כשנה אחרי שחזרנו ארצה משהייה בת חמש שנים בניו יורק – היה זה באלף תשע מאות שבעים ושבע – נודע לי, לגמרי במקרה, שלריבה, חברתי, יש אחות, צעירה ממנה בהרבה, ואחרי מות אימן, והאב שעבר לגור בדיור מוגן שקע באדישות של זקנה וחדל לתפקד, העבירה אותה ריבה למוסד חינוכי כלשהו, ובשלב מסוים נטשה אותה. הילדה, שנותרה ללא נפש קרובה, התמכרה לסמים, גורשה מהמוסד החינוכי, וידידה אחת שלי, מתנדבת במרכז לנערות חוסות, גילתה אותה שם, לאחר שנאספה מן הרחוב. גורלה של הנערה הזאת כה נגע ללבי, שביקשתי מידידתי להצטרף אליה בביקורה הבא באותו מרכז, לפגוש את הנערה. אבל כשסיפרתי על כך לבעלי, אמר שאינו מופתע כלל, ושהסיפור הזה אך מאשר לו את מה שחשב תמיד על ריבה, שהיא אנוכית ונהנתנית, גם אם נהנתנותה מתבטאת בצריכה תרבותית שאינה יודעת שובע. אך אני התקוממתי בלבי. מבעד לתדמיתה הגלויה, בצבץ לעיני כאב שהתקשיתי להגדירו. כאילו נאבקה נואשות, במרפקים ובציפורניים זבות דם, לחרוג מגבולות עצמה.
ריבה, אכן, היתה צרכנית אדוקה של תרבות. העשירה את ספרייתה בספרים חדשים לבקרים, שבשמותיהם נתקלה בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים, וקראה בהם מתוך צימאון של תאבת דעת. היתה מנויה על קונצרטים בפילהרמונית ובתזמורת הקאמרית, ביקרה בתיאטרון, באופרה, לא פסחה על אף סרט־איכות בסינמטק ובמוזיאון, ועשתה את כל אלה מתוך סקרנות אינטלקטואלית ובמסירות ובדבקות נוגעות ללב, כסטודנטית רוסייה, שהתרבות מקודשת אצלה כדת וכל קורבן יירצה בשבילה. אך בהבדל הדק, שהסטודנטית הרוסייה חסכה לשם כך מקצבתה הזעומה, בעוד שריבה זכתה בירושה לא צפויה, ויכולה היתה להרשות לעצמה מותרות כאלה בלי להקריב קורבנות גדולים מדי.
את כספי הירושה שלה פיזרה כמתוך בולמוס: רכשה יצירות אמנות ישראלית, התאכסנה במלונות יקרים בחוץ־לארץ, ובתקופה שהכרתיה, עשתה מהפך בתדמיתה הבוהמיינית והחלה להתלבש בבגדי מעצבים אופנתיים, טיפחה את עצמה בטיפולים קוסמטיים, יוגה, שחייה יומית בבריכה של מלון יוקרתי, וביקרה אצל פסיכולוג, שדומה כי מכל מצרכי המותרות שלה, היה הוא החיוני לה ביותר. בסלידתה האוטיסטית־כמעט מרעש, מוסיקה קולנית, רעמי־טלוויזיה, לכלוך, דוחק באוטובוסים, הריצה מכתבים זועמים לשרי התחבורה ואיכות הסביבה, למפקח הראשי של העירייה, למקומונים, הסתבכה עם עורכי דין, וכשדיברה על כך, היתה לה פראות בפנים, חימה בוערת להשחית. אני גם נזכרת באוסף גלילי נייר הטואלט שלה: ערמות של נייר טואלט שהתנוססו על ארונות מטבחה עד לגובה התקרה, וממש התבקש לייחס לכך משמעות סמלית.
באותו זמן קראה ביוגרפיות של אישים מהתקופה הוויקטוריאנית והתרפקה על מה שהצטייר בדמיונה כערכים אציליים. אמרה שקדושת התרבות שוות ערך בעיניה לקדושת החיים. וכשניסיתי לטעון כנגדה, ש“תרבות” בעיני האצולה אינה אלא ביטוי לגינוני התנהגות, קור־רוח ושוויון נפש, הצטיינות במשחקים ספורטיביים ונימוסים מעמדיים, התקוממה עלי. כל אותם תחומים החתומים בפניה! היו לה התקפים תמוהים של נדיבות. היתה מסוגלת לשלוח עציץ ענק או מערכת כלי אוכל כבדה לאנשים שבקושי הכירה, כגמול על מחווה כלשהי שהפנו כלפיה באקראי.
בנעוריה, דחף אותה מזגה המרדני והסורר להצטרף למפלגה הקומוניסטית, ובתהלוכות האחד במאי נחלצה לצעוד בראש ולשאת את הדגל האדום, “להפגין את כוחי הפיסי”, אמרה, וצרחה בהתלהבות סיסמאות סטאליניסטיות לוחמניות. “עידן התמימות שלי” כינתה את התקופה ההיא שלה, בראשית שנות החמישים, לפני ההתפכחות הסופית של האינטלקטואלים המערביים מן האשליה הבולשביקית. אך גם כשנהייתה “בורגנית”, הסית אותה טבעה המתפרץ להתנצחויות פרובוקטיביות ולתגובות מתלהטות, והמשיכה להשתתף בהפגנות ולחתום על עצומות פוליטיות וסוציאליות אנטי מימסדיות, גם בהיותה נטועה עמוק במעמד ה“מנצלים”. עם זאת, היה לה גם פן רומנטי. “אני מלאת געגועים ואני מלאת שנאה”, העידה על עצמה, ואני אמרתי בלבי שגעגועיה גוברים על שנאתה. בנעוריה התבטא הפן הזה שלה בהשתפכות דביקה בשירי נשמה רוסיים, ובבגרותה היתה טרף קל לכל מיני טיפוסים חלקלקים, הממיסים בלשון מעדנות לבן של נשים דעתניות כמותה ומוליכים אותן שולל. (היא כל־כך יצרית, האשה הזאת, חשבתי, שיש לה גם יצר להיכשל.)
הכרתיה בבית הנספח התרבותי שלנו בניו־יורק, כשהיינו שתינו בשנות השלושים לחיינו. אני נשואה ואם לשני ילדים ובעלי חבר המשלחת הישראלית באו"ם, והיא גרושה של המנחה שלה באוניברסיטה העברית (היה לה תואר ראשון בספרות משווה), פרודה ממאהב “שהצליח למוטט לי את כל ההגנות”, אמרה; וכסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת קולומביה, שיבצה מונחים מן הז’רגון המקצועי בכל משפט שני שלה. אפילו המארח שלנו מצא לנכון להעיר לה, שאזמלי הניתוח הספרותיים “מאוצר הקונפקציה האקדמית”, משמשים אותה להתאמת היצירה לכלים, ולא להיפך.
אין פלא שבעלה עזב אותה כעבור פחות משנה, חשבתי, לאחר שהכרתיה מקרוב, אשה קשה וחסרת גמישות כמותה, שאינה בנויה לחיים משותפים. מזל שאין לה ילדים, חשבתי. ועם זאת, ידעתי שהבדידות מעיקה עליה ונפשה יוצאת לחברת אנשים. אך עד מהרה התייגעה מהם, כדבריה, וזעמה עליהם, אך גם קינאה באלה שאחרים חיפשו את קרבתם. היא עצמה לא היתה אדם אהוב, אף כי סיפרו שבנעוריה, בתקופה “המהפכנית” שלה, בלטה בנוכחותה הסוערת במסיבות של הבוהמה וגם היו לה חברים, נכון יותר, מאהבים, “כאלה שבשביל לא להסתבך הם מוכנים להסתפק גם בליגה ג'”, צחקקה, “אז למה אני שוכבת איתם? אחר־כך הם אפילו לא מברכים אותי לשנה החדשה!”, ובדברה, נחרשו חריצי מרירות בצידי פיה, ועיניה נצצו בהתלהטות פראית.
ריבה, בת למשפחה קשת־יום, מנשר שליד חיפה, היתה נאלצת לעבוד לפרנסתה – מגיהת לילה בעיתון יומי – כבר מנעוריה. והנה, מכתב שקיבלה מניו־יורק בשנת שבעים, מחברה קרובה של אמה עוד מעיר הולדתן בפולין, שינה את חייה.
חברה זאת, פולה שמה, נמלטה מפולין ביחד עם ארוסה, עם פרוץ המלחמה, ובאמריקה האיר להם המזל פנים, והוא, מנהיג ה“בונד” בעירו, התחתן איתה, חניכתו היפה והתוססת, והתעשר מעסקי גרוטאות (“הופך ‘אלטע זאכן’ לזהב, גצקל שלנו”, לגלג עליו אביה של ריבה בשמץ של קנאה, “כל סמרקץ' נהיה לך שם אלכימאי”). לזוג לא נולדו ילדים, ופולה, שנהייתה לפאולינה, בעלת מודעות סוציאלית חזקה, כיפרה על חיי המותרות שמעמדה זיכה אותה, בכך שהקדישה את רוב זמנה לפעילות התנדבותית בקרב נשות המהגרים בניו־יורק. ואולם לאחר שנפטר בעלה, איבדה את המוטיבציה הציבורית שלה, למדה לשחק ברידג', והחלה לבלות את ימיה במועדונים או בבתי חברותיה למשחק, ובחודשי הקיץ נפשה בהרי קטסקיל, ודאגה להרחיק מעליה את אחייניו ודודניו של בעלה, שחשדה בהם כי הם לוטשים עין לירושתה. רק לעתים נדירות, כתבה לאמה של ריבה, היא נענית להזמנות שהם מרעיפים עליה, להשתתף באירועיהם המשפחתיים. לעומת זאת נתהדקו יחסיה עם אמה של ריבה, ופאולינה עשתה לה נוהג לטלפן אל חברתה הוותיקה בנשר, בכל מוצאי שבת, ולדווח לה על הקורות אותה במשך השבוע (אביה של ריבה טען שהשקפותיהם הסוציאליסטיות של ידידיה הישראלים מחסנות אותם מהפרנויה של פולה, החושדת בכל המתרועע עימה שהוא מצפה לטובת הנאה ממנה). כל זה, עד מות אמה של ריבה. מאז פסקה פאולינה לטלפן, ויחסיה עם הבעל האלמן שעבר להתגורר בבית אבות, הצטמצמו לברכות לראש השנה ולפסח.
המכתב המיועד לריבה, זה ששינה את חייה, הגיע ליעדו, למרות הכתובת החסרה את שם הרחוב ומספר הבית. פאולינה סיפרה בו שהיא מאושפזת בבית חולים סיעודי, לשם הובאה, אחרי שנפלה ושברה את ירכה, עלידי קרובי בעלה המנוח, וכעת, כתבה, הם עטים עליה, משתלטים על חייה, מתעלמים מתלונותיה על תפקודו הירוד של המוסד הסיעודי הזה, ומחליטים במקומה שלדירתה שבשדרה החמישית לא תוכל לחזור עוד לעולם, אפילו לא עם מטפלת צמודה. הם הגיעו לבית החולים בלוויית שני עורכי דין ופסיכיאטר וניסו להחתים אותה, תחת לחץ, על כל מיני מסמכים בניגוד לרצונה, אך היא חשה ברע, והזעיקו את הרופא, והעניין נדחה בינתיים, אך לא לאורך זמן. כעת הם מאיימים עליה שאם “תעשה צרות” ידאגו שתיוותר גלמודה ובחוסר כול, והיא מפחדת מהם פחד מוות. אפילו את המכתב הזה כתבה בהיחבא – הקרובים הפקיעו ממנה את פנקס הכתובות שלה – אך היא זכרה את השם “נשר”, ואחות מתלמדת אחת ריחמה עליה וסיפקה לה מכשירי כתיבה ובולים והסכימה לשלשל את המכתב לתיבת הדואר. מביקורה היחיד בארץ בשנות החמישים, כתבה, ומשיחותיה, במשך השנים, עם חברתה, אמה של ריבה, למדה להכיר את בתה האינטליגנטית והאידיאליסטית, שבאורח פלא היא דומה לה, לפאולינה, הן באישיותה הסוערת והן בחוש הצדק המפעם בה, כאילו דמה זורם בעורקיה, כאילו היתה ילדתה שלה, ואחרי התלבטויות רבות החליטה להוריש לה, לבתה הבכורה של חברתה הטובה ביותר, את כל רכושה עלי אדמות. היא נתנה הוראה לפקיד הבנק שלה לשלוח לריבה כרטיס טיסה לניו־יורק וכסף להוצאות הדרך, והפצירה בה לעזוב את כל עיסוקיה ולהגיע מיד, לפני שיהיה מאוחר מדי. היא חשה שקיצה קרב וכל חפצה לסיים מהר ככל האפשר את תהליך רישום הונה על שמה של ריבה, לעשותה יורשתה החוקית והיחידה.
כשפגשתי את ריבה לראשונה, ב־72', בבית נספח התרבות הישראלי בניו־יורק, היה הרומן שלה עם אחיינה של פאולינה מאחוריה, וכן גם נתח נכבד מהירושה שלה, שהאחיין, “צ’רמר”, בלשונה, גבר מלוטש, שובה־לב נשים, נגס ממנה בציניות מחושבת להפליא, לא לפני ששבר את לבה. “לחשוב שנפלתי למלכודת של מתק־השפתיים שלו”, אמרה, “שהרהרתי בהתאבדות בגלל פראזיט אחד עם קול של אידיוט! כשזה מגיע לכסף. מתגלה פרצופם של כל המניאקים האלה!”. אז גם התחילה ללמוד לתואר שני ב“קולומביה”. ואולם, כשחזרנו לארצות הברית, אחרי שמלחמת יום הכיפורים הבהילה אותנו לישראל, וטלפנתי אליה, סיפרה לי שהפסיקה לבקר באוניברסיטה, כי אין לה עכשיו ראש ללימודים, והיא מקדישה את כל זמנה ואת שארית כספה לעסקים, קרי: רכישות מקוריות מציירים מקומיים, וכבר יש לה אוסף מרשים. ריבה היתה באופוריה. עיסוקה החדש הפגיש אותה עם אמנים ותיקים ועם צעירים מבטיחים, והיא התרוצצה בין המוזיאונים והגלריות, מרכזיות ונידחות, עקבה אחרי ביקורות בעיתונים, נכחה בפתיחת תערוכות, נפגשה עם כל “הנחשבים” בעולם האמנות, והוזמנה לקוקטיילים בבתים פרטיים, אבל גמלה להם בהזמנות למסעדות יוקרה, אף פעם לא בביתה. “אני לא בנויה להיות מארחת”, אמרה, “לא מצליחה להתארגן. הכול נופל לי מהידיים, הכול יוצא לי תפל”.
כצפוי, בשלב מסוים בקריירה שלה כאספנית, הונה אותה איזה דילו מפוקפק שמכר לה תמונות מזויפות “במחיר מציאה”, והיא הפסידה הון רב. היא הגישה תביעה נגדו, אך ההוצאות הכרוכות במשפט שהתנהל בעצלתיים שנים אחדות, אילצוה למכור ציורים מקוריים במחירי חיסול, ואפילו שבסופו של דבר זכתה במשפט וקיבלה בחזרה חלק מכספה, היתה כה מותשת, שבאבחת הרגע החליטה לצמצם את עסקיה בניו־יורק, למכור את דירתה שבשדרה החמישית, ולחזור לארץ. היה זה ב־78', שנה אחרי שחזרנו ארצה גם אנחנו.
אותו יום, כשהצטרפתי אל ידידתי המתנדבת לבקר את דליה, אחותה של ריבה, במרכז לנערות חוסות, לא מצאנו את הנערה בחדרה, והמנהלת אמרה לנו שכבר הורתה לאחד המדריכים לחפשה בגינות של השכונה הדרומית, שם היא נוהגת להתבודד מדי פעם, כשמזדמן לה לגלגל איזה ג’וינט. אבל המנהלת ניאותה לבקשתנו, לעיין בתיק שלה.
וכך דווח בתיק: דליה הובאה אלינו בגיל חמש, בידי אחותה ריבה, המבוגרת ממנה בשמונה־עשרה שנה. לעומת האחות הבכורה, שטיפחה תדמית של צוענייה זרוקה, יופיה הטבעי של הילדה בלט גם באומללותה. ריבה הודתה באוזנינו שהתביישה באמה, על שהרתה בגיל כה מבוגר, והיא חשה עוינות לאחותה מרגע שזו נולדה.
מבחן האישיות שנערך לילדה מצביע על תחושת נעזבות ועל חרדת נטישה. לאחר כל ביקור שלה, אותתה לה אחותה, בבריחתה החפוזה, שהיא רוצה להיפטר ממנה, והקטנה נדבקה אליה ופרצה בבכי מר, ואחרי לכתה צרחה והתפרעה. עם זאת, שידרה לה ריבה אישורים נלהבים על כל התנהגות חריגה שלה, שהיא כינתה “מקורית”, וגינתה באוזניה את ה“טובים” והממושמעים. בשיחה איתנו סיפרה, שבנעוריה היתה גם היא נון־קונפורמיסטית, צפצפה על מוסכמות, עשתה צרות בבית הספר, מה שהקנה לה מעמד של גיבורה בחברת הילדים. הסברנו לה שבניגוד אליה, שידעה להפיק תועלת מתפקיד הכבשה השחורה ששיחקה, דליה הקטנה, שמנסה לחקות אותה, אינה יודעת להעריך את כוחה, והיא יוצאת מסכנה מהסיטואציה הזאת ומסתבכת בצרות. ביושרה ובתמימותה, חשבה שלהיות “מעניינת” זה כרטיס ביקור לחיים, ושלא משתלם להיות “ילדה רגילה”, היא העריצה את אחותה הגדולה, חשבה אותה לסלע איתן שלא ניתן לערערו, וכשזו לגלגה באוזניה על כל העולם ודיברה איתה על צדק חברתי ועל אידיאלים נעלים, וסיפרה לה בגאווה שהיא סוציאליסטית, בוהמיינית, נוודה, “אחרת” – ראתה בה דליה מופת של אדם מוסרי מאין כמותו. לאחר שריבה התחתנה והתגרשה – נכתב בדו"ח – והתחילה להביא לביקורים אצל דליה כל מיני בחורים מפוקפקים, נבקע סדק באמונתה של הילדה במוסריותה, והתנהגותה של ריבה נראתה לה לפתע אפלה ומאיימת. אבל מה שהלם בילדה אנושות, מה שהכריע אותה, הוא היעלמותה הפתאומית של אחותה מחייה (בביקורה האחרון הביאה לדליה ספה ישנה שלה שנפתחת למיטה זוגית, והצהירה בחגיגיות שזו “ספת המתאבדת” שלה, והיא מקווה שגם דליה תאבד בה את בתוליה). ומשהחלה הילדה להידרדר לסמים, כשנה לאחר מכן, הצלחנו לעלות על עקבותיה של האחות באמריקה, ונודע לנו שזכתה בירושה גדולה ועכשיו היא אשה עשירה שיכולה לתמוך באחותה. ובסיכום נאמר:
דליה גדלה ללא מופת סמכותי, והערכים שנדמו לה מוצקים ושימשו לה כדוגמה, נתגלו לה כשקריים. אחותה, שנצטיירה בעיני הילדה כמהפכנית, לוחמת ללא חת, והעריצה אותה והאמינה בה, חיה חיי מותרות, והיא עכשיו אשת קריירה מצליחה. וכשהעמדנו את ריבה על הסתירה שבדבר, התרגזה עד כדי איבוד שליטה, הטילה עלינו את האשמה על ההתדרדרות של אחותה ואיימה לתבוע אותנו לדין. נראה שיש כאן מקרה קלאסי של הכחשה ובריחה, וסירוב עקשני להתמודד עם שאלות נוקבות. היא מתנה את תמיכתה באחותה בכך שיעניקו לה אפוטרופסות עליה. העברנו את כל החומר לבית־המשפט, כדי שיכריע בסוגיה זו.
הדו"ח הזה טפח על פני, כשפשפשתי בלבי למצוא נקודת זכות לחברתי, ולהיאחז במה ששיננתי לעצמי תמיד, שהאשה הזאת, ריבה, מתפקעת מגעגועים, ובסופו של דבר הם יביאו עליה את מותה.
ריבה מתה מסרטן בסוף שנות הארבעים לחייה. כשרק נודע לה על מחלתה, התחילה לכתוב שירים. קצרים, פשוטים, לא מצועצעים, אך חיוורים מעט, והתחילה מדברת על “משמעות”, על “צמיחה”, על כך שהמחלה תוציא ממנה “מתוק מעז”, ועל “מצב פילוסופי של התעלות”. חשבתי בלבי שהיא מדברת בנוסחאות, העוזרות לה, אולי, להיאבק במחלה ולהתגבר על הייאוש, אך הן מחניקות אצלה את השיר. וכשתהיתי על מקור הרגש האמיתי שלה, זה שהבריחה שלה ל“אסתטיקה” הדחיקה שנים כה רבות, נזכרתי במשפט שאמרה לי פעם: "כשנעשה “לא יפה‘, אני נוטשת. אצלנו, בנשר, אף פעם לא היה "יפה’”.
במשך כל התקופה שהתייסרה במחלתה, טיפלה בה אחותה במסירות ללא גבול. אפשר לומר, שהסרטן של ריבה גמל את דליה מהסמים. אז גם התחילה דליה לשמוע שיעורי קבלה אצל איזה רב ברסלבי, ובביקורי אצל ריבה היא ציטטה מושגים קבליים שקלטה מאחותה ופירשה אותם בהתאם לצרכיה, ואמרה שנפתח לה צוהר “לברר את הלב” ולהתבונן בסודות ההוויה, ושהדברים האלה מפעימים אותה וממתיקים את דרכה “החוצה”. ערב אחד, כשישבנו שלושתנו ודליה דיברה על תפילת יחיד, אמרה ריבה שהיא משוועת להתפלל, אך לא בלשון הכלל, והתפילה בעיניה היא עניין כל כך אישי ואינטימי, שהיתה מתביישת להתפלל בציבור. עיניה של דליה אורו, ודיברה בהתרגשות על עשר לשונות של תפילה, כנגד עשר הספירות, ואמרה ש“שוועה” היא העליונה שבהם, בדרגת הכתר ממש, וכשאמרה מפי הרב שלה, שהעיקר זה להתבודד עם השם והתפילה האמיתית באה מפנימיות הלב, עצמה ריבה את עיניה ולחשה בזמרור: “בהתעטף עלי לבי…”, ודליה ליטפה וליטפה את ידה ומלמלה: “תפילה לעני כי יעטוף”.
משנפטרה ריבה, שמעתי מידידתי שדליה מתגוררת בירושלים, לומדת שם במדרשה תורנית למורות, והיא נמצאת בתהליך מלא של חזרה בתשובה. את דירת אחותה בתל־אביב השכירה, את בגדיה ואת אביזרי לבושה האלגנטיים מסרה לגמילות חסדים, ואת ספרייתה החילונית המובחרת פיזרה על גדרות ועל ספסלים ציבוריים. ותהינו, ידידתי ואני, כיצד תנהג באוסף ציוריה יקרי הערך של אחותה, ואם תיאות ליהנות מהפדיון שלהם, במקרה שתמסור אותם למכירה פומבית.
וחשבתי, שבסוף ימיה הצליחה ריבה לחרוג מגבולות עצמה, ושאחותה הקטנה גאלה אותה, סוף סוף, מן הנטל הכבד של געגועיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.