היא היתה בתו של דודי הבלשן, אחי אבי, ששהה חודשים אחדים באוקספורד, ביחד עם אשתו, כשעסק בהשוואת נוסחים עתיקים של ארמית־סורית עם עברית משנאית בספריית בודליאנה. אחרי תאונת דרכים שבה נהרגו הוריה, כשטיילו במכוניתם לסקוטלנד, עברה להתגורר בביתנו ושנות התבגרותנו עברו עלינו כאחיות לכל דבר. בגיל שמונה־עשרה נישאה לנועם, שהיה בן כיתתה וידיד נעוריה, עלם מוכשר, יציב ותומך, שהיא פיתחה כלפיו תלות רגשית. לימים מונה נועם, בוגר המגמה למנהל־עסקים, למנהל אדמיניסטרטיבי של בית־חולים גדול במרכז הארץ, ועודד את אשתו הצעירה לוותר על קריירה מוסיקאלית, בה ראתה את עתידה, ולעשות הסבה מקצועית לעבודה סוציאלית. “אין כמו עזרה לזולת להסיח את דעתך מאסונך הפרטי”, אמר, בהתייחסו לטראומה שחוותה במות עליה הוריה, ושהותירה בה צלקת של אשמה לכל מימי חייה. “הייתי צריכה למות ביחד איתם”, אמרה לי לא פעם, “הם הפצירו בי שאסע איתם לטיול ההוא באנגליה, אבל העדפתי לצאת עם נועם למחנה של הצופים”. משסיימה בת־דודי את לימודיה לתואר ראשון, הצטרפה כיועצת סוציאלית לבית־החולים שאותו ניהל בעלה, וכך חייתה במסגרת מוגנת של עבודה מסודרת וחיי משפחה בטוחים ונוחים, ונראה היה שחיים אלה הולמים אותה, כשם שאביב או סתיו הולמים את צמחייתם העונתית.
והנה בשנות התשעים של המאה שעברה, בגיל ארבעים ואחת, נהייתה בת־דודי נכה. משותקת ממותניה ומטה. ועד היום לא ברור לי אם נכותה נגרמה מתאונה, או מניסיון הריגה, או כפי שטענה, מניסיון התאבדות. שנים אחדות לפני כן התאלמנה. ומאז מותו הפתאומי של בעלה, האשימה את עצמה – האשמה אבסורדית לכל הדעות – שלא עמדה על משמר בריאותו, שקעה בדיכאון, ביקשה חופשה ללא תשלום ממקום עבודתה והסתגרה בדירתה. כשקמה ממיטתה, היה זה על־פי־רוב כדי לפתוח את הדלת לשליח מהמרכול, או כדי להכניס אותי, היחידה מבין חברותיה המעטות שהורשיתי לבקרה, ובהזדמנות זאת היתה גם מבקשת ממני לעשות למענה אי־אלו שירותים קטנים: להוציא דואר מהתיבה, להביא לה משהו מבית־המרקחת או מ“בית־הטבע”, לקנות לה ספר־כיס בלשי בחנות יד־שנייה, וכששאלתיה יום אחד מה מעשיה במשך היום, אמרה לי שהיא מהרהרת. שוכבת במיטה ומהרהרת. “עד שפתאום, ללא שום אזהרה, נתקל הרהור חולף שלי במעין משקע של חול אפרפר, דלוח, והרגש הרע הזה של אשמה מחלחל בעדו”, אמרה. והיתה מתלבשת רק לצורך ביקור בקופת־חולים או בבנק. בנה היחיד סיים שירותו הצבאי במות עליו אביו, ובהשפעת אמו, שקידשה את זכר סבו הבלשן, נרשם ללימודי סנסקריט באוניברסיטה העברית. בתחילה התגורר במעונות הסטודנטים והיה מגיע אל בית אמו לשבתות, אך רוח הנכאים ששררה שם העיקה עליו, והוא שכר לעצמו דירונת בנחלאות, והתחיל לדלל את ביקוריו אצל אמו לפעם בשבועיים או בחודש.
שמה היה אליאיל, בהשראת “שירים לאילאיל” של טשרניחובסקי, והיא ראתה בשמה זה קללה והאשימה את הוריה שלא השכילו לראות את האותות הצפונים בשיר. שהרי זה שיר כפירה בוטה, אמרה, ונרמז בו שנושאת השם הזה תמות באִבָּה, והמשורר משביע את הבאים אחריו שלעולם לא יקראו לאשה בשם אילאיל, שהוא קניינו שלו בלבד.
באחת התקופות ה“טובות” של בת־דודתי, כשאחת מסִדרת התרופות שקיבלה היטיבה עמה והיא התאוששה מעט, התחילה משוטטת באינטרנט, ופעם, בהגיעה לאתר ההיכרויות, נתקלה, לדבריה, בהצעה פנטסטית: בריטי בשנות הארבעים המאוחרות שלו, רווק, מבוסס, מתמטיקאי, חובב מוסיקה קלאסית וספרות בלשית ואספן של רהיטים עתיקים, מחפש, לצורך ידידות בלבד, נאה, בעלת חזות מזרחית, סולידית, משחקת שחמט ונהנית ממוסיקה קלאסית, והגיל לא צוין.
אי אפשר היה להכחיש שאילאיל מתאימה באופן מדהים לתיאור הזה: גבוהה, די מלאה, והגֶנים של אמה הבוכרית גברו על אלה של משפחתי הבלארוּסית והקנו לה מראה מזרחי הזוי; בוגרת המגמה למוסיקה בתלמה ילין היתה – היא ובעלה שרו במקהלת “רינת” – מכורה לבלשים, והפלא ופלא: שחקנית שחמט מוכשרת (כך קנתה את לבו של אבי, שחמטאי נלהב, שטען כי עם קצת אימון מקצועי, יכולה היתה להגיע לאליפות הנוער). נפעמנו כל־כך מצירוף המקרים הזה, שלשם שעשוע בלבד, רשמה אילאיל באינטרנט את שמה ואת הקוד האישי שלה. וכך החלה, לדבריה, פרשת התכתבות בת חודשים אחדים בינה לבין המתימטיקאי הבריטי שאמרה לי כי שמו הפרטי דרווין. הוא התגלה לה, לדבריה, כגבר משכיל, בוגר אוקספורד במגמת המתימטיקה – ציוניו היו ממוצעים עד נמוכים ומעולם לא עבד במקצועו – עצלן חסר תקנה, כפי שהעיד על עצמו, ובעל השקפות מלוכניות. “אבל קשה לי להחליט אם ההומור הביזארי שלו מעיד על איפוק ועידון, או על יהירות ועריצות”, אמרה.
עד שיום אחד הודיעה לי שגמרה אומר להמר על מזלה. “אין לי מה להפסיד”, אמרה. “אז ניתן לזה צ’אנס”, והוסיפה: “יהיה משעשע לשחק את התדמית שלי שהוא יצר לו בדמיונו”. מיום למשנהו ארזה מזוודה, נעלה את דירתה, מינתה אותי על השקיית העציצים, וטסה לאנגליה לפגשו.
בשבועות האחדים שלא ענתה על שני מכתבי אליה – בנה אמר שמהדוא"לים הקצרים שלה ומשיחות הטלפון שלו איתה קשה לו להסיק מה מצב־רוחה – חשבתי בלבי, במבט לאחור, שתמיד היה בה משהו מסתורי ולא מפוענח.
שלושה חודשים לאחר נסיעתה, קיבלתי ממנה מכתב בן אחד־עשר עמודים, בכתב צפוף ומשופע בתיאורי סביבתה החדשה, והופתעתי מגילוי לבה.
המתימטיקאי שלה, לפי תיאורה, גבוה, רזה מאוד, עיניים חיוורות, שׂער פשתן בהיר עד לבקני וידו השמאלית נוטה לעוויתות, מתגורר במגדל ימי־ביניימי משופץ, שריד של בית נזירות אוגוסטיני, במחוז נורפוק שבמזרח אנגליה, ואל דירתו שבמעלה המגדל מטפסות מאה ושלושים ותשע מדרגות אבן לולייניות. עובי קירות המצודה הזאת הוא שני מטר, ולבד מאשנבי־הירי הצרים והארוכים, נחצב בהם רק חלון אחד “נורמלי”, שניתן להשקיף בעדו על הים הצפוני, העוטה לרוב ערפל סמיך. בקיץ, כשהראות טובה, כתבה, אפשר להבחין גם בצוקים ובסלעי הגיר הבולטים על קרע ערבת ביצות ודיונות חול אינסופיות. לאחר טיפוס של עוד תשעים ותשע מדרגות, בראש מורכן, ציינה, מחשש להיתקלות בעשרות העטלפים שהשתכנו בצריח – “הוומפירים שלי”, נהנה דרווין להלך עליה אימים, כתבה, “הם מתפרחים משם בלילה למצוץ את דמם של הכופרים” – כשמגיעים אל ראש המגדל, נשקף נוף עוצר נשימה: צריחי כנסיות ומנזרים, טירות ובתי אחוזה, גגות מחופּי חציר של בתי איכרים גמלוניים עם שתי־וערב של קורות עץ כהות, מוטבעות בקירות אבן לבנים בוהקים, שדות חיטה מצהיבים אפונים בירוק־מאובק וקני סוכר ברודים, גושי יערות צפופים ואפלים וחורשות דלילות המשתפלות מגלי הגבעות, וכבשים רועות באחו, כבציורים בארוקיים.
ותיארה את הדירה בעלת שלושת המפלסים, ובתווך חדר אמבטיה ענקי, שטיח אפגני ממורטט מכסה את רצפת הפארקט שלו, השחורה מיושן. ומבין שני חדרי השינה, אחד לדרווין והשני לאורחים (אלה אינם רצויים ואינם מוזמנים, כתבה, וזה היה גם תנאי מפורש להשתכנותה במגדל, שלא תזמין אורחים אליו. “יש סיכוי, אם כן, שאופיע מתי שהוא בארץ ונוכל להתראות”, כתבה). חדרה שלה ניצב על גשר האבן המקושת הנטוי מעל הנהר, זה המחבר את הצריח של דרווין לצריחו התאום המשמש כנסייה – על־פי הסכם בין דרווין לבישוף המחוז אין מצלצלים בפעמונים בימי חול – כך שלמעשה, כתבה, היא “רובצת” על הנהר, הניבט אליה מבעד לאשנב המסורג של חדרה, וּדכי גליו הולם בחלל חזה יומם ולילה “המולה המתחרה בפעמוני הכנסייה המכים בראשי ומחרישים את אוזני בימי ראשון ובחגיהם, והמשתיקה קולות מבשרי־רע שצפים ועולים מתהומות אחרים”. אין פלא, כתבה, שבחלומה, גואים מי המבול מציפים את הגשר ומגיעים עד חדרה, רגליה משכשכות כבר במים, אבל כשהיא מתחילה לטבוע, היא מתעוררת.
ותיארה את הסלון הצר והארוך, שברומו נברשת בדולח עצומה המשתלשלת מתקרת עץ מגולפת, ועומדים בו מכתבה ג’ורג’יאנית ומזנון אוסטרי מימי הקיסרות, עם כלי חרסינה מעוטרים, ועל קירותיו פוחלצי חיות, ציורי ציד, ושעונים גרמניים עתיקים המתקתקים בכל שעות היום והלילה. “הדירה כולה ספוגה בריח של מאות קודמות, הקדרות והדיכאון משקיפים אלי מן המראה האדוארדית העצומה המכסה קיר שלם בסלון”, כתבה, “אני פותחת וסוגרת דלתות של זכוכית ונציאנית, ומסתובבת בהול ובפרוזדורים המפותלים, המצופים אריחי זהב ותכלת ואינני יודעת מה לי ולכל זה”. וכתבה שזהב הוא גם הצבע השולט בחדר השינה של דרווין, חבצלות זהב מעטרות את קירותיו, במרכזו מיטת ענק שכתב מוזהב מעטר את מסעד הראש שלה ופתילים מוזהבים מקשטים אותה בשוליה, וקופידון זהוב שידיו המונפות נפרשות לפמוטים מקשט את השידה. לעומת כל אלה, כתבה, חדרה שלה נראה פשוט כחדר משרתת: מיטה צרה וצידה ארונית לילה ועליה מנורת קריאה מברונזה, ארון תולענה עם פיתוחים, וּוילונות פשתן לבנים עם רקמת דגניות, ובמטבח, כתה, שיורדים אליו במדרגות עץ משובללות, עשרות בקבוקי משקאות חריפים התלויים במהופך, מעל למזווה וגביעי בדולח לרוב. וכתבה שהימים ערפיליים, עם רביבי גשם שאינם פוסקים, ובשיטוטיה בסביבה נחשפים לעיניה מרחבי דשא דשנים. “יש משהו לא הגון בירוק העז הזה, שכה מנקר את העיניים”, כתבה. ותיארה את הפונדקים על אם הדרך, על שפת האגם, עם כורסות עמוקות ומרופטות ובהן רובצות נשים גדולות, סמוקות לחיים, שׂערן חלק ודהוי, והן נותנות בה, בזרה, עיניים בקרניות, וגברים עמלניים שאינם מפקפקים בבעלותם הטבעית על הפוריות הפרוצה של ארץ אבותיהם, כתבה, ישובים על כיסאות הבר, לוג של בירה מקציפה לצידם, והם רכונים על צלחות עם פשטידת כליות וביצים סקוטיות מגולגלות בפירורי לחם ונקניק או בסלמון, ולועטים מכל אלה בתיאבון חסר עכבות.
“בדידות וזרות והימים הולכים ומתקצרים”, כתבה, “עלי למצוא את עצמי בכל זה, בלא־נודע הזה שאני דרוכה לקראתו ונסוגה, נפתחת ומתקפלת, מחשבת כל צעד ופוסעת, אך איני ידועת לאן ולמה. התמודדות לשם התמודדות. עם זאת, נעשיתי ממש היפוכונדרית. נחרדת מכל גירוי בגרון או ממועקה בלב, ואני עייפה עד מוות, כבר מהבוקר”. רק עכשיו היא מבינה מהו בשבילה הזולת, האחר, כתבה, שהקצב שלו, ההעדפות שלו, החשיבה שלו, כה שונים משלה והאני התובעני שלו הוא בהתנגשות מתמדת עם האני שלה. עליה לוותר, למחוק את עצמה, את רצונותיה, חרדותיה. פתאום, מולו, כתבה, היא נוכחת עד כמה גם היא אדם קשה. לא גמיש, לא סתגלני. עם בעלה, נועם, חייתה בקונכייה, רק הם והבן. אבל אחרי לכתו, אפילו עם בנה נהיה לה קשה. פתאום גם הוא נהיה “האחר”, כתבה. היא פגיעה, נעלבת, כואבת, מסתגרת בחדרה ובוכה, אבל מתגברת וממשיכה, כתבה. וכתבה שאינה יודעת מיהו דרווין, שהוא שותק ימים שלמים, וכשהוא נתקף צורך לשתפה בהגיגיו, הוא תובע ממנה הקשבה מרבית, לרעיונותיו הפוליטיים, על־פי־רוב, המרוממים את המלוכנות. הוא גם מצפה ממנה שתיענה לצרכיו האקסצנטריים, כתבה, טיול לילי באופנוע שלו לאיזה אגם מרוחק, לדוג שם דגי שמך נדירים שאין למוצאם בשום מקום אחר, למשל, התמצאות במכמני התרבות האנגלית ובענייני דיומא, עצמאות – דעתו לא נוחה מכך שהיא אינה נוהגת באופנוע, כתבה – ואם היא נכשלת במשהו מכל אלה, הוא נותן בה מבט נוקב, כמו נחשפו לעיניו כל חולשותיה והוא נראה מאוכזב ממנה מעומק נשמתו. לעומת זאת, כתבה, היא פטורה ממטלות הבית. לשם כך קיימת הסוכנת, אשה כפרית גבוהה, גרומה ושתקנית, נאמנת ביתו שעובדת שירותו למעלה מעשרים שנה, מאז שכר את המגדל הזה מהבישוף המחוזי, והיא גם מבשלת את ארוחותיהם. ואליה, אילאיל, היא מתייחסת כאילו היתה אחת משכיות־החמדה האוריינטאליות – “העתיקות”, הוסיפה – שבעליה רכש במסע האספנות האחרון שלו.
באשר לתפקידיה, כתבה, דיו שתשחק איתו שחמט – יתרון שלה עליו מגרה אותו “להכותה אל החומש” ויהי מה, כתבה, אפילו יימשך המשחק עד אור הבוקר, עד שלבסוף מכריעה אותה העייפות, וכשהיא מניחה לו לנצחה, הוא צוהל כילד – או שתאזין איתו לבאך או לרביעייה של בטהובן (מאהלר מודרני מדי בשבילו), ואחרי שהוא מצליח לפתור חידה מתימאטית סבוכה, כתבה, הוא יושב בעיניים עצומות ועל פניו שפוך חיוך של אושר שמימי, כמו נתגלתה לו המשמעות הטהורה והצרופה של החיים. אבל את התחושה הזאת של ענג עילאי הוא חייב לחוות לגמרי לבדו, כתבה, שאיש לא יזהמה בנוכחותו. אז הוא מניחה לנפשה. לקרוא, לכתוב מכתבים, לשוטט בסביבה, אך המחשבה על כל אותן מדרגות שעליה לטפס בשובה, מדכאה בה את החשק לרדת למטה. למסעות הספנות שלו אין הוא מוכן לקחתה איתו, כתבה. אליהם הוא יוצא עם חבר ותיק מתקופת לימודיו באוקספורד, שאפילו אותו אינו מזמין אל ביתם. וכן, לפעמים הוא מבקש ממנה שתשכב לידו. לעתים רחוקות איתו, כתבה.
הנחתי את המכתב על ברכי ובהיתי נכחי שעה ארוכה. ניסיתי לדמות בעיני רוחי את אילאיל, בת־דודי, בסביבתה החדשה, ומשהו לא התיישב אצלי. משהו נשמע לי פנטסטי מדי, לא כל־כך אמין, וחשבתי, שאת העיקר היא מסתירה ממני, או שאינה יודעת אותו עדיין בעצמה, ותהיתי מהו אותו עיקר.
אילאיל לא באה לביקור בארץ. במקום זה נסע אליה בנה לאנגליה ובשובו סיפר לי ששניהם שכרו מכונית וטיילו עשרה ימים לאורכה ולרחבה של הארץ היפה הזאת (“שאבתי כל־כך הרבה שמחה מהטיול הזה, שקיוויתי כי יהיה לי כוח להמשיך לשאת את כלאי”, אמרה לי אמו מאוחר יותר). אבל כשחזרה למגדל, כתבה לי, והסתיו שהקדים אותה שנה בישר חורף קשה, נעשו לה החיים שם קודרים מנשוא. ותיארה את שיטוטיה בין יערות עצי המחט, שלחותם מעבירה בה צמרמורות, ותיארה את הגנים המטופחים המתכנסים בתוך עצמם לשנת חורף, ואת הברבורים הגאים השטים באגמים, שכבר מתכסים בדוק של קרח, ואת חוות הענק עם האסמים ושטחי המרעה הרחבים שכבשים וחזירים מפוטמים כותשים את אדמתם מבעד למעטה הזכוכיתי, ותיארה את הפרות עבות־הבשר המתקבצות סביבה ובוהות בה באדישות, ואת סוסי המרוץ על רוכביהם או רוכבותיהם, שאצילותם (של הסוסים, הדגישה), מגדירה לה את מעמדה הנחות. אבל את דרווין לא הזכירה באף מילה אחת. כאילו התנדף מחייה. כאילו חדל להתקיים.
מאוחר יותר, כשכבר שבה לארץ, סיפרה לי שיום אחד הכריעה אותה רוחה הנכאה. “יום בהיר אחד”, אמרה – “אמנם היה זה יום בהיר”, הדגישה – חמישה וחצי חודשים לאחר בואה לשם, אמרה, הפילה את עצמה מראש הצריח לנהר. לרוע מזלה, אמרה, ברגע שנחבטה במים הקפואים, עברה סירת מוטור מתחת לגשר המפריד בין שני צריחי המגדל, והשייטים משו אותה והחישוה לבית־החולים, אך היא נותרה משותקת בגפיה לכל ימי חייה.
שבועות אחדים לאחר שובה לארץ, כשבאתי לבקרה בדירתה – בנה שיפץ למעה את הדירה בהתאם לצורכי נכותה, והעובדת הפיליפינית שלה, הדואגת לכל צרכיה, משמשת לה גם בת־לוויה מסורה – שאלתיה מה גרם לה להמשיך את חיי הסבל שלה במגדל ההוא, כאשר בנקל יכולה היתה לארוז את מזוודתה ולהסתלק משם. “הרי אף אחד לא כלא אותך שם! לא קשר אותך באזיקים! הרי היית חופשית לצאת ולבוא כרצונך!”, תמהתי, וראיתי כי הבחינה בזיק הספק שבמבטי.
“הייתי שבויה שם”, ענתה לי, והסיטה ממני את פניה. “וזאת בדיוק הבעיה, להשתחרר מכלא שלא נכלאת בו… בכל פעם שהמחשבה על ההימלטות חולפת לך בראש, את נתקפת חרדה, וכוח איתנים, מגנט אימתני, חוזר ושואב אותך למצב של השלמה עם גורלך… את מתחילה להאמין… התחלתי להאמין… שרק עונש של מאסר עולם במצודה ההיא יכפר על סירובי לנסוע אז עם הורי לטיולם האחרון שממנו לא חזרו”. והשתתקה, והוסיפה כלואטת סוד: “הרי גם נועם, בעלי, שילם על כך בחייו…”
ואיזה תפקיד מילא דרווין בשבי שלך?" שאלתיה בזהירות.
אך היא התעלמה משאלתי. “בלילה שלפני…”, אמרה (והבנתי שכוונתה ללילה שלפני התאונה או לפני נסיון ההריגה, או לפני שניסתה לשים קץ לחייה) “ישנתי שתים־עשרה שעות ברציפות, שינה חפה מחלומות, כאילו היה זה מוות־זוטא, כאילו ערכתי חזרה כללית אחרונה, להכין את עצמי למוות”. וחייכה ואמרה: “ועכשיו, לאחר שריציתי את עונשי ויצאתי לחופשי, ומאחר שמותי נדחה לעת־עתה, אני זכאית לחגוג, לא?” והציעה לי להצטרף אליה, כבת־לוויה, לטיול של נכים למזרח הרחוק.
עד היום אינני יודעת מה אמת בסיפורה של בת־דודי. אבל נכותה מוכיחה למעלה מכל ספק, כי שילמה את מלוא המחיר על ההרפתקה שלה, וכי הענישה את עצמה בכל חומרת הדין. ותהיתי בלבי, באיזה אפיק היו זורמים חייה, אלמלי נהרגו הוריה בתאונה ההיא. אבל במחשבה שנייה, בעיני, היתה אילאיל מאז ומתמיד גיבורה של סיפור גותי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.