אויר לא רב במסדרונות הארוכים והעקלקלים הללו. נושמים בכבדות האנשים היושבים על הספסלים ופתק ההזמנה בידיהם. נפתחת דלת ופקיד בריא, מלא דם, מכריז מעל הגליון שמות שונים ומשונים, שמהדהדים בחלל זה עלובים, מחוללים:

– הנס קיזלינגר, קרל פוקורני, פרנץ טשייקה!..

בית־הדין הוא בשביל הסביבה. כי על כן בני כפר הם ברובם האנשים הללו, כיושבים על הספסלים וכעולים וכיורדים בשלבים מקומה לקומה, חיורים כולם, מזועזעים, נטולי שינה. תובעים ונתבעים ועדים. דברי ריבות אין קץ, סכסוכים, עלבונות, איבת שכנים ועל הכל – הוצאת לעז. פלונית אמרה על פלוני. אמרה… אשה אחת ב“אַלם” (ישוב כפרי בהרים) אמרה, כי ראתה את שכנתה, אשתו הצעירה והיפה של מורה־הכפר, רומזת אל אחד הבחורים, כי יעלה אליה, אל עליית הגג, ועל דיבּה רעה זו הרי היא נתבעת עתה לדין על־ידי המורה הבא בימים עצמו. ועוד ועוד.

כנופית אסירים במדיהם האפורים מובלים לאורך המסדרון לשם איזו עבודה בירכתי “הבית האפור”. במגמה הפוכה חולף על פניהם דוקטור יהודי צעיר מאוד, שזה עתה יצא מבית היוצר, ותיק ה“אַקטים” תחת בית שחיו. כחמש שנים התלבט בין כתלי האוניברסיטה הוינאית, לא אחת הוּכה ונפצע בידי חבריו הנוצרים, שתת דם, סיכּן את חייו, אבל הוא, קשה־העורף, את שלו השיג. עתה הריהו יוצא ונכנס כאן, עם תיקו, מעשה בן בית – ומה לו עוד?!

בתוך אחד “החדרים”, שנפתח לרגע, רואים את השופט הזקוף בתגא שלו, את ה“קרוציפיקט” (פסל התלוי) בין שני הנרות הדולקים. פרצופי הפקידים חמוּרים, זועפים, מאובנים. אבל הנה יצא ממדור אחד איש עם חיוך דק מן הדק… הוא נוטל את אופניו, תולה עליהם את תיק העור שלו, יורד עמהם במדרגות החוצה – ונוסע ומפליג דרך כל העיר אל אחד הפרברים הרחוקים.

גם האדם וגם אופניו אין בהם מן הברק ולא כלום. אפור על גבי אפור, מצנפת־ספורט ישנה בראשו, משקפי־ניקל ישנים, “ינקר” (מעיל שטיירי) של בד ישן נושן, ותיק העור שלו בלה ומחוק אף הוא. ואף על פי כן, משהופיע בפרבר, קמה בהלה כבושה בין העוברים והשבים, כבהלה המתרגשת בין תרנגולים ותרנגולות בראותם בשמים עוף דורס שחור. הכל מביטים אחריו: לאן הוא נוסע? אל מי?.. הנה הוא מתקרב אל אחד הבתים, יורד מעל האופנים, מוציא מתוך תיקו הנפסד את ה“אַקט” הדרוש – וממשיך את דרכו ברגל, לשם, לשם, אל הבית הלז, שכמו ענן ירד עליו פתאום…

המעקל!