היא דיברה ובכתה, דברה והשתנקה. קולה חרק כאב ומרירות. לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי מה לעשות. חיבקתי את כתפיה, ליטפתי את שׂערה, אך קרבתה הפיסית דחתה אותי וחיפשתי הזדמנות להתרחק ממנה. לא היה לי מספיק חום בשבילה. והרי היתה חברתי!

היא זועקת שיצילו אותה. שיפסיקו להתפלסף ושיצילו אותה. היא אוטמת את אוזניה להסברים הגיוניים, אומרת שמסרבת לשמוע מילים כמו גורל ומנטליות וקבלה והשלמה בלשון משומנת ובקול חלקלק וקטיפתי. אומרת שהיא מתגעגעת למלים ראשוניות, בסיסיות, לצלילים שיבקיעו את הלשון והתחביר, אפילו יהיו גסים וצורמים. היא רוצה שיצילו אותה. עכשיו, מיד, מהכובד של עצמה, מהריק מסביב, מחוסר התכלית, מחוסר הפירגון, שיפנו לה מקום כפי שמגיע לה, כערכה! ולא, פסיכולוגים זה לא בשבילה, היא אומרת, כל פושטי־העור האלה שסובאים את דם הנפש של זולתם, שתופשים אנשים על חם וממוטטים להם את ההגנות. וגורו הרי כבר היה לה, היא אומרת, בעלה הראשון הוא ארכי־גורו, ציד נפשות וחטטן נשמות באצטלת פילוסוף מכובד. השיא עצות לכל העולם, לתלמידיו קודם־כול, אבל גם למדינאים, גם לאנשי עסקים, כל הכאריזמה שלו מושתתת על פרובוקציה. תאמיני לי, היא אומרת. ועכשיו טרח לבשר לה שהוא מתחתן. עם סטודנטית למתימטיקה בת תשע־עשרה. זה מבחיל. כל־כך מבחיל, היא אומרת, אבל את האשמה הוא נטע בה, בגיזלה, לכל החיים, השד יודע על מה. על עצם קיומה. מאז שנפלה ברִשתו היא מסתובבת סביב אותה הנקודה. אשמה ואשמה ושוב פעם אשמה. טוב, אז כבר אמרה, היא אומרת, כבר הכתה על חטא בגידתה בו עם האסיסטנט שלו, כן, כשהפרופסור היה עוד נשוי לאשתו הראשונה זה היה, איזה עניין הוא עשה מזה! הזיקה לעצמה די הותר מאז, היא אומרת, טשטשה את עצמה, הענישה את עצמה במחלות, “ורק שלא תגידי פסיכוסומטיות, אני שונאת את המילה הזאת!”, היא אומרת, הענישה את עצמה בחוסר שינה, במחשבות כפייתיות, בהרס לשם הרס, היא לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז אנרגיות על מחשבות תפלות ששמות לה מלכודות, שמולידות מחשבות חדשות, במעגל קסמים, אין לה כבר זמן לכך. ולא כוחות. מספיק עם ההליכה הזאת בזיגזגים חיים שלמים. אם אין היא לה מי לה, היא לא יכולה להמשיך כך, היא לא יכולה להמשיך להיות הרובוט שלו, אבל לתלות את עצמה אין לה אומץ, היא אומרת, אז אין לה ברירה אלא להמשיך לחיות. ולהיות חזקה. להישרד בכמה שאפשר פחות סבל. אומרים שיש תפארת בחיים, היא אומרת, בעצם החיים. הו, כל־כך רע לה על הנשמה…

אני שואלת בזהירות מה אומר בעלה הנוכחי, איש צנוע ונעים הליכות, וכרופא משפחה בקופת־חולים, הוא חביב על הפציינטים שלו. אך לשמע שמו היא מתפרצת בקול שורקני: הוא? שולח אותי לבדיקות! תמיד יעדיף להתמודד עם מצב גופני מאשר עם סבל נפשי! וגם בִתי כך! לא מאמינים לי! לא מבינים! מתבצרים בתוך עצמם ולא רוצים להבין! אני לבד! לגמרי לבד! ברגעים הכי קשים את לגמרי לבד! אין מילה שיכולה לבטא את זה, כמו שאין מילים שיכולות לבטא את השואה. מי מוכן לתת לך תמיכה לאורך כל הדרך? אנשים מתעייפים, האנשים הכי קרובים אלייך מתעייפים.

וגם לך אין אמפתיה אלי! היא מפנה אלי לפתע את ראשה ונועצת בי מבט חודרני, אַת כל הזמן חושבת איך להימלט מפה. לא, אל תעני לי. אני יודעת את האמת. יש מצבים שנשארים לבד. ועכשיו אני רוצה לישון. כדי להתחזק. כדי לא להיות תלויה באף אחד. ואם את רוצה לעשות משהו למעני, להיות לתועלת… אז נתקי בקשה את כל מכשירי הטלפון בדירה וחכי בסלון עד שהבונדרומין יפעל עלי, עד שאירדם. אם אירדם. את יכולה להדליק את הטלוויזיה, אבל בשקט. הכי בשקט שאפשר… ואחרי שאני נושקת על מצחה וסוגרת אחרי את דלת חדרה, היא ממלמלת, בין אלי בין לעצמה: ט־וב, א־ין דבר… ונאנחת.

פגשתי אותה לראשונה במגדנייה של אמה, בעלת השם היומרני “דיוגנס”, שנהגתי לקנות בה לחם ומאפה־בית לשבת. וכשהאם הציגה לפני את בתה בגאווה ניכרת, סנטרה הכפול נצמד לצווארה, מבטה הזעפני בדרך־כלל, פייסני וחנף הפעם, אמרה בקול מתחסד: תכירי את בתי גיזלה־אגנס שהגיעה לחופשת מולדת מלימודיה בסורבון, שמעת בוודאי… באה במיוחד מפריס לבקר את אמה קשת־היום והבורה, כן, לעומת בתי המשכילה, אני בורה גמורה… עיוותה בחיוך מריר את שפתיה הדקות. הוכיתי בתימהון. מה לבחורה המרשימה הזאת, נסיכה! תמירה, פנים קלאסיות מעודנות, מבט פיקחי בעיניה המוארכות, כבציורי הירוגליפים מצריים, ולבעלת המגדנייה שלנו, רומנייה שמנה, גופה כבצק שמרים תופח, פני צלופח לה ועיניים קטנות מימיות, ורק עורה צח של גיזלה הזכיר את עורה הלבן של אמה, חלקלק, כמרוח בחמאה ומכוסה אבקה קמחית. אך את קולה החרקני ירשה גיזלה מאמה, וזאת בניגוד לקולו החייכני של אחיה, שגם הוא עבד בחנות של אמו, ואף דמה לה בחיצוניותו הלא־מלבבת, אך שקט היה וצייתן ונחבא אל סינרה. בעל מזג טוב היה, וכשאמו האלמנה רדתה בו ביד רמה וגערה בו באוזני הלקוחות, הרכין את ראשו ולא השיב.

גיזלה למדה אז בפריס בלשנות ופילוסופיה, ואף היתה נשואה זמן קצר לפרופסור שלה, הוגה־דעות מפורסם ושנוי במחלוקת, אבל זאת נודע לי הרבה יותר מאוחר. כשראיתיה שוב במגדנייה, בחורף הפעם, חודשים אחדים לאחר פגישתנו הראשונה, הסבירה לי אמה, בקיצור וביובש, בקולה השורקני קצר־הנשימה, שגיזלה, כן, גיזלה (בלי “אגנס” הפעם), החליטה להפסיק את לימודיה בצרפת ולהישאר בארץ. ואני עלצתי בתוכי. הבחורה זאת ריתקה אותי וייחלתי בלבי שנהיה חברות.

בזמן הראשון לחזרתה ארצה התגוררה בדירת המשפחה הצמודה למגדנייה, ויצא לי לראותה מדי פעם, כשנכנסה לרגע להודיע משהו לאמה או לאחיה, או בפגישה מקרית ברחוב, או באיזו חנות שכונתית. בדרך־כלל היינו מחליפות משפטים אחדים לא מחייבים, ואני ציפיתי להזדמנות להגיע איתה לשיחה יותר אישית.

וזה קרה, אמנם, כעבור חודשים אחדים, בבית־המרקחת של קופת־חולים. גיזלה כבר היתה נשואה אז לד"ר קפלן, הרופא המשפחתי שלנו (נישואיו הדהימו את הפציינטים שלו, שראו בו רווק מושבע). וכשעברה ברחוב והבחינה בי מבעד לשמשת החלון הרחב, מחכה בתור הארוך, נכנסה, והציעה לי למסור לה את המרשם שלי ואת הכרטיס המגנטי, כדי שבעלה, שבלאו־הכי אמור לגשת אל הרוקחת בדרכו מהמרפאה הביתה, ייקח משם גם את התרופות שלי. תהיה זו הזדמנות לשתינו להיפגש בבית־קפה. היא נורא אוהבת בתי־קפה, אמרה.

היא דיברה בהתרגשות, מתוך אירוניה והתרסה על מצבה, עיניה המצריות יוקדות כבמחלה, כמתבוננת מן הצד בכור־המצרף של סבלה.

“מלאכת החיים היא מלאכה קשה, רצופה אסטרטגיות”, אמרה, “אבל חייבים לשים גבול לאמביציות הגרנדיוזיות, מפני שטמונה בהן סכנה עצומה”. וכשדיברה על בעלה־לשעבר, על הפרופסור מהסורבון, ניכר היה בה שהיא עדיין שבויה בקסמו. אמרה שיש משהו מכשף בבחירת המילים שלו, בביטויים המאוזנים להפליא שלו “ביטויים כולאי רגש, כאילו אמר: ליופי אין רגש, לזוהר הפנימי של המילים אין רגש”, ואמרה שהוא הציב לעצמו מטרות, ערך לעצמו מבחני אישיות במצבים מוגבלים, פיתח אסטרטגיית הישרדות עם משחקי קרבות דמיוניים במרחבים אינטלקטואליים אין־סופיים. “אבל חיים איתו היו קלאוסטרופוביה אחת גדולה”, אמרה. המחשבה האנאליטית שלו, שכל־כולה לוגיקה צרופה, שיגעה אותה. “היינו רבים בלי סוף”, אמרה “ועשינו את כל השגיאות האפשריות. ניסינו לתקן זה את זה, ניסיתי לטעת בו רגש, טענתי שלמחשבה פילוסופית יש חיים, שהיא יצור חי. מוטציה מוזרה וקסומה, אבל חיה!” ונאנחה ואמרה: “ברגע האחרון הגוף שלי התגייס. על גבול הקטסטרופה ממש. הגוף שלי פיתח לעצמו פילוסופיה משלו. אותת לי שכשהנפש תמעד הוא יתייצב להגן עלי. אבל זה החזיק מעמד בדיוק יום אחד. ובאתו היום עצמו, כשנשכבתי במיטה בהתקף אלים של אסתמה, הודיע לי בעלי שהוא לא מסוגל יותר, שהגיע לקצה גבול היכולת שלו לעזור לי. שהגענו לקצה גבול היכולת לעזור זה לזה. שבא למסקנה שאנחנו חייבים להיפרד. ואחרי שהזעיק את האסיסטנט שלו כדי שלא אשאר לבדי, עזב את הבית. עזב אותי. חזר אל אשתו הראשונה. ועכשיו, כשהגוף שלי נמצא בידיו הטובות של דוקטור קפלן”, חייכה במרירות, “הנפש שלי שוב מתמרדת”.

שתקנו שעה ארוכה ולאחריה אמרה: “כן… פילוסופיה היא מין יצור כלאיים, חצי מציאות תרבותית, חצי פנטזיה על מציאות תרבותית. אבל ליצור הזה יש מרחב מחיה, והמרחב הזה היה בשבילנו שדה־קרב אחד גדול. שום דבר לא היה ממשי בו. למרות שנחשבתי לתלמידה מצטיינת, לא הבנתי על מה מדברים. קלטתי צירופי משפטים קטועים, שלא מתחברים”.

כל כך הוחמאתי מגילוי לבה של גיזלה כלפי, שכשנפרדתי ממנה, לאחר שנדברנו להמשיך ולהיפגש, הציפה אותי תחושת אושר. ועם זאת, ציינתי לעצמי, שהשיחה כולה נסבה רק עליה. לא שאלה עלי כלום, ואני לא תרמתי לה שום מידע מיוזמתי. אבל אז גם ידעתי שלבחורה הזאת יש השפעה מהפנטת עלי, הרבה מעבר לעניין שאני מגלה בסיפוריה.

לאט לאט, משנתהדקה ידידותנו ושמעתיה פעמים כה רבות מתווכחת באוזני בלהט מר עם דמותו הווירטואלית של הפרופסור שלה ועם משנתו הסבוכה, הבנתי גם את גודל מצוקתה, עד כמה נמחצה מהכריזמה שלו, וכמה עמוקה תחושת הקיפוח שלה, בהיותה נעדרת ביטוי לכישוריה. אם לא יזדמן לה מוצא לנתב אליו את האגו התובעני שלה, אמרתי בלבי, היא תצא מדעתה.

חלפו שנים. בתה של גיזלה, שנולדה זמן קצר אחרי נישואיה לרופא הסניף שלנו, סיימה את השירות הצבאי שלה ונרשמה לקורס של פארה־מדיק, לסייע לאביה במרפאתו. ואני מנסה לשחזר לעצמי איך עברו על גיזלה כל השנים הלאה. אחרי הולדת בתה עשתה מאמצים ניכרים לתפקד ביעילות כעקרת־בית. אחר־כך, כשהדוקטור קפלן החל לקבל את הפציינטים שלו במרפאה הצמודה לדירתם, שימשה לו גיזלה מזכירה רפואית, ובתם, שמראיה וכשרונותיה בינוניים ושאיפותיה מוגבלות ונראתה מבוהלת בחברת אמה הזוהרת, חיפשה חסות וחום אצל אביה, ובחופשותיה מבית־הספר החליפה את אמה במרפאה. מאוחר יותר עברה גיזלה קורס בקדרות, שכרה סטודיו באחת הסמטאות בדרום העיר, קרוב לים, הביאה לשם אובניים ותנור־צריבה חשמלי, ועשתה עבודות קרמיקה לא־שימושיות, גדולות־ממדים, דמויות נשים בעיקר: מיני טורסו כבדים וחלולים, או גוף בתוך גוף בתוך גוף, כבבושקה רוסית המכילה בתוכה בבושקות זהות, קטנות והולכות (“הכוונה היתה לדחוס את הגברת הזאת בתוך עצמה, לא לבלוע ולא להקיא, עד שתיחנק”, צחקה); והיתה שם רגל ענקית עבה, או זרוע בודדה – עבדה שבועות אחדים על כף הרגל ועל אצבעות היד – ראש בלי פנים, נטוע על צוואר מתוח. אך רוב העבודות האלה התפרקו כששרפה אותן בתנור.

את הקריירה הזאת שלה קטעה תאונת הדרכים של בתה, כשחברהּ האופנוען, חייל בשירות סדיר, התהפך עם רכבו, והילדה, שישבה מאחור, שברה גפיים וצלעות וחודשים אחדים שכבה בבית מגובסת ופתרה תשבצים, ודיברה שעות בטלפון עם חברהּ האופנוען, שיצא מן התאונה ללא פגע.

וכששבה בתה לאיתנה, נשברה רוחה של גיזלה. כפי שנראה, בעקבות הידיעה שהגיעה אליה על נישואיו (השלישיים) של הפרופסור שלה, עם אותה סטודנטית למתמטיקה.

גיזלה נשכבה במיטה, ואחיה, שאחרי מות אימם מכרו הוא ואחותו את המגדנייה שירשו, כדי שדוקטור קפלן יוכל לצאת לפנסיה מוקדמת ולפתוח מרפאה פרטית, טיפל בה. עם זאת, המשיך האח לעבוד במגדנייה תחת בעליה החדשים, כאופה, בתורנות לילה, כדי שהימים יהיו פנויים אצלו לטיפול באחותו הנערצת עליו, הוא עשה זאת במסירות שבקדושה, כפי שטיפל קודם־לכן באמו בחלייה.

באשר לי, כאם חד־הורית, אחת החלוצות בתחום זה בין בנות דורי, ניסיתי לגדל את בני בקיבוץ, אליו התקבלתי בזכות המוניטין שיצאו לי כמורה. אבל כעבור שנים אחדות, משהרומן החשאי שניהלתי עם גבר נשוי נגמר בסקנדל שעשתה לי אשתו והתייאשתי מן האפשרות לשקם את יחסי עם הקיבוץ, חזרנו העירה. מצבי המשפחתי הגביל את המסגרות החברתיות שיכולתי להשתבץ בהן, כך שגם מבחינה זאת לא היה תחליף עבורי לחברותי עם גיזלה. ואילו היא, שפגישות סלוניות של זוגות־זוגות לא התאימו לאישיותה חריגה, ראתה במצבי אך יתרון. וגם בעלה הרופא, ניצול שואה יחיד מכל קרוביו, קיבל אותי ואת בני אל חיק משפחתם הקטנה, ועשינו לנו נוהג לבלות עם הקפלנים, ועם אחיה של גיזלה, את רוב ערבי השבת והחג, ואף הצטרפנו אליהם כמה פעמים לטיולים בחוץ־לארץ.

אותו יום ישבנו, גיזלה ואני, זו בצד זו, בכורסות הגן של הפנסיון הירושלמי בו נפשה. היה זה יום סתיו שרבי, ובדממת הגינה המוצלת, נשקף הנוף הסלעי שבאופק, מצועף אור בוהק, כבהזיה. שתינו היינו אז בשנות החמישים לחיינו. גיזלה גדולה, כבדה (היא הוסיפה קילוגרמים רבים למשקלה במשך החודשים ששכבה במיטה), במכנסים רפויים ובטוניקה ארוכה, ואני, במכנסי ג’ינס ובלסוטה, נבוכה משהו מערנותי ומזריזותי.

גיזלה דיברה על הנושא שהמשיך להטרידה יותר מכול: הפרופסור שלה, בעלה־לשעבר. הסתבר ששוחחו מדי פעם בטלפון וגיזלה ביקרה אותו פעמים אחדות בגיחותיה הקצרות לפריס, ונראה היה שאינה מפסיקה להתווכח איתו, והיא עדיין אובססיבית לגביו, אחרי כל השנים הארוכות האלה. ובדברה, עליו חרגה מכבדותה ומזעפנותה הכבושה, שהבזקי הבעה כעורים שלה הזכירו את אמה מן המגדנייה, ואני חששתי לה שתאוכל בקדחת התרגשותה. טענה שכל המקורבים לפרופסור הם בשבילו דמויות סטאטיות, סטאטיסטיות, החומר והלבנים וכלי־השרת שלו, מעין פירמידה אנושית המזינה את האגוצנטריות שלו, והערצתו העצמית מפעימה בו תחושת גורל אדירה, המשווה מימד של פאתוס לכל אירוע בחייו, קטן כגדול. לפעמים, בכעסה ובמצוקתה, אמרה, נתפשה למחשבה שהוא איננו אדם כי אם רוח, המרחפת מעליה ומשמיעה במעופה אקורדים של פעמי גורל מאיים. לרוחות אין גבולות של זמן או של מקום, אמרה, והן חוזרות ומופיעות ומתלבשות בכל פעם בגוף אחר. וכך גם הוא. תמיד לא צפוי. תמיד מפתיע. תמיד מסחרר. חזתה מבשרה איך רוחו מסתוללת בגלים גבוהים, סוחפת בסערה את כל הנקרה על דרכה, מעלה אותו למרומים רוחניים משכרים. “מחזה מרהיב של אחיזת עיניים”, לחשה כלעצמה.

לפתע הבזיקו עיניה בברק ממזרי חושף שיניים פניניות, וגיחכה ואמרה: “אני אלמד מאמי… לאמי היתה הנאה סדיסטית להלעיט אנשים בעוגות. היא אפילו לא חייכה אל הלקוחות שלה, אמי לא המתיקה פנים, בכול־זאת היתה אשת עסקים ממולחת. מבחינה זאת, אחי מאזן את שתינו, הוא ירש מאבינו לב טוב ומיטיב, וטוב־לב הולך מצוין עם דברי מתיקה”.

אחר־כך שתקנו שעה ארוכה ואני הרהרתי באחיה של גיזלה, בחיוכו המאיר, המדגיש את גומות החן בצידי שפתיו, והרהרתי בכך שבמשך כל השנים האלה לא נואשה חברתי לשדך לי אותו.

“אבל יש לי רעיון הרבה יותר מוצלח בנוגע לתעסוקה שלי!”, קראה לפתע, ובהתרגשותה, נשמע קולה שורקני כקול אמה: “אני מתכוונת לתקוף את הפרופסור שלי! את כל הגישה השכלתנית, הקרה והמנוכרת הזאת! והשקרית, כן… הם מסתתרים מאחורי אצטלת הכהונה שלהם ומתיימרים להשפיע על המציאות על־ידי נוסחאות עקרות, בלי להיחשף לחיים, בלי לנגוע בחיים. היה לי מספיק זמן לחשוב על זה בחודשים הארוכים ששכבתי במיטה. ואם אעלה את מחשבותי על הכתב, אם הילדה שלי תמלא את הבטחתה ותלמד אותי להשתמש במחשב… דוקטור קפלן לא יתלהב, אמנם, מן הרעיון הזה, יטען שההתרגשות הכרוכה בעבודה כזאת תזיק לעצבי, אבל אנחנו הרי יודעות שרופאים מבינים רק גוף חולה… מחלות פסיכוסומטיות הן המצאות שטניות של הרופאים…”

בחודשים שלאחר־מכן, קמה גיזלה לתחייה. היא עזבה את הפנסיון הירושלמי, שכרה לעצמה דירת חדר בצפת, והתנצחה ימים שלמים עם בעלה־לשעבר על גבי מסך המחשב נייד שרכשה לעצמה. לא יכול היה להימצא לה מוצא טוב יותר מהמבוי הסתום שנקלעה לתוכו שנים כה רבות. שלא כבמחשבתה המקורית, היא לא ניסתה להפריך את התיאוריה הפילוסופית של בעלה־לשעבר, אלא יצאה במאמר התקפה חריף נגד הפילוסופים בכלל ונגד הוראת הפילוסופיה באוניברסיטאות, ועשתה זאת כפי הנראה במיומנות ובמעוף מרשימים. והכתבה הפיחה בה רוח חיים. היתה באופוריה.

כשחזרה לתל־אביב, ביקשה לתרגם לי את מאמרה, שהכתירה בשם “אני מאשימה”, והוא נכתב צרפתית, אך עד מהרה איבדה את סבלנותה, וזכיתי לקרוא את עיקרי הדברים בראיון שהעניקה לכתב־עת ישראלי נודע, העוסק בענייני חברה ותרבות.

הפילוסופים המערביים של העת החדשה, היא טוענת, לא תרמו שום תרומה מרשימה להבנת מהותה של המציאות החברתית והפוליטית של זמנם ולעיצובה, או להעמקת הידע של מהות נפש האדם,והם כשלו בהבחנותיהם בכל התחומים הללו, פעם אחר פעם, לאורך כל ההיסטוריה של זמננו – – –. האם הפילוסופים השיאו אי־פעם עצות מועילות לתיקון העולם והאדם? האם גיחותיהם האקראיות ממגדלי השן שלהם והתערבותם בחיים הציבוריים זיכו את המין האנושי ברעיונות מפרים? האם הם ניבאו את המהפכות? האם התריעו על מלחמות העולם? להיפך, פילוסופים גרמניים לבו רגשות פטריוטיים אטאוויסטיים במלים רושפניות, ותרמו בכך להתפרצות מלחמת העולם הראשונה, שהיתה חסרת שחר ונפשעת, לכל הדעות; סרטר עצם את עיניו מראות את הזוועות של המשטר הסטליניסטי; היידגר התעלם ממכונת ההשמדה המפלצתית של הנאצים; ראסל הקים תנועה פציפיסטית בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שהטיפה בעקיפין לכניעתה של בריטניה לנאצים, וכן הלאה וכן הלאה. לעומתם, היא מעלה על נס את חכמי הזמן העתיק, אלה המחפשים אדם! “את אידיאת הטוב”. על־פי אפלטון, המזוהה עם האמת שמעבר לשכלתנות. הפילוסופים הקדמונים לא הפרידו בין דעת ובין מוסר, אמרה, ואורח חייהם והתנהגותם שימשו דוגמה אישית לתורתם. לפיכך, טענה, האידיאה של אפלטון, למנות פילוסופים כמושלים ומחוקקים שישליטו משפט וצדק במדינה, לא היתה אבסורדית כלל, לעומת ניסיונם העלוב של כמה פילוסופים של העת החדשה לבחון את המוסר בכלים מדעיים, נסיון שנכשל כמובן. כאן היא מזכירה את היגל, שהכריז על הפילוסופיה כעל חזות הכול, ואת קנט, שקבע שגם הטוב הוא יחסי והוא מותנה בחוקי התבונה, ואומרת שאפילו הפנומנולוגים, שמחקרם המאיר את מהויות התודעה האנושית ואת משמעויותיה הנסתרות, תורמים יותר להבנת האמנות מאשר לתפישת כוליותו של האדם או להבנת תהליכים חברתיים.

ובכן, היא קוראת – בעקבות ויטגנשטיין, שכינה את הפילוסופיה “מחלה המרפאה את עצמה” – הגיע הזמן לצעוק: הפילוסופיה היא עקרה! כל־כולה תרגילי מוח טיעוניים ואנאלוגיים, אבסורדיים וסריסיים, ואקסצנטריות ספקנית קהת־חושים, והפילוסופים הם חבורה אזוטרית של חריפי־שכל, המיטיבים להתבטא בעוקצנות ובסרקזם, או בערפול מכוון, אך אינם תופשים מה מתרחש מתחת לחוטמם. הם עצמם חשים באימפוטנטיות שלהם וגולשים לתחומים תבוניים אחרים, אך גם שם הם גורמים לערפול ולבלבול. ואילו הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים, המפנים זרקור ל“מצבו של האדם”, זורעים בו אך “חרדה מיתית מוקצנת”, בלשונו של אדורנו. אז למה, לעזאזל, ללמד פילוסופיה? למה להקצות תקציבים לקתדרות שלהם? – היא שואלת כאזרחית צרפתייה (גיזלה שמרה על אזרחותה, שזכתה בה מתוקף נישואיה) – למה לתמוך בהם? אחת מן השתיים: או שיחזרו לפילוסופיה הקדומה, לסוקרטס, לאפלטון, לפיתגוראים ולסטואים, או שהגיע הזמן לצעוק: זוזו, אתם מסתירים לנו את השמש!

את המסה הארוכה שלה, שחתמה עליה בשמה הבתולי, שלחה באי־מיילים, לכל המי־ומי בין הוגי הדעות בצרפת, אך היא התפרסמה לבסוף בכתב־עת אקדמי שולי למדי. בכל־זאת הכתה גלים מעבר לחוגי האקדמיה ( לא שכחו לציין שם שהיתה תלמידתו ואשתו של הפרופסור הנכבד, ורמזו שנטש אותה לטובת סטודנטית צעירה). ויעידו על כך המכתבים הרבים למערכת, ביניהם גם מכתבי זלזול ועלבונות אישיים, והדוא"לים שלא פסקו לזרום אל המחשב שלה, כאשר הטענה העיקרית כלפיה, שהיא טוחנת קמח טחון, ושרבים וטובים כבר ערערו לפניה על הלגיטימיות של הפילוסופיה. גיזלה זעמה, כמובן, על המקטרגים והמשמיצים, דיברה עליהם בשצף־קצף באוזני כל מיודעיה ואמרה שהם אינטרסנטים ודמגוגים, אבל דומה שתחושת נקמתה בפרופסור שלה לא כל־כך נפגעה מכך. המסה שלה עוררה תשומת־לב, היא עצמה יצאה מאלמוניותה, ואפילו הוזמנה לסורבון להשתתף בסימפוזיון שכונה “הפילוסופיה נגד עצמה”, להתנצח שם על הבימה הנכבדה עם בעלה לשעבר. (ריננו שהפרופסור שלה הוא שיזם את הסימפוזיון הזה ודאג שיזמינו אליו את גיזלה).

באשר לי, נהגתי כמצופה ממני, ונישאתי סוף־סוף לאחיה טוב־הלב של גיזלה. אף כי מדי פעם אני מענה את עצמי בשאלה, איך קרה שאשה דעתנית כמוני, שהייתי קשובה תמיד לקולי הפנימי, אפילו היה מכתיב לי התנהגות חריגה, נשביתי כל־כך ברצונה של חברתי, עד כי איבדתי לחלוטין את שיקול דעתי. בעלי גם אימץ את בני. נכון שרק אז התחילו הבעיות שלי איתו, אבל זה כבר סיפור אחר. כמו כן, רכשנו מחדש את המגדנייה שלהם, “דיוגנס”, ועברנו להתגורר בדירת משפחתם הצמודה לה. היתה זו האמביציה היחידה של בעלי: להחזיר את המגדנייה לבעלות המשפחה. “להחזיר עטרה ליושנה”, אמר, והוסיף בחיוך חידתי, ספק אירוני, שנגד את טבעו: “להמתיק את חיינו”. ואני עשיתי לו מחווה ומכרתי לשם כך את דירתי והשקעתי בכך את חסכונותי. בשביל לרצות את בעלי, אך בעיקר, כמובן בשביל לרַצוֹת את גיזלה.