רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כנביא קדמון, בזקנו המגוּדל פּרע ובאש עיניו, קרא תגר כל ימיו, בכתב ובעל־פה, על כבלי הברזל, בהם כובלים את ידי הפושעים החמוּרים. בספרו “האנושות הכבולה” עשה לו שם עולם.

והנה אינה לו המקרה להזדמן יחד עם אסירים כבולי יד בקרון אחד ברכבת. הם הועברו, כנראה, ממאסר אל מאסר. על הספסל ישבו בשורה והתלוצצו לצחוק שוטריהם־מלויהם שעמדו אצל החלונות הפתוחים. בפינת הקרון ישבה איכרה זקנה ותינוק על זרועה. זה נתן פתאום את קולו בבכי.

  • זאת לא שמענו זה כבר!.. – קרא האחד, וכולם פרצו בצחוק פראי.

פרצופי זוועה מכורסמי עגבת. הנה יתנפלו עליו, על סניגורם־מגינם, וינגסו את חטמו בשיניהם – מתוך משטמה עיורת, מתוך האיבה הנצחית אל “האדם ההגון”, אל בן החורין. הוא כבר קרא, כמדומה, פעם בעתונים על מין מקרה כזה.

כשהרכבת התקרבה אל תחנת הכרך והכל התכוננו לצאת, ניגשו השוטרים אל האסירים והתחילו ממשמשים בכבליהם. הנביא־הפילוסוף נבעת וחָוַר כמת: נדמה לו רגע, שהם מתירים אותם, ברם תיכף נרגע בראותו, שאינם אלא בודקים את הכבלים, אם אלה נעוּלים כהלכה.


המלצות קוראים
תגיות