רקע
זאב יעבץ
ימי ממלכת יהודה לבדה: דרכי אבותינו מימי שלמה עד החרבן

תפוצת תרבות מצרים וצור בישראל. רום קרן עבודת האדמה ומעוט עבודת הרועים. ערי מבצר וערי מסכנות. תגבורת תרבות הערים על תרבות הכפרים. חליפות בתעודות הממכר והקנין. אניות תרשיש. סחר הארץ. שפת ישראל ידועה לבני הנכר. תפארת בית המלך למופת לעשירי עם. שר הבית. שר המלתחה. שומר הבגדים. רכב המשנה. רכבים. אפריון. רצים נושאי מגנים. שער הרצים. שומרי הסף. גן המלך. חיות לשחק בם. המלך מופת בצדקתו או ברשעתו לכל העם. עושר ובזבוז בבתי העשירים. בתי משוש ושכיות החמדה תענוג ורוך. תפנוקים מובאים מארץ מרחק. קשוטים ותמרוקים. מנגינות ומחולות. סוסים ומרכבות. בית משתה וסוד משחקים. גאוה וקוצר דעת. אהבת דרכי הגבר. שרים מתנשאים על העם. בתי כלא. מהפכת וצינוק. ערך הכסף בדורות ההם. חורי יהודה. כהנים ונביאים. יועצים ושופטים. אנשי מלחמה וחכמי חרשים. קוסמים ונבוני לחש. יראת המקדש ועולות. צום ותפלה. קהל ועצרה. לשכות יחידים בבית ה'. כהן המשנה ושרי כהנים. שומרי הסף בבית ומנצחים על המלאכה. כסף הקדשים ובדק הבית. מנחה נסך ולבונה. קרבן תודה שירי תודה והלל. משוררי הקדש והנביאים מטיפים לתורה. שוחרים את המדע. תקופות ומולדות. שעות ורגעים. מעלות אחז. דברי הנביאים. נבואת נחום האלקושי וצפניה בן כושי. נבואת חבקוק וירמיה בן חלקיה לכלליהן ולפרטיהן.


ותרבות העמים, אשר החלה לפרוץ בגבול ישראל, מנגב ומצפון, ממצרים ומצור, בראשונה בימי שלמה, ואחרי כן בימי בית עמרי, אשר התחתן בבית אתבעל מלך צֹר, גם בבית מלכי יהודה, ובימי אוהבי מצרים; התרבות הזאת הלכה הלוך ושַנות מעט מעט את פני האם והארץ מן הקצה אל הקצה. ולא ראה רואה אחד את הארץ ואת יושביה בימי שאול ודוד, וישב וירא אותם בימי צדקיהו, לא האמין, כי שני המראות הרחוקים הנבדלים איש מאחיו, יערכו לנגדו דמות גוי אחד יושב על ארץ אחת. הן אמנם כי על עבודת האדמה והמרעה לא עברו חליפות רבות ותהי עוד עבודת האדמה תמה ובריאה כבראשונה, ואולי עוד הוסיפה עוז ועֹשר בדורות ההם, ותחת המלונה, אשר בכרם, נבנה בתוכו מגדל1 אף שמחת הקציר הוסיפה חֵן, כי שוו הקוצרים הדר גם על אות ברכת פרי אדמתם ותהי ערמת החטים סוגה בשושנים2 אשר ישאו לפניהם ביום הוא. לעֻמת זה רפתה רוח העם מעבודת הרועים התמימה בימי הרחב העם את נפשו, ותחשב מרבית עגלת בקר ושתי צאן לעבֻדה רבה3. על כן שמו חכמי העם וסופריו את פניהם להשיב את לב העם אל המלאכה הנקיה הזאת, אשר ברכה בה ולתת אותה לחן בעיניו4. והמלכים נתנו לב להרחיב את עבודת הרועים ולהשביח את המקנה5. ואיש חסיד אחד, הלא הוא יהונדב בן רכב, חשב את עבודת אבותינו הראשונים למעוז לרוח העם ולכחו ולמשמרת מכל תענגות יושבי הערים הגדולים, אשר יפריעו את מוסר העם וכלה יכלו את כחו6. כי למן היום אשר החל שלמה ורחבעם וכל מלכי יהודה, להרבות ערי מבצר וערי מסכנות בארץ7 גברה תרבות הערים על תרבות השדה, ויהי כי רב הכסף בארץ, ויוסיפו המוכרים והקונים לשום שארית לדברי ממכרם וקנינם, בקנותם איש מאת רעהו נחלת שדה או כרם, ולא בטחו עוד בעדות באי שער העיר לבדה או בתעודה, אשר ישלוף איש נעלו לְקַיֵם דבר, כמשפט אשר היה לפנים בישראל8. ויהי משפט הקונים בימי המלכים לכתוב על כל קנין, “ספר מקנה” וכי יחתמו המוכר והקונה עליו בעצם ידם. והעדים יחתמו גם הם על עדותם, אשר יעידו בספר המקנה, כי ראו עיניהם בהִשָקֵל הכסף במאזנים, ובהנתנו מיד המוכר ליד הקונה. ובספר המקנה יכתבו גם המצוה והחֻקים לאמר, התנאים, אשר על פיהם מכר האיש את שדהו. ואת ספר המקנה יכתבו בשני נִשְׁתְּוָנִים והיה הַנשְׁתְּוָן האחד טמון ביד הקונה לעדה, כי אליו נסבה הנחלה וקראו לַנִשְׁתְּוָן הזה “ספר החתום”, והנשתון השני יֻתַּן בבית המשפט או בכל מקום אשר יוכל כל איש לקרוא אותו ולבקרו וקראו לו “ספר הגלוי” ושמו לב לשמור את ספר המקנה ימים רבים9.

וילך לב העם הלוך ורוֹךְ, ומבצרי הארץ הלכו הלוך ורוב, הלוך וחזוק. ותרבינה בארץ החומות הבצורות, המגדלים הגבוהים10 והפנות הגבוהות11 עפל ובחן12. ויתהדר העם במבצריו וַיְשַׁווּ עליהם הוד, בתלותם על מגדלי עֻזם מגנים ושלטי גבורים13 כמשפט אנשי צור14. ועל החומות הפקדו שומרים ויהיו שומרי החומות סובבים בעיר בלילות לשמור עליה15. וככל אשר שמו מַסְגֵר ומִשְׁמָר על עריה וַיֵאָספוּ ביתה, כן נפוצו אנשׁים מהם על פני ים וילכו באניות גדולות מאד, אשר קראו להן אניות תרשיש16 על היות חזקן רב, די עבור עד קצה הים התיכון, עד ארץ ספרד, אשר יאמר לה בימי הקדם ארץ תרשיש17) ויוליכו בהן את מותר תבואת ארצם למכרה אל הגוים היושבים על שפת ים התיכון מסביב, אך מרביתם מכרו את מותר פרי אדמתם ומגדיה לצוֹר והיא הפיצה אותם על פני כל הארצות. ותהי סחורת ארץ ישראל החטה הטובה הגדֵלה בערי מִנִית, אשר בעבר הירדן, שמן ודבר והצרי הטוב הגדֵל בגלעד ובירחוֹ ופַנַג18. ויצלח העם מאד במסחר הזה, ותמלא הארץ כסף וזהב19 ויצא שֵם לישראל בארצות, וילמדו גם בני עמים רחוקים לדבר בשפתו, שפת יהודית20 אשר נקראה כן על היותה צחה בארץ יהודה, מאשר היתה בארץ אפרים21.

ולמימי שלמה והלאה, למן העת אשר רבתה מאד תפארת גדולת בית המלכות, והעושר החל לרוב בארץ, היה בית המלך וכבוד עשרו למופת לשרים ולעשירי עם. ויהי שר אחד גדול מֻפקד על הליכות בית המלך, אשר יאמר לו סוכן או שר הבית22. ושרים ופקידים היו מְמֻנים גם על כל חפצי הבית: שר המלתחה23 ושומר הבגדים24 ויעשרו המלכים עֹשר רב גם במסחר, אשר הרבו לשחר אותו גם בשלל המלחמות גם בעבֻדה הרבה, אשר היתה להם: שדות וכרמים, עשתרות צאן ובקר25 ומעשה היין26. וישב המלך על כסא רם ונשא וצניף מלוכה27 בראשו. והשרים עומדים ממעל לו28 וסריסיו נצבים לפניו לשרתו. ובהראות המלך את פני העם, יצא אליהם הוא ושריו רוכבים ברכב ובסוסים29 וְיָשַׁב בשער בני העם30 או בשער בנימן31, ואם יהיה דבר לאיש ודבר שם לפני המלך. וכי יצא לדרך ורכב על רכב המשנה32, ורַכָּב33 איש חיל נוהג בסוסים, והָרַכָּבִים34 הם רוכבי סוסים מהירים מאד נכונים על יד המלך לשלוח אותם אל כל אשר יחפץ. ויש אשר ירכב המלך באפִּריון אשר תכונת אחד מהם עוד נשמרה בספר: עצי לבנון היה כלו עמודיו כסף ומסגרת מקום השבת זהב ומרכבו ארגמן35. ובעלות המלך בית ה' והלכו הרצים ונשאו לפניו את מגניהם36. ובבא המלך בתפארתו לעיני כל העם אל היכלו ביום המשחו או ביום ישועה לשבת על כסאו, ובא בראש שרי החיל והכרֵתי שומרי ראשו, דרך שער הרצים37 הוא השער העליון38 לכל שערי היכל המלך, ואשר שם נצבים בתאים על יד השער שרי הרצים השומרים פתח בית המלך39. ועל פתחי האולמים והחדרים, אשר ישב שם המלך, יעמדו שומרי הסף אשר גם הם נחשבו בין השרים40. ובלילה החזיקו משמר ששים גבורים אחוזי חרב41. ובגן המלך42 היוצא עד מי השלוח43 גדלו שנהבים, קֹפים ותֻכיים לשחק בם44. ויהי בית המלך למופת לכל העם בהיות המושל איש צדיק, ירא אלהים אוהב משפט וצדקה, והטיב כל העם את דרכיהם ואת מעלליהם והעלימו השרים הרשעים את מזמות לבם מעיני המלך, וצפו לעת מצוא לעת מות המלך, או לעת הפרד מעליו איש האלהים, אשר בקולו הוא שומע והפיקו אז את זממם, ובסור היושב לכסא מדרכי דוד אביו, ועשה את הרע בעיני אלהים ואדם, ונדח כל העם אחריו והשחית את דרכו, אז יסוגו השרים הצדיקים אחורנית וצפו הם לעת אשר תמצא ידם, להרך את לב אדוניהם ולרפוא את משובת עמם, בראותם את מלכם עושה את הטוב ואת הישר45. ותעבורנה חליפות על דרך רוח הקהל, אשר שִנה טעמו למוסר ולצדקה, לפי הדרך אשר הלך בה המלך המולך בדור ההוא. אך בדבר העֹנג והבזבוז לא הפילו השרים ועשירי העם כמעט דבר מדרכם, אשר אחזו בה מימי שלמה, מן הימים אשר החל העֹשר לרוב בארץ. וייקר בעיניהם התענוג, וַיֵזל ערך הכסף בבית המלך והשרים והעשירים יושבי הערים הגדולות וירב גם הבזבוז והתענגים והתפנוקים לבא לרגלי העשר אל גבול ישראל. ויבנו להם העשירים בתי משוש46 גדולים וטובים, בתי מדות, ספונים בארז ומשוחים בששר47. וימלאו אותם כל שכיות החמדה48. ויתעדנו מאד ויהיו אנשים גם מקרב העם, אשר היין כאשר הוא, לא ערב עוד לחכם, וישתו יין הרקח49 ויסוכו בני מרום העם את בשרם בשמן הטוב ויקטרו בחדריהם כל ראשי בשמים לריח ניחוח. וימעטו בעיניהם צרי גלעד והמור, אשר בארצם, ויקנו את הקנה הטוב הבא מארץ מרחק ואת הלבונה, אשר החלה לבא בגבול ישראל משבא, מימי שלמה והלאה50.

ויהיו התפנוקים האלה לצרך לדורות הרכים והענֻגים, אשר מימי שלמה והלאה ויהי למשל: “שמן וקטרת ישמח לב”51. ויחשב השמן והבשם הטוב לאוצר יקר ככסף וכזהב גם בבית המלך גם בבית גדולי העם52. ויקטרו גם את המרבדים אשר על המטות גם בבית המלך53, גם בבית עשירי עם54 מור ולבונה ובכל אבקת רוכל אהלים וקנמון, ויפרשו עליהן יריעות חטובות אטון מצרים55. ויאכלו התפנוקים היקרים האלה, את חיל רבים מן העם56 ולא נתנום לעשות חיל ועֹשר, והנשים הרבו מאד להעלות עליהן כל עֶדי למיניהם. ומלבד עדי הזהב, אשר היה משפט נשי ישראל לשום על בגדי השָני אשר עליהן, מימי שאול, עד ימי מלכי יהודה האחרונים57, עטו בגדים עדו חלאים מעשה ידי אמן58 אשר רבו שמותיהם למספרם למיניהם:

הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:

הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת:

הַפְּאֵרִים וְהַצְעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶש וְהַלְחָשִׁים:

הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף:

הַמַחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהַחֲרִיטִים:

הַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְנִיפוֹת וְהָרְדִידִים59:


ותאזורנה חגורה ופתיגיל, ותסרוקנה ותקלענה את שערן מעשה מקשה60, ואת עיניהן קרעו בפוך61. ובצאתן במחול משחקים תעדינה תֻפים62, וְכִוְנוּ העלמות התופפות את צלצלי תֻפיהן אל קול השרים וזמרת הנוגנים הנצבים להן בתָּוֶך63, ויָצאו הנערות המחוללות אלה לקראת אלה במחולת המחנים64. ותהיינה בנות ציון וירושלם65 למשל ביפין ובחין ערכן. אך יש אשר נתנו את נפשן לשחוק בעיני טובי טעם יודעי חן, בהרבותן עליהן עדי עדים תורי זהב על לחייהן, וחרוזי פנינים על צואריהן ונקֻדות כסף על שלמותיהן66. וידמו אוֹתן בכבד תפארתן “לסוסתי ברכבי פרעה”67 המלאה והכבדה גם היא בכלי כסף וזהב ברסן עדיה ואין חֵן ואין טעם לה. אולם תפארת העכסים והשביסים הולידה קלקלה גדולה מקלקול הטעם, כי הסירה מלבן ומעל פניהן את תֻמת אמותיהן הרעננות בנות החיל מימי קדם כדבורה וחנה, נעמי ורות, אשר כל דרכיהן היו תֹם וענוה, עוז ונעם, אמת ונכחה, ובנותיהן אחריהן שִנו את דרכן, “כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפֹף תלכנה וברגליהן תעכסנה”68. “נשים שאננות בנות בוטחות”, כאלה אשר לבן לא היה, כי אם אל שמלותיהן קשׁוריהן ותמרוקיהן, אל יכלו ללדת ולגדל בנים נאמנים לעמם ולקדשיו, ולהטות את לב בעליהן אל הנכונה, ויתמכרו גם הגברים גם הנשים אל התענֻגות, אשר אכלו את כחם ואל הפאר אשר אכל את כספם. וירבו להם סוסי הוד69 אשר שמו עליהם מצִלות70 ומרכבות כבוד71 ותרבינה מרכבות מצרים בארץ, אשר מחיר האחת שש מאות כסף, והסוסים אשר מחיר האחד חמשים ומאה כסף72 ועל החמורים רכבו רק העניים73. ויהיו בתי המועד, אשר שם נועדו אוהבי העֹנג, בתי היין74, אשר לא נראו בארץ עד אחרי ימי דוד, ובתי המרזח75 בתי המשתה76, וסוד משחקים77. והשכימו בבקר אל בית המשתה, ואחרו שם בנשף78, וישמחו כל היום על מזרקי יין או על אגן הסהר, אשר לא יחסר המזג79. וככל אשר הרבו הענֻגים להרך את עורם ואת בשרם, כן הרבו להקשות ולהקשיח את לבם מכל מרום ונשגב.

וְאֵת פֹּעַל ה' לאֹ יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ80:

וכן הרבו להתעלם מעמם, מכבודו משלומו ומהדרת קדשיו העתיקים, וישעו אל תרבות העמים, אשר מקרוב ומרחוק. וילמדו השרים את לשונים לדבר בשפת ארמית81, אך מלבד דעת לשון העמים, אשר תועיל לשרי הממלכה, ואשר לא תָצור את רוח מולדת העם, דבקו גם בהבלי נכר, אשר אין בהם מועיל. כי בהיות דעתם קצרה מאד, לא ידעו הבין מה יתרון תורת ישראל על התרבות הנכריה, ויבחרו את דרכי העמים ללכת בהן ותורת אבותיהם היתה בעיניהם למותר82. ויחטאו גם לאלהיהם בדבר הזה, כי מלאו כל הארץ קוסמים ועוננים כפלשתים83 אשר הכעיסו את ה‘, ויוליכו את העם שולל בהבליהם, ותמלא הארץ אלילים אלמים וצלמי תועבה84, ויחטאו גם לעמם בהתנשאם על אחיהם בהבדלם מהם בכל דרכיהם ובדבקם בדרכי הגוים, וירבו הימים, ויבזו בלבם גם ללבוש כמשפט אחיהם בני עמם, וילבשו מלבוש נכרי85, למען התכחש לעצמם ובשרם ולמצא חן בעיני זרים אשר כרתו עמם ברית, ולמען התגדל על יתר העם ולהיות בעיניהם לשרים הנבדלים מדלת העם, כמשפט כל עמי הקדם, אשר בדרכיהם בחרו. ויהיו השרים הסוררים האלה, עושקי העם ואוכלי שארם מעל עצמותיהם, ותעל שועת העם מפני נוגשיהם86 ובהיות השרים ההם, אשר סרו מדרכי תורת ה’, גם לשופטים, חִדשו מיני ענש, אשר אין זכר להם בתורת משה, ויבנו בתי אסור ובתי כלא87 ובתי בור88 לאסוף ולכלוא שם האיש, אשר ירשיעו במשפטם כמשפט מצרים89 אשור90 ובבל91 אשר בדרכיהם הלכו.

ויהי ברבות הימים ויגבה לב השרים, וימנעו מקבור גם את מתיהם בשדה הקברות אשר לעם, וישימו מקום לקברי בני העם לבדם92. ויבדלו השרים והעשירים יושבי הערים הגדולות מן אחיהם יושבי הכפרים והערים הקטנות גם בערך הכסף, אשר גם המעט ממנו יקר בעיני דלת העם, ובעיני מרום העם לא גדל גם הרב ממנו. כי בעוד אשר לאנשי הכפר היה מחיר חלקת שדה שבעה שקלים ועשרה כסף93, שכר רועה לשנה תמימה שלשים כסף94 מוהר לאשה מבנות העם חמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים95, נחשב בבית המלך והשרים ככר כסף למנת כבוד לאיש חיל96, אשר בימי המלך דוד נתנו לו עשרה כסף וחגורה אחת97, ועשרה ככרי כסף וששת אלפים זהב98 לא נחשבו עוד לעשר גדול בבתי השרים בארץ ישראל ובארצות, אשר לה מסביב, אך לא מטבע הכסף היה העקר, כי אם משקלו99. ויהי הגוי האחד, אשר נתן ה' ביד משה עבדו תורה אחת ומשפט אחד לכל בניו, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם100, למפלגות מפלגות מתנשאות אשה על רעותה, ויהיו חורי יהודה101, אשר ביתם היה חפשי בישראל, ראשי הגוי. ויכבדו על פני העם היועצים והשופטים, גם הגבורים אנשי המלחמה, שרי האלפים, שרי המאות ושרי החמשים, וחכמי חרשים המלאים דעת ותבונה בכל מלאכת מחשבת, נחשבו לאנשים, אשר יש חפץ בם. אך את גבול כבוד הנביאים, אשר פניהם נהדרו בעיני ישרי לב, הסיגו הקוסמים ההוללים ונבוני לחש, המתהוללים בהבלי השוא, אשר משלו ברוח הבוערים בעם102, ובדורות האחרונים לימי הבית הראשון היו “רואי פני המלך”103 ראשי שרי יהודה וחוריה, וגם הסריסים104 היו לשרים, אשר דבריהם נשמעים באזני המלך ויד ושם להם בדברי המלוכה. ויקראו השרים למשמרותיהם, אשר הפקדו עליהן “מצב” או “מעמד” וַיֵאָמר לשר אשר הורד מעל כנו, כי נהדף ממצבו, נהרס ממעמדו. והכהן היה לכבוד בתוך עמו, אך מלבד אלה התנשאו העשירים המַלְוִים, והמביאים בכספם אליהם את קנין העם, על יתר אחיהם105. ויהיו השרים והעשירים בעיניהם שועים ונדיבים, אף כי רבים מהם עשו כל אָוֶן ונבלה ולשונם ומעלליהם וכל הליכותיהם סרי טעם106. על כן העיר הנביא את אזנם, גם את אֹזן קהל העם וילמדם לדעת להבדיל בין השוע והנבל, ובין הנדיב והכלי, כי בבצע, בחזק יד, בחנֹף, באמרי שקר, במשפט רשע ובכחש בה' ובכל דרכי האון, אשר הלכו בהם מרבית השרים, יהיה האיש לנבל ולנבזה, ורק בצדקה ובטהרה גם במחשבתו גם במעשהו יתנדב גבר107. אך גם מקרב העם גם מקרב השרים, לא פסו עוד אמונים אנשי לב, אשר מקדש ה' היה משא נפשם; תורתו תורת חייהם ודברו, אשר בפי נביאיו, אור לנתיבתם. ויהיו רבים באים מקרב העם, אשר בערי יהודה, להשתחות בית ה‘108 ובראותם את היכל הקדש יקראו בלב תמים: יברכך ה’ נוה צדק הר הקדש! 109

הן אמנם, כי גם בקרב שלומי אמוני ישראל התגנבו גם אנשי חנֹף, אשר התקדשו במעשיהם לעיני רואים ורעה בלבבם, על כן קראו עליהם הנביאים ריב, וישימו את תפלתם ואת רוב זבחיהם תועבה, בכל זאת לא חדל המקדש מהיות לאבן חן ביד גדולי ישראל, להכין את לב העם אל המרום ואל הקדוש. ותנח הדרת קדש על עבודת הכהנים והלוים, ותהי גם רוח שמחה וגיל נסוכה עליה110. ויהי בעלות העם אל בית ה' וחִללו בחלילים ושמחו בכל לבם, כי בהר ה' הם באים, להראות את פני צור ישראל. ובבוא חג וקדשו את ליל בואו בזמרה ובשיר111. אך מימי יהושפט והלאה היה משפט הכהנים לקרוא צום112 על כל העם, ליום אשר יעדו לבא מעריהם אל חצרות בית ה‘, להתפלל ולזעוק אליו, כי יושיעם מיד אויביהם, אשר לטשו עיניהם אל ארצו, או כי יתן מטר על פני האדמה, או כי יסיר פגע אחר מעליהם ותקעו הכהנים בשופרות ביום ההוא113. ובהיות גדולה הרעה הנשקפה, וקרעו רבים מן הקהל את בגדיהם לרע בעיני הנביאים114 והחכמים115 מדור דור, אשר דרשו מיד עם מרעיתם להטיב את דרכו, ולא לכלות את כח לבו במִצְוַת אנשים מלֻמדה. ויען כי ביום צום נעצרו כל העם לפני ה’, קראו ליום ההוא גם עצרה116 ויאמר למקרא הצום: קדש צום117 קדש עצרה118 קדש קהל119, כי התקדש העם ביום ההוא לבא אל המקדש, אשר כל טמא לא יבא שמה, גם להעלות עולה וזבח120. ויען כי נאסף כל העם כאיש אחד אל מקום אחד, על כן יטיפו הנביאים את דבריהם באזני הקהל הגדול121, והשופטים והזקנים ישבו לשפוט את העם ביום ההוא122. ודברי ישעיהו הנביא היה בימיו אל קהל שומעיו, לשום את יום הצום ליום רצון, ליום עשות חסד, צדקה ומשפט ולא ליום ענות אדם נפשו בו123. וגם בכל עת היה בית האלהים לבית מועד לכל העם וראשיו ושריו, על כן היה משפט השרים בימי מלכי יהודה האחרונים124, לכונן או ליחד להם, בחצרות בית ה' חדר גדול ורחב ידים, אשר יאמר לו “לשכה”125 לשבת בו ולעשות את מלאכת המלך או מלאכת העם. וקרוב הוא מאד, כי את הלשכות, אשר הכין חזקיהו להביא שמה “את התרומה והמעשר והקדשים”126, אותן החליטו השרים לנפשם, וישליכו משם את המעשר והתרומה127 או כי מֵחֲשוך העם את ידיהם בימי המלכים האחרונים מתת את מְנָיות הכהנים והלוים, היו הלשכות רֵקות, על כן מצאו השרים את לבבם לפרוש את ידם עליהן. ותהי שָם לשכה אחת, אשר היתה מקום מועד לכל השרים, על כן קראו לה “לשכת השרים” ועל ידה היתה לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים ולשכת מעשיהו בן שַׁלום שומר הסף קרובה לה128, ובחצר העליון פתח שער החדש אשר לבית ה' היתה לשכת השר גמריהו בן שפן סופר המלך129. וגם זולת אלה היו לשכות בחצר בית ה', אשר נאחזו בהם אנשים יחידים מן השרים לעבודת חול130. וירע בעיני הנביאים מעשה השרים, אשר ערבו את לבם לתת את ספם את סף בית אלהיהם ואת מזוזתם אצל מזוזתו131.

ובבית ה' נוסף על הכהן הגדול גם “כהן המשנה”132 ויהי למן הימים ההם לחק בישראל להפקיד משנה לכהן גדול, אשר קראו לו “סגן הכהנים”133. וירם קרן בני אהרן בדורות ההם, ויהיו בהם שרים, אשר קראו להם “שרי כהנים”134. ויהיו כהנים ולוים, אשר שמרו את משמרת הבית, להם יאָמר שומרי הסף135. ועושי מלאכה אנשי תמיד חרשים חוצבים וגודרים היו מופקדים לחזק את בדק בית ה‘, ונתנו להם הסוכנים את כסף הקדשים, לקנות את כל מחסורי הבית ולא יֵחשבו עמהם, כי יצא להם שֵׁם גדול באמונתם136, ואנשים מן הלוים מנצחים על המלאכה137. ויגדל כבוד עבודת בית ה’ בארץ יהודה כמעט כל הימים, זולתי ימי מנשה ואמון. ומלבד העולות והזבחים אשר הקריב העם, רבו גם מגישי מנחה ונסך138 ומעלי לבונה139 בית ה‘. ויהי למשל לשפע ולרויה “מלא כמזרק כזויות מזבח”140 והמנחה והלבונה היו למשל לדבר, אשר ירצה לפני ה’141. ומכל הזבחים נבחר בעיני אנשי האלהים קרבן התודה142 על היותו מליץ להמון לב, המכיר את חסדי ה' אליו. ויהי פתגם “מביאי תודה בית ה'”: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"143. ותהי התודה למקור שיר למשוררי הקדש ושירת ההלל גם היא, אשר שרו אותה הלוים במועד עשות הפסח וכל בית ישראל בליל הֵאָכלוֹ144, היה למימי חזקיהו למופת לשירי קדש, אשר הוסיפו המשוררים לעשות כמתכֻנתם145.

ויהיו בתים רבים ביהודה ובירושלם, אשר התורה והמצוה משֻמרות שם לכל חֻקתן ולכל משפטן146. וקרוב הוא, כי היה מקום מועד על יד הר בית ה‘, אשר שם נועדו יראי אלהים לקחת תורה מפי כהן ונביא147 כי הנביאים, אשר לא היה שלום להם גם מבית, בהתגנב אל תוכם מתי און הלובשים “אדרת שער למען כחש”148 לחבל את מעשיהם לא הפילו דבר ממחשבותיהם, ויוסיפו כל ימיהם אמץ לתת לחן ולכבוד את התורה ואת המצוה בעיני כל קהל ישראל ויקראו לה: "תורת ה’ צבאוֹת149 אמרת קדוש ישראל"150 וידברו באזניהם כל היום, כי רק בגלל עזבם את תורת ה'151 תמצאנה אותם כל הרעות. וכְיַסֵר הנביאים את הגוי כלו להחזיק בתורה וללכת בה, כן דברו המשוררים ויתר סופרי הקדש בשיריהם הזכים והנעלים, ובמשליהם הנכוחים והנמרצים השכם ודבר על כל לב בישראל, לדעת, כי התורה היא מקור האור ואוצר החיים לכל נפשׁ, אשר בלכתה בה לא יצר צעדה.

תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ152

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי153

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר154


ולאור התורה הזאת האירו הנביאים ואנשי האלהים את עיני העם, להביט נפלאות גם בשמים ובארץ155, ויקראו בשם לכוכבי השמים וכסיליהם156 הלל בן שחר157 כימה וכסיל158, וידברו חכמי העם על מעדנות כימה ומושכות כסיל על המַזָרוֹת ועל עַיִשׁ ובניה, על חקות השמים ועל משטרם בארץ159. ותחשב להם דעת זאת כחכמת אלהים אשר בה יראה גדלו וידו החזקה160. וכאשר נודעו חקות השמים ותקופותיהם בקרב העם, החלו לחלק את היום לשעות ולרגעים ויכוננו בימי אחז במרום גגות העיר, אבן שעות עגולה, אשר תָוִים על קציה מסביב לאותות לשעות ולרגעים. ומסמר ארוך נצב לה בתָוֶך וכנטות השמש כן ינטה צל המסמר והורה על השעה, אשר הגיעה, ויקראו לַתָּוִים “מעלות” ולכל התכונה הזאת “מעלות אחז”161.

אך הדברים, אשר היתה להם שארית עד דור אחרון, הם דברי הנביאים, אשר לא חדלו מישראל גם אחרי האסף ישעיהו בן אמוץ וחבריו, אל עמיהם. הם המה האירו גם את מחשכי ימי מנשה162. אולם “דברי החוזים המדברים אליו בשם ה' אלהי ישראל” אבדו ביום אבוד ספר דברי מלכי ישראל, אשר עליו היו כתובים163, וישתמר רק ספר נביא אחד, אשר נבא בימים ההם הלא הוא “ספר חזון נחום האלקושי”, אשר על דבר מנשה לא דבר מאומה, וכל דברי ספרו אינם בלתי “משא נינוה”164 וידמה הנביא הזה בדברו כאש ובשלהבת קנאתו לעמו, למיכה המורשתי165. ויערוך את חסדי ה' לעמו וליראיו166 ואת עֻזו ואפו על אויביו167 עושקי נחלת עמו ונוגשיהם מערכה לקראת מערכה, ויקש דברו מאד בהמטירו זקים וחצים על ראש אשור, ותֵּרךְ לשונו בהטיפו תנחומים לעמו168 וככל אשר שָׂם נחום האלקושי את פניו החוצה בממלכה האדירה להנבא שבר גדול וכליון חרוץ על מלכות הבליעל169 עיר הדמים המלאה כחש פרק170 מעון אריות ומרעה כפירים הממלאים חוריהם טרף וטרפה171, כן הרבה הנביא צפניה בן כושי בן גדליה, לשית עיניו בראשית ימי יאשיהו172 אל תוך עמו וממלכתו, ויהי חזק ונמרץ דברו, אשר דבר על השרים והעם173, אשר שובבו מאד מיום עלות מנשה על הכסא, עד הימים, אשר חזקו ידי יאשיה לרפוא את משובתם. וחזיונו אשר חזה להם, מלא קדרות ומוראים גדולים174. וירגז על העם, אשר טחו עיניו מראות את החליפות הגדולות, אשר חלפו בימים ההם על ממלכות רבות, כי ספו תמו ואינן. גוים עתיקים כמצרים רפו מזוקן, ועמים אדירים, אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, כאשור, מטו לנפול, וישראל לא התבונן ולא לקח מוסר175. וינבא גם על העמים הקרובים פלשת עמון ומואב176, כי קרוב יום אידם, וגם על הממלכות הרחוקות על כוש177, ועל כֻלן, על אשור178, אשר הרבה את פצעי עמו מאד, וכי עוד נכוֹן יום משפט לכל גויי הארץ באחרית הימים, אשר יצרוף אותם ה' כבור179, בטרם הפכו לב אחר לכל שוכני ארץ, לדעת את ה' וליראה אותו ולעשות את הטוב והישר180. ועל עמו חזה, כי יושיעהו ה' מחוץ, בהרחיקו ממנו את אויביו181 ומבית בשוב נפוצותיו אליו מארבע כנפות הארץ182, ובסור מקרבו את השרים עליזי הגאוה הנלוזים והנפתלים בכל מחשבותיהם מַאֲוַייהֶם ומעשיהם, אשר היו למוקש לישראל מעודם183 ולא יהיו עוד עיני העם אל הבצע, כי תֻּמתם ונקיון כפיהם, יהיו עשרם ושמחת גילם, ועָוֶל וכזב ולשון תרמית לא ימצא עוד בקרבם184 וה' לבדו יהיה מבטחם ומעוזם185 והיה רק ששון ושמחה מנת חלקם ופחד לא ידעו עוד186.

ולעֻמת שני הנביאים נחום האלקשי וצפניה בן כושי, אשר האחד נִבָּא על עם נכרי והאחד חזה על יהודה וירושלם בימי מנשה אמון וראשית ימי יאשיהו, קמו עוד שני נביאים בימי יאשיהו ובימי יהויקים, אשר האחד נשׂא את משלו גם הוא על גוי רחוק, אשר בא ויעל כשואה לעשוק נחלת עמו, והאחד הרבה חזון בקרב ישראל, וידבר גם על העמים מרחוק ומקרוב, ושמותם: חבקוק הנביא וירמיה בן חלקיהו. וישא חבקוק את מדברותיו על גדודי הכשדים, אשר החלו לבא בגבול ישראל בשנה הרביעית ליהויקים. ותהי רוחו בקרבו שלהבת ודברו בפיו רשפי אש ומערכי חזיונותיו נאדרים ונערצים מאד, ותדמה הדמות אשר ערך חבקוק אל המון גדודי הכשדים בעזוז נוראותיה, אל הדמות אשר ערך, יואל בן פתואל אל משק הארבה והילק והחסיל אשר עלו לשחת את הארץ187. ויעבר בחזון את דמות הכשדים חיל בבל הגוי המר והנמהר בכל הַוַת נפשו הרחבה כשאוֹל ואת כל האימה, אשר הגה כל איש בבוא אויב זה, אשר חרב מלאה דמים ומשמרת הבלי שוא היו לאחדים בידו188. ותֵּרָא וַתִּשָמע כל נהמת רוחו וסערת לבו הסוערת כים, בהקבילו את צדקות ה' ואת חסדיו, אשר אין להם קץ וגבול, אל הרעות אשר השיגו את עמו ואת כל העמים מידי הכשדים בימיו189. ויהי מדי התרגש רוחו למראה העָול, ויעזוב עליו שיחו, ויבטא במר רוחו הכביר, דברים נמרצים, על תת ה' לשבט הרשע לנוח על גורל הצדיקים190. ויחלט כי מראה העושק הזה, אשר יעשוק גוי אכזרי עמים צדיקים וטובים ממנו מאין משפט, כי אם בחוזק יד, הוא הפורע מוסר כל גוי ואדם בארץ191. אך בכל מרת נפשו האמין בכל לבו, כי בכל הרעות העוברות על ישראל, לא יתום ולא ימות, בהיותו עם אלהי עולם, והכשדים הקמים עליו לרעה, רק מטה זעם הם ביד ה', ליסר אותו ואת העמים על משובתם192. וישם את לבו להנחיל לקהל שומעיו, את האמונה, אשר יחיה בה כל איש צדיק בישראל, כי בֹא יבא הקץ לכל עָול לכל רשע ולכל כסל, ואף כי יתמהמה בא יבא בעתו ולא יכזב ולא יאחר193. ומתוך כל המורא הגדול, אשר שִוה חבקוק על הכשדים, הטיב לראות את אחרית הגוי הנורא הזה, כי כעבור סופה, יעבור הוא ושאונו והמונו מן הארץ ומקומו לא יכירנו עוד והיה כלא היה; כי לא יארכו ימים ונוקש בפעל כפיו ובחמס ידיו, כי החמס העשק והדמים אבדון ומות הם לבעליהם.

כִּי-אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל יֶתֶר עַמִּים

מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יוֹשְבֵי בָהּ194


ויהי המשא אשר חזה חבקוק הנביא, מחאה עזה וגדולה מאד לתרבות עריצי גויי הקדם, וכמלאך שלוח בשם תורת אלהי ישראל, שם לקלון את כבוד גבורתם, אשר אליו נשאו נפשם ואשר למענו השמו גוים וממלכות195. ואת החמס השלל והבזה הרבה, אשר נחשבה בעיני עריצי כל הגוים למיטב כל הטוֹבות, הכיר הנביא ברוח קדשו, כי מקור כל הרעה היא ופח ומוקש-מָוֶת היא לבעליה196 והארצות הרבות מאד, אשר יכבוש עָם לא לרוָחה תהיינה לו, כי אם למפגע ולמעמסה197. על כן ראתה עין הנביא את האורה הגדולה מאפל ומחשך. ומחשכי הארץ, אשר מלאו חמס ושוד בימים הרעים ההם, לא שמו מאפל על עיני חבקוק, וירא את הנכונה, כי כל מאמצי כח הגוים האדירים בימי הקדם, אשר נלחמו מלחמת איתנים, לקרוע איש איש אליו את שבט ממלכות תבל, יתם להבל ולבהלה, ועצת ה' להשכיל ולהיטיב את כל משפחות האדמה, היא תקום.

וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי-רִיק יִעָפוּ.

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת-כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם198


ומלבד אשר היה חבקוק צופה אמן עומד על משמרתו, ונצב על המצור ומצפה לראות מה ידבר בו ה‘199, היה חלקו גם בין משוררי הקדש. וישר ויתפלל “על שגיונות”200 תפלה רוממה עד מאד, כי בימי הרגז יזכור ה’ את רחמיו, וכי יחיה את עמו את פֹעל כפיו ויגדל את שמו201, וכי יציל את עמו מאויב202 ואת ארצו מרזון ומשכלת203. ולמען חזק את לבו, ואת לב עמו, לבלתי התיאש ביום צרה, העביר על פניו את הגדולות ואת הנוראות, אשר עשה ה' לישראל מיום היותו. וַיְשַׁו את חזון מעמד הר סיני בכל הדרת קדשו ככל אשר שִוו אותו כל משוררי הקדש מימי משה איש האלהים והלאה204. ואת מעבר בני ישראל את ים סוף ואת הירדן205, ואת כל הנפלאות, אשר הפליא ה' לעמו ביום הלחם באויביהם למימי כושן206 רשעתים הנלחם לראשונה בישראל על אדמתם ועד עורב וזאב וצלמנע נסיכי מדין207 אשר פשטו עליו ויאבדו מן הארץ, עד סנחריב מלך אשור, אשר אמר לרשת בגאותו את נחלת אלהים ותהי אחריתו להכרית208. ויכל את תפלתו בששון ובגאון עז לב בוטח באלהיו209 כי כל הרעות כצל תחלופנה וצדקת ה' לבדה, היא העומדת לעולמי עולמים210.

וירמיהו הנביא האיש העומד לנס עולם, בלבבו הטהור כעצם השמים ובאהבתו לעמו, אשר אפס לה קץ וגבול, הוא האיש הגדול והדגול, אשר פעלו נראה על דברי ישראל משנת השלש עשרה ליאשיהו עד ימים רבים אחרי גלות הארץ; כי בכל הימים הרבים ההם לא נחר גרונו ולא נחבא קולו מקרוא אל עמו ואל מלכו, לבלתי הבא עליהם את הרעה ברוע מעלליהם. האיש המרומם הזה, היה מן הכהנים211 וקרוב הוא כי מבני איתמר היה212. שֵם אביו חלקיהו ושֵׁם עיר מולדתו ענתות213 על כן קראו לו “ירמיהו הענתותי”214. וגם שֵם דודו אחי אביו שלום ושֵם בן דודו זה חנמאל, נשמר עוד בספר215. אך בלעדי הזכרונות המעטים האלה, לא נודע דבר על דבר משפּחת ירמיהו. וקרוב הדבר מאד, כי לא נשא הנביא הזה אשה ולא הוליד בנים216. ותהי שנת השלש עשרה ליאשיהו שנת ראשית נבואתו217, והוא עודנו רך בשנים מאד בעת ההיא ולבו לא בטח עוד בכח פיהו218. אך רוּח ה' אזרה אותו חיל ותחזקהו ותשַוהו “לעמוד ברזל ולחומת נחשת”219 ותתנהו “בחון” בעמו לדעת ולבחון את דרכם220 וַתאר את עיניו ויעמק לראות את הנכונה. ויכר עוד בימי יאשיהו221 בימים אשר שמר העם ללכת בתורת משה, כי כל המשמרת הזאת רק מראה עינים היא, ולא יותר222 וככל אשר הוסיף העם לשחת את דרכוֹ אחרי מות המלך יאשיהו, כן הוסיף הנביא להרים את קולו ולהוכיח את דרכם על פניהם בתוכחות מפיקות תחנוני נכָאים וגערת עוז, רחמי אב ונפש מרה, שעשועי נחם ולב נואש. ויהי המעט ממנו, כי הקים לו בדבר ה' אשר בפיו מקרב העם, אנשי ריב שומרי צלעו223 ואנשי שלומו נהפכו לו לאויבים מבקשי נפשו, כי גם אֶחיו ובית אביו בגדו בו, וַיִוָספו גם הם על שונאיו, על יתר הכהנים אחיהם, וישיתו לו מוקשים בחלקת פיהם224. ואנשי עיר מולדתו, לא בושו להתנקש בנפשו ולהזהירו בפה מלא “לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו”225. ויהיו כל ימי איש האלהים כעס ומכאובים226, ויחסר נפשו מטובה וימנע רגליו מבית משתה227 מסוד משחקים וישב בדד228 ויהי בעיניו “איש ריב, איש מדון לכל הארץ”229. ותהי רק זאת נחמתו בעניו, אם מצאה ידו להטות נפש אחת מישראל אל הדרך הטובה, ויעמוד כסלע בלבב יַמִים ולא נטה מדרכו כמלא שערה אחת, ותהי כל מגמת פניו לרומם העם אליו ולא לרדת אליהם230. ודבר ה' היה לו לששון ולשמחת לבב ושלומים על כל הבוז והמכאוב, אשר שבע מיד בני עמו231. וישם את כל לבו, להביע את רוחו אל קהל ישראל, להמריץ את דבריו באותות232 כמשפט הנביאים הקדמוֹנים, ולשַׁוֹת אותם במראות233 כמשפט הנביאים האחרונים, אולם גם המראות והאותות נחשבו לו כמליצים נאמנים לדעותיו ולדבריו רק בינו ובין בני דורו. אך למען שים שארית לתוכחותיו לעם נולד, הציקתהו רוח ה' אשר בקרבו, להעלות את כל דבריו על ספר234. ויהי בשנה הרביעית ליהויקים235 וישת את ידו עם ברוך בן נריה בן מחסיה236 מאחת משפחות השרים237, ויהי ברוך לירמיהו לסופר238. ותקצר נפש ברוך ויצר לו מאד מפני יהויקים האורב לנביאים, וישקיטהו ירמיהו בדבר ה' וינח לו מרגזו239. ויכתוב ברוך מפיו את כל הדברים, אשר דבר מראשית הנבאו מימי יאשיהו על ישראל ועל כל הגוים240. ובשנה הרביעית לצדקיהו, כתה ירמיה על ספר גם את כל הרעה, אשר תבא אל בבל241.

ותהי ראשית דעת ירמיהו הנביא, כי ה' הוא מקור חיים לכל הבוטחים בו242 המחזיקים בו, ורוחו היא המחדשת אותם לבקרים, המחלפת את כחם לרגעים, אשר לא תתן למות את נפש העם השואף אותה, וככל אשר ירחק האדם מן המקור הזה, כן יבול וכן ידוף, והיה כלא היה, כי אין לו עוד נשמת חיים אשר תחיהו וכח אשר יסעדהו243. וכל מבטח וכל משא נפש מבלעדי ה' יחשב לבאר נשברת, אשר לא תכיל את המים, לארץ מלחה, אשר תלאה להקשות את העץ אשר עליה; על כן אל יבטח האדם בחיל אשר עשה לו לא במשפט, ולא על פי הטוב בעיני ה‘, כי עד מהרה יעזבהו244. ויען כי ה’ הוא הַמְעָרֶה רוח חיי עולם על העם הדבק בו, על כן יהיה דבר ה' לבדו למקור כל חכמה ודעת245, והדעת אותו לתהלה האחת העומדת לאדם בחיים והנבחרת מעושר מחכמה ומגבורה246. ועצם הדעת הזאת לא פרי מחשבה היא, כי אם המעשה הטוב חסד, משפט וצדקה ודין עני ואביון247.

וירא ירמיהו את יד ה' הגדולה והחזקה בכל מראות היקום, ויהי לו כל יציר לעד נאמן על יוצרו, כי בכחו הוא עושה כל248 ובכחו הוא שם חק וגבול לכל249. וככל אשר נחשב לו לחטאת ולאולת להאמין על עצבי הגוים, כי ייטיבו או ירעו, כן נחשב לו לעון פלילי לחשוב, כי יעשה היקום דבר בכחו בלי פקֻדת ה', כי כל צבא השמים והארץ יציר דומם הוא ביד עושהו250.

הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים

וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִיבִים

הֲלֹא אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ

כִּי אַתָּה עָשׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה251.


הוא אלהי מקרוב והוא אלהי מרחוק252 הוא חופש חדרי בטן ובוחן כליות ולב אנוש253 ואת השמים ואת הארץ הוא מלא254 וכבודו ויראתו מלאה כל הארץ255 וגם העמים בעבדם את שקוציהם ואת גלוליהם תשאף רוחם בקרבם לדעת את ה' אל אמן, אך טחה עינם מראות את הנכוחה ואת הישרה על כן יתעו ויאבדו בתהו לא דרך. ויען כי לה' לבדו העצמה והיכולת והתושיה הורה ירמיהו, כי חטא גדול מאד יחטא “הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו”256, או האיש אשר יֵחַת מאותות השמים257 “כי לא ירעו וגם היטב אין אותם”258. ועל כן נתן לצחוק וללעג את האדם, אשר גם הוא חומר ביד ה‘259, בעשותו לו אלהים על פי רוחו, על פי טעמו260. ואף האיש אשר יבטח בעבודתו, אשר יעבוד ה’ בזבחים ועולות ואת דרך ה' לא ישמור לעשות את הטובה ואת הישרה, ישגה הרבה מאד261, כי ה' לבדו עֹז ומעוז הוא262 והוא עושה חסד ומשפט וצדקה ובהם הוא חפץ263, ועל כן באלה תתרצה אליו הנפש הדורשת אותו.

וה' אל צדיק לא יעשה עול ולא יביא על האדם את הרעה, כי אם האדם ברוע מעלליו יביאה עליו264, כי את פרי כפיו יאכל265 מיד אל גמולות, אשר עיניו פקוחות לתת לאיש כפעלו266. אולם ברחמי ה' אשר גברו מאד, ישים לגוי ואדם מועד לשוב מחטאתם ולא יפקוד עליהם את עונם עד בא עת פקֻדתם267 אשר יעד להם והם טרם ישובו מדרכם הרעה. כי בהטיב הגוי או האדם את דרכו ושב ה' מחרון אפו268 ונחם על הרעה269.

אולם אם לא ישוב גוי מחטאותיו, יש אשר יחרוץ עליו ה' כליון270 וישראל כי ירבה לחטוא ועברה כוס החמה על הדור החוטא271, אך כלה לא יכלה את העם הזה עד תּמו מעל פני האדמה כל ימי עולם272. כי אהבת עולם אהב ה' את ישראל273, וברית עולם לו עמו274, כי “קדש ישראל לה' ראשית תבואתו”275, “כלו זרע אמת”276 “זית רענן יפה פרי תאר”277, ה' לו לאב278 והוא לו לבן279 כבודו שוכן בקרבו ושמו נקרא עליו280 וכאהבת ה' את הגוי הזה, כן יאהב את ארצו ואת בית ממלכתו בת ציון הנָוָה והמענגה281 וירושלים והר הבית כסא ה' המה282 “נוה צדק הר הקדש”283. וברית ה' עם בית דוד לא תופר לעולם, ומטהו עוד יפרח לצמח צדקה, אשר לא יחדל לתת פריו, גם אחרי אשר נבל למראה עין284. כי בכל החטאת אשר חטא ישראל יזכור לו ה' ראשית דרכו, כי הוא הגוי האחד, אשר דבק בו לאהבה אותו ולהחזיק בעבודתו בכל מאמצי כחו, ושמו היה לו לכל חלקו בחיים285 על כן יהיה הגוי הזה לשבט נחלתו לעולמי עד286. והגוי הזה לא יכחד ולא ישמד מלפני ה‘, כי הצרה אשר תבוא עליו, היא תצרפהו ותמרקהוּ, וממנה יִוָשֵׁעַ287; כי בצר לו ישוב אל ה’ ודרש אותו בכל לבבו ונעתר לו אלהי אבותיו ברחמים גדולים288, והשיבהו אל גבולו אשר נתן, ואשר יעד לו למן עולם ועד עולם289. וגדלה מאד הישועה, אשר יִוָשַׁע ישראל באחרית הימים, עד כי תשכח מפניה גם הישועה הגדולה, אשר הפליא ה' לעמו, בהוציאו אותו ממצרים290. ונתן ה' לבני ישראל לב אחד ליראה אותו ולדעת אותו291 וידעו אותו כלם למקטנם ועד גדולם292 וטהרו מכל עונם293. ותורת ה' תהיה כתובה על לוח לבם ורוחה יצוקה בקרבם294 ונפקחו עיני כל הגוים לדעת, כי ה' אלהי ישראל אל אמת והשליכו את שקוציהם295 ונקוו לשם ה' לירושלם וקראו לה כסא ה', וגדל כבודה בעיני העמים ככבוד ארון הברית ולא יוסיף עוד כל בשר לעשות הרע בעיני אלהים עוד כל ימי עולם296.

אלה הן קצות דרכי רוח הנביא הקדוש והטהור הזה אשר לפניו לא היה איש עוד כמוהו, אשר נשא מכאובים מיד בני עמו, על לא דבר, בלתי אם על דרשו את שלומם ואת טובתם באמת ובתמים בכל לבו ובכל נפשו ותהי לשונו לְהֵד לכל פעמי לבו, ולמליץ נאמן לכל הליכות רוחו המתרגשת בו ולכל חליפותיה. והיה מדי שֻמו נגד בני עמו, את הרעה הנשקפת להם מצפון, והיו דבריו אמרי נואש והֶמְיַת רוח נשברה, ומדי נשאו עיניו אל ישראל ואל טובו באחרית הימים, ומלאה רוחו חן וחסד רוךְ עולמים וחמדת שעשועים. אפס כי גם בשמחת לבו, לא נתן קול עוֹז כישעיהו בן אמוץ. ויהי גם אז קולו, קול בכי ותחנונים, שפל קול המון נפש דומיה, הזוכרת גם בימי הטובה את עניה ואת עמלה מקדם, למען הודות לה' בְּעַנְוַת תום וצדק, על הגדילו את חסדו למלט אותה מכל צרותיה297. ויהי ספר דברי ירמיהו למקור תוכחות מוסר ותנחומי נעם עד היום הזה.


  1. ישעי' ה, ב.  ↩

  2. שה"ש ז, ג.  ↩

  3. ישעי' ז, כא.  ↩

  4. משלי כז, כג–כז.ויש להתבונן כי מאמר “לא לעולם חוסן ואם נזר לדור דור” (כד) בא להסב את לב הקהל מן העסקים הרעועים, אשר האמינו בהם, כי מעשירים הם את בעליהם.  ↩

  5. מ“ב ג, ד. דה”ב יז, יא; כו, י; לב, כ"ט.  ↩

  6. ירמי' לה, ו–ז.  ↩

  7. מ“א ט, יז–יט. דה”ב ח, ב–ו; יא, ה–יב. הושע ח, י"ד.  ↩

  8. רות ד, ז–יא.  ↩

  9. ירמי' לב, ט–יד.  ↩

  10. ישעי' ב, טו.  ↩

  11. צפני' א, טז.  ↩

  12. ישעי' לב, יד.  ↩

  13. שה"ש ד, ד.  ↩

  14. יחז' כז, יא.  ↩

  15. שה"ש ה, ז. ודומה לזה מליצת ישעי' סב, ו.  ↩

  16. מל"א י, כב; כב, מט. ישעי' ב, טז.  ↩

  17. Tartessus.  ↩

  18. יחז' כז, יז. מלת “פנג” לא נחקרה עוד על בוריה.  ↩

  19. ישעי' ב, ז. הושע ב, י. “ועם כנען נטילי הכסף” (צפני' א, יא) נאמר לדעתנו על עשירי ישראל כדברי תרגום יונתן.  ↩

  20. מ"ב יח, כו–כח. ישעי' לז, יא–יג.  ↩

  21. מאמר “בני יהודה הקפידו על לשונם… דדייקי בלשנא” (ערובין נג) שנאמר על ימי בית שני, נאמן הוא גם על ימי בית ראשון, כי מהיות התורה נלמדת בארץ יהודה ודברי נביאים ומשוררי הקדש נשמעים בה, הזדככה שם יותר בפי העם מאפרים שלא היו בה כל אלה, כשם שהשתמרה בטהרתה גם בימי בית שני ביהודה יותר מבגליל, יען כי המקדש והסנהדרין היו ביהודה.  ↩

  22. עיין ח“ב בפרק ”מלוכת שלמה".  ↩

  23. מל"ב י, כב.  ↩

  24. כב, יד.דהי"ב לד, כב.  ↩

  25. עמוס ז, א.דהי"ב כו, י; לב, כט.  ↩

  26. זכרי' יד, י.  ↩

  27. ישעי' סב, ג.  ↩

  28. ירמי' לו, כא.  ↩

  29. ירמי' יז, כה; כב, ד.  ↩

  30. יז, יט.  ↩

  31. לח, ז.ולפי העולה מן הכתובים היה המלך והשרים רוכבים ברכב ובסוסים בבואם לשבת בשער ובשובם משם אל בית המלך, כי כן כתוב “ובאו בשערי העיר הזאת” (יז, כה) שאי אפשר לאמר, כי יבוא מחוץ לעיר אל העיר, כי בתוך העיר הלא היו יושבים ולא מחוצה לה. ובכן אין מלת “ובאו” חוזרת אלא על מלת “בשערי” דוקא, ולא על מלת “העיר”.  ↩

  32. דהי"ב לה, כד.  ↩

  33. מל"א כב, לד.  ↩

  34. מל"ב ט, יז.  ↩

  35. שה“ש ג, ט–י. ובלשון פרסית עוד נשמרה מלת ”אפריון“ ופירושה מטה מרוחת קשורה על גב פרדים או גמלים לנסוע או להנשא בה ובלשון הגמרא יקרא ”גלודקי“ (ביצ' כה:) ובל”א “זאֶנפטע”. ועל כן תכון שם מליצת “מרכבו” על מקום המושב.  ↩

  36. מ“א יד, כח; דהי”ב יב, יא.  ↩

  37. מ“ב יא, יט. ועל הכרי כי הם חיל הכרתי עיין דברינו ח”ב בתחלת פרק “ימי הממלכות הבודדות לנפשן”.  ↩

  38. דהי"ב כג, כ.  ↩

  39. מ“א יד, כז; דהי”ב יב, י.  ↩

  40. ירמי' לה, ד; נב, כד; מל"ב כה, יח.  ↩

  41. שה"ש ג, ז–ח.  ↩

  42. מ"ב כה, ד. ירמי' לט, ד; נב, ד.  ↩

  43. נחמי' ג, טו.  ↩

  44. מ“א י, כב. דהי”ב ט, כ“א. ויש להחזיק כי למיום שהחל מסחר מדינות הים, לא פסקו אלה מבית המלך, כי אהבת החיות אנו מוצאים בימי בית ראשון גם בקרב העם ”הזמיר, התור“ (שה"ש ב, יב) היונה (י"ד) הצבי ועופר האילים (יז; ח, יד) ”עפרים תאמי צביה“ (ד, ה; ז, ה) ”אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט).  ↩

  45. את הדבר הזה אנו רואים בכל מלכי יהודה, כי בכל נטות כמעט כל העם ומרבית השרים אחרי המלך, היו בכל דור שרים, אשר לא שנו את טעמם, כי אם כִסו את מחשבותיהם מפני המושל והשרים התקיפים.בעיני יורם בן יושפט היו מעט מן השרים כקוץ מונד ויהרגם (דהי"ב כא, ד), ולפי העולה מן הכתוב היו הם הטובים והצדיקים (עיין היטב יג). עזרי‘ בן ירחם וחבריו שרי המאות (כג, א) שנאו את מעשי עתלי’, ועל כן היו נוחים לנטות אחרי יוידע הכהן ולקשור עליה. ולהפך שמרו השרים הנוטים אחרי דרכי הנכר, את עת מות יוידע הכה“ג להטות את המלך, שהיה חניכו, אל דרכיהם (כד, יז–יח) והשרים הנאמנים לא הליזו מנגד עיניהם את דרך המשפט, וינקמו ממנו את רשעת אכזריותו, אשר הרשיע לעשות לבני יהוידע כ”ג (כה) וכת השרים האלה היו הקושרים גם על אמציה מעת אשר סר מאחרי ה' (כה, כז) ועל מחלקת כתֵּי השרים בימי יאשיהו, עיין היטב על תעלולי השרים הרשעים (צפני' א, ד–ח) ועל מגמת פני השרים הצדיקים (מ"ב כב, ח–י).  ↩

  46. ישעי' לב, יג.  ↩

  47. ירמי', כב, יד.  ↩

  48. ישעי' ב, טז.  ↩

  49. שה"ש ח, ב.  ↩

  50. ירמי‘ ו, כ. ועיין מ"א י, י. ישעי’ ס, ו.  ↩

  51. משלי כז, ט.  ↩

  52. מ"ב כ, יג. משלי כא, כ.  ↩

  53. שה"ש ג, ו–ז.  ↩

  54. משלי ז, יז.  ↩

  55. טז.  ↩

  56. כא, יז.  ↩

  57. ש“ב א, כ”ד. ירמי' ד, ל.  ↩

  58. שה"ש ז, ב.  ↩

  59. ישעי' ג, יח–כג.  ↩

  60. כד.על פירוש כל תכשיט רבו אף נחלקו הדעות, על כן לא נפרשם.והקורא יעיין במפרשי המקרא ובספרי חוקרי הקדמניות.  ↩

  61. מ"ב ט, ל. ירמי' ד, ל. וחוקרי קדמניות יאמרו כי מראה עופרת לו.  ↩

  62. ירמי' לא, ד.  ↩

  63. תהלי' ס"ח כו.  ↩

  64. שה"ש ז, א.  ↩

  65. א, ה; ב.. ז; ג, ה. י. יא; ה, ח. טז; ח, ד.  ↩

  66. שה“ש א, י–יא. תותי זהב נראה שהם ”סרביטין“ הנזכרים בתלמוד ובגירסת המשנה והירושלמי ”סנבוטין“ והם תלוים בעדי הראש ”ומגיעין לה עד לחייה“ (שבת נז: ורש"י שם). הפנינים לא נזכרו עד ימי שלמה (משלי ג, טו) ולפי מראה האדמימות האמור בהם (איכ' ד, ז) נראה שהם ”קורלין“ (ירש' שבת ז) הנקראים ”קאראללען“ בל”א, אך בעצם המקרא ההוא תרגם המתרגם “מרגלין” שהיא המרגלית העברית מרגניתא הארמית הנקראה בשפת רומי ויון Margarita והיא בלי ספק האבן היקרה הנקראת בל“א ”פערלע".  ↩

  67. שה"ש א, ט.  ↩

  68. ישעי' ג, ט"ז.  ↩

  69. זכרי‘ י, ג; ישעי’ ב, ז.  ↩

  70. זכרי' יד כ. והמצלות הן “השפופרות המשמיעות את הקול”, הנזכרות במשנתנו (כלים יד, ה).  ↩

  71. ישעי' שם כב, יח.  ↩

  72. מ"א י, כט.  ↩

  73. זכרי' ט, ט.  ↩

  74. שה"ש ב, ד.  ↩

  75. ירמי‘ טז, ה. עמוס ו, ז. ועקר פירוש המלה, הוא משתה שיש בו שכרון: “געלאגע” בל“א. ועיין ספרי במדבר קל”א. ופירוש רבותינו בירמי’: בית מרזח אבל אינו סותר כלל לעקר פירושו, כי בבית האבל היתה רבה השתיה בימי קדם (כתוב' ח:)  ↩

  76. ירמי' טז, ח.  ↩

  77. טו, יז.  ↩

  78. ישעי' ה, יא. ונשף זה אינו “נשף בערב יום” (עיין משלי ז, ט.) כי נשף זה הוא תחלת הלילה ועליו לא יאמר אִחור, כי אם “נשף של שחרית” (ש"א ל, יז) שדבר זה באר רבא היטב: “תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא נשף יממא ואתי ליליא”. (ברכו' ג.).  ↩

  79. שה"ש ז, ג.  ↩

  80. ישעי' ה, יב.  ↩

  81. מ"ב יח, כו. ישעי' לו, יא.  ↩

  82. “ובילדי נכרים ישפיקו (ב, ו) ”ובנמוסי עממיא אזלין“ (יונתן) ”עוזבים תורת ה' ומתעסקים בספרי הכשופים והנחושים ומספיקים בהם והם אומרים דינו באלה הספרים" (רד"ק)  ↩

  83. ישעי' שם.  ↩

  84. ח'.  ↩

  85. צפני' א, ח.  ↩

  86. ישעי‘ א, כא–כג; ג, יד–טו; מיכ’ ב, א–ב. ועוד מקומות רבים בדברי נביאים ובתהלים.  ↩

  87. ירמי' לז, ט"ו.  ↩

  88. ט"ז.  ↩

  89. בראש' לט, כ; מ, טו.  ↩

  90. מ"ב יז, ד.  ↩

  91. כה, כז.והמשמר הישראלי (ויקרא כד, יב. במד' טו, לד.) לא היה אלא מקום שמירה עד גמר הדין.  ↩

  92. מ"ב כג, ו. ירמי' כו, כג.  ↩

  93. לב, ט.  ↩

  94. זכרי' יא, יב.  ↩

  95. הושע ג, ב.  ↩

  96. מ"א כ, לט.  ↩

  97. ש"ב יח, יא.  ↩

  98. מ"ב ה, ה. ויש לדעת כי ארם, שבאחד משריה נתפרש סך זה, לא גדלה בשום פנים בעָשְׁרָה מישראל, כי לישראל היתה דרך אופיר ימים רבים, ופרי ארץ ישראל היוצא לארצות הנכר היה חטים ושמן (יחזק' כז, יז) אשר רבים דורשיהם מדורשי סחורות ארם, שכל עצמן היו אבנים טובות ארגמן ורקמה ובוץ (ט"ז) או יין חלבון וצמר צחר (י"ח) שאינן ראויות אלא לעשירים.  ↩

  99. על כן שקלו את הכסף בהלקחו (ישעי‘ נה, כ. ירמי’ לב ט. זכרי' יא, יב.) ובהיותו רב, התיכו אותו למוצק אחד, כי לא חששו אל צורת טבעו, כי אם אל משקלו ואולי מלת “וַיציקם” (יהוש' ז כג) מלשון יציקה והתכה.  ↩

  100. דברי' כט, ט–י.  ↩

  101. ירמי‘ כז, כ; לט, ו. חורים אין אנו מוצאים ביהודה עד זמן ירמי’. ואפשר, כי אחרו לנהג ביהודה שררה זו, שבאפרים כבר היתה נוהגת בימי אחאב (מ"א כא, ח. א.) ובספרנו דברי ימי העמים ח“ג 27 שערנו, כי בשם שררת ”החורי“ נרמז מעין משפט בחירת המלך ע”ש. וממליצת “בן=חורין” בפי רבותינו, אתה למֵד, כי היה החורי חפשי מכל מס ומכל משא מלך (ועיין מעין זה ש"א יז, כה).  ↩

  102. ישעי' ג, ב–ד.  ↩

  103. מ"ב כה, יט. ירמי' נב, כה.  ↩

  104. שם ושם.מ"ב כד, יב. ירמי' כט, ב; לד, יט.  ↩

  105. ישעי' כד, ב.  ↩

  106. ג, ה–ח.פסוקים אלה ישוו לנגד פני המתבונן את שרי העם בפחזותם הנמהרה. ולדעתנו מלת “והמכשלה (ו') היא שֵם לעג למלת ”והממשלה“ הדומה לה בצלצול מבטאה, אשר הקלו את דעתם גם בה, על כן קובל הנביא על קלקול מעשיהם המתבאר גם מתוך דבריהם וקורא ואומר ”כי לשונם ומעלליהם וגו'" ובזה הוא רואה כשלונה של ירושלם (ח'). על תקון מדות הדורות הבאים, אשר יש להתראות גם מתוך מליצתם, ירמוז במקום אחר (ל"ב ד).  ↩

  107. ד–ח.וכנגד מוסר לשונם ומעלליהם" (ג, ח) יאמר פה: ולשון עלגים תמהר לדבר צחות (לב, ד).  ↩

  108. ירמי' ז, ב; כו, ב.  ↩

  109. ftn1091  ↩

  110. יואל א, טז.  ↩

  111. ישעי' ל, כ"ט.  ↩

  112. דהי“ב כ, ג. גם בימי שמואל נזכר ”צום“ (ש"א ז, ו) אך משם אין להוכיח, כי התענית היה עקר ולפי הנראה לא היה כ”א אחד ממכשירי התשובה ולא עקרה.  ↩

  113. יואל ב, טו.ר"ה כו: תענית טו: ומקור תקיעת הכהנים הזאת היא מן התורה (במדב' י, ט).  ↩

  114. יואל יג.  ↩

  115. תענית טו.  ↩

  116. יואל טו.  ↩

  117. שם.  ↩

  118. מ"ב י, כ.  ↩

  119. יואל טז.וכמעט ברור הוא, כי גם עקר שֵם צום מתחלתו לא הוקבע על התענית, כי אם על הקהל והכנוס (עיין ערוך ערך “צם” ו'). ועיין רד“ק בשֵם אביו בספר השרשים ערך ”צום"  ↩

  120. ממליצת הנביא “ולא אריח בעצרותיכם” (עמוס ה, כא) אתה שומע כי יום העצרה היה יום קרבן ריח ניחוח.  ↩

  121. ירמי' לו, י.  ↩

  122. דבר זה עולה ממעשה תרמית איזבל, בדבר כרם נבות שעשתה למכשיר למשפט הדמים והמרמה, את דבר הצום שהיה נוהג גם באפרים (מ"א כא, יב) גם בעמי הקדם (יונה ג, ה) ומתחזק ממאמר רבותינו “מצפרא ועד פלגא דיומא מעיינינן במלי דמתא”. (תענית יב:).  ↩

  123. ישעי‘ נח, ה–ז. ועיין רש"י תענית שם, וראית כי דבריו כמעט פירוש הם לישעי’ נח, ו.  ↩

  124. קודם לירמי' אין זכר ללשכת יחיד בביהמ"ק.  ↩

  125. נראה כי עקר שֵם זה הנקבע על בית שיש בו מעין תשמישי כהונה ועבודה, כי כן היו לשכות כאלה מצויות אצל הבמות בשעת התֵרן (ש"א ט, כב)  ↩

  126. דהי"ב לא, יא–יב.  ↩

  127. כאשר מצאנו דוגמת זה בראשית ימי בית שני (נחמי' יג, ה)  ↩

  128. ירמי' לה, ד. ובני חנן בן יגדליהו אפשר, כי היו בני בניו של כהן נכבד או של נביא כתרגומו. ושלום.. שומר הסף אפשר כי היה מבני קרח השוערים שומרי הספים, שאנו מוצאים בהם שֵם “שלום” (עיין דהי"א ט, יז. יט).  ↩

  129. ירמי‘ לו, י. ולפי דעתנו "שער בית ה’ החדש (שם כו, י) הוא שער בית ה‘ העליון“ שבנה יותם (מ“ב טו, לה. דהי”ב כז ג) ועל הבנותו ימים רבים אחרי הבנות המקדש נקרא ”החדש“ ועל היותו בנוי ”בחצר העליון“ (ירמי' לו, י) נקרא ”העליון“ ומזה למדנו, כי שער זה היה אחד מן הסמוכים למערב, כי שם היה מרום החצר ונראה כי בצפון היה והוא הנקרא ”שער בנימן העליון“ (ירמי' כ, ב). ועל היות נחלת שבט בנימן צפונה נקרא כן. ואם כן יהיה השער הזה שער ”שבו יצא יכניה בגלותו“ שע”כ נקרא אח"כ שער יכני’ והוא היה סמוך למערב (מדות ב‘, ו’).  ↩

  130. כן נראה ממליצת “אחת הלשכות והשקית אותם יין” (ירמי‘ ל"ה ב’) ואם הותרה שם שתית יין, אין זאת כי לא היה עוד תשמישן קדש כ"א חול, ודבר זה מסתַיַע גם מתחלת ימי בית שני בימי עזרא ונחמי' שהיו עוד לשכות יחידים בעזרה.  ↩

  131. יחזקאל מג, ח.והפסוק הזה חוזר רק על השרים לבדם ומלת “בתועבותם” אין ספק בעינינו, כי חוזרת היא אל מעשי השרים הנזכרים בפי נביא זה, אשר הוא במו פיו קורא אותם “תועבות” (ח, ו. ט. יג. טו. יז.) וכל אלה לא נעשו לעיני כל העם, כ“א בלשכות בסתר, כי כן מקדים יחזקאל פסוק אחד של מוסר משותף וכולל לבית ישראל ולמלכיהם (מג, ז) על חטאת חברותא כלפי שמיא ואח”כ פורט בפסוק ה‘ חטאת בית ישראל לאמר: חטאת השרים העומדים בראשם לבדה, כאשר פרשנו בזה, וחטאת מלכיהם הוא פורט בפסוק ט’, כאשר פרשנו באחרית ימי המלך אמון.  ↩

  132. מ“ב כה, יח. ירמי' נב, כד. ונפלא הוא מאד, כי יונתן מתרגם גם את ”כהני המשנה“ (מ"ב כג, ד) לא בלשון רבים כ”א בלשון יחיד “סגן כהניא”  ↩

  133. פסחים יד.  ↩

  134. דהי"ב לו, יד.  ↩

  135. מ“ב יב, י; כב ד; כג, ד. דהי”ב לד. ט.  ↩

  136. מ“ב יב, יב, – טז; כב, ה – ז. דהי”ב לד, י–יב.  ↩

  137. יב – יג.  ↩

  138. יואל א, ט.יג; ב, יד.  ↩

  139. ירמי' יז, כו; מא, ה. ועיין מנחות ק"ו.  ↩

  140. זכרי' ט, טו.  ↩

  141. תהלי' קמא, ב. ודומה לזה ש"א כו, יט.  ↩

  142. תהלים נ, יד. כג.ובכִוֻן פסוקים אלה אל שלפניהם ושביניהם, יתברר דבר זה עוד יותר.  ↩

  143. ירמי' לג, יא. ודבר זה יתבאר ברחבה במוצא דבר “ברורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים”.  ↩

  144. פסחים סד. קיז.  ↩

  145. עיין מ"ד: בירורי מאורעות וגו'.  ↩

  146. אזהרת אסור הוצאה בשבת לבית המלך (ירמיה יז, כא – כב), תוכיח, כי היו בתים בקרב העם שנזהרו באסור זה. ומשמרת הטהרה היתה גם היא נצורה בבתי ישראל (זכרי' יג, א).  ↩

  147. כן נראה ממליצת “ליושבים לפני ה'” (ישעי' כג, יח) המתפרש ממקום אחר ממליצת “באנשים הזקנים אשר לפני הבית” (יחזקאל ט, ו) אף כי הזקנים שביחזקאל קלקלו מעשיהם (ח, יא) בכל זאת יוכיחו על מנהג ישיבת זקנים ויראים לפני בית המקדש לשמוע תורה. וגם באחרית ימי בית שני עודנו מוצאים מנהג זה ברי“ב זכאי ”שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כלו" (פסחים כ"ו.).  ↩

  148. זכרי' יג, ד. ואולי היה מנהג הנביאים ללבוש אדרת כאליהו רבם. אך אין להסכים עם חדשים מקרוב באו, האומרים, באהבתם את הנכר, לדמות מנהג זה, למנהג כהני עמים אחרים הלובשים כך לשם סגוף ח“ו. נביאינו אנשי קדשנו קראו ריב על הסגוף, ככל אשר קראו ריב על התאוה ועל הזמה (ישעי‘ נח, ה. ירמי’ כב, טו. תהלים לז, ד. משלי יא, יז. ועיין רמב"ם דעות ג‘, א’.) ומה מקרא חסר אם היתה האדרת סתם מין מלבוש, אשר דבר אין לו עם הסגוף והלא ”אדרת שנער" הנזכרת ביהושע (יהוש' ז, כא) טובה ויקרה היתה, ולא היה בה שום נדנוד של סגוף, ומלך נינוה העבר העביר את האדרת מעליו דוקא ברצותו להסתגף (יונה ג, ו), ואי משום שער הנאמר באדרת הנביאים? הלא כמה וכמה בגדי שער אנו לובשים עד היום ואין אנו מסתגפים ויש שאנו מתנאים ומתחממים בם.  ↩

  149. ישעי‘ א’, י'; ה, כד; ל, ט.  ↩

  150. ה, כד; כד, ה; מב, כד.  ↩

  151. ירמי‘ ו, יט; ט, יב; טז, יא; כו, ד – ו; לב, כג. יחזקאל כ, כד – כה. הושע ד, ו; ח, א. עמוס ב’, ד.  ↩

  152. תהלים יט, ח.  ↩

  153. קיט, קה.  ↩

  154. משלי ו כג.  ↩

  155. ישעי' מ, כו. ירמיה יד, כב.  ↩

  156. ישעיה יג, י.  ↩

  157. יד, יב.  ↩

  158. עמוס ה, ח.  ↩

  159. איוב לח, לא – לג.ואף כי לדעתנו נכתב ספר איוב אחרי החרבן, הנה שמות הכוכבים עברים הם, שקרא להם כן גם עמוס, שהיה יותר ממאתים שנה לפני חרבן הרבית.  ↩

  160. תהלים קמז, ד; קמח ג – ו.ודומה לזה ח, ד; קד, יט.  ↩

  161. מ"ב כ, יא. ישעי' לח, ח.  ↩

  162. מ“ב כא, י. דהי”ב לג, י.  ↩

  163. לג, יח.  ↩

  164. נחום א, א.  ↩

  165. דבר זה ימצא הקורא המשכיל בכל דברי נחום, אך מלבד זה דומה הוא למיכה גם בחזיונותיו ובמליצותיו: א) הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו…: חמתו נתכה כאש והצורים נתצו ממנו (נחום א, ה – ו). ונמסו הרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג מפני האש והגרתי לגי אבניה (מיכה א, ד. ו). ב) מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים המוכרת גוים בזנוניה ומשפחות בכשפיה (נחום ג, ד). וכל אתנניה ישרפו באש… כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו (מיכה א, ז).  ↩

  166. ארך אפים (נחום א,ג) טוב ה' למעז ביום צרה ויודע חוסי בו (ז)  ↩

  167. א – ו. ח.  ↩

  168. מה תחשבון אל ה' כלה הוא עושה? לא תקום פעמים צרה! (ט') ולא אענך עוד (י"ב) ומוסרותיך אנתק (י"ג).  ↩

  169. יא; ב, א.  ↩

  170. ג, א.  ↩

  171. ב, יב.  ↩

  172. צפניה א, א.ומדבר נביא זה, שהוא מדבר על הקלקלה, יש ללמוד, כי נבא לפני שנת י“ח ליאשיהו ואולי גם לפני שנת י”ב או שנת ח'.  ↩

  173. ב, א–יא; ג, א–ז,  ↩

  174. א, יב–יח.  ↩

  175. ג, ז.  ↩

  176. ב, ד–י.  ↩

  177. יב.  ↩

  178. יג–טו.  ↩

  179. ג, ח.  ↩

  180. ב, יא; ג, ט – י.  ↩

  181. ג, טו. יט.  ↩

  182. יח–כ.ועל פסוק יח עיין ראב“ע ורד”ק.  ↩

  183. יא.  ↩

  184. יב–יג.  ↩

  185. טו, יז.  ↩

  186. יד–טז.  ↩

  187. חבקוק א, ה = יואל א, ב–ג; חבקוק א, ו–ז = יואל א, ו; חבקוק א, ח = יואל ב, ד‘ – ה; חבקוק א, י = יואל ב, ו. אך גם למיכה המורשתי היה דומה לפעמים בסגנונו, ומקרא מלא אנו מוצאים בסגנון אחד עולה לשניהם: ואני בה’ אעלזה אגילה באלהי ישעי (חבקוק ג, יח). ואני בה' אצפה אוחילה לאלהי ישעי (מיכה ז, ז).  ↩

  188. חבקוק א, יא. טז.  ↩

  189. א, יג..  ↩

  190. א, ב–ג.יג–טו.ועל כן מנו רבותינו את חבקוק בין אלה, אשר “סדרו תפלה וקנטרו דברים לפני המקום” (מדרש תהלים צ, א)  ↩

  191. חבקוק א, ד.ועיין רד"ק.  ↩

  192. יב.  ↩

  193. ב, ג–ד.  ↩

  194. ח.וגם מליצת “וחוטא נפשך” (י) תביע את הרעה אשר יגמול העריץ לנפשו וגם פסוק י"ז יביע דבר זה בשפה ברורה.  ↩

  195. “בשת לביתך קצות עמים רבים”(ב, ט) “הוי משקה רעהו… למען הבט אל מעוריהם: שבעת קלון מכבוד וקיקלון על כבודך” (טו–טז) ומאמר “משקה רעהו למען הבט” מליצה היא לגוי מערים ומתנכל להכשיל ולהפיל את חברו. ומליצת קדמונינו (שבת קמט:) עזה ונמרצה ונכונה מאד.  ↩

  196. “הוי בוצע בצע רע לביתו”(חבקוק ב, ט.).  ↩

  197. ו.  ↩

  198. יג–יד.  ↩

  199. ב, א.  ↩

  200. ג, א. ועיין תהל‘ ז, א. וכבר פירשנו בספרנו ח“ב במוצא דבר: ברור מאורעות מתוך מזמורי תהלים, כי פרוש מלת ”שגיון“, הוא שיר נאמר בעוז רגש מופלג. ועין באור פירסט חבקוק שם. ויש להתבונן היטב, כי דברי חבקוק מעידים על היותו גדול מאד בצחות סגנון הנבואה והמזמור גם יחד: מלת ”תוכחתי“ (ב') ”כתוב חזון ובאר על הלוחות, למען ירוץ קורא בו“ (ג) ”חזון למועד“ (ד) ”משל ומליצה חידות“ (י) הן מבטאים לאיש מטיף בקהל ומשתדל להסביר את הגיון לבו לשומעיו ולהקל על קוראיו, כי לא ישתבשו ולא יכשלו. ולהנעים את דברו עליהם בכל תחבלות המליצה היפה. וממלת ”שגיונות“ ומלת ”סלה“ (ג, ג. ט. יג) ”למנצח בנגינותי“ (יט) שאינן נמצאות בכל כה”ק בלתי אם בספר תהלים לבדו, יתבאר, כי נביא זה היה גם משורר, ופרשה ג’ שבספרו, מזמור גמור הוא שנמסר למשוררי ביהמ“ק (ועיין רש"י יג, יט). ובפרשה זו נמצא מקרא מלא המשתַוה לפסוק אחד שבמזמורי דהמע”ה: וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני (חבקוק ג', י"ט). משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני (ש"ב כב, לד. תהלים יח, לד).  ↩

  201. חבקוק ג, ב.ותפלה זו משתלמת ונגמרת בפסוק טז–יז.ונפסקת בינתים בשיר תהלה.ולמען חזור אל ענין התפלה שהפסיק בה, פתח הנביא בהתחילו שנית את תפלתו במה שפתח בראשונה. פתיחתו הראשונה: שמעתי שמעך יראתי (ג, ב). פתיחתו השניה: שמעתי ותרגז בטני (טז).  ↩

  202. אות “למד” של מלת “לעלות לעם יגודנו” (שם) חוזרת היא ל“למד” של מלת “ליום” ויהיה פירושו “החרדה” – הנרמזת במליצת: ותרגז… ארגז" –. אני מתפלל, כי אנוח ליום צרהו ליום עלות לעם יגודנו. לאמר, כי יניח לי ה' ממנה ליום אשר אמר האויב הכשדי להביא עלי צרה זו ולעלות ולהתגודד עלי.  ↩

  203. י"ז.  ↩

  204. דברים לג, ב.שופטים ה, ד–ה.ישעיה סד, ב.תהלים סח, ח–ט.חבקוק ג, ג–ד.  ↩

  205. ח–ט. טו.ועל זה תרמוז מליצת…. הבנהרים… בנהרים.. בים (ח) נהרות (ט) בים חמר מים רבים“ (טו). ובעיני ר”ע לא היתה דרשה זו יפה מפני שהיא נראית גסה (מכיל' שמות יד, כט) אך באמת נאוה מאד עקר מליצה זו, כי פרעה יצא בכלי מלחמתו ברכבו ובפרשיו אל תוך הים (שמות יד, כג) ובחֵמה גדולה (טו, ט) ועל כן יצא הקב“ה בכל זעמו ”חרה… אפך… עברתך“ (חבקוק ג, ח) והמליצה מכֻונת כנגד מליצת שירת הים ”חרונך (שמות טו, ז) “אפיך” (ח)  ↩

  206. חבקוק ג, ז.ומליצת “און” היא לשון צרה (עיין תהלים צ, י; קיט קלג. משלי כב, ח.  ↩

  207. חבקוק שם.  ↩

  208. “ראוך יחילו הרים… נשא תהום קולו”. (חבקוק ג, י) מליצה מלאה יופי היא על הרעש: “זרם מים עבר”. (שם) יזכיר את בקיעת המעינות ושטף הימים שהי‘ אז. ועיין מוצא דבר: מפלת סנחריב בספרנו ח“ב. רום ידיהו נשא” (שם) הוא רמז למליצת ישעי’: “ינופף ידו הר בת ציון (ישעי' י, לב) שנאמרה בסנחריב. ”שמש ירח עמד זבולה“ (חבקוק, יא) רמז הוא לתשובת ”הצל במעלות אחז“ (מ"ב כ, יא. ישעי' לח, ח) שהיתה ביום ”מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה“. (ס“ע, כ”ג) ועיין מ”ד מפלת סנחריב. “לישע את משיחך”. (חבקוק יג) כנוי לחזק; מחצת ראש מבית רשע…. נקבת במטיו ראש פרזיו“. (שם י"ד) היא מליצה למיתת סנחריב (מ"ב יט, לז. ישע' לז, לח) ומלת ”במטיו“ היא כנוי לבניו שהרגוהו, כי האב הוא הגזע והבנים הם המטות ”ראש פרזיו“ לאמר: מושלו ומלכו ולשון רבים של פרזיו, הוא לשון רבוי של גדולה והכתיב ”פרזו".  ↩

  209. חבקוק יח–יט.  ↩

  210. עיין מכילתא שמות טו, י.על פסוק “לא נמות” (חבקוק א, יב).  ↩

  211. ירמי' א, א.  ↩

  212. רחוק הוא מאד להחליט, כי בן כ“ג היה ומבית אלעזר, כי לוא היה בן כ”ג, כי עתה לא הֵעזו בו הכהנים את פניהם כל כך וכמעט ברור הוא, כי היה מבני איתמר, כי ענתות עיר מולדתו, היתה מושב בני איתמר, אשר עליהם נחשב גם אביתר (מ"א ב, כו) ויחס אביתר תמצא במגלת היחס של הכהנים בסוף ח"א.  ↩

  213. ירמי' שם.  ↩

  214. כט, כז.  ↩

  215. לב, ו. ז. ח. ט. יב.  ↩

  216. טז, ב.  ↩

  217. א, ב; כה, ג; לו, ב.  ↩

  218. א, ו.  ↩

  219. יח; טו, כ.  ↩

  220. ו, כז.  ↩

  221. ג, ו.  ↩

  222. י.  ↩

  223. כ, י.  ↩

  224. יב, ו.ועיין תרגום יונתן ורד“ק לפסוק ה' ורש”י לפסוק ד' ואברבנאל.  ↩

  225. יא, כא.  ↩

  226. טו, יח; יז, יד.  ↩

  227. טז, ח.  ↩

  228. טו, יז.  ↩

  229. טו, י.  ↩

  230. טו, יט.  ↩

  231. טז.  ↩

  232. כגון אזור הפשתים (יג, א–ב. בית היוצר (יח, ב–ג) בקבוק יוצר חרש (י"ט, א') ומוסרות ומוטות (כז, ב)  ↩

  233. כגון מראה המקל השקד (א, יא) הסיר הנפוח (יג) “ראיתי את הארץ (ד, כג–כו) שני דודאי תאנים (כד, א–ב) ”והנה כל הנשים" (לח, כא–כב).  ↩

  234. ל, ב–ג; לו, ב.  ↩

  235. לו, א–ד; מה, א.  ↩

  236. לב, יב.  ↩

  237. שריה שר המנוחה לצדקיהו היה אחי ברוך (נ“א, נ”ט)  ↩

  238. לו, כו. לב  ↩

  239. מה, ג–ה.  ↩

  240. כה, יג; לו, ב; מו, א.  ↩

  241. נ, א; נא, נט–ס.  ↩

  242. ב, יג; יז, ז–ח.יג; יח. יד.  ↩

  243. ב, יז; יז, ו.  ↩

  244. יז, יא.לדעתנו “ואחריתו יהיה נבָל” יהיה כמו נבֵל, הב‘ בצֵרה לאמר כעלה נובלת שאין לה מים, יען כי רחק ממקור חיים ה’. ורד“ק והאברבנאל הרגישו בפירוש ”נבל" מעין זה.  ↩

  245. ח, ט.  ↩

  246. ט, כב–כג.  ↩

  247. שם.כב, טו–טז.  ↩

  248. י, יב; לב, יז.  ↩

  249. ה, כב.  ↩

  250. י, יא.  ↩

  251. יד, כב.  ↩

  252. כג, כג.  ↩

  253. יא, כ; יז, י.  ↩

  254. כג, כד.  ↩

  255. י, ז.  ↩

  256. ירמי' יז, ה.  ↩

  257. י, ב.  ↩

  258. ה.  ↩

  259. יח, ו.  ↩

  260. טז, כ.  ↩

  261. ז, ד–יא.  ↩

  262. טז, יט.  ↩

  263. ט, כג.  ↩

  264. ב, יט; ד, יח, איכה, ג, לג–לח.  ↩

  265. ירמי' יז, י; כה, יב. יד; כז, ז; נ, כט. איכה ג, לט.  ↩

  266. ירמיה לב, יט.  ↩

  267. ב, כד; ח, יב; י, טו; יא, כג; כג, יב; כז, ז; מו, כא; מח, מד; מט, ח; נ, כז.לא; נא, יח.  ↩

  268. ז, ה–ז; יג, טז; כא, יב; כב, ב–ד.  ↩

  269. יח, ז–ח; כו, ג.  ↩

  270. ל. יא; מו, כח.  ↩

  271. ז, כט.  ↩

  272. ד, כז; ה, י. יח; ל, יא; מו, כח.  ↩

  273. לא, ג.  ↩

  274. לב, מ.  ↩

  275. ב, ג.  ↩

  276. כא.  ↩

  277. יא, טז.  ↩

  278. ג, ד; לא, ט.  ↩

  279. כ.  ↩

  280. יד, ט.  ↩

  281. ו, ב.  ↩

  282. ג, יז; יז, יב.  ↩

  283. לא, כג.  ↩

  284. כג, ה.  ↩

  285. ב, ב.  ↩

  286. י, טז.  ↩

  287. ירמי' ל, ז.  ↩

  288. כט, יב–יד.  ↩

  289. כה, ה.  ↩

  290. טז, יד–טו; כג, ז–ח.וכבר נבא מיכה המורשתי כעין זה (מיכה ז, טו).  ↩

  291. ירמי' כד, ז; לב, לט.  ↩

  292. לא, לד.  ↩

  293. שם; לג, ח; נ, כ.  ↩

  294. לא, לג.  ↩

  295. טז, יט.  ↩

  296. ג, טז–יז.  ↩

  297. ג, כא; לא, ט; ג, ד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!