את חששותיה מפני חיזוריו התובעניים מדי של אילן, ואמרה בלחש, כלואטת סוד, שעליה להיזהר לנפשה, כי יום אחד היא עלולה להישאב בעל־כורחה למקום שאין ממנו חזרה, ותמצא את עצמה משועבדת. “אשה שנשבתה”, אמרה. תמהתי אם כוונתה לחיים הדתיים“, והיא חייכה בעגמומיות ואמרה: “את הרי יודעת שלא הכול בשליטתנו”. וכשהתקוממתי על כך וטענתי שבמקרה הזה, לפחות, הכול תלוי בה, המשיכה לחייך במסתוריות ולא אמרה דבר. צר היה לי לראות באיזה מאמץ עילאי היא מנסה להיתלש מהבחור המשונה הזה כדי להותיר לעצמה את מרחב המחיה שלה, שהוא כה הכרחי לקיומה הרוחני. וחשבתי בלבי שכוחות הנפש שהיא משקיעה במאמץ שלא להיסחף ל”תוכנית", שעל־פי השערתנו נתוותה לגביה על־ידי אילן ושליחיו, מחניקים את הגעגועים האמיתיים שהיו לה למסגרת רליגיוזית “אותנטית”, כדבריה, תומכת, כזו התואמת את אישיותה.

בינתיים נסעתי אני לארצות־הברית במסגרת קשרי המקצועיים עם אחת האוניברסיטאות שם, ונעדרתי מן הארץ שני סמסטרים.

וכשחזרתי, דבר ראשון התקשרתי אליה. וענתה לי בקול בהול, שאלה לשלומי, שאלה איך היה באמריקה, אבל דיברה בחיפזון, בקוצר רוח, ולא יכולתי שלא להבחין, שהיא מעוניינת לסיים את השיחה מהר ככל האפשר. שאלתי אם לא נוח לה לדבר עכשיו ואם תעדיף שאצלצל מאוחר יותר, אבל היא מלמלה “לא, לא… זה בסדר…”, וכשביקשתי לקבוע מועד לפגישה, גמגמה משהו על כך שהיומון שלה אינו בהישג ידה ובעל־פה אין היא זוכרת את התחייבויותיה, ואמרה שתטלפן אלי.

משלא התקשרה במשך כל השבוע וגם לא בשבוע שלאחריו, מחלתי על כבודי וטלפנתי שוב אליה, אבל הפעם ענה לי קול של גבר, וזיהיתי את קולו של אילן. היה מנומס ביותר, אמר שחברתי איננה בעיר והוא אינו יודע מתי תחזור, והבטיח למסור לה שטלפנתי.

מאז לא שמעתי דבר ממנה. וכשהתעניינתי אודותיה אצל מכרינו המשותפים, סיפרו לי דבר תמוה ביותר, על “פרשה” שהיתה, כביכול, בין חברתי לבין איזה בחור חרדי, חוזר בתשובה, צעיר ממנה בהרבה, ואמרו שכבר עמדו להתחתן, אבל יום אחד פרסמה ברוריה מודעה בעיתון החילוני, שהיא ומשפחתה שמחים לבשר לעולם על אירוסי בתה רזיה עם אותו בחור חרדי עצמו, ששמו אילן משהו… והוסיפו כלואטי סוד: “את יודעת שהנערה מפגרת”.

והנה, כשנכנסתי יום אחד לסניף הדואר שלנו, הבחנתי, מבעד לתור הארוך, בברוריה ובבתה. הילדה גבהה והזדקפה, מאז שראיתיה לראשונה, שערה הבלונדי הרך והמבריק נאסף במקלעת פרחונית, והפזילה בעיניה הוסיפה לה חן נשי מסתורי. ברוריה ניסתה להסתתר מפני מאחורי גבותיהם של העומדים בתור, אך אני ויתרתי על תורי וארבתי להן ליד דלת הכניסה. ואמנם, כשיצאו מהאולם ונתקלו בי וברוריה נוכחה שאין לה מנוס מהפגישה אתי, הושיטה לי את ידה ואמרה: מה שלומך ? את מכירה את רזיה… – כן, אני זוכרת אותך, צחקקה הנערה, את רוצה לשמוע חידה? – בוודאי, עניתי מסוקרנת. – בפעם אחרת, האיצה בה ברוריה, עכשיו אנחנו ממהרות… אבל הילדה הפצירה בה וברוריה אמרה במבוכה: טוב, אבל רק חידה אחת…

– מי נפל לבור ונשכה אותו חולדה? – שאלה הנערה, ומשהיססתי בתשובתי וברוריה משכה אותה בידה ללכת, קראה לעברי: מי שמבטיח ולא מקיים!

אכן, אמרתי בלבי, אילן זה מלעיט את ארוסתו בסיפורים מן המדרש.


ועכשיו, סיפרו יודעי דבר, נרתמה ברוריה “לחיים הדתיים”, וכל השלושה עברו לחיות ביישוב קהילתי במבואות ירושלים.

המלצות קוראים
תגיות