לא היה לי שום סיכוי אצלה, אצל המזכירה של רופאת השיניים שלי. ככל שהשתדלתי, ההתנגשות בינינו היתה בלתי נמנעת. והנה, רצה הגורל, ובזכותי פקד את הבחורה הגולמנית והדוחה הזאת מזל לא־ייאמן.
היה זה בחודשי הקיץ של שנות השבעים המאוחרות, כשהזדקקתי לטיפול שיניים ממושך. הייתי מגיעה למרפאה רבע שעה לפני המועד שנקבע לי, אבל אז כבר המתינו שם כשמונה מטופלים שהוזמנו לפני, התרגלתי לזה. רופאת השיניים שלי היתה מבוקשת מאוד בזכות כישוריה המקצועיים ובזכות אישיותה הנעימה ומסבירת הפנים, והתורים אליה היו ארוכים. אבל מזכירתה היתה בלתי־נסבלת. היפוכה הגמור של מעסיקתה. ובכך סתרה את האמרה השגורה, שכלבו של אדם משקף את טבע אדוניו.
בבואי, נהגתי לשאול את המזכירה מי בתור לפני, וכשהצביעה על מישהו, על גבר קשיש שבהה נכחו, או על אשה צעירה שעיינה בחוברת של נשיונל ג’יאוגרפיק, הייתי נותנת בהם סימנים, ואחר כך מוזגת לעצמי מים קרים מן המתקן שבחדר ההמתנה, שולה מתיקי ספר כיס, מתרווחת במקומי ושוקעת בקריאה, כשברקע בוקע קולו של זמר כלשהו, שלהג קריינית הרדיו משסע אותו מפעם לפעם (כשפניתי אל המזכירה, בלשון רכה, וביקשתיה שתנמיך את הקול ‘רק טיפונת’, נגעה באצבעה בכפתור, אך עוצמת הקול נותרה בעינה) ולאחר כחצי שעה של המתנה הייתי מתנחמת בלבי שהתור מתקצר, כי מאז הגעתי סיימו כבר שניים את הטיפול. אבל, כאמור, ההתנגשות שלי עם המזכירה הזאת לא איחרה לבוא. יום אחד, אני זוכרת, אחרי שכבר המתנתי כארבעים רגע, נכנס זוג, כבני שלושים, אלגנטיים, חייכניים, מוכרים לי מטורי הרכילות, והמזכירה האירה להם פנים, פנתה אליהם בשמם, והם התעכבו קצת ליד הדלפק והתבדחו איתה, וכשהגבר נכנס לשירותים, הסתודדה איתה האשה (אז גם גונב לאוזני שהמזכירה כפתה על עצמה משטר קפדני של דיאטה). כשהגיע תורי, אחרי אם ובתה שזה אך סיימו את הטיפולי, קמתי ממקומי והתקרבתי אל דלת המרפאה, אבל אז פנתה. אלי המזכירה ופסקה בפנים מתקשחות: “עכשיו תורו של הזוג הזה!”, והצביעה על חביביה הידוענים, שהתעלמו ממני ומיהרו להיכנס אל הרופאה וסגרו אחריהם את הדלת. וכשמחיתי: “אבל אמרת לי שתורי אחרי האשה עם הילדה…”, השפילה את עיניה אל מחברתה, והפטירה, כבדרך אגב: “רשום אצלי עוד מישהו לפנייך, אחרי הזוג שנכנס עכשיו”.
קיוויתי שאצליח להעמידה על טעותה: “אמרת לי בפירוש שתורי אחרי האשה עם הילדה, את לא זוכרת?”. אבל המזכירה חזרה בעקשנות: “לא, רשום אצלי שעוד מישהו לפנייך… אחרי הזוג שנכנס עכשיו… הוא אמור להגיע בכל רגע”. עכשיו כבר פקעה סבלנותי. “אילו נאמר לי כך כשבאתי, לא הייתי ממתינה!”, קראתי נרגזת, “יש לי שיעור בעוד שעה, אמרת לי בפירוש…”
אבל המזכירה הכחישה. “אמרתי לך שאַת אחרי הבחור שיבוא עוד מעט”, התעקשה.
לא היתה לי ברירה. חיכיתי עד שיטופלו השלושה שלפני, ואיחרתי לשיעור היוגה שלי.
וזה לא המקרה היחיד. בכל פעם יצא לי להסתכסך עם המזכירה הזאת בגלל עניין פורמלי כלשהו, והסקתי מכך שהיא עוינת אותי, אך תהיתי על מה ולמה. והתנחמתי בכך שגם אל אחרים התייחסה בשרירות לב ובחוסר עקביות, ואת הוראות הרופאה אליה פירשה כרצונה: לאחד היא קובעת תור לשבוע הקרוב, ולשני היא עונה שכל התורים תפוסים לשלושת החודשים הבאים, וכיו"ב. תהיתי מה הקריטריונים שלה. מראהו של הפונה? נעימת קולו? ושמתי לב שאחרי התכתשות כלשהי עם אחד הפציינטים, היא מסגלת לעצמה קול סכאריני וחיוך מתקתק בפנייתה אל הבא אחריו.
היה אז קיץ, כאמור, והמזכירה נהגה לכוון את המזגן למקסימום של קור, וכשמטופלת זקנה טענה בשפה רפה שהיא קופאת, וגם אחרים הצליבו את זרועותיהם על חזם להתחמם, חייכה המזכירה בחביבות מעושה ואמרה: “מה פתאום קר, חם פה נורא!”
היא היתה אז כבת שלושים, עורה לבן כשל לבקנית, מבנה גופה מגושם וגולמני, שערה הג’ינג’י הקצר מסולסל כצמר פלדה, מבטה אטום. היתה חסרת גמישות או ליטוש, ועל פי התנהגותה יכולה היתה להיחשב “מקרה גבולי”. מה גם, שמתח העצבים שלה, על סף היסטריה, רמז על התפרצויות לא נשלטות.
במרפאה הקטנה והדחוסה, שרבים צבאו על פתחה, במרפאה שלה, כביכול, היא שלטה בעריצות ובנוקשות, אך כשגילויי הגיונה הרופף והתנהגותה הלא־רציונלית עוררו תשומת לב, היתה מתבלבלת, ומגששת את דרכה חזרה, אל סוג של התקשרות עילגת מחודשת.
ובאשר לי, האם היא חשה ש“קלטתי” אותה, ומכאן נבעה עוינותה כלפי?
והנה, המזכירה המסורבלת וסרת הטעם הזאת של רופאת השיניים שלי, זכתה בבעל נפלא – בזכותי! אני היא שהבאתי לה את מזלה!
אבל עלי להקדים ולספר על ג’ונה אליסון, “המלאך” כפי שכיניתיו, שהדבר היחיד המשותף בינו לבין אשתו לעתיד, היה שערם המסולסל כשל כבש. שלה אדום, ושלו צהוב. אבל בניגוד גמור אליה, גופו היה אתלטי וגמיש, פניו נוהרות, ומבטו הרך והלטפני הביע כובד ראש ושובבות נערית גם יחד. אף כי, מוזר בעיני, שכשראיתיו לראשונה לא עורר בי תשומת לב מיוחדת. צעיר גרמני ממוצע, חשבתי בלבי. היה זה בנסיעה באוטובוס בארצות־הברית, “אוטובוס הדמים”, כינתה אותו העיתונות המקומית, שהתהפך בדרכו לספיידר־רפידס שבמדינת איובה, ואני נפצעתי שם והובהלתי לבית החולים הקרוב יחד עם יתר הפצועים, אך ג’ונה יצא שלם מהתאונה הזאת. קודם לכן, שמעתי אותו מדבר גרמנית עם איזו תיירת, מה שהטעה אותי לחשוב אותו לגרמני. אך מאוחר יותר התברר לי שהוא אמריקאי.
הדבר קרה כאשר הייתי בדרכי לאוניברסיטת איובה, להשתתף שם בקורס למורים מארצות שונות בעולם, ובמקום להגיע אל יעדי במטוס גמדי דו־מנועי משדה התעופה בשיקאגו, העדפתי לעשות את הנסיעה הזאת באוטובוס. והנה, מסיבה לא ברורה, התהפך האוטובוס שלנו ליד עיירה קטנה בשם גריסון (הדבר עורר סנסציה בכל האזור. מעולם, נאמר לי, לא זכורה להם תאונת אוטובוס באזורם), וג’ונה, בחור זר לי לחלוטין, שעלה לאמבולנס עם הפצועים, שמע שאני זרה ואין לי קרובים ומודעים באזור הזה, בחר להקדיש לי את תשומת לבו. בנועם הליכותיו, בעדינותו וברגישותו, קנה את אמוני, ולא מש ממיטתי בבית החולים יומיים רצופים ודאג שם לכל צרכי, עד שהתברר שפציעתי אינה אנושה ואוכל להחלים גם תוך כדי לימודי באוניברסיטה; ולבני משפחתי בארץ הודעתי על התאונה רק אחרי שהשתחררתי מבית החולים וג’ונה ליווה אותי לקמפוס.
הוא היה אז בן תשע־עשרה, וסיפר לי שאביו כומר קתולי שהיגר עם משפחתו מגרמניה אחרי עלות הנאצים לשלטון, והתיישבו בטנסי, ואחרי מות אביו עבר עם אמו ללואיזיאנה. הוא עצמו עבד שם בחוות דגים, עבודה קשה של שמונה שעות ביום, אך אהב את העבודה הזאת, ובשעות הפנאי שלו סייע לזקנים ולנכים. כשנפרד ממני בקמפוס, הזמנתי אותו לבקר אצלנו בארץ והוא רשם את כתובתי, וכעבור שנים אחדות, באותו קיץ שהייתי טרודה בו בטיפול בשיני, הגיע ג’ונה לארץ מטעם ארגון “כפרה”, שתעודתו לכפר על פשעי הנאצים על־ידי עבודה בהתנדבות עם ניצולי שואה (כדי להצטרף לאירגון הזה היה עליו לקבל דרכון גרמני והוא ניצל לשם כך “זכות אבות” שלו). הוא קבע את מגוריו בירושלים ועבד שם במוסד סיעודי כלשהו, אך מדי פעם הגיע אלינו לתל־אביב, ובאחד מביקוריו אצלנו נתקף כאב שיניים, והפניתי אותו אל הרופאה שלי, אך הזהרתי אותו מפני המזכירה שלה, שקראתי לה “פגע רע”.
מה אומר ומה אגידה! הבחורה הזאת, המזכירה המוגבלת והאנטיפתית של רופאת השיניים שלי, ניצחה אותי בגדול! מרגע שנתנה את עיניה ב“מלאך” שלי, בג’ונה, היא לא הרפתה ממנו; הבחורה הזאת, קשת התפיסה, קלטה בחוש איך תוכל ללכוד אותו בחרמיה:
הוריה ניצולי שואה, והיא עצמה, דור שני של ניצולים, כמעט נכה, מקרה גבולי, בגלל ניסויים גנטיים שערכו הנאצים באמה, ובלידתה נאמר להוריה שיש להם תינוקת עם תסמונת דאון. אבל הם סירבו למסור אותה למוסד וטיפלו בה במסירות בביתם, והתוצאה המוצלחת היא עדות לכך שניצחו. בתם ניצלה בעור שיניה מהסטיגמה של מפגרת. יצאה אדם נורמלי!
ואילו הוא, ג’ונה, בעל הלב החומל, ועם נביעת הרחמים הגואה שלו והצורך הנפשי העמוק “לכפר”, נלכד, אמנם, ברשת קורי האשמה שטוו סביבו, היא והוריה, שלא מדעת (איך יכלו, המסכנים, לעמוד מנגד, כשאושרה של בתם היחידה, שהאשימו את עצמם באומללותה, מונח כאן על כף המאזניים?) – ונשבה על־ידיהם.
ג’ונה התחייב כלפי ארגון “כפרה” להישאר בארץ שנה שלמה, אבל לה, למזכירה, היו תוכניות אחרות בשבילו. היא רצתה לנסוע איתו לאמריקה, להתחתן איתו שם (היא מבוגרת ממנו בחמש שנים) ולחיות בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. והיא השיגה את מבוקשה.
איך? בכוח שרידותו של החלש? בערמומיותו של המוגבל? בדרך שבה הבלתי־נחפץ מכשיר למטרתו את כל האמצעים?
ממסיבת האירוסין שלהם בבית הוריה נעדרתי בתירוץ כלשהו.
במכתביו המעטים שכתב לי ג’ונה מלואיזיאנה, סיפר שאשתו עובדת כשיננית אצל רופא שיניים אחרי שעברה שם קורס, ואילו הוא לומד מנהל עסקים. במחשבה ראשונה, קשה לתאר מקצוע שמתאים לו פחות, אבל במחשבה שנייה, נועם הליכותיו, כוח השכנוע שלו, והאמון שהוא מעורר אצל אנשים, עשויים להיות לו לעזר במשלח־ידו זה.
ומה שנוגע אלי, אם התנאיתי בלבי אי־פעם, שהמזכירה של רופאת השיניים שלי אינה “משיגה” טיפוס כמוני, ואילו אני “קולטת” אותה ולכן היא עוינת אותי, העובדות הוכיחו שההיפך הוא הנכון, וידה היתה על העליונה לאורך כל הדרך. בין שתינו – אני היא זו שנותרתי עם קוצר השגתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.