רקע
אידה צורית
מסֵכַת מוות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

היינו משפחה לא־תקנית. לפני שנים אחדות חָלקנו, אחותי, אני, ודודנו, אח אמנו, דירה ישנה, רחבת ידיים וגבוהת תקרות, בלב תל אביב, אותה ירשנו מהורינו. לכל אחד מאתנו היה חדר משלו, והסלון והשירותים היו משותפים לשלושתנו. אבל לדודנו, צייר במקצועו, היה גם סטודיו על הגג, ששימש פעם חדר כביסה לכל דיירי הבית, ועם עלותו לארץ, בשנות החמישים המאוחרות, משנכנסו לשימוש מכונות הכביסה הביתיות וחדרי הכביסה נותר מיותם, התקינו אותו הורינו למגוריו. מתי־שהוא, בשנות השבעים, ניסה דודנו את מזלו בלונדון ונשאר שם כשנתיים, ואחרי מות אבינו, חזר לארץ ונכנס להתגורר בדירת הורינו, בעוד חדרו שעל הגג משמש לו סטודיו.

אחותי היתה גדולה ממני בשנה וחצי, והיה בינינו דמיון פיסי ניכר. שתינו היינו גבוהות, ופני־העז המוארכות שלנו, שנחשבו “מעניינות”, הכתיבו לנו תספורת פוני, אך אחותי היתה רזה והקפידה על הופעה אלגנטית למופת, בעוד אני נטיתי להשמנה ולבושי ה“אתני” היה זרוק משהו. ותכונותינו תאמו במידה רבה את סגנון לבושנו. אף אחת מאתנו לא נישאה. אחרי שסיימנו את שירותנו הצבאי, רכשו הורינו שתי דירות בנות חדר וחצי לכל אחת מאתנו, ועד שנפטרה אמנו ניהלנו חיים עצמאיים. אחותי היתה שקועה בעבודתה החינוכית, תחילה כמורה ביסודי, ואחר־כך כמנהלת באותו בית ספר שבו לימדה, וכשמשרד החינוך צירף יחד שני בתי ספר והיא נותרה ללא משרה, יצאה לפנסיה מוקדמת, והתמסרה לתחביבה מאז ילדותה: ייבוש פרחים. היתה יוצאת במכוניתה אל מחוץ לעיר, חוזרת עם זרים של פרחי שדה וקוצים ומייבשת אותם באלבומיה. על המדף בחדרה נערמו עשרות אלבומים כאלה. ואילו אני עבדתי כעורכת בהוצאת ספרים, עד שנהייתי עצמאית.

במותה, ציוותה אמי את דירתה לבנותיה, בתנאי שלא ננשל ממנה את דודנו, והוא יוכל להמשיך להתגורר בה ללא תשלום כל זמן שיחפוץ. היום אני מתקשה להבין איזו רוח עיוועים בלבלה את דעתנו וגרמה לנו לפעול בניגוד למיטב שיקולינו, כשמכרנו את דירותינו והעתקנו את מגורינו לבית אמנו המנוחה. אבל אין אדם נתפש על צערו, ובאותה תקופה היינו שתינו שקועות בצער. אשה אשה וצערה.

עלי לספר משהו על דודנו. על הרושם הראשון שלי ממנו, כילדה, כשרק הביאו אותו הורינו אל ביתנו ישר משדה התעופה, וסיפרו ששרד את השואה בזהות של גוי פולני. בעיני ה“צבריות” הוא נראה אז “גלותי” ללא תקנה. ביישן קיצוני מצד אחד, ובוהמיין פולני הלוקה בפרצי וכחנות טורדנית מצד שני. קומתו היתה ממוצעת, ראשו גדול וסימטרי ותווי פניו כמגולפים, שערו הבהיר גולש על מצחו ועל אוזניו בסגנון שהקדים את ה“ביטלס”, וחליפת הפסים המיושנת שלו היתה תלויה עליו ברישול. אבל סימן ההיכר שלו היה מטפחת הבוקרים האדומה הקשורה לצווארו, מהודקת בסיכת נחושת דמוית מגל, מטפחת זאת לא משה מצווארו, והתגנדר בה כשצייר בסטודיו, וכשהסב אל שולחנו הפינתי בבית הקפה השכונתי שלנו על בקבוק בירה באדווייזר", והקצף גולש מכוס הקינג־סייז שלפניו, וגם באירועים משפחתיים חגיגיים בצבץ אודם מטפחתו המשולשת מבעד לז’קט הרפוי, על רקע חולצתו המבהיקה, שעוזרת הבית שלנו השקיעה בעמלונה ובגיהוצה את כל חיבתה אליו. היתה לו קולקציה שלמה של מטפחות כאלה, בגדלים ובגוונים ובהדפסים שונים והיה שולף אותן, מקופלות למשעי, ממגירת ארונו בהחלטיות ובמיומנות, בהתאם לנסיבות.

דודנו הוא אשף הרישום והצבע, ובנקל יכול היה להרוויח את לחמו מגרפיקה, או מהוראה, אלמלי עקשנותו להקדיש את חייו אך ורק לציור; ומאמנותו בלבד התפרנס בדוחק רב. הוא צייר בעיקר פורטרטים, שלא ניתן היה לטעות בזהות המודלים החריגים שלו, אך סגנונו הגרוטסקי הנועז, שגילה טפח מביך באופיים ובאישיותם, היה בעוכריו, וההזמנות לפורטרטים אצלו התמעטו, גם בשל מעמדו בקרב ה“בראנז’ה”, מבקרים ואוצרים ובעלי גלריות נחשבות, שנפגע במשך השנים עקב סגנונו “המיושן” – ניגודה הגמור של “דלות החומר” – אך גם בשל אישיותו הבעייתית, אדם מופנם הסומך רק על עצמו, ועם זאת, דעתן־פולמוסן שנזקק לחברת אנשים ולהכרה.

מלחמותיו של דודנו עם נושאי דגל הקדמה באמנות החלו כבר בעיר הולדתו, וארשה, כשמרד במורהו הכריזמטי, צ’מינסקי, מבית מדרשו של קזימיר מאלביץ', הסופרמטיסט הרוסי הנודע, שהטיף לצורות ציוריות מופשטות המבטאות תמצית של תפישה רוחנית, כגון ריבוע לבן על רקע לבן, צ’מינסקי, שהיה גידם, נחשב לגדול ציירי פולין בין שתי המלחמות, ודודנו, שבלט בכשרונו הווירטואוזי, היה תלמידו המובהק, עד שהתקומם עליו ועל סגנונו הגיאומטרי, כשהכריז על עצמו שהוא צייר ולא גרפיקאי (ברגע של חולשת דעת, הודה בפנינו, אחייניותיו, שהערה אנטישמית ארסית שפלט צ’מינסקי בכעסו, היא שגרמה לו לחתוך סופית את יחסיו עמו, ומאוחר יותר, התנתק כליל גם מסגנונו). מורה דגול זה הקנה לו את מיומנותו ברישום, וטכניקות בצבעי שמן ואקוורל ובליטוגרפיה, ומאשתו הפסלת, “המטורפת”, של המאסטרו, למד דודנו לצקת מסכות־מוות – זה גם הדבר היחיד שהיה מוכן לעשות תמורת כסף, חוץ מציור – והאווירה האידיאליסטית־אוטופיסטית ששררה בסטודיו שלהם עיצבה את אישיותו ונטעה בו רוח מרדנית לכל ימי חייו. הוא, אמנם, לעג לאלמנט האוניפורמי החוזר לעייפה בעבודותיו של מורהו – צ’מינסקי טען שקונפליקט באמנות הוא מקור כל הרע – אך המשיך לראות את עצמו כמבטא את רוחה האמיתית של המהפכה באמנות. “ציורי נחפרו ממעמקי נפשה של המהפכה”, אמר, והוסיף בצחוק חידתי: של המהפכה כמטאפורה, כמובן".

הדימוי “חפירה” בא לו, כמדומה, מאשתו הפרודה, ריטה, ציירת פולנייה, שהיה נשוי לה שנתיים, ונשארו ידידים, ששוטטה ברחבי העולם צמודה למשלחות של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים פיסיים, החופרים קבריי אחים עלומים וחוקרים בהם גולגלות ושלדים של מי שנחשבו “אויבי העם”, בארצות שבהם מתקיים משטר רודני, וריטה תיעדה את ממצאיהם באמצעות ציור (האם קברי האחים של אלפי יהודים מתקופת השואה בארצה, פולין, הציתו בה את הזיקה לנושא?). בדירתנו היו תלויים כמה מציוריה המקאבריים, בעלי כותרות פואטיות־דרמטיות, שציירה בארצות דרום אמריקה, באל־סלוודור ובארגנטינה בעיקר, בצבעי גיר עזים, שובי עין, של כחול אולטרמרין וסגול וירוק בקבוק ובורדו, מרוחים בשכבות עבות על גבי נייר, ואפשר היה לזהות בהם דמויות שלדיות לבנות אפורות, בתנוחת שכיבה. ריטה התארחה בביתנו כשהגיעה לאזורנו במסגרת פעילותה בארגון זכויות האדם, והתרשמנו שהיא צעירה אך מעט מדודנו, נאה, שמורה היטב, מסויגת וקפואה; אך כששאל אותנו דודנו מה דעתנו עליה, ואני העזתי לומר שהיא נראית לי פריג’ידית, פרץ בצחוק אדיר ומלמל: “זה לא… זה לא…”. והוסיף בכובד ראש, כשהוא מציץ אל אחותי: “אבל נכון שהיא מין צמח אל תיגע בי… ומעניין שאין בכך סתירה”. וכשאחותי הסמיקה והשפילה את ראשה, והחלה למולל באצבעותיה פקק של בקבוק שהתגולל על השולחן, תהיתי בלבי אם יש איזה סוד בין השניים האלה שאני אינני שותפה לו. שהרי שתינו הערצנו את דודנו, והתבדחנו, בינינו לבין עצמנו, שאנחנו קצת מאוהבות בו; אם כי, שמתי לב, שתוך כדי התבדחות, הסתמנה עווית קלה בשפתיה של אחותי.

מה הפלא? דודנו נחשב לאהוב הנשים, נשים, במנעד רחב של גילים, היו מתאהבות בו ונטפלות אליו, והוא, ג’נטלמן פולני נעים הליכות שכמוהו, לא מצא כוח בעצמו להיפטר מהן. אך לזכותו ייאמר, שמתוך התחשבות ברגשותינו, מעולם לא הביא את אהובותיו לדירתנו, וגם כשדגמנו לו בסטודיו שלו, והן מעורטלות כתף או שד, לא נעל אחריו את הדלת. לא נותר לנו אלא לשער שתינה איתן אהבים בביתן, או בטיולי סופשבוע מחוץ לעיר, ואמרנו זו לזו שדודנו חש בקנאתנו, והוא משתדל שלא ללבותה.

בכל פעם שהיה דודנו שוהה מחוץ לבית, היתה גם אחותי נעלמת לימים אחדים. התלבשה ב“בגדי הספארי” שלה, מכנסי ברמודה, כותונת גברית לבנה וכובע קש רחב שוליים; במזוודת גלגלים קטנה קיפלה חליפה אלגנטית, נעלי עקב ופריטים אישיים, ששימשוה לשהיית לילה או שניים ב“צימר” כלשהו, העמיסה על כתפה את האוגדן הגדול לאיסוף הצמחים לייבוש, והודיעה שהיא יוצאת לסיור טבע בנגב או בגליל.

כשחזרה הביתה, דבר ראשון נתנה בי מבט שואל, לראות מהבעת פני אם דודנו בבית. וכשגילתה שעדיין לא חזר, קפאו פניה, הטילה את חפציה על מיטתה, התפשטה והתקלחה במהירות ובעצבנות, וכשנכנסה למטבח ושאלתיה. אם תאכל ארוחת ערב, החוותה בידה לשלילה, והחטיפה לפיה בחיפזון, בעמידה, חלב עם ביסקוויטים, או קרקרים עם גבינה צהובה, ואחר־כך הסתגרה בחדרה עד הבוקר.

עכשיו, אחרי שכבר הכול מאחורינו, אני נזכרת בכל מיני אפיזודות הקשורות בה ובדודי. הנה, מקרה שאירע: אחותי חזרה נרעשת מהספרייה הבריטית, שהיא ודודי נהגו לנסוע אליה במכוניתה כדי להחליף ספרים, וכששאלתיה איפה הדוד, אמרה שנעלם לה, וסיפרה בקול בהול, כאילו צרה גדולה התרגשה עליה, שהיתה שם איזו אשה, והוא הסתלק איתה… וכשניסיתי לומר שאין בכך שום דבר יוצא דופן, דפקה בזעם על השולחן וצעקה: “אבל כרטיס הספרייה היה אצלו! ובגללו החניתי את המכונית במקום אסור! והחוצפה הזאת, להסתלק בגניבה, בלי שום הסברים!” ורק אחרי שהתיישבה, ולגמה מן המים הצוננים שהגשתי לה, ונרגעה מעט, גוללה את העובדות כסדרן. תחילה, סיפרה, התעכב דודנו ליד הדוכן של הספרנית להתבדח איתה, כדרכו, והיא עצמה ניגשה לאחת האצטבאות לחפש ספרים. משסיימה לבחור ונטלה ככל המגיע לה, הבחינה בו שהוא משוחח בעירנות עם איזו אשה שראתה אותה רק מגבה, אך שמה לב לשכמייתה הסגולה, ששיער בצבע תפוז גולש עליה בשפע מחציף, והיא מנפנפת בו “בקוקטיות מגעילה”. לא רצתה להפריע לו, אמרה, אז התיישבה ליד השולחן ועיינה במגאזינים והמשיכה לארוב לו, ומדי פעם העיפה מבט לעברו. אך הוא נראה משועשע בחברת הגברת הזרה, אמרה, צחק עמה כמיוחם, אחז בזרועה, ובשלב מסוים, כשנשאה אחותי את עיניה אליהם, לא ראתה אותם עוד. הלכה לחפש אותו בין שבילי המדפים ובחדר הקלטות, סיפרה, וכששאלה עליו את הספרנית, אמרה לה שראתה אותו יוצא החוצה עם איזו אשה. שאלתי את אחותי איפה הספרים שבחרה, כי תמיד נמצא ביניהם גם איזה ספר בשבילי, ואמרה שבחפזונה להסתלק משם, השאירה את הספרים על הדלפק של הספרנית.

כשנשמע קול חריקה בחור המנעול, ושיערנו שממפתחו של דודנו, רצה אחותי אל חדרה והסתגרה שם. וכשנכנס ושאל עליה, אמרתי לו שהיא כועסת מאוד, ומוטב להניח לה עד שתירגע. דודי התנצל, ואמר שאיזו אשה עיכבה אותו לשיחה, ואפילו אינו יודע מי היא. לא עניתי, אך הוא קלט את מבטי הספקני, והתפרץ: “כבר היא חושדת!” (“היא”, אמר, לא “את”), אבל בלם את עצמו, ועלה לסטודיו שלו, וכשיצאה אחותי מחדרה בדרכה למקלחת, ראיתי שעיניה אדומות ופניה נפוחות. חשבתי בלבי שתגובתה למקרה השולי הזה היא מעבר לכל מידה. ובושתי בעצמי שאני רואה אותה בכך.

מקרה אחר שהייתי עדה לו: יום אחד נפצע דודנו בפרק ידו כשצייר בסטודיו שלו וביקש ממני לחובשו, אך משהדימום התגבר, הציעה אחותי להסיעו במכוניתה למחלקת תאונות בזמנהוף, ואני הצטרפתי אליהם. באכסדרת המרפאה המתינו אנשים רבים, ובעוד אחותי ודודי ממתינים לתורם, ניגשתי אני למשרד להירשם. כשחזרתי אליהם ונדחקתי להתיישב לידם, התפרצה עלינו איזו אשה משורת הממתינים שמולנו: “תראו את השלישייה הקדושה הזאת! פתאום הוא כבר לא מכיר אותי, האדון הצייר הזה! הסנוב הפולני הזה! מרים את האף, הנואף הזה!”. אשה גבוהה היתה, גוף אתלטי, גֶרמי מעט, שיער קצר, מסולסל, שזור שיבה, והיתה סמוקה מכעס.

“סליחה, אתם מכירים?”, שאלה אחותי את הזרה בקול המנהלת הסמכותי שלה.

אבל דודנו קד קידה כלפי הזרה, וצחק ואמר: “סליחה, סליחה, שלום! שלום וברכה!”. ואז נקרא דודי אל הרופא ואחותי דחקה אותו בגבו שיזדרז להיכנס לחדר, ואני ניגשתי לתפוס תור בבית המרקחת, למקרה שנזדקק לתרופה כלשהי. אך הזרה עקבה אחרי ונעמדה לצדי, ודיברה אלי כאילו היינו מכרות ותיקות, בקול שורטני, היסטרי, סיפרה שהיתה דוגמנית של דודי והוא “ניצל” אותה, “אבל סלחתי לו, מחלתי לו”, אמרה, “אז לפחות שיאמר לי שלום כשאנחנו נפגשים”, והמשיכה לדבר בקול רם, מתעלמת מסקרנותם של הסובבים, פניה מרות ועווית של עצבנות בכתפיה, סיפרה על סכסוך מתמשך שלה עם קופת חולים, התאוננה על התורים הארוכים ועל הבלגן בתיקים ובניירת, ואמרה שהוריה דיכאו את נטיותיה האמנותיות ושיסו בה את אחיה, ועכשיו כולם ברוגז איתה ואין לה נפש קרובה בעולם. לפרנסתה היא עובדת כדוגמנית, אמרה, אך היא רואה זאת כבגידה בכישוריה ובייעודה, כי ראשה מתפוצץ מרעיונות, איך לפתור את בעיית העוני בארץ ואת הסכסוך הישראלי־ערבי וכו'. שטף שיחתה נקטע רק כשחזרו אחותי ודודי מהחבישה, אבל הזרה נדבקה אלינו בדרכנו החוצה וכשאחותי דחקה בדודנו להיכנס למכונית, והזרה נשענה על החלון הפתוח והמשיכה לדבר, מיהרה אחותי להתניע את האוטו והסתלקה מהמקום (“כמעט הפלת אותה לארץ”, גיחך דודי). וכשנשארנו לבדנו, אמרה לי אחותי כמתאבלת: “תראי שבקרוב מאוד היא תחזור לסטודיו שלו, המטורפת הזאת, על־פי הניצוץ הפראי במבטו הבנתי שצץ לו רעיון אמנותי חדש בקשר אליה”. ואחרי שתיקה ארוכה הוסיפה: “אבל בסוף הוא ייתקע עם אחת מאלפת כלבים וזייפנית של אורגאזמות”. ונדהמתי מהתבטאותה הפרוצה של אחותי, שנהגה תמיד לשמור על לשון נקייה ומאופקת.

היינו די בודדות. הקשרים החברתיים שלנו הסתכמו בפגישות אקראיות עם שתי בנות־דוד, אחייניות של אבי (משפחתה של אמנו נספתה בשואה) וכל אחת מאתנו נפגשה, מדי פעם, בבית קפה, עם איזו חברת ילדות מימי בית הספר, או עם עמיתה לשעבר לעבודה. אחותי הסתפקה במה שיש לנו, אסירת תודה על מצב בריאותנו התקין, פרט לחוליים כרוניים אחדים, ועל כך שיש לנו דירה ופרנסה. אבל צרכי היו מרובים מצרכיה, ובנעורי שאפתי ליותר משזימנו לי חיינו הצנועים.

כשעוד התגוררתי בגפי, לפני שחזרתי לגור בדירת הורינו, היה לי חבר, מבוגר ממני, נשוי עם שני ילדים, ורק משפחתי המצומצמת ידעה על הרומן החשאי שאני מנהלת איתו. אבל גם כמה משכני חשדו בי, כשפגשו אותו בחדר המדרגות, ושמו לב שהוא פותח את דלתי במפתח משלו, וגם הבחינו בכך שהוא יוצא מדירתי בשעה מאוחרת בלילה. אבל אני השליתי את עצמי שהם מאמינים לי, כשהצגתי אותו כחברי לעבודה, שותפי לפרויקט ספרותי כלשהו, שהזמן היחיד העומד לרשותנו כצוות, הן שעות הערב המאוחרות.

במשך השנים ההן היו כל מעייני נתונים למאהבי, ולא נתתי את דעתי על דודנו, וגם חייה האינטימיים של אחותי לא סקרנו אותי במיוחד, אף כי תהיתי, לפעמים, בלבי, אם יש לה חיים ארוטיים כלשהם. אבל הסתבר שהיא התאהבה בדודנו כבר בילדותה, כשרק הביאו אותו הורינו אל ביתנו, והתייסרה כל השנים באהבתה, אך נצרה אותה כה עמוק בלבה, שאפילו אני, אחותה הקרובה לה מכול, לא שיערתי עד כמה היא מסובכת בעומק רגשותיה.

כפי שחזתה אחותי, הופיעה יום אחד בסטודיו של דודנו, הדוגמנית שפגשנו במחלקת תאונות. הוא צייר פורטרט גרוטסקי שלה. היא, המאוהבת בו, עשתה לו על כך סקנדל־זוטא, אך כמו במקרים רבים קודמים, הוא יצא ממנו בשלום, והיא נעלמה מחיינו כלא היתה.

אבל משהו יותר דרמטי קרה: יום אחד, בארוחת הבוקר, הודיע לנו דודנו שהוא מתכוון להתחתן. אינסטינקטיבית הצצתי באחותי, שפניה נשארו חתומות, אך הבחנתי בעווית הקלה בשפתיה. וכשהתגברתי על ההלם הראשון ושאלתי אותו עם מי, הסמיק, והפטיר לכיוון אחותי: “עם האשה שפגשתי בספרייה הבריטית”.

*

אתמול מלאה שנה לפטירתה של אחותי.

למחרת אותו יום שבו הודיע לנו דודנו על כוונתו להתחתן, לקתה בחום גבוה, וכשקבע הרופא שמדובר בווירוס, ולבד ממנוחה ומשתייה חמה אין מה לעשות, הנחנו לה לנפשה, והיא ישנה רוב שעות היום והלילה.

ובינתיים, דחתה מחלתה את פגישת ההיכרות שלנו עם ארוסתו של דודי.

אבל מצבה של אחותי לא הוטב, ומשהחום גבו, ציווה הרופא לאשפזה בבית חולים לבדיקות, ולמחרת איבדה את הכרתה, וכעבור ימים אחדים מתה, מבלי שהצליחו לאבחן את סיבת המוות, ודודנו יצק על פניה מסכת מוות, ותלה את המסכה בסטודיו שלו.

בזמן האחרון עלה בדעתי שאחותי השאירה מכתב כלשהו לדודי. שכן, מאז מותה התהלך בבית כצל. כל שמחת החיים שלו נעלמה. אפילו הסיר מצווארו את מטפחת הבוקרים האדומה שלו, סמלו המסחרי, ומה שהדאיג מכול – הפסיק לעלות לסטודיו. הפסיק לצייר. ומיד אחרי מותה נפרד מארוסתו. הוא סיפר לי על כך בדרך אגב, כששאלתיו עליה, מאחר שימים רבים הסתגר בחדרו, ולא ענה לטלפונים.

לבסוף הודיע לי שהוא עוזב את דירתנו ועובר להתגורר באיזה מלון, אך את חפציו, כולל מסכת המוות של אחותי, הוא משאיר בסטודיו שלו.

עכשיו, משנותרתי לבדי בדירה רחבת הידיים. שרוחות הרפאים של משפחתי פוקדים אותה בחלומותי. אני שוקלת למכור אותה ולרכוש לעצמי דירה קטנה יותר, אך בבית חדש, חף ממשקעים ומסיוטים.

כבר חלפה שנה מאז פטירתה של אחותי, אך דמותה אינה מרפה ממני. אני חופרת בזיכרוני למצוא סימנים מוקדמים לייאושה, שהביא אולי למותה. אני שואלת את עצמי אם לא נפגשה עם דודי באותם סופי שבוע, כשנעלמו שניהם מן הבית, הוא, לפגישה עם אחת ממאהבותיו, כפי ששיערתי, והיא לטיול הטבע שלה, כביכול. אני שואלת את עצמי אם לא נהגתי בה בהתחשבות יתר, כשנמנעתי לחקור אותה על יחסיה עם דודנו. אבל ככל שאני מתייסרת בספקותי ובהשערותי, לעולם לא אדע מה באמת אירע בין אחותי לבין דודי.

והנה, ביום השנה למותה עליתי לבדי לסטודיו של דודי להתבונן שוב במסכת המוות שלה, ונדהמתי מהבעת פניה, שביטאה יופי זוהר וניצחון על החיים. ופתאום הבנתי: אחותי עטתה מסכה בחייה, ואילו במסכה שיצר ממנה האמן, מתגלה סוד נשיותה וכוחה.


המלצות קוראים
תגיות