רקע
אידה צורית
אשת העכביש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מעולם לא פגשתי את קצין המילואים הצעיר שנעקץ בשנתו על־ידי עכבישה. קרובתו סיפרה לי על כך, ותיארה לי אותו כבחור עדין וענוג למראה, שעבר מלחמות, טייל כתרמילאי־הרפתקן במזרח הרחוק, והיה חשוף שם לחיות טרף ולזוחלים ולחרקים אקזוטיים מכל המינים, ודווקא כשבא אל המנוחה ואל הנחלה, והתחתן, והשתכן בבית אבן ירושלמי, בשכונה סולידית, נעקץ על־ידי עכבישה. את העקיצה לא חש, וכשגילתה אשתו כתם אדום, גורדני, בשוקו, חששו שלקה ב“שושנת יריחו”. למחרת עלה חומו ופשטה פריחה בגופו והוא נלקח לבית החולים. שם אבחנו שזו עקיצת עכביש, וקרוביו התבקשו למצוא את הרמש ולהביאו אליהם, כדי שיזהו את סוגו ואת מינו. בחיפוש שערכו בדירתו שבקומה השנייה, נתגלתה להם עכבישה קטנטנה, צהבהבה־כתמתמה, בגודל של ציפורן, מטיילת עם בן זוגה מעל הספה הסלונית. משלא נמצא הקן, הכניסו את השניים לקופסה, ריססו את הדירה ואת מרפסת העציצים, ומשנבדק זוג העכבישים במעבדת בית החולים, התברר שהנקבה היא העוקצת, וכן שהבחור אלרגי לארס הזה ונשקפה לו מכך סכנת חיים. היה עליו לשכב ימים אחדים בבית החולים כשחומר אנטי־רעלי מוחדר לדמו, עד שנוקה כליל מכמות הארס הגדולה שזיהמה אותו.

והנה, מקרה שאירע לאדם זר לי לגמרי, שמעולם לא פגשתיו, העלה בזיכרוני תמונת ילדות נשכחת שעד אז הסתתרה בנקיק חבוי בתודעתי: אני שוכבת במיטה, בחדר זר, קרני השמש מאירות, בשלל צבעים וצורות, קיר שהוא כולו ויטראז', ומבטי נעוץ בתקרה, מכושף מן הרשת המסתורית של קורי העכביש שנטוו באחת מפינותיה והם תלויים שם כווילון גלי שקוף, שקרן אור מפזזת עליו. ופעם ראיתי את העכביש עצמו משתלשל כלוליין מאחד מקוריו, ומשום־מה דימיתי בלבי שהתאבד בתלייה. אהבתי לישון בחדר האגדי הזה. שטיח בוכרי גדול כיסה את רצפתו ושרפרפים נמוכים שמושבם קלוע חבלים היו פזורים עליו, ובפינת החדר עמד כד גדול מחימר עם פרחי “ציפור גן עדן” מלאכותיים. אבל האטרקציה העיקרית בו היה פסל אשה, שערה מכסה טפח ממערומיה, ועיניה מושפלות אל הגולגולת שבידה. תהיתי על הפסל הזה, ומארחתי אמרה לי כי זוהי מריה מגדלנה, השקועה בהרהורים על אפסותו של האדם, וכי הברית החדשה מספרת שהיתה אשה מופקרת, אך לאחר שפגשה בישו חזרה מדרכה הרעה, ובדבקותה בו ניגבה את רגליו בשערותיה בעלותו מן הכנרת. ואמרה ששם האמן אינו ידוע, אך ידוע כי הפסל נוצר במאה החמש־עשרה, והעותק המקורי נמצא בכנסייה קטנה בעיר שדה כלשהי באיטליה.

החדר הזה נסך עלי שלווה ובטחון, למרות געגועי העזים להורי.

היה זה בקיץ 1945. הורי נסעו אז למדינה אירופית כלשהי, אליה עמדו להבריח מרוסיה את סבי וסבתי, ואותי השאירו אצל ידידת משפחתנו, אנטוניה שמה, ציירת ואמנית של ויטראז’ים שדמתה לשחקנית האיטלקייה סילבנה מאנייאני בסרט “האורז המר”, ובילדותי היתה בעיני האשה האידיאלית: יפהפייה נחשקת, אמיצה ומסתורית. אנטוניה היתה לבושה לרוב בבורדו, והיו לה חצאיות ארוכות ורחבות ולסוטות צמודות שסרגה בעצמה, בדוגמאות גיאומטריות מופשטות, ובהיותן דבוקות לחזה המלא, הן נדמו בעיני כמבוכים של קורי עכבישים, מה גם שאנטוניה האמינה בסגולותיהם המקודשות, ואף פעם לא מחתה מהתקרה קורים שלהם. אימי סיפרה לי שבתה היחידה נולדה עם מום מסוים, פגם כלשהו במערכת העצבים, נדמה לי, והיא מתה על שולחן הניתוחים בהיותה תינוקת, בגלל רשלנותו של המרדים. אחרי מות הילדה, סיפרה לי אמי, נפרדה אנטוניה מבעלה ונסעה לאיטליה ללמוד את אמנות הוויטראז’ים, ובשובה לארץ הביאה איתה ארגזים מלאים לוחות זכוכית וכלי עבודה מיוחדים, שלא ניתן היה אז להשיגם בארץ. עכשיו, בערירותה, העתירה עלי אנטוניה את רגשותיה האמהיים, תפרה לי תלבושות פורים והשקיעה בהם דמיון וכישרון כפיים, תכונה שאמי לא הצטיינה בה, וכך זכיתי כמה פעמים בפרס ראשון בתחרות התחפושות. אין פלא שאנטוניה נדמתה בעיני כקוסמת שבוראת בלהטיה יופי אגדי, וכשהיתה פנויה בסופי שבוע ובחגים, ביליתי בחברתה, ועקבתי מרותקת אחר מעשי אשף שלה, כשחתכה זכוכיות צבעוניות בחרט יהלום חד, העתיקה עליהן דוגמאות גיאומטריות מכשפות, שציירה קודם על נייר שקוף, והפכה פסי עופרת מולחמים לצבע ברונזה.

בתקופת מגורי אצלה, בהיעדר הורי מהארץ, הציעה לי פעם מארחתי להזמין אלי חברה לשבת, שתלון אתי בחדרי, ואני שמחתי להזדמנות להתנאות לפני גאולה, חברתי, בידידותי עם אשה נדירה ושובת לב כאנטוניה, ולהראות לה את פלאי ביתה ואומנותה. ביום ששי, בהגיעה אלינו, הפגנתי בפני גאולה את מעט הידע שרכשתי באמנות הוויטראז‘, בימים שיצקתי מים על ידיה של המאסטרו. ולמחרת, בשבת, הציעה לנו אנטוניה שניסע איתה ליפו, לבקר שם את ידידיה הערבים, בני משפחת דג’אני, בווילה שלהם המשקיפה על הים. בהזדמנות זאת, אמרה, תביא להם את הוויטראז’ שהזמינו אצלה, שהשהתה אותו באטלייה שלה הרבה מעבר למוסכם ביניהם. עזרנו לאנטוניה לארוז את הוויטראז' גדול המידות, ומשלא נכנס לתא המטען של מכונית השברולט השחורה שלה – בין המכוניות המעטות שהיו אז בידי אנשים פרטיים – הורדנו את המחיצה של המושב האחורי, כשאני מתכווצת שם בין הלוח הבולט של הוויטראז' לבין החלון, וגאולה, חברתי, יושבת ליד הנהגת.

בהתקרבנו לבית האבן רחב הידיים, שתקרות מקומרות לו וחלונות גדולים המוגנים בסורגים דקורטיביים, קידם את פנינו ניחוח עז של יסמין. נכנסנו דרך השער אל החצר הפנימית, הפאטיו, המוקף עצי דקלים, והחומה הגבוהה סביבו עטויה במטפס בצבע דונג, שאנטוניה כינתה אותו “בת־שבע הקפריזית” ובעלת הבית קראה לו “הוֹייה”, והיו שם שיחי שושנים בגוונים שונים. קירות אולם האורחים היו מחופים שטיחים מרוקאיים ססגוניים, המרצפות הצבעוניות עם הדוגמאות ההנדסיות נראו כשטיח אבן מרהיב, ובאמצע האולם היה שקע מרובע של מושבים מדורגים כבאמפיתיאטרון זוטא, ועליהם שפע של כרים ממשי ומקטיפה, וברחבת הבמה שבתווך ניצב שולחן דמשקאי עגול מעץ אגוז, עם פיתוחים ושיבוצי צדפים, סביבו שרפרפים נמוכים ועליו טס מבריק מנחושת.

מארחינו, גבר נשוא פנים בחליפת פסים קיצית וחולצה מעומלנת, ואשתו, בהירת פנים ועיניה יוקדות, צמה שחורה קלועה על עורפה, ושמלת השרוולים הפרחונית שירדה עד קרסוליה, הדגישה את חמוקיה הנאים. אחרי ברכות הנימוסין וגינוי מזג האוויר החם והלח, התיישבנו על המושבים המדורגים ושרת סודני בשלמה לבנה ארוכה ובתרבוש אדום שהגביה עוד יותר את קומתו והדגיש את רזונו, רכן בקידה אל כל אחד מאתנו והגיש לנו קפה תורכי בספלי חרסינה זעירים, ודברי מתיקה על מגש של כסף: רחת לקום, תמרים ממולאים בשקדים ועוגיות קנפה. בינתיים סיפרו לנו בעלי הבית על חופשת הקיץ שבילו בהרי הלבנון ואמרו שרשמו את בנם לאוניברסיטת ביירות ללימודי משפטים, ובכך ימשיך את השושלת המשפחתית של עורכי־דין. אחר־כך קמנו כולנו ממקומותינו, ועד שהתירה אנטוניה את האריזה מן הוויטראז', קראו לאחיה של בעלת הבית, גבר שמנמן וחייכני בשנות הארבעים שלו, בחליפה קלה ובתרבוש, ששפתיו בשרניות ועיניו השחורות הגדולות פוזלות מעט בחינניות שובבית, אך בהשהותו את מבטו על בן שיחו, אינך יכול שלא להסב ממנו את עיניך, שמא תתהפנט. אנטוניה שמחה לקראתו והציגה אותו בפנינו כ“סעיד המושיע”, יועצה הנאמן בכל הקשור לענייני בריאות “ולשאר עניינים”, צחקה ולא פירשה. גם ילדותיהם התאומות של המארחים, בשמלות בלרינה ורודות ובנעלי לכה שחורות וסרטים בשערן המסולסל, צצו מאי־שם, ועמן בנו בן העשר של סעיד, שהתייתם לא מכבר מאמו, נער ביישן ומכווץ כתפיים, במכנסי כתפיות ובחולצה עם קישורי קטיפה, והכול ציפו בסקרנות לחזות בפלא האמנותי שתציג לפניהם האורחת.

כשקילפה אנטוניה את אחרון הניירות הרכים מן האריזה והעמידה את הוויטראז' מול החלון המיועד, פרצו כולם בקריאת השתאות למראה שטיח הזכוכית האגדי, ובו שילובי צורות וצבעים ומכל זווית שהסתכלו עליו נגלה בו מרכז אחר, ובעלי הבית אמרו שאפילו בארמונות השולטן התורכי לא ראו יופי כזה, והזכירו ויטראז’ים מן המסגדים השונים ברחבי העולם, בני 400 ־ 300 שנה, וויטראז’ים עם דוגמאות של מגן דוד וחנוכיות בבתי כנסת באלכסנדריה, ומישהו הצביע על בועות האוויר שאנטוניה החדירה לזכוכית, וכשהן שוברות את האור הן מוסיפות לתמונה האבסטרקטית מימד מיסטי, ואנטוניה סיפרה שלמדה זאת מהצרפתים, כשבביקוריה בצרפת נדבקה ממש לקתדרלות לבחון מקרוב כל פרט בוויטראז’ים שם, ואמרה שמזג האוויר עשוי גם הוא להשפיע על האפקט של הבועות.


ביום ראשון לפנות בוקר, לפני האר השחר, טלטלה אותי גאולה בשנתי, וסיפרה שזה עתה נעקצה, והצביעה על כתם אדום שפרח על קרסולה, ואמרה שאינה יודעת מי עקצה. הערתי את אנטוניה, ומשהעיפה עין על הכתם, נבהלה ואמרה: “נראה שאת אלרגית לעקיצת עכביש”, וטלפנה מיד לבית דג’אני, וביקשה את מר סעיד, ואמרה לו מה שאמרה, וכעבור כעשרים דקות הוא הופיע בביתנו. הוא הוציא מאמתחתו חלוק לבן ולבשו, ואנטוניה הסבירה לגאולה הנפחדת, שעכשיו ייכנס איתה מר סעיד לחדרנו, וימצוץ ממנה את הארס עד שדמה יהיה נקי ממנו. ידעתי שאנטוניה מאשימה את הרופאים במות בתה, והיא נועצת בענייני בריאות במר סעיד, שאינו רופא מדופלם, אך היא בוטחת בו וסומכת עליו, אבל תמהתי עליה שגם במקרה זה, של ילדה זרה שהיא אחראית לשלומה, היא מעדיפה להפקירה בידי “רופא אליל” במקום להזעיק רופא אמיתי או להבהילה לבית החולים. סעיד השתהה ליד מיטתה של גאולה כשעתיים, מצץ וירק, מצץ וירק את הארס, עד שהילדה הכריזה שהיא צמאה, ואז הפסיק, והודיע שהדם נקי. אחר־כך, כששתינו תה במרפסת הסגורה, הסביר לנו סעיד שמזלה של גאולה שדיווחה מיד על העקיצה, וכך היה עדיין הרעל מרוכז במקום אחד ולא הספיק להתפזר בגוף. אילו חיכתה, אמר, היה הרעל מחלחל דרך כלי הדם אל מערכת העצבים, חומה היה עולה ופריחה היתה פושה בגופה, והוא, מר סעיד, לא יכול היה עוד להושיעה. ואמנם, במשך היום התאוששה גאולה וחזרה לביתה.


חודשים אחדים לא יצא לי להיפגש עם אנטוניה. אני הייתי עסוקה בענייני, לימודים, תנועת נוער, ולה היו חיים תוססים משלה. אבל לכבוד יום ההולדת הארבעים של אמי, כשהרהרתי במתנה בשבילה, עלה בדעתי להזמין ויטראז' קטן אצל אנטוניה, שיתאים לאשנב שבחדר השינה של הורי, ולשלם עבורו מחסכונותי.

כשנכנסתי איתה לסטודיו, בוקר אחד של שבת, פרפר לבי מהתרגשות, כלפני כניסה לקודש הקדשים של כת סודית לאחר היעדרות ממושכת. וכבר בסקירה שטחית של עבודותיה האחרונות של האמנית האשפית, נדהמתי לגלות שהן נעשו דומות יותר ויותר לקורי עכביש: במשטחים השונים של הוויטראז’ים שלטו גוני כתום וצהוב ואפור ואוקר, ומדי פעם שובץ בהם חרוז זעיר ושקוף, ככתם לבן עכור, הזכוכיות נראו כרשת מנופצת של מיתרים אלכסוניים ובהם כיסי ערסל קעורים, והם צרובים במחט, או מצוירים במכחול סיני על חוט השערה, שקופים כקרני שמש – ובשעה זו של בוקר נצנצו עליהם טיפות טל – ומגיחים מבלוטת זכוכית עבה, שחורה או זהובה, המרמזת לראש של עכביש, שגופו וגפיו כסיבי מברשות זעירות, עשויים צינורית מולחמת דמוית מסרק ומתאגדים באי־סדר סבוך, כטווייה ביד רועדת, בנימים טבעתיות עדינות, עשויות חוטי מתכת דקיקים.

וכמו בכל הוויטראז’ים של אנטוניה, היה גם באלה מימד מיסטי מכשף.

אנטוניה צחקה ואמרה: “אף אחד מן הדגמים פה אינו מתאים לאמך, כמובן, היא שונאת עכבישים. בשבילה יש לי דגם ישן, צבעוני ועליז, עם ציור של ליצן עצוב”.

אבל נושא העכבישים נעשה דומיננטי יותר ויותר בעבודותיה של אנטוניה, עד כדי כך, שעכביש נהיה סמלה המסחרי וציורו הופיע בחתימתה על עבודותיה, בצבע זכוכית שחור, ועל כרטיסי הביקור שלה, ואפילו על השלט שעל דלת הכניסה לביתה. ומכריה כינוה מאחורי גבה: “אשת העכביש”.


ערב מלחמת העצמאות, ארזה אנטוניה את תכולת ביתה ואת הוויטראז’ים שלה, ובלי להודיע על כך לאיש ממכריה, נסעה לארצות הברית. ויום אחד טלפנה הגברת דג’אני לאמי, וסיפרה לה שסעיד נסע לשם בעקבותיה, והשניים באו שם בברית הנישואים ועכשיו יצטרף אליהם גם בנו של סעיד מנישואיו הראשונים. אותו לילה חלמתי חלום:

אנטוניה לבושה בשמלת כלה לבנה, כמעט שקופה, שחוטיה דקים כקורי עכביש, ובנשף שמתקיים לאחר טקס הכלולות, נתפסים חוטי השמלה בלהבה של נר והיא עולה באש. באותו רגע נשמעת צעקתה של גאולה בכל האולם: “עכבישה! עכבישה!” ואנטוניה מתעלפת ונופלת ארצה.

מאז נסיעתה איבדנו כל קשר איתה, וכשפגשתי, כעבור שנים, את גאולה חברתי, אמרה לי שמאז נעקצה בביתה של אנטוניה, היא סובלת מחרדת עכבישים, וכי למרות התודה שהיא חייבת למר סעיד על שהציל את חייה, “המכשפה הזאת אנטוניה” גילתה חוסר אחריות משווע, כשלא הסיעה אותה מיד לבית־חולים.

“היא קוסמת לא מכשפה”, חייכתי בזהירות.

“מכשפה, מכשפה מן האגדות!”, קראה גאולה בתקיפות, “כשרק נכנסתי לחדר וראיתי את הפסל של האשה הערומה עם הגולגולת, מיד ידעתי שידידתך האמנית היא מכשפה, ואני, אני, כידוע, אלרגית לעקיצת המוות של אשת העכביש!”


במרוצת השנים נתקל מבטי לא פעם בעכביש טווה את קוריו בקרן זווית של התקרה בחדר המגורים, או מציץ מבעד לחרכים שמתחת לכיריים, או מתרוצץ מבוהל לרוחב הרצפה במטבח ונעלם מעבר לסף. ובכל פעם שעיני נחות עליו, לעתים בבהלה כלשהי, לעתים בהפתעה גמורה, כאילו לראשונה אני רואה את היצור הזה, שבא לעולם ביום החמישי לבריאה עם כל החיה הרומשת על פני הארץ – אני נזכרת במעשה עם הקצין שנעקץ על־ידי עכביש, ממין נקבה דווקא, והוא מחזיר אותי לילדותי, ולגאולה, חברתי, שנתקפה חרדת מוות לאחר שנעקצה על־ידי אותו רמש זעיר, חף מכוונות זדון, עד כי דימתה כי כושפה על־ידי “אשת העכביש”. ובהמיית לב אני נזכרת באנטוניה, שהילכה עלי קסם כה רב בתקופת התבגרותי, עת נגלו לי לראשונה מסתרי נשיותי.

המלצות קוראים
תגיות