I. הָאֶבְיון 🔗
בארץ צרפת היתה מלחמת אחים. יושבי פריז אמרו לעשות סדרים חדשים בעניני הממלכה. והאכרים העובדים אדמתם מאנו את השנויים מקרוב באו. אז קצפו עליהם הפַּריזים קצף גדול וישליחו בהם את גדודי אנשי החיל להכניעם. וגדודי צבאות אלה ראו כי מלחמה גדולה להם בהאכרים הנלחמים ברוח גבורה ובחרָף נפש. ואם אמנם לא למדו האכרים האלה מימיהם את ידיהם לקרב ולא הלכו בסדרים ישרים כאשר יעשו מלֻמדי מלחמה, כי אם נעשו אגֻדות אגֻדות קטנות, מפֻזרות ומפֹרדות אשה מרעותה, ־ בכל אלה הרבו להכות באנשי עברתם ויחלישו אותם. וכאשר יגברו הפַּריזים והכו את האגֻדה האחת והיתה להם ביום השני מלחמה כבדה באגֻדות הנותרות, כי הקשו להם האכרים ויאמרו: טוב לנו לנפול בחרב מתת להפּריזים לעשות חדשה בארץ לא בצדק ולא במשפט. אז תגדל המלחמה ותכבד מאד וְתַקיף את כל הארץ. והפַּריזים בראותם כי בכל המלחמות אשר עשו לא נוסרו עוד האכרים, ויוָעצו להוסיף ולהכביד את המלחמה ולעשות ב“קושרים” שפטים נוראים לבהלם וליָראם לבלי יזידון עוד; אפס כי שגו מאד והסכילו עשה, כי כאשר הוסיפו ליסר את האנשים וללכת עמם קרי, כן התמרמרה נפש האכרים וילכו עם רודפיהם בחמת קרי. ויהפכו נאות השלום לגיא ההרגה והשדות ברוכי ה' לשדה קטל. ותהי מלחמת האחים הזאת ארֻכָּה, ויפול מהעם רב. אז העבירו הפַּריזים קול לאמר: “מי האיש אשר יתפוש את ראשי האכרים ונתנם בידינו, והיתה משכרתו מעמנו ששים אלף שקל זהב”. ודבר המשכרת הזאת הָדפס על גליונות והדביקום אל כָּתלי הבתים ואל כל העמודים העומדים על הדרכים, למען דעת כל עם הארץ.
ויהי היום ויגש איש עובר אֹרח לאחד העמודים לקרוא את המודעה; והאיש זקן וגבה הקומה ולבוש כאחד האכרים. השמש באה והחשך החל לכסות את הארץ. ויקש מהאיש לקרוא את הדברים הכתובים. ויתבונן היטב אל כל מלה ומלה, וידע כי ששים אלף שקל זהב ישקלו הפַּריזים על יד האיש המסגיר בידיהם את ראש האכרים, ־ את הרוזן לַנטינַק. ומתחת להמודעה חתום שם אחד הפקידים, ולא יכול עובר האֹרח קרוֹא את שם האיש כי החשך הלך וגדל. ויפן האיש וילך בצלע ההר, ויהי כי עלה הירח ויֵאיר לו ויבוא אל פרשת דרכים ויעמוד ויתעשת, כי לא ידע איזה הדרך יבור לו.
־ אנה פניך מועדות? – נשאל פתאם עובר האורח. ויפן האיש לקול השואל אותו, וירא כי יוצא לקראתו איש אחד מבין השיחים והאיש זקן, הולך שחוח נשען על משענתו, ולבוש קרעים. ובגשתו אל עובר האֹרח אמר שנית: אנה אתה הולך?
־ מה לי ולך, כי שאלתני את הדבר הזה?
־ אתה תיטיב לעשות אם תענני על שאלתי אותך!
־ מי אתה, האיש?
־ אני עני ורש, ואתה הרוזן לנטינק!
ויאמר עובר האורח בלעג: הנה ארבת לי למען הסגירך אותי בידי מבקשי נפשי!… אשריך וטוב לך! – אולם האביון לא ענה על הדברים האלה מאומה ויוסף לשאל אותו:
־ הלא הלכת אל הכפר הלז?
־ אמנם כן, היה עם לבבי ללכת שמה!
־ אבל איך תלך שמה וראוך הפַריזים והרגוּך!?
־ כמה ימים יושבים הפַריזים שם?
־ זה שלשה ימים לשבתם, ואני שמעתי עליהם לאמר: מחר יצאו את הכפר!
־ הרב מספרם?
־ בכפר כחמש מאות איש חיל וכל הגדוד חונה לא רחוק מהם.
־ מי הוא המפקד את הצבא?
־ סימורדין הוא שר הגדוד.
־ הנתנום אנשי הכפר לבוא אליהם?
־ אנשי הכפר נתנום לבוא ולא יצאו בחרב לקראתם, כי ידעו אשר לא יִשלמו אם יַקשו אליהם!
־ ואיש לא התיצב לפניהם ולא כהה בם??
־ כדבריך כן היה!
־ הרעו מאד אשר עשו! – אמר הרוזן.
ואחרי החרישו רגעים אחדים, הוסיף לדבר: ועתה הגידה נא לי מה עשו אנשי הצבא כבואם הכפרה: ההזעיקו אליהם את האכרים?
־ כדבריך כן הוא!
־ ומה שאלו מאתם?
־ לתפשך ולהסגירך בידיהם! הלא קראת את דברי המודעה?
־ אמנם קראתי וידעתי את כל הכתוב בה!
־ אם כן הלא ידעת כי שמו לך מאָרבים! לכה אחרי והחבאתיך!
־ אנה אלך?
־ אלי תלך, והסתרתיך בביתי – בית החמר, ולא תאֻנה אליך כל רעה! – ויאמר הרוזן: אם כן לנו אתה ולא לצרינו?
־ גם לא לכם וגם לא לצריכם! איש עני ואביון אני, ודבר אין לי ולכל הנלחמים הרבים האלה!
־ אולם הלא ראה תראה את המלחמה הכבדה הזאת ואל נכון, תשפוט – מי הצדיק ומי הרשע?
־ אין נפשי לדבר הזה!
־ אם כדבריך כן הוא, מדוע יש את נפשך להיות לי מחסה ומגן?
־ לא אחטא לאלהים אם עשה אעשה כאשר אמרתי! הן מֻרדף אתה, ועל כן נטל עלי להצילך מידי מבקשי נפשך! ואם אמנם אמר יאמרו עליך, אחת דתך להמית! אולם דת ודין לא ידעתי! היו ימים אשר גועתי בהם ברעב, ועוד מעט ומתי!… האם גם למות ברעב הוא אחד מהחקים הכתובים בספרי דת ודין?? חי נפשי לא ידעתי, כי אינני יודע ספר!
־ הרבו ימי עניך?
־ כל ימי שני חיי!
־ הידעת, כי בהסגירך אותי בידי מבקשי נפשי, יעשרוך עושר רב?
־ נפשי יודעת מאד!
־ ששים אלף שקל זהב!
־ זהב וגם ידע אדע כי יתרון לשקלי הזהב מן השטרות!
־ הון רב!
־ כן דברת! וגם אני שמתי את לבי אל הדבר הגדול הזה לאמר: האיש אשר יארב לך ותפשך, יתאוה כי יהיה הון ועֹשר בביתו – והסגירך בידי מבקשי נפשך! על כן אין טוב לך כי אם הסתר אסתירך בביתי ומחר בבקר, כצאת הפַריזים והמארבים מן הכפר, ויצאת גם אתה ממחבאך והלכת בשלום לדרכך!
וילך הרוזן אחרי האביון וירדו אל תעלה. ובתעלה מחִלת עפר – היא בית החמר אשר לעני.
ו“בבית” הזה חשך ואפלה. וישבו שניהם על הקרקע. ובפנת המחִלה עמד ספסל מים על ידו פרי ערמון1 ורקיק שחור.
־ הבה נאכל את לחם הערב! – אמר האביון וישם לפני הרוזן את הלחם ואת המים ואת פרי הערמון.
־ ויתן העני את מחציתם האחת להרוזן ויפצר בו לאכל. ויוציא הרוזן מילקוטו רקיק לבן ויתן את מחציתו להעני ויאכלו וישתו. ויהי באכלם ויאמר הרוזן: רואה אנכי מדבריך כי אינך יודע – את מי מהנלחמים תָּאור ב“אסון” את מי מהם תברך ב“ששון”!?
־ הששון לאחר הוא אסון לשני! – ענה העני. – אין נפשי לכל הדברים האלה!
־ מה שמך כי אדע?
־ האנשים שמו את שמי “זקן”. בשמי זה נודעתי זה ארבעים שנה.
־ אולם לפני ארבעים שנה, היית עוד צעיר לימים, ומדוע קראו אותך “זקן”?
־ אינני זוכר את הימים, אשר הייתי בהם צעיר לימים! וראה נא גם ראה: כשנותיך כשנותי, ובכל זאת עודך גבור חיל. ואני דל ואין בי כח ללכת.
־ המהמקום הזה הנך?
כדבריך כן הוא!
־ אם כן, איך ידעת מי אני ומה אנכי?
־ ומדוע לא אדעך? הלא כל נחלותיך ואחוזותיך במקומות האלה! לפני שנתים ימים נסעת ארצה אנגליה… ופעמים רבות לפני נסעך ראיתיך.
־ ואני לא ידעתיך בלתי היום!
־ עני ואביון אני! ומי יזכר וידע את העני?
־ הראיתי אותך מימי, אם קרבת אלי בכל ימי חייך?
־ פעמים רבות ראיתני ותתחסד עמי ותתן לי נדבת כסף. הנותן לא יתבונן על המקבל. והמקבל ישים תמיד לבו על איש חסדו… כי יש אשר ימים רבים ירעב העני… אֹכל לא יבא אל פיו… והנה יד שלוחה ונותנת לו אגֹרת כסף… הכסף הוא המזון הנותן חיים לכל חי… ואיך לא יזכר העני ולא יעלה על לב את שם איש חסדו? ואולם עתה נשתנו הזמנים. ולי העני והאביון הגיע התור להיות אני בעזרך!
־ אבל גדול חסדך זה מכל החסדים אשר עשיתי אני עמך! כי מציל אתה אותי ממות!
־ אמנם הציל אצילך כאשר אמרתי אך בזאת, אם תשבע לי על הדבר אשר אֹמר אליך!
־ אנכי אשבע!
־ השבע לי באלהים, כי לא תרע ולא תשחית בכל המקום הזה!
־ צדק צדק ארדוף כל הימים, וחלילה לי מהשחית ומבלע!
־ יהי שם ה' מברך! ועתה נשכבה בשלום יחדו ונישן.
וישכב הרוזן וה“זקן” על החציר ויישנו. ובעלות השחר הקיץ הרוזן משנתו וירא כי הזקן עומד בפתח המחִלה נשען על משענתו וישאלהו הרוזן מה מליל?
־ השעה הרביעית אחרי חצות הלילה! הפעמון השמיע את השעה הרביעית, והרוח הוליך אלי את הקול. בכפר שקט ושלוה. אין זאת, כי אם ישנים עוד הפַּריזים או כבר חלפו הלכו להם. ועתה נפרד נא איש מעם רעהו; ויצאתי אני לפעלי ולעבודתי ויצאת גם אתה אל אשר יהיה רוחך ללכת. היה ברכה! בצאתך מביתי ולקחת מפרי הערמון ככל אות נפשך!
ובדבר ה“זקן” את הדברים ויקוד להרוזן וילך לו.
ויקם הרוזן מעל הארץ ויצא מן ה“בית” ויביט כה וכה… ועל פרשת הדרכים ראה אבן אחת ואליה מֻדבקה “מודעה”. ואם אמנם ידע כי דברי המודעה הזאת נדמו להדברים אשר קרא אמש על העמוד; בכל זאת נגש אל האבן ויאמר לקרא את המודעה גם עתה, כי זכר אשר אמש כסה החשך את הארץ ולא יכול קרוא את כל הדברים. אולם עתה זרחה השמש, השמים טהורים, הצפרים ירננו ויזמרו… ויהי כקראו את המודע וירא וידע, כי אמש לא קרא גם את הדברים האלה: “כאשר יתפש לַנטינַק יובא אל המחנה ויָרו בו המורים והמיתֻהוּ” – שר האלף גוֹוֶין".
־ "גוֹוֶין?!!! הגם הוא במבקשי נפשי?… ויקרא הרוזן את המודעה בשלישית ויתבונן אל שם שר האלף החתום על המודעה ויאָנח במרירות וילך לו.
גוֹוֶין היה בן אחותו – עצמו ובשרו! ובכל אלה התנקש האיש הזה בנפש דודו להמיתו, יען כי נטה אחרי הפַּריזים, ויקח תורה מפי מורהו שר הצבא סימורדין. ושר הצבא הזה היה איש נבון ואמיץ לב, וייקר לו גֹוֶין מכל רעיו ומכל האנשים הסרים למשמעתו. וסימורדין הולך ערירי, אין לו אשה ובנים, ויאהב את גוֹוֶין כאהבת האב את בנו. וגוֹוֶין תמים דעות עם מורהו סימורדין וגם מאויי לבם נשתוו עד כי היה לב אחד ורוח אחד לשניהם. ויאהב גוֹוֶין את מורהו אהבה עזה מאד, וייטב בעיניו מכל האנשים אשר ידע. ושניהם יחדו אהבו את ארץ מולדתם אהבה עזה כמות. ויהיו נכונים למות עליה בכל עת ובכל שעה… ויתנו את לַנטינַק ואת כל הנוטים אחריו לפני בני בליעל המחריבים את הארץ. ויאמרו לבער אותם מן הארץ.
II. דָּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן. 🔗
העני הזקן הרחיק ללכת, ויתנהל לאטו ויאחר לשוב אל ביתו, בערב. ויהי כי הביט אל המקום אשר עמד שם הכפר, וירא והנה עשן כעשן הכבשן עולה משם. ויתבונן היטב וירא כי לא עשן התנור הוא היוצא מן הארֻבה עת תשפת האשה את הסיר להכין את ארוחת הערב… ויהי כראותו כי אדמו פני הרקיע ויחרד לבו מאד וידע כי העשן הזה איננו אות לטובה… וימהר וילך אל הכפר לדעת מה נעשה בו. וכעלותו על ההר הקטן אשר בתחתיתו עמד הכפר וירא כי מכל הבתים לא נשארו כי אם אודים עשנים וגלי עפר. ויעמוד נדהם ויצא לבו ויחרד חרדה גדולה. ויגש בפיק ברכים אל הכפר וירא כי אין איש, ויקשב ואין קול ואין עונה. ויבט מאחריו וירא כי אחזה האש גם בערמוני היער. – “איה יושבי הכפר? אנה הלכו ונסתרו”? השאלות האלה לא נתנו דמי לו, וימהר ללכת בין עיי המפלה לבקש את אנשי הכפר… ובלכתו ותכשלנה רגליו בגל גדול. ויתבונן אל הגל וירא כי גופות מתים לפניו אשר השלכו אשה על רעותה. וישט מעליהן והנה עוד חללים רבים מאד… אין קצה לגויה!! ושתי נשים ישכבו על יד קיר נטוי. גלגלת האחת מרצצה כי נחתו בה ארבעת כדורי מות, והשנית – סרוחה על הארץ, עיניה עצומות ופניה החורים ענו בה, כי נותרה עוד בה נשמה. ויט הזקן את אזנו אליה ויאזין ויקשיב – וידע כי זיק חייה לא כבה עוד, וירם את קולו ויקרא בחזקה: האין במקום הזה כל נפש חיה? אז ראה כי איש אחד הולך וקרב אליו, ובלכתו נזהר מאד ופונה כה וכה. ואחריו הולך עוד איש אחד וגם הוא נזהר כראשון. אלה היו שני אכרים אשר שרדו מכל אנשי הכפר! ועתה בשמעם את קול מכרם הזקן, ערבו את לבם לצאת ממחבואם. ויהי כאשר נגשו אליו, ויראם את האשה המתעלפת.
־ העודנה חיה!
־ אמנם כן!
־ וזאת השּׂכבת על ידה, החַיה גם היא? – שאלו האכרים.
־ לא! מתה היא. אז החל אחד מהם לספר את כל המוראים הגדולים אשר ראו עיניו ביום עברות הזה. ובהחלו לדבר, ויהי קולו קול מלחשים מיראתו את אנשי החיל… וכאשר יוסיף לדבר, כן ילך קולו הלך וחזק.
־ עין בעין ראתה עיני כי השתובבו אלה… אכזרים המה: לא ירחמו על זקן ונער על אשה וטף… אנכי נחבאתי במרתפי… את ביתי שרפו באש. יהי שם ה' מבֹרך. כי לא חנני אשה ובנים! אל מלא רחמים! מה רבו הנהרגים והשרופים!… למיכל, האשה הנפצעה השוכבת לרגלינו, היו שלשה ילדים. ויצעקו הילדים ויקראו: אמנו! אמנו! והיא, מרת נפש, צעקה גם היא ותקרא: ילדי! ילדי! ויורו בה המורים ויקחו להם את שלשת ילדיה וילכו… אהה ה'! מה רבה רעת האדם בהיותו לחיה טורפת!… הנה אתה אמרת כי חיה עודנה מיכל השכולה… הנביא אותה אליך?
־ כן דברתם! שאוה אלי! – ויקחו האכרים ענפים עבים וישימו עליהם את מיכל הפצועה וישאוה בשנים.
ויצאו מן הכפר השמם והשרוף וילכו אל בית ה“זקן”. ויהי בהיותם בדרך וידברו שני האכרים איש אל רעהו לאמר: אויה! באש ובדם נשפטו אחינו! תיבש יד אנשי הרעה הגדולה הזאת!
־ אללי לנו! ימים רעים באו עלינו! ימים ארורים!
־ הראית בִּירוֹת המורים?
־ ראיתי וגם שמעתי בצוות האיש רם הקומה לאנשיו: ירוּ!
־ מחנה האכרים הסרים למשמעתו נפלו על הפַּריזים…! והאיש רם הקומה הלא הוא הרוזן!
־ איזה רוזן? מה שמו כי אדע?
־הרוזן הגר במקומותינו! ועליו שמעתי אומרים: זה מעט שובו מארץ אנגליה, ובהודע להפּריזים דבר שובו באניה וישמו לו אֹרבים; אבל גם הוא חכם וידע להזהר וישתנה לבלי יודע לאיש. ויבוא אל האנשים הנוטים אחריו אשר חכו לו. ויצו עליהם לאמר: קומו על הפּריזים, הרגום. לא תחיו כל נשמה!… ולמען עשות נקמות באכרים אשר נתנו להפַּריזים לבוא אליהם צוה להצית אש בבתי הכפר! אויה לנו! האמנם אשמים אנחנו על תתננו להפַּריזים לבוא אלינו? ההיתה לאל ידינו לחשך אותם מבֹא ולא חשכנו?…
וישמע ה“זקן” את הדבר הרע הזה ויתאבל מאד ויאמר בלבו: הה! לוּ מראשית כזאת ידעתי!…
III. אֵבֶל אֵם 🔗
ומכות מיכל ופצעיה היו גדולים ואנושים, כי נִחת אחד הכדורים בקרבה ויגע בְּרֵאָה2 והזקן אשר יצא לו שם ידעוֹני3 החל לרפוא למיכל אשר הובאה אל “ביתו” וישם על פצעיה עשבי מרפא ויחבשם. ותעל ארוכת החולה מעט מעט. ויהי היום ותשָׁען על יד הזקן ותצא עמו מן הבית ותשב תחת העץ. וישמח הזקן שמחה גדולה על הסירו את מחלתה מקרבה ויאמר: ראי נא גם ראי כי פצעיך העלו ארוכה!
־ הגדול בפצעי לא נרפא עוד! – ויכבד מאד ממנה לדבר כאשר עם לבבה הנגוע ותתאפק מעט ותאמר: אולי ידעת והגדת לי – אָיָּם?
־ מי? – שאל הזקן.
־ ילדי היקרים, מחמדי עיני, אַיָם? אז יזכור ה“זקן” את הדברים אשר דברה מתוך אש הקדחת… היא שכבה כמתה: לא נעה ולא זעה, ורק לרגעים תאָנח במרירות וצעֹק תצעק: ילדי היקרים, איכם? ויתאמץ הזקן לשסע אותה בדבריו – לשכֵּח אותה את אָבדן ילדיה; אך אבדה כל עצה ממנו; ולהבטיח אותה על שקר לאמר: בניך חיים כלם היום וקרובים המה אליך, לא חפץ; ויָמֵר לו הדבר הזה מאד. ויהי כראות האֵם השכולה כי אין מענה בפי הזקן, ותזעק זעקה גדולה ומרה: ילדי אַים?… ויורד הזקן את ראשו לארץ, כי פתאם עלתה מחשבה בלבו לאמר: אנכי הסבוֹתי בנפש הילדים! לולא הצלתי את הרוזן ממות, כי עתה לא קרה את האשה וילדיה כל אסון…! אמר אמרתי כי ברכה אני עֹשׂה אִתו, ותֵּהפך ברכתי לקללה! אנכי חמלתי עליו ואשלחו בשלום, והוא בן בליעל עשה את הרעה ויהרג ולא חמל! ולב הזקן נשבר בקרבו וינחם על הדבר הטוב אשר עשה ויהי בעיניו לעון גדול מנשוא, כי אמר: חייתי את הזאב למען אשר יוכל לטרוף כבשים לשׂבע נפשו. ועודנו חושב את הדברים האלה ונפשו ירעה לו מאד, ותצעק מיכל שנית ותאמר: למען ילדי לא אחשה! אלכה ואבקשם, כי טוב מותי מחיי שכול!
־ אל נא תלכי עתה, והלכת ביום אחר, כי חולה ורפת כח אָת, ומה תועילי כי לא תשקטי ותשימי עליך מחלה?
־ מתי יבוא היום אשר אוכל בו ללכת לבקש את ילדי ולא אָרע לי?
־ אם תשקטי ולא תרגזי תעלה ארוכתך מהרה, וָלא – יחזק חליך ולא תוכלי למוש ממקומך ימים רבים.
־ איך אשקטה ולא ארגז תחתי, ומחמדי עיני אינם אתי? אתה לא תחוש את מכאובי ולא תדעם, כי על כן הולך אתה ערירי. ואני אֵם הבנים!… אַים עוללי אשר רביתי וטפחתי? מי אשר ילדים לא היו לו, ־ לא יחוש את כאב האם השכולה. ההיו לך ילדים?
־ ערירי אנכי כל החיים אשר אני חי על האדמה.
־ ועל כן לא ידע לבבך את צרות לבבי!… הנה ילדים היו לי, ויהיו אצלי שעשועים כל הימים. ומדוע אינם עתה עמדי? הוי, מה קרה ביום הארור ההוא! נשגב הדבר ממני ולא אוכל לדעתו, שואת רשעים באה עלינו פתאם… את אישי הרגו… חצי מות נחתו בי ויהֻמוני ולא ידעתי את נפשי, ילדי אינם! שכול ואלמון ביום אחד! אהה, אלהים אדירים. מה זאת?
־ חדלי מדבר את הדברים האלה, כי תרע לך, והציל לא תצילי!
ותתאפק מרת הנפש ותדם. ומן העת ההיא שמה האמללה מחסום לפיה, ותשב ימים אחדים ולא דברה דבר ולא ענתה את הזקן ולא שתה לב אל כל אשר שְׁאָלה. ויראה ורעד באו בהזקן בעלות על לבו המחשבה הנוראה לאמר: השתגעה האֻמללה מעצר רעה ויגון!
ויהי היום ויבֵא הזקן חוטים ומחט ובית־אצבע4 וישימם לפניה, כי אמר: תעשה קשת היום במלאכה, ואל תשעה בדבר אסונה! ותקח מיכל את המחט ואת החוטים ואת בית־האצבע ותחל לתפור ולתקן את שמלתה הקרועה. וירא הזקן את הדבר הזה וישמח, מיכל ישבה כל היום ותתפור, ומדי עשותה את מלאכתה זאת, יש אשר שפתיה נעות בהזכירה את ילדיה ויש אשר תשיר… ויקשב הזקן וישמע כי שיריה היו לאבל וקולה לקול בוכים…
ויהי היום ותתפור מיכל שק ותמלאהו פרי ערמונים ותשם אותו על שכמה ותקם ותלך.
־ אנה אַת הולכת?
־ לבקשם אני הולכת.
ולא חשך אותה הזקן, כי ראה כי גדל הכאב מאד. ותלך מיכל אל אשר נשאוה רגליה ולא הבדילה בין אור לחשך. ותלך ותתע. ובהציק לה הרעב תאכל עשב השדה. ובבואה בין אנשים תבקש לה לחם חסד. ותישן על הארץ בשדות ויערים, ולא עצרה הגשם והברד והקרח בלילה והחֹרב ביום, ותוסף ללכת מבית לבית ומכפר לכפר. ושאל תשאל את כל האנשים עוברי הדרך לילדיה, וכבואה הכפרה ועמדה ליד סף הבית ושאלה לחם. ויש אשר גרש יגרשוה האנשים וימלאו פניה קלון. ותרא כי צר לה בין האנשים ותלך דרך היערים והשדות ותתע בלכתה, ותבלינה נעלותיה ותקרענה ותלך יחפה, ותתנגפנה רגליה באבני נגף ותכאבנה ותפצענה עד זוב דם… ומאת האנשים שמעה כי לא רחוק מהמקומות, אשר התהלכה בהם, נטשה מלחמה כבדה וכל הקרב יָרה יִיָרה. אולם היא היתה כלא שומעת. אימות מות לא בעתוה ומחסור וכפן משחק היו לה, כי רק דבר אחד מלא את כל חדרי לבה – למצוא את עולליה. ובהגותה רק בם, תחזיק בכל עובר אורח ואמר תאמר לו: אולי ראית את שלשת ילדי? והנשאלים יביטו יראו בה וישתוממו מאד.
– אולי ראיתם את שלשת ילדי: שני נערים וילדה אחת? ובראותה כי אין מענה תוסיף לדבר: הבכור – בן ארבע שנים וששת ירחים, והצעירה בת שנה ושמונת ירחים… והאנשים עומדים מחרישים ומשתאים לה, והיא תוסף לדבר: הם לֻקחו ממני בחזקה… והם ילדי אשר ילדתי. על כן מבקשת אנכי אותם… וינודו לה האנשים וילכו לדרכם.
ויהי היום ותפגע באיש אחד עובר אורח ותשאלהו כדרכה תמיד: אולי ידעת והגדת לי אַים איפה שלשת ילדי? והאיש עמד ויעמיק לחשוב ויהי דמיונו כזוכר נשכחות:
– שלשת ילדים אמרת? – שנה האיש את שאלתה.
– כן, שני נערים ונערה אחת קטנה.
– שמעתי אומרים, כי על יד אחד הגדודים הנלחמים נמצאים שלשת ילדים. שר הגדוד צוה לקחתם ולהוליכם אל אשר ילך הגדוד.
– איה מקום הגדוד? – צעקה האֻמללה מרה. ויען אותה האיש: לכי טוּרגה!
– האמצא שם את ילדי?
– לכי, אולי ילדיך המה ולקחתִּם מיד שר הגדוד.
– מה הוא טוּרג אשר אמרת?
– שם המקום הוא!
– הכפר הוא אם עיר?
– לא הייתי במקום ההוא, ועל כן לא ידעתי!
– הרחוק הוא או קרוב?
– על דעתי לא קרוב המקום אליך.
– הראני נא את הדרך והלכתי בה! ויט האיש את ידו ימה ויאמר: לכי אל המקום אשר תבוא שם השמש ואל תפני ימין ושמאל! ותשא מיכל את רגליה הנמחצות ותמהר ללכת. ויאמר לה האיש: הזהרי והשמרי לנפשך מאד, כי כבדה שם המלחמה מאד ואלפי כדורי מות יעופו הנה והנה! ולא שתה מיכל לב לדברי האיש אשר הזהירה ותלך משם והלאה.
IV. עֲצַת שָׁלוֹם. 🔗
טוּרג – הוא חומה בצורה ודמיונה כמגדל עגֹל ומיֻסדת על סלע כבד. וינס שמה לַנטינַק הרוזן ואנשי חילו מפני שר הצבא גוֹוֶען הרודף אחריהם ויסגרו בעדם. ואנשי לנטינק מספר היו, כי נפל מהם רב בעשותם מלחמה עם הפריזים אשר באו הכפרה, ואחרי כן לא מצאו מנוח לכף רגלם וימעטו מאד. ולגוֹוֶן הצר על החומה אנשי חיל רבים, וסימורדין וגדודיו הרבים גם הוא לו לישועה בעת צרה.
ויהי ערב. הכֹּכבים נראו בשמים, ביער שקט ודממה, כי גם קול עלה נדף לא ישמע… פתאם נשמע קול שופר מעל החומה. וכהשמע הקול לגוֹוֶן ויצו להמחצר בחצוצרה להריע קול תרועה. אז נראתה תנועה גדולה במחנה גוֹוֶן: אנשי החיל מהרו לערוך עצים ולשום בהם אש ולהכין את לחם הערב. וקול השופר נשמע שנית ברֵעו. ויען לו המחצר בחצוצרה כראשונה.
קול השופר מעל החומה ותרועת החצוצרה העונה לו אותות הם, כי שאל ישאלו הנצורים בהצר הצר עליהם לאמר: התאבו ושמעתם את הדברים אשר נדבר אליכם?
– דברו כי שומעים אנחנו!
אז ישבתו האנשים ממלחמה כמעט רגע. והתוקע העומד על החומה דבר בקול רם באזני גוֹוֶן ואנשי חילו את הדברים האלה:
– שמעו שמעו! כה אמר אדוננו הרוזן לנטינק: אנחנו ואבותינו ישבנו בשלום במקום הזה, ונעבוד את אדמתנו ונשבע לחם. ותבואו אתם ותבראו חדשה בארץ, ותשימו משטרים לא שערו אבותינו, ותקומו עלינו להכניענו ולהאיץ בנו לאמר: היו כמונו וחיו, ותראו כי אין שומע לכם מאתנו, ותשרפו עלינו את בתינו ותכו אֵם על בנים ותרדפֻנו באף. ומצוד הקפתם עלינו כעל חיתו יער לצודנו ולהאבידנו מן הארץ ואנחנו לא חטאנו לכם, ואתם עושים אתנו רעה. אתם הרבים ואנחנו המעטים. אתם באים עלינו גדודים גדודים ואנחנו מתי מספר: אין בנו עתה כי אם שמונה עשר איש ולנטינק. ותצורו עלינו זה ימים ותַּחלשו אותנו מאד. ובלבבכם אתם אומרים: יכול נוכל להם והשמדנום; לכן כה אמר הרוזן לנטינק: אנחנו נלָחם בכם עד אשר לא תוָתר בנו נשמה וגזרנו גם בכם על ימין ועל שמאל, ועל כן אין טוב לכם כי אם הָשלם תָּשלמו לנו, ונתתם אותנו לעבור בשלום. ואנחנו נתן לכם כפרנו שלשׁת הילדים אשר ישנם פה אתנו היום, אשר לקחנום בשבי בקומנו עליכם בכפר. ואתם אם תאבו ושמעתם לנו, ונתנו לכם את הילדים והלכנו לדרכנו, ואם תמאנו והצתנו אש בחומה והרסנוה ברעם וברעש ומֵתו הילדים הנקיים מות אכזרי, והחטאה הגדולה הזאת תהיה על עצמותיכם, כי אתם הסִבֹּתם בנפשות הילדים הקטנים האלה. אנחנו דִברנו לשלום ואתם – למלחמה… שימו אל לב כי חיי הנפשות הנקיות ומותן בידכם, בחרו להן באשר חפצתם! ויהי כאשר כלה התוקע העומד על החומה את דבריו, וישמע קול ממחנה גוֹוֶן מדבר לאמר: כל האנשים והילדים אשר נסגרו בחומה ילכו איש לדרכו, ואיש מאתנו לא יגע בהם לרעה ־, ורק לנטינק לבדו מות יומת!
ויען התוקע לאמר: לא יפול דבר מכל הדברים אשר דברתי אליכם בראשונה! קחו את שלשת הילדים ותנו אותנו לעבור בשלום…! ויען סימורדין ברגז ויאמר: בזאת לא נאות לכם. ויאמר גוֹוֶן מאחרי כן: זמן נתן לכם עשרים שעה וארבע שעות וחשב לבכם את דרככם – לבלי תנחמו באחריתכם…!
V. אֶת יְלָדַי אָנֹכִי מְבַקֶשֶׁת! 🔗
ומיכל לא עיפה ולא יגעה בלכתה לבקש את ילדיה. ויהי היום ותבא לכפר אחד ותרא והנה אנשים ונשים נקבצו באו אל העמוד הגדול אשר בכפר בתָּוֶך לקרוא את המודעה המדֻבקה אליו, ותשמע את קול הקורא לאמר:… מות יומת האיש אשר יערב את לבו להביא אֹכל לתשעת העשר איש אשר נסגרו לבוא בחומת דלתים ובריח – היא חומת טוּרג…
– טורג? – שאלה מיכל ועיניה אוֹרו וישמעו האנשים את שאלתה וישגיחו אליה ויתבוננו בה; כי היתה בעיניהם כמרגלת חרש השלוחה לחקרם ולדעת את מחשבותיהם. ותגש אליה אחת הנשים המוכרת רקיקים ותאמר לה בלט: שימי ידך לפיך! ותחריש מיכל ותשתאה להאשה הדוברת בה על אמרה: “החרישי”! הן שמע שמעה אזנה את השם “טוּרג”, – ומה פשעה ומה חטאתה בשאלתה?? ותסוב מיכל מאצלה אל מול אחר ותשמע שם את האנשים מדַברים לאמר:
– מה נואלו הפריזים לחשוב כי תשקוט הארץ ממלחמה בהכריתם את הנצוּרים בטוּרג?
– אלה ימותו ואלפי אנשים אחרים יקומו תחתם לנקום מהם את הדם השפוך.
– הסכלתם לדבר! – ענה אותם איש זקן אשר לבו ראה הרבה; במות לנטינק תנוח הארץ ותשקוט, כי איש מלחמה הרוזן הזה ונבון דבר ולבו כלב הארי, והוא עתה בעיניהם כמונו עשרת אלפים איש. ועל כן השכילו לעשות בשימם את פניהם בו להאבידו מן הארץ!
– יד לנטינק בקוֹשרים ובהשבר היד הגדולה הזאת לא יאמר עוד העם: קשר!
– במה נפלה לנטינק מיתר האנשים הקושרים על הפריזים קשר?
– לבו כלב הנמר, לא יָחֹןֹ זקן ונער, וּבחרונו יבַלַע את כל העומד לו לשטן, ומלחמה לו גם בנשים וצוה יצוה לירות בהן אם תראינה כמכשול על דרכו! ותאמר מיכל: אמת הדבר אשר דברתם, כי גם בי צוה לירות ואִיָרה!
ויסֵבו אליה האנשים את פניהם ויראו כי מַראֶהָ נורא מאד, בגדיה קרועים ושערותיה פרועות ועיניה כעיני האיש אשר בינתו הסתתרה.
– מרשעת היא!
– לרַגל בנו, באה המְבִישה הזאת!
ותגש אליה האשה המוכרת רקיקים ותאמר אליה בנחת: החרישי וסורי מעל האנשים האלה!
ותאמר מיכל: אין בידי רעה ופשע! את ילדי אנכי מבקשת! והאשה המוכרת רקיקים פנתה אל הגברים ותשם את אצבעה על מצחה לאמר: אל תהי ידכם בה, כי משגעה היא! ואחר נתנה לה רקיק ותאמר: קחי את זה ואכליהו! ומיכל לא ברכה את האשה הרחמניה ותקח את הרקיק ובעודו בכפה בלעתהו.
– אמנם כן אל אשת בינות היא! שמעו נא את קול יללתה…
וכל ההמון נמוג וילך איש לעברו, אז תגש מיכל אל האשה הרחמניה ותאמר:
– אולי תדעי והגדת לי: איה המקום הנקרא “טוּרג”?!
– חדלי מהדבר הזה, אֻמללה!
– לא, כי אל טוּרג אלך. הראיני נא את הדרך!
– כאחת המשֻׁגעות תדבּרי! מי לך שם? הואילי וסורי אלי ומצאת בביתי מנוח אשר ייטב לך. הן עיפה נפשך מאד!
– העת לי לנוח ולהיטיב את לבי כעת…
– ראי נא גם ראי את רגליך הפצועות הזבות דם! ותען מיכל ותאמר:
– ילדי נלקחו ממני… שני בנים ובת אחת… מהיער אנכי באה. שם נרפאתי מהמכות הגדולות והנאמנות אשר הֻכיתי… שאלי את פי ה“זקן” ויגדך… אחת מעצמותי נשברה. אמת הדבר אשר הגדתי לך. לא מלבי אנכי בוראה אותם. שלושה ילדים היו לי. אם תאבי ואעידה לי עדים נאמנים. שם בתי הקטנה צפורה… את אישי, אשר רעה לא נמצאה בו מימיו, רצחו נפש!… הראיני את הדרך! אלכה לי אל טוּרג. לא משגעה אנכי. אֵם אני לילדי הנאהבים והנעימים! אותם אנכי מבקשת! הדרך נסתרה ממני… בלילה לנתי באמבר5 ריק… לא גנבה אנכי. חלילה לי מגנבה! אמת הדבר אשר דברתי לך. מדוע לא תעזריני, ואנכי את ילדי מבקשת?! לא גרתי במקומות האלה ומדוע ירו בי המורים – חי נפשי לא ידעתי!… ותגד לה האשה המוכרת רקיקים ותאמר: שמעיני נא, עת צרה היא העת הזאת! אל תדברי באזני איש ככל הדברים אשר דברת אלי! כי עליך יאמרו שומעי דבריך: ערם תערים האשה הזאת: מרגלת היא, לחקור אותנו באה…! וחרה אף האנשים בך ותפשוך ועשו אִתך כלה!
– רק את דרך טורג הראיני! יגדל חסדך ואמרי לי בעבור תברכך נפשי! – ותקצוף עליה האשה ותאמר: לא ידעתי איה טוּרג, ולוּ גם ידעתי, כי עתה לא הגדתי לאשה סרת טעם כמוך!
– אנכי לטוּרג אנכי אלכה! – ענתה מיכל ותפן ותלך משם והלאה. והאשה הרחמניה זכרה ברגז רחמים, ותדלק אחריה ותתן לה רקיק ותאמר: לכי לך, ורעבת ואכלת את הרקיק הזה, ויהי בך כח כי תלכי בדרך. ותקח מיכל את הרקיק ותעבור משם ותפגוש שתי נערות קטנות ותתן להן את רקיקה, ותלך ותבוא אל היער אשר על יד הדרך ותבוא במסלה. ושערותיה נאחזו בענפי העצים ורגליה כשלו וברכיה פקו, והיא לא תחדל מלכת. והיער גדול מאד ותרב ללכת ולא באה אל קצהו. ותדע נפשה כי תעה היא וימר לה הדבר הזה מאד ותרם את קולה ותקרא, אבל קול מליה נחבא ביער הגדול והנורא ותרא מעין מים ותכרע על ברכיה ותשת – ותתפלל…!
ותקם מכרוע על ברכיה ותוסף ללכת ותבוא בקצה היער ותרא, והנה גיא לפניה, ותעבור בגיא ותעל על ההר ותרא – והנה לפניה מדבר גדול מאד ושמם מאין אדם ובהמה…! אז ראתה האֻמללה כי תקותה אֹבדת, ותיאש את לבה הנשבר ותכשלנה רגליה ועיניה חשכו ותפול ארצה… ותחגור שארית כחה ותצעק צעקה גדולה ומרה: האין פה איש?! ואיש לא היה במקום ההוא לענות את הקוראה במדבר דבר, ורק ממרחקים שמעו אזניה קול כקול הרעם. אולם לא רעם שמעו אזניה בפעם הזאת כי אם קול יריה! ותתאושש מיכל ותחי רוחה ותמהר ותקם מעל הארץ ותאמר: אולי אמצאם שם! ותעל על ההר ותשַׁו רגליה כאילות ותרץ אל המקום אשר משם נשמע לאזניה הקול, ותרא והנה סלע כבד לפניה, ועל הסלע מגדל גבוה, ומאחריו יער גדול ועציו רבים וענפים ורעננים. השמש באה ומיכל הלכה הלך וקרב אל המגדל, ובבואה בא הלילה – הוא קץ הזמן, אשר נתן גוון לאנשי הרוזן לנטינק הנסתרים בטוּרג…!
.VI הַקְרָב. 🔗
ואחרי ככלות השעה העשרים וארבע צוה גוֹוֶן לאנשי חילו להבקיע את החומה וללכדה. ויורו המורים בחומה וירבו את בקיעיה ממטה. ויראו הנצורים כי רעה נגד פניהם ויעלו בחדרי המגדל השניים ויסתרו בהם, וישלחו בצריהם חצים ומות ויפילו מהם חללים רבים. וּלרַעדוב (אחד ממשנה שרי המאתים אשר לגוֹוֶן) כשרון גדול לחפש ולעלות, ויקרב אל החומה ויתפש בידיו על הקיר ויעל בו עד החדרים השלישיים ויבוא אל חדר הנשק ויקח לו קני רֹבה וכדורים לרֹב. אז היתה להנצורים המלחמה ממטה וממעלה, כי ירה בהם רעדוב כדורי מות וימת אנשים אחדים מהם וישתוממו הנצורים וישתאו, כי לא ידעו ולא יכלו הבין, מי ירה בהם מהקומה השלישית!
– קץ כלנו בא בא! אמר לנטינק.
– אל נא נחדל מהכות בצרינו כל זמן שהנשמה בקרבנו! אולם לפתע פתאם נהיה הדבר, אשר לא פללו ואשר לא יחלו לו: בפנת החדר אשר נסתרו בו, הורם לוח אבן באפס יד ותִּגָל מערה גדולה. ובירכתי המערה דלת נסתרה ונעלמה מעין רֹאֶה. ותפתח הדלת ויצא אליהם איש אחד. והאיש הזה הוא אחד מעבדי לנטינק הדבקים אחריו בכל לבם ובכל נפשם. ויראהו הרוזן ויכירהו ויאמר: איכה עברת את הדרך הנורא ותעפיל לעלות אלינו?
– העת עתה להרבות דברים?! מהרו המלטו על נפשותיכם! אנכי אעבור לפניכם להַראותכם את הדרך במערה. וכעבור רגעים עשרה תהיו ביער וישבתם שם לבטח ואין מחריד אתכם! ויאמר לנטינק: עברו אתם לפני ואני אבוא אחריכם!
– הבה נצית אש במגדל וּשרפנֻהו! לבל יפול דבר אחד מכל הדברים אשר אמרנו!
– – חושה אדונינו הרוזן ועשה כאשר דברת! האיצו בו יתר האנשים. וירדו האנשים בִּלוּלים6 אחרי האיש העובר לפניהם. ולנטינק לקח גחלת ויתו בה על הקיר הלבן דברים אחדים. וישם אש בפתיל אשר כָּפר אותו בכֹּפר, והאש אחזה בּו עד מהרה…
וּמגוֹוֶן הצר על החומה נִפלא הדבר מאד, בשמעו את קולות היריה ממעל לחומה, כי לא ראה את רעדוב בהעפילו לעלות עליה, ובירותו בהנצורים. ויצו גוֹוֶן על אנשיו לאמר: חדלו מיַרות, ובאנו אל המגדל פנימה; אפס כי נזָהר ונשמרנו לנפשותינו מאד פן יפגעונו הנצורים האורבים לנו, בחרב –, ונפל ממנו רב!
ורעדוב בראותו כי שקטו הנלחמים פתאם השתאה מאד ויאמר בלבו: אנכי אעמוד על משמרתי עד רגע דרוש עזרתי.
ויבאו אנשי גוֹוֶן אל המגדל וישברו את הדלתות ויראו כי באחד החדרים נמצא מבוא סתר, ועל אחד הקירות כתובים הדברים האלה: “ואתה, גוֹוֶן, בן אחותי, שלום! – דודך לנטינק”. ולא צוה גוֹוֶן לדלוק אחרי הנסים, כי לו אמר לבו: הנצורים נמלטו ויסתתרו ביער, וקצר תקצר יד כל אדם למצא אותם ביער הגדול הזה. אז ראה גוֹוֶען וסימורדין כי כל עמלם נשא רוח. ולנטינק ואנשיו לא הרחיקו ללכת ביער ויצַו עליהם לאמר: לכו ומצאו לכם ביער מרגוע איש איש כטוב בעיניו, ובעת הדרשכם לי, ונועדתם אל מקום פלוני אלמוני. ויוָתר לנטינק לבדו וישמח על הרֶוַח וההצלה אשר עמדו לו פתאם, שמחה גדולה. ואם אמנם אימת מות לא בעתתו, ויהי הוא נכון לקראת המות בכל עת ובכל שעה, בכל זאת יאמר תמיד בלבו: “מותר החיים מן המות יש”! ויוצא מכיסו את מורה השעות וירא כי באה השעה העשירית, וישתומם לבו בתוכו ויאמר: בראשית השעה השמינית היתה היריה הראשונה, ומאז ועד עתה עברו רק מאה וששים רגע! מה מעטים הרגעים, ומה רבו ועצמו המקרים והפגעים והמוראים הגדולים אשר ראה לבי!! וישב את מורה השעות אל כיסו ויפן וילך. ובמסבי המגדל החל להֵרַאות אור אָדֹם כדם. המגדל בער באש. כי הפתיל הכָּפוּר, אשר בקצהו האחד הצית לנטינק אש, קשור היה בחביות מלאות זפת ועל ידן ערמות תבן וחציר יבש. אז יזכור הרוזן את שלשת הילדים הסגורים בחדרים השניים, ואת מפתח דלת הברזל אשר שם בכיסו, וישם את ידו בכיסו וימֻשהו ויאמר: מה טוב ומה נעים! יִשָׂרפו הילדים! והחטאה הגדולה והכבדה הזאת תחול על ראש סימורדין וגוֹון. הלא אמרתי להם: תנו אותנו לעבור וחיתה נפש הילדים!… ועתה ידעו החטאים האלה כי קִיֶם לנטינק במאמרו!… הן הזהר הזהירם לאמר: אל תחטאו בנפשות הילדים הנקיים! אם לא תאבו ולא תשמעו לי ונשרפו הילדים הקטנים! עתה יראו כי באו דברי אשר דברתי!… והאש הולכת הלך ולהט – ושלשת ילדים חפים מפשע יהיו השיות לעולה…!
פתאום נשמע קול יליל אדיר וחזק, קול מרגיז נפש וקורע לב… ויחדור הקול הנורא הזה, הנוגע עד הנפש, לאזני כל האנשים אשר ביער ואשר על יד המגדל, וישמעו האנשים ויתחלחלו… אז נדברו איש אל רעהו לאמר: אין זה כי אם קול אֵם מבכה על בניה!…
כי קרבה מיכל עד המגדל ותעל על הסוללה בעצם הרגע אשר אחזה לשון אש גדולה בחדרים השניים ותאֶר את כל היקום מסביב. וירא לעיניה היער ואנשי חיל סימורדין וכל אשר במגדל… ותרא כי קרבו שלשת ילדים קטנים לאחד החלונות – לראות מאין יבוא עזרם… ותצעק מיכל צעקה גדולה ומרה ותיליל ותזעק…; הוא הקול אשר שמעו האנשים בלילה הנורא ההוא!…
ויעמוד לנטינק מלכת, כי נגע הקול עד נפשו… הוא לא ראה את האשה הזועקת, אולם קולה חדר אליו, ויך אותו לבו מאד, כי היתה צעקתה באזניו – צעקת חמס ושוד; וקולה – קול דמים שפוכים הצועקים אליו מן המגדל….
ומיכל עומדת ומפרשת כפיה ומתיפחת: אנא הושיעו נא! הילדים – ילדי המה. הם בוערים באש… בואו והצילום! חלילה לכם מהתעלם מהם! מה לילדי שם? הושיעו! הושיעו! אני אֵם הילדים… הלכתי יומם ולילה… אללי לי המה ישָׂרפו!! גם כלב ירֻחם… ילדי הם אשר בקשתי. ה' אלהי! מה זאת? אותי דִמו להרג ויורו בי חצים – ועתה שורפים את ילדי! יגעתי בלכתי! רגלי זבות דם! עתה באתי… מצאתי… הם ישרפו ועיני רואות וכלות! הצילום! מרצחים! בנים משחיתים! לא אחפץ בשרפת ילדי!… אינני חפצה!!… חושו והצילום ואם אין הרגוני נא הרֹג ואל אראה ברעה אשר תמצא את ילדי!
ועוד היא צועקת וגזה שערות ראשה וסופקת כף, – ואנשי החיל העומדים על יד המגדל הבוער באש קראו זה אל זה ואמרו:
– שימו סֻלם!
– אין סלם בכל המקום הזה!
– האמנם אין סלם?
– לא ראיתי ולא ידעתי!
– הביאי מים!
– גם מים אין!
– כי עתה נבוא דרך הדלת!
– הדלת – דלת ברזל!
– נַרֹע את הברזל והצלנו את הילדים!
– האם כח אבנים כחך?
– אהה! עושׂו חושו! הצילו את ילדי היקרים! האמנם לא תחֹם עינכם עליהם ולא תצילום? הרגוני נא! שאוני והטילוני אל הלהבה… אישן המות… אז ינוח לי!…
וישם הרוזן לנטינק את ידו שנית בכיסו וימש את המפתח… וישב אל המבוא הנסתר וישח וילך לבוא אל המגדל, אשר לפני רגעים אחדים נס ממנו מנוסת מות!
VII. גְדֹל הָעֲלִילָה. 🔗
עשרים איש, כלם גבורים, נגשו לשבור את דלת הברזל, וגוון עומד על ידם ומנצח עליהם. אולם שוא עמלו כי הכשילים והמפצים נכפפו, ולא עשו תושיה. אז צוה גוון וישימו בין הדלת ובין המזוזות מוטות ברזל ויחלו להסיע את הדלת בכח, ותשברנה המוטות.
– לקש נחשבו לה מוטות הברזל! – אמר אחד מאנשי החיל.
– לא שברוה כשיל וכילפות, כי אם כדורי תותח! – אמר גוון בדאגה.
ויראו האנשים כי כן, ויתעצבו אל לבם מאד והאש גדלה מרגע אל רגע ותאחז בחדרים השניים… אז ראוּ כל האנשים כי תקות הילדים אֹבדת! וישם גוון את עיניו על הדלת הנסתרה, אשר הנמלטים עזבו אותה פתוחה, ויאמר: עָכר לנטינק את הילדים ויתנם לאש לאכלה, ואת נפשו מלט ממות וילך לו…!
– “גם שב שנית!” נשמע פתאם קול איש בדברו, וישא את עיניו וירא – והנה דודו לנטינק עומד לפניו! וישימו לו אנשי החיל ידים – ויגש אל דלת הברזל ויוציא את המפתח מכיסו וישימהו במנעול ויפתח את הדלת… ולא עצרוהו העשן והלהבה אשר בחדר ויוסף ללכת, ויעלם מעיני האנשים המשתאים אליו מאד. ובהרגע הזה נהרסה הרצפה כי התלקחה בה האש ותלהט סביבה. ותפול אימה ופחד על גוון ואנשיו וימהרו וימלטו על נפשותם, כי ראו אשר קצר קצרה ידם מעשות תושיה!.. ומיכל עודנה מיללת ופרשת כפיה, כי ראתה את שלשת ילדיה עומדים על יד החלון וקוראים לעזרה. ותקרא בחזקה אל הילדים, ותקראם בשמותיהם ותשַׁטַּח אליהם כפיה. ויכירה בנה הבכור ויקרא גם הוא: אמי! אמי! ושני הילדים בשמעם את קול הקריאה ויצעקו גם הם: אמנו! אמנו! ותרץ מיכל אל אנשי החיל ותפול לפני רגליהם ותבך ותתחנן להם להציל את הילדים. אז נסה רעדוב לתַפש שנית ולעלות אל הקומה השניה – ויעזבהו כחו ויפול ארצה. ותזַנק אליו מיכל ותפול לפני רגליו ותצעק: הושיעה נא, אדוני!
אולם אזלת יד אדם להושיע, כי אחזה האש ותלהט את כל הנמצא בחדרי הבית ותתלקח בארונות הספרים אשר על יד הילדים, ויגבר החֹם מאד ויגע עד נפשם, ויצעקו הילדים מכאב לב: אמי! אמי!…
פתאם נשקפה בעד חלון החדר ההוא תמונת איש גבה הקומה. וישאו האנשים את עיניהם ויראו והנה הרוזן לנטינק עומד על יד הילדים, ובידו סלם אָרֹך עשוי לדבר, ויציבהו ארצה וראשו מגיע אל החלון, ויעל רעדוב בסלם, ויעלו אחריו עוד כעשרת אנשים. ויקח לנטינק את אחד הילדים, מן הבא בידו, וימציאהו ליד רעדוב. ויצעק הילד מאד כי ירא לרדת בסלם, ויורידֻהו אנשי החיל ויעמידֻהו על הארץ. ויקח הרוזן את הנער הבכור להורידו ארצה ויחרד לב הנער וימאן לרדת ויקחהו רעדוב בחזקה ויתמרמר אליו הנער ויכהו וישכהו. וימציאהו רעדוב לידי אנשי החיל העומדים על הסלם ויוּרד גם הוא. ותוַתר הילדה הקטנה ויקחה הרוזן על זרועותיו ותאר הקטנה את פניה אליו ותשמח לקראתו. אז רך לב האבן הזה ותראינה דמעות על עיניו, וישאלנה לאמר: מה שמך? – שמי “צפורה” ענתה הילדה הקטנה. וישק לה הרוזן ויגישה ברחמים גדולים אל רעדוב ויורידו אותה בשלום.
ויפג לב מיכל ותהי משגעה ממראה עיניה, ותחבק את ילדיה, ותנשק להם, ותבך ותצחק עד אשר עזבוה כחותיה ותתעלף…
ותעבור הרנה במחנה לאמר: כל הילדים מוּצלים מאש, ורק לנטינק לבדו נשאר בבית הבוער.
ולנטינק עמד על יד החלון ומחשבותיו עמקו מאד; ויהי דמיונו כאיש העולה מן הפחת והפח לנגד עיניו והמקום צר ואין דרך לנטות ימין ושמאל… ויעל על החלון ויתיצב על הסלם ויחל לרדת בו ארצה, וברדתו לא נפל אור פניו וגאונו ומנוחתו לא עזבוהו, ויעמדו כל אנשי החיל משתוממים ומרעידים, כי היתה מנוחת האיש הגדול הזה ורום עיניו, וכל מעשי תקפו אשר עשה לעיניהם בלילה הזה, לנס וינועו, ויעמדו מרחוק. וברדתו ארצה ויגש אליו סימורדין וישם את ידו על שכמו ויאמר: עתה נתפשת!
נפשי יודעת מאד! – ענה לנטינק.
ויצו סימורדין על אנשיו לאמר: שימו אותו בכלא ושמרֻהו מכל משמר!
ברגע הזה נשמע קול הפעמון, המשמיע כי השעה העשתי עשרה בלילה כלתה!
VIII. מוּסַר כְּלָיוֹת. 🔗
– מחר יִשָּׁפט לנטינק! – אמר סימורדין בגשתו אל גוון; – אולם אתה אל תתערב בשפטנו אותו, כי עצמך ובשרך הוא. אנחנו לא נִמשך את הדבר לאֹרך ימים: מחר נחרץ עליו משפט מות וביום השני ירה יִיָרה… זה הלילה עשה ה' נגילה ונשמחה בו! במות לנטינק לא יאמר עוד העם: קשר! – וילך גוון ויבוא לאהלו. ואנשי החיל חגרו שארית כחם ויכבו מעט מעט את האש. ורעדוב דאג לשלשת הילדים ולאמם וינטלם וינשאם ויהי כל מחסורם עליו. ויכלו אנשי החיל לכבות את האש ויבואו איש על מקומו בשלום וישכבו על הארץ לנוח מהעבודה הקשה אשר עבר בם.
ושנת גוון נדדה… עינו ראתה היום עלילה גדולה אשר לא יִחל לה ולא פלל לראותה… ולרגלי הדבר הגדול הזה תעה לבבו ולא ידע לשפוט מישרים. עד היום הזה היטיב לדעת כי סימורדין והנוטים אחריו – הצדיקים, ולנטינק ואנשיו – הרשעים… ועתה בבוא היום שקותה נפשו, ואיש עברתו, מחריב ארץ, ארץ מולדתו היקרה, נתפש בידו, – נאספה פתאם השמחה מלבו ולא ידע את נפשו… כי האיש אשר למותו ולאבדן זכרו היתה תאות נפשו, עשה דבר גדול מאד אשר לא ישכח מלב ולא יסוף זכרו מלבות האנשים אשר ראו כל הימים…!
אז תעלינה על לבו המחשבות האלה: שלשת ילדים קטנים, חפים מפשע, היו צפוייים למות. הנלחמים לא שתו לב לדבר הזה, כי מלחמה כבדה להם איש באחיו; מלחמה אשר תשכר חציה מדם ותשחית את כל המכשולים והמוקשים אשר תמצא בדרכה… ובהיות הילדים לשטן לה, לא תבקש חשבונות רבים… כאין וכאפס בעיניה שלש נפשות… הרוזן לנטינק היה בצרה גדולה. מחוץ החרב וכדורי מות, ומבית זלעפות רעב… ויבוא אחד ויפליא לעשות וימלטהו וישלחו בדרך טובה, ותהי לו הרוָחה… נמלט הארי מרשת זוּ טמנו לו. אשריו וטוב לו! ופתאם… זנח האיש הזה טוב וישב ברצונו אל מבקשי נפשו… ומה הדבר אשר נשא אליו את נפשו? להציל את שלשת הילדים הקטנים ממות! והילדים – אינם עצם מעצמותיו ובשר מבשרו! ילדים זרים לו… ויחמול עליהם ויעזוב את הרוחה ואת הדרור, ויבוא למענם באש ויצילם ממות ואת נפשו הקריב לממיתים! חייו בעד חייהם!! עתה קרבו רגעיו למות… עוד מעט והוא מוּצא להורג…! היתכן הדרך הזה? הטוב ענוש לצדיק??
ותצר לגוון מאד ויך אותו לבו כאשר הכה לב לנטינק אותו בשמעו את קול יללת מיכל… – לא ימות לנטינק, כי חיה יחיה!! תכרע לו כל ברך כי הגדיל לעשות!… אולם אם ינצל עתה ממות, לא תשקוט הארץ ממלחמה והחרב לא תשוב אל תערה לאֹרך ימים.
ופתאם תבאנה בלב גוון מחשבות אחרות לאמר: שלשת הילדים היו צפויים למות נורא. ובשלמי? בשל לנטינק! הוא הקשיח את לבו ויסגור את הילדים הקטנים למען אשר ישרפו. ויקח את המפתח ויטמנהו בכיסו… אות הוא כי חפץ במות הילדים! אחרי כן באו בו יראה ורעד – ויתפלץ… צעקת האֵם ויללתה נגעו עד נפשו. כליותיו יסרוהו מכה בלתי סרה… הלך הלך לנטינק בחשך, וירא פתאם אור גדול ותפקחנה עיניו… וינחם על הרעה הגדולה אשר עשה וישב… ויעש את התשועה הגדולה הזאת…!
צעקה וצדקה!
וכל הרעיונות והמחשבת האלה מלאו את לב גוון ויעמיק לחשוב ולא ידע מה יעשה…
IX. הַמִּשְׁפָּט. 🔗
ויהי ממחרת וישימו כסאות למשפט; ויבואו שלשת השופטים; ואלה שמותם: סימורדין “היושב ראש”, ברשע שר המאה ורעדוב הפקיד. וישבו לכסאותם: ברשע מימין סימורדין ורעדוב משמאלו. ואנשי החיל ופקידיהם באו לראות בשפוט השופטים. אז יצוה סימורדין לשנים מאנשי המשמר להביא את האסיר – את לנטינק.
וילכו וישובו ויביאו את גוון ויעמידהו לפני סימורדין.
וישתאה אליו סימורדין ויאמר: לא אותך צויתי להביא כי אם את האסיר.
– אסירך אני! – אמר גוון.
– אָתה? ולנטינק אַיהוּ?
– הוּצא מן הבור וישֻׁלח בשלום.
אז יקצוף סימורדין קצף גדול ויאמר בחרי אף: הידך, גוון, במעל הזה?
– אנכי נתתי לו חֻפשה! אני ולא אחר!
– האָבדה חכמתך, אם בינתך הסתתרה כי עשית את הדבר הזה? הגד נא איך עשית את הדבר, אל תכחד ממני מאומה! – באתי אליו בלילה ואַלבישהו את אדרתי ויצא. החשך היה סתרו וימלט ואוָתר אני לבדי בבור.
– האָמנם כדבריך כן הוא? – קרא סימורדין ברגז ופניו חורו מאד – הן שפט ישפטוך…
– וכרתו את ראשי! – הוסיף גוון לדבר, ויתאפק סימורדין ולא דבר דבר כי יקר בעיניו המותה לגוון מחמל נפשו. ולא האמין כי יבוא יום והוציא את בחיר רעיו להורג. אולם אחרי כן הבליג על יגונו ויאמר לכל הנצבים עליו: גוון נשפָּט בעון מעלו! ויאמר לגוון: שב! וישב גוון על הכסא אשר הוכן אתמול ללנטינק.
– אנשי המשמר, שלפו חרבותיכם!
– הנאשם, עמוד אל רגליך! – ויקם גוון וסימורדין החל לדבר אליו כדבר האמור בספר החקים.
– מה שמך?
– גוון שמי.
– מה מעשיך?
– מפקד צבא.
– הקרוב הוא לך לנטינק?
– אחי אמי הוא.
– הידעת את המשפט אשר חרצו עליו?
– ידעתי; כי כתוב המשפט ונחתם בידי.
– בחר לך באיש אשר יוכיח צדקתך!
– אני עשיתי את הדבר ואני לבדי אשר־מדברותי!
– אם כן דבר ונשמעה במה תצטדק! – וירם גוון את ראשו ויאמר:
– הדבר הטוב אשר עשה אמש לנטינק השכיח מלבי את כל הרעות אשר עשה עד היום הזה: בנפשו הציל את הילדים ממות, ולא יכלתי להתאפק ואצילהו ממות; אם אָון בידי שפטוני ועשו לי כטוב בעיניכם! וישאָלהו סימורדין לאמר: היש לך לדבר עוד ולצדק את נפשך? – כלוּ דברי!
– שב!
ויצו סימורדין ויקראו דברי החקים לאמר: “הנותן יד לפשׁעים למלטם ממות, אחת דתו להמיתו!” ויאמר סימורדין: הנאשם! הקשיבה נא לכל הדברים אשר נדבר בך! אנחנו, שופטיך, נחַוֶּה דענוּ עליך! איש ממנו ידבר דבריו בקול רם לבעבור תשמע. בהשפטך תצא רשע או צדיק על פי רב השופטים.
– ידבר נא שר המאה! – ויען ברשע ויאמר: לחטא כגוון פֹרש מה יעשה לו וחלילה לנו לנטות ימין ושמאל מכל הדברים הכתובים בספר החקים! הן מודעת זאת בכל הארץ כי צוה מאַנלי ברומי להמית את בנו על אשר קם על אויביו ויעש בהם הרג רב – והוא לא צֻוה! ואף כי גוון אשר מעל בנו מעל גדול וירחם על מחריב ארצנו וימלטהו ממות! אָשֹׁם אָשם גוון, – בן מות הוא! ויצו סימורדין, ויכתבו דבריו בספר לאמר: “מצא ברשע את עון גוון ויאמר: בן מות הוא!” ויאמר סימורדין לרעדוב:
– דבר אתה ונשמעה! – ויפן רעדוב גוון ויקוד לו ואחר אמר: אדוני! כמוני כגוון – בני מות אנחנו! כי בכל לבי ובכל נפשי חפצתי גם אני לעשות כדבר אשר עשה לנטינק וכמעשה אשר נעשה מארחי כן בידי גוון! כי בראותי את הרוזן הזקן שם נפשו בכפו להציל את שלשת הילדים אמרתי: הגדיל לעשות! ועתה בראותי את מעשה אדוני גוון אשיחה עם לבבי לאמר: מי ישימני שופט בארץ ואלי יבוא איש אשר כזה, – ועשיתי לו יקר וגדולה! הנה שמעתי אומרים: אחת דתו להמית! אולם אם יוּמת – יאבד מאתנו לעולם, והוא דרוש מאד לכל חפצינו. וכי תאמרו: מדוע הציל את הזקן ממות? אענכם לאמר: יען כי הציל הזקן את שלשת הילדים ממות. הנה עינינו רֹאות כי היטיבו שניהם מאד אשר עשו, ועתה הן נחטא לאלהים חטאה גדולה אם נמיתם! הישֻׁלם רעה תחת טובה!? לוּ נשרפו אמש הילדים או לוּ שחטתם את הזקן הפודה אותם ממות, כי אז ישר הדבר הזה בעיניכם?? נשגב הדבר ממני ולא אוכל הבין. למה ישלוט האדם באדם לרע לו? הלנצח תאכל החרב ותִשְׁכר מדם אדם?… אוהבים אנחנו את מפַקדנו, את גוון, בכל לבנו! מאפס ותהו הדברים: בן מות הוא! למה יומת? מה עשה? הבל יפצה פיהם! לא נאבה ולא נשמעה להם! ויכל רעדוב לדבר וישב על כסא וירגז תחתיו. ויאמר אליו סימורדין: פיך ענה בך כי לא תחפץ במות גוון!
– במות גוון?? לא, אדוני! אחת שאלתי אותה אבקש: לעשות לו יקר וגדולה כי הגדיל לעשות! אולם אם חפץ תחפצו מאד לכרת היום ראש איש, – הואילו פנו בי וכרתו את ראשי, ואת גוון חַיוּ! ויצו סימורדין ויכתבו את דברי רעדוב לאמר: “אין משפט מות לגוון!”
ויגיע תור סימורדין לחוות דעו גם הוא, ויקם מעל הכסא ויעמוד. פניו היו חורים מאד ויהי דמיונו כמת העולה מקברו… אז יפנה אל גוון ויאמר:
– שפטוך השופטים ותצא בהשפטך… (ותכָּשל לשון סימורדין ויקש לו מאד להכריע את הדין לכף חוב); וכל האנשים יִחלו מאד למשפטו, כי ידעו אשר החיים והמות עתה ביד לשונו… ויעבור רגע ארוך… ויכל סימורדין את הדברים אשר החל לדבר, ולאמר: בהשפטך יצאת רשע, ועל כן מות תמות מחר באור הבקר! – הנני אמות! – אמר גוון, ויקם וישתחו! ויצו סימורדין וישימו את גוון בכלא ויפקידו עליו שומרים. וירא רעדוב את הדבר הרע הזה ותחשכנה עיניו ויתעלף…
X. הַמָּאֳשָׁם. 🔗
וכל העם אשר במחנה הלינו על סימורדין האכזר ועל המשפט הקשה אשר נחרץ על גוון. ויבאו אל סימורדין ויתחננו לפניו לאמר: “רחם את גוון ואל תמיתהו!” ולא אבה שמֹע בקולם ויאמר: “הדבר אשר נכתב בשם “השופטים” ונחתם בטבעתם אין להשיב!” ויצו להכין את במת השפטים.
ויעבור היום ויבוא הלילה. ותדד שנת סימורדין מעיניו, וילך אל הכלא אשר גוון יושב שם אסור. ויראהו גוון וישמח לקראתו. וישב סימורדין על ידו. ויאמר גוון: אזכרה ימים מקדם בפקחך את עיני לראות את האור כי טוב ובהדריכך אותי בדרך הישר והטוב והאמת! אתה היית לי לאב, ואני הייתי לך לבן ואקשיב לדבריך הטובים ואעשה את הטוב ואת הישר ואמצא חן בעיני כל רואי. ברוך אתה לי על חסדיך אשר הגדלת לעשות עמי! אז פתח סימורדין פיו ויחל לדבר באזני רעהו את הדברים הטובים אשר לזכרם היתה תאות נפשו תמיד: היהיו הימים הבאים טובים מהראשונים אם לא? היחיו אז כל בני האדם באהבה ואחוה ושלום ורעות? התשקט הארץ ולא יבלע עוד איש את רעהו חיים? מתי תכלה הרשעה? ויאמר גוון: הימים הבאים לקראתנו, יביאו אך טוב לבני האדם. אַשרי המחכה ויגיע לימים ההם! וסימורדין שומע את דברי רעהו ואָמר יאמר לו: אַך משאות שוא תחזה! אמנם יסור לב האבן מבני האדם, כי ברא יברא להם ה' לב טהור שונא רע?…
ואת יום המחרת, (יום בוא הקץ על גוון) לא זכרו שניהם ולא העלו על לב, כי אִותה נפשם לדעת מה יהיה באחרית הימים! – למה תדבר ככה? – שאל גוון את סימורדין רעהו: הימים האלה המה ימי חשך… העם לא פקח עוד את עיניו. וארכו הימים! החשך יכלה, וזרחה אז שמש צדקה לכל יושבי תבל וישבו כלם שלוים ושאננים, והיו לברכה ולשם ולתהלה..! ודברי גוון האחרונים העירו בלב סימורדין מחשבות רבות, וישבו שניהם וידברו… ולא ראו ולא התבוננו כי עברו שעות אחדות. השחר עלה והבקר החל לאור… מחוץ נשמע קול הגרזן והמקבת… אנשי החיל בנו את במת השפטים… וירגז סימורדין תחתיו וירם את ראשו… וגוון לא ראה את סימורדין מתנודד… כי רבו מחשבותיו בלבו מאד. ויקם סימורדין בלט מעל המִּזְרָן7 ויצא מבית הכלא. וגוון לא ראה ולא התבונן, כי מחשבותיו רבו מרגע לרגע.
ולב סימורדין הוסיף להכות אותו… ידעה נפשו כי באבוד לו גוון, יַרע לו הדבר הזה מכל הרעה אשר באה עליו מנעוריו עד היום.
* * * * * * * * * * * *
ואנשי החיל השיאו את נפשותם לאמר: חַנֹן יָחֹן סימורדין את גוון בבוא הרגע האחרון; אולם שגו מאד, כי צֻווּ לעשות בגוון כמשפט! אפס כי בעצם הרגע ההוא, אשר נשמע קול הגרזן בנפלו על צואר גוון, נשמע פתאום קול יריה… ושני הקולות התלכדו ויהיו לקול נורא אחד…
כי שלח סימורדין יד בנפשו ויור אל לבו כדור מָוֶת!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.