תפוצת תרבות מצרים וצור בישראל. רום קרן עבודת האדמה ומעוט עבודת הרועים. ערי מבצר וערי מסכנות. תגבורת תרבות הערים על תרבות הכפרים. חליפות בתעודות הממכר והקנין. אניות תרשיש. סחר הארץ. שפת ישראל ידועה לבני הנכר. תפארת בית המלך למופת לעשירי עם. שר הבית. שר המלתחה. שומר הבגדים. רכב המשנה. רכבים. אפריון. רצים נושאי מגנים. שער הרצים. שומרי הסף. גן המלך. חיות לשחק בם. המלך מופת בצדקתו או ברשעתו לכל העם. עושר ובזבוז בבתי העשירים. בתי משוש ושכיות החמדה תענוג ורוך. תפנוקים מובאים מארץ מרחק. קשוטים ותמרוקים. מנגינות ומחולות. סוסים ומרכבות. בית משתה וסוד משחקים. גאוה וקוצר דעת. אהבת דרכי הגבר. שרים מתנשאים על העם. בתי כלא. מהפכת וצינוק. ערך הכסף בדורות ההם. חורי יהודה. כהנים ונביאים. יועצים ושופטים. אנשי מלחמה וחכמי חרשים. קוסמים ונבוני לחש. יראת המקדש ועולות. צום ותפלה. קהל ועצרה. לשכות יחידים בבית ה'. כהן המשנה ושרי כהנים. שומרי הסף בבית ומנצחים על המלאכה. כסף הקדשים ובדק הבית. מנחה נסך ולבונה. קרבן תודה שירי תודה והלל. משוררי הקדש והנביאים מטיפים לתורה. שוחרים את המדע. תקופות ומולדות. שעות ורגעים. מעלות אחז. דברי הנביאים. נבואת נחום האלקושי וצפניה בן כושי. נבואת חבקוק וירמיה בן חלקיה לכלליהן ולפרטיהן.

ותרבות העמים, אשר החלה לפרוץ בגבול ישראל, מנגב ומצפון, ממצרים ומצור, בראשונה בימי שלמה, ואחרי כן בימי בית עמרי, אשר התחתן בבית אתבעל מלך צֹר, גם בבית מלכי יהודה, ובימי אוהבי מצרים; התרבות הזאת הלכה הלוך ושַנות מעט מעט את פני האם והארץ מן הקצה אל הקצה. ולא ראה רואה אחד את הארץ ואת יושביה בימי שאול ודוד, וישב וירא אותם בימי צדקיהו, לא האמין, כי שני המראות הרחוקים הנבדלים איש מאחיו, יערכו לנגדו דמות גוי אחד יושב על ארץ אחת. הן אמנם כי על עבודת האדמה והמרעה לא עברו חליפות רבות ותהי עוד עבודת האדמה תמה ובריאה כבראשונה, ואולי עוד הוסיפה עוז ועֹשר בדורות ההם, ותחת המלונה, אשר בכרם, נבנה בתוכו מגדל¹ אף שמחת הקציר הוסיפה חֵן, כי שוו הקוצרים הדר גם על אות ברכת פרי אדמתם ותהי ערמת החטים סוגה בשושנים² אשר ישאו לפניהם ביום הוא. לעֻמת זה רפתה רוח העם מעבודת הרועים התמימה בימי הרחב העם את נפשו, ותחשב מרבית עגלת בקר ושתי צאן לעבֻדה רבה³. על כן שמו חכמי העם וסופריו את פניהם להשיב את לב העם אל המלאכה הנקיה הזאת, אשר ברכה בה ולתת אותה לחן בעיניו⁴. והמלכים נתנו לב להרחיב את עבודת הרועים ולהשביח את המקנה⁵. ואיש חסיד אחד, הלא הוא יהונדב בן רכב, חשב את עבודת אבותינו הראשונים למעוז לרוח העם ולכחו ולמשמרת מכל תענגות יושבי הערים הגדולים, אשר יפריעו את מוסר העם וכלה יכלו את כחו⁶. כי למן היום אשר החל שלמה ורחבעם וכל מלכי יהודה, להרבות ערי מבצר וערי מסכנות בארץ⁷ גברה תרבות הערים על תרבות השדה, ויהי כי רב הכסף בארץ, ויוסיפו המוכרים והקונים לשום שארית לדברי ממכרם וקנינם, בקנותם איש מאת רעהו נחלת שדה או כרם, ולא בטחו עוד בעדות באי שער העיר לבדה או בתעודה, אשר ישלוף איש נעלו לְקַיֵם דבר, כמשפט אשר היה לפנים בישראל⁸. ויהי משפט הקונים בימי המלכים לכתוב על כל קנין, “ספר מקנה” וכי יחתמו המוכר והקונה עליו בעצם ידם. והעדים יחתמו גם הם על עדותם, אשר יעידו בספר המקנה, כי ראו עיניהם בהִשָקֵל הכסף במאזנים, ובהנתנו מיד המוכר ליד הקונה. ובספר המקנה יכתבו גם המצוה והחֻקים לאמר, התנאים, אשר על פיהם מכר האיש את שדהו. ואת ספר המקנה יכתבו בשני נִשְׁתְּוָנִים והיה הַנשְׁתְּוָן האחד טמון ביד הקונה לעדה, כי אליו נסבה הנחלה וקראו לַנִשְׁתְּוָן הזה “ספר החתום”, והנשתון השני יֻתַּן בבית המשפט או בכל מקום אשר יוכל כל איש לקרוא אותו ולבקרו וקראו לו “ספר הגלוי” ושמו לב לשמור את ספר המקנה ימים רבים⁹.

וילך לב העם הלוך ורוֹךְ, ומבצרי הארץ הלכו הלוך ורוב, הלוך וחזוק. ותרבינה בארץ החומות הבצורות, המגדלים הגבוהים¹⁰ והפנות הגבוהות¹¹ עפל ובחן¹². ויתהדר העם במבצריו וַיְשַׁווּ עליהם הוד, בתלותם על מגדלי עֻזם מגנים ושלטי גבורים¹³ כמשפט אנשי צור¹⁴. ועל החומות הפקדו שומרים ויהיו שומרי החומות סובבים בעיר בלילות לשמור עליה¹⁵. וככל אשר שמו מַסְגֵר ומִשְׁמָר על עריה וַיֵאָספוּ ביתה, כן נפוצו אנשׁים מהם על פני ים וילכו באניות גדולות מאד, אשר קראו להן אניות תרשיש¹⁶ על היות חזקן רב, די עבור עד קצה הים התיכון, עד ארץ ספרד, אשר יאמר לה בימי הקדם ארץ תרשיש¹⁷) ויוליכו בהן את מותר תבואת ארצם למכרה אל הגוים היושבים על שפת ים התיכון מסביב, אך מרביתם מכרו את מותר פרי אדמתם ומגדיה לצוֹר והיא הפיצה אותם על פני כל הארצות. ותהי סחורת ארץ ישראל החטה הטובה הגדֵלה בערי מִנִית, אשר בעבר הירדן, שמן ודבר והצרי הטוב הגדֵל בגלעד ובירחוֹ ופַנַג¹⁸. ויצלח העם מאד במסחר הזה, ותמלא הארץ כסף וזהב¹⁹ ויצא שֵם לישראל בארצות, וילמדו גם בני עמים רחוקים לדבר בשפתו, שפת יהודית²⁰ אשר נקראה כן על היותה צחה בארץ יהודה, מאשר היתה בארץ אפרים²¹.

ולמימי שלמה והלאה, למן העת אשר רבתה מאד תפארת גדולת בית המלכות, והעושר החל לרוב בארץ, היה בית המלך וכבוד עשרו למופת לשרים ולעשירי עם. ויהי שר אחד גדול מֻפקד על הליכות בית המלך, אשר יאמר לו סוכן או שר הבית²². ושרים ופקידים היו מְמֻנים גם על כל חפצי הבית: שר המלתחה²³ ושומר הבגדים²⁴ ויעשרו המלכים עֹשר רב גם במסחר, אשר הרבו לשחר אותו גם בשלל המלחמות גם בעבֻדה הרבה, אשר היתה להם: שדות וכרמים, עשתרות צאן ובקר²⁵ ומעשה היין²⁶. וישב המלך על כסא רם ונשא וצניף מלוכה²⁷ בראשו. והשרים עומדים ממעל לו²⁸ וסריסיו נצבים לפניו לשרתו. ובהראות המלך את פני העם, יצא אליהם הוא ושריו רוכבים ברכב ובסוסים²⁹ וְיָשַׁב בשער בני העם³⁰ או בשער בנימן³¹, ואם יהיה דבר לאיש ודבר שם לפני המלך. וכי יצא לדרך ורכב על רכב המשנה³², ורַכָּב³³ איש חיל נוהג בסוסים, והָרַכָּבִים³⁴ הם רוכבי סוסים מהירים מאד נכונים על יד המלך לשלוח אותם אל כל אשר יחפץ. ויש אשר ירכב המלך באפִּריון אשר תכונת אחד מהם עוד נשמרה בספר: עצי לבנון היה כלו עמודיו כסף ומסגרת מקום השבת זהב ומרכבו ארגמן³⁵. ובעלות המלך בית ה' והלכו הרצים ונשאו לפניו את מגניהם³⁶. ובבא המלך בתפארתו לעיני כל העם אל היכלו ביום המשחו או ביום ישועה לשבת על כסאו, ובא בראש שרי החיל והכרֵתי שומרי ראשו, דרך שער הרצים³⁷ הוא השער העליון³⁸ לכל שערי היכל המלך, ואשר שם נצבים בתאים על יד השער שרי הרצים השומרים פתח בית המלך³⁹. ועל פתחי האולמים והחדרים, אשר ישב שם המלך, יעמדו שומרי הסף אשר גם הם נחשבו בין השרים⁴⁰. ובלילה החזיקו משמר ששים גבורים אחוזי חרב⁴¹. ובגן המלך⁴² היוצא עד מי השלוח⁴³ גדלו שנהבים, קֹפים ותֻכיים לשחק בם⁴⁴. ויהי בית המלך למופת לכל העם בהיות המושל איש צדיק, ירא אלהים אוהב משפט וצדקה, והטיב כל העם את דרכיהם ואת מעלליהם והעלימו השרים הרשעים את מזמות לבם מעיני המלך, וצפו לעת מצוא לעת מות המלך, או לעת הפרד מעליו איש האלהים, אשר בקולו הוא שומע והפיקו אז את זממם, ובסור היושב לכסא מדרכי דוד אביו, ועשה את הרע בעיני אלהים ואדם, ונדח כל העם אחריו והשחית את דרכו, אז יסוגו השרים הצדיקים אחורנית וצפו הם לעת אשר תמצא ידם, להרך את לב אדוניהם ולרפוא את משובת עמם, בראותם את מלכם עושה את הטוב ואת הישר⁴⁵. ותעבורנה חליפות על דרך רוח הקהל, אשר שִנה טעמו למוסר ולצדקה, לפי הדרך אשר הלך בה המלך המולך בדור ההוא. אך בדבר העֹנג והבזבוז לא הפילו השרים ועשירי העם כמעט דבר מדרכם, אשר אחזו בה מימי שלמה, מן הימים אשר החל העֹשר לרוב בארץ. וייקר בעיניהם התענוג, וַיֵזל ערך הכסף בבית המלך והשרים והעשירים יושבי הערים הגדולות וירב גם הבזבוז והתענגים והתפנוקים לבא לרגלי העשר אל גבול ישראל. ויבנו להם העשירים בתי משוש⁴⁶ גדולים וטובים, בתי מדות, ספונים בארז ומשוחים בששר⁴⁷. וימלאו אותם כל שכיות החמדה⁴⁸. ויתעדנו מאד ויהיו אנשים גם מקרב העם, אשר היין כאשר הוא, לא ערב עוד לחכם, וישתו יין הרקח⁴⁹ ויסוכו בני מרום העם את בשרם בשמן הטוב ויקטרו בחדריהם כל ראשי בשמים לריח ניחוח. וימעטו בעיניהם צרי גלעד והמור, אשר בארצם, ויקנו את הקנה הטוב הבא מארץ מרחק ואת הלבונה, אשר החלה לבא בגבול ישראל משבא, מימי שלמה והלאה⁵⁰.

ויהיו התפנוקים האלה לצרך לדורות הרכים והענֻגים, אשר מימי שלמה והלאה ויהי למשל: “שמן וקטרת ישמח לב”⁵¹. ויחשב השמן והבשם הטוב לאוצר יקר ככסף וכזהב גם בבית המלך גם בבית גדולי העם⁵². ויקטרו גם את המרבדים אשר על המטות גם בבית המלך⁵³, גם בבית עשירי עם⁵⁴ מור ולבונה ובכל אבקת רוכל אהלים וקנמון, ויפרשו עליהן יריעות חטובות אטון מצרים⁵⁵. ויאכלו התפנוקים היקרים האלה, את חיל רבים מן העם⁵⁶ ולא נתנום לעשות חיל ועֹשר, והנשים הרבו מאד להעלות עליהן כל עֶדי למיניהם. ומלבד עדי הזהב, אשר היה משפט נשי ישראל לשום על בגדי השָני אשר עליהן, מימי שאול, עד ימי מלכי יהודה האחרונים⁵⁷, עטו בגדים עדו חלאים מעשה ידי אמן⁵⁸ אשר רבו שמותיהם למספרם למיניהם:

הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:

הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת:

הַפְּאֵרִים וְהַצְעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶש וְהַלְחָשִׁים:

הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף:

הַמַחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהַחֲרִיטִים:

הַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְנִיפוֹת וְהָרְדִידִים⁵⁹:

ותאזורנה חגורה ופתיגיל, ותסרוקנה ותקלענה את שערן מעשה מקשה⁶⁰, ואת עיניהן קרעו בפוך⁶¹. ובצאתן במחול משחקים תעדינה תֻפים⁶², וְכִוְנוּ העלמות התופפות את צלצלי תֻפיהן אל קול השרים וזמרת הנוגנים הנצבים להן בתָּוֶך⁶³, ויָצאו הנערות המחוללות אלה לקראת אלה במחולת המחנים⁶⁴. ותהיינה בנות ציון וירושלם⁶⁵ למשל ביפין ובחין ערכן. אך יש אשר נתנו את נפשן לשחוק בעיני טובי טעם יודעי חן, בהרבותן עליהן עדי עדים תורי זהב על לחייהן, וחרוזי פנינים על צואריהן ונקֻדות כסף על שלמותיהן⁶⁶. וידמו אוֹתן בכבד תפארתן “לסוסתי ברכבי פרעה”⁶⁷ המלאה והכבדה גם היא בכלי כסף וזהב ברסן עדיה ואין חֵן ואין טעם לה. אולם תפארת העכסים והשביסים הולידה קלקלה גדולה מקלקול הטעם, כי הסירה מלבן ומעל פניהן את תֻמת אמותיהן הרעננות בנות החיל מימי קדם כדבורה וחנה, נעמי ורות, אשר כל דרכיהן היו תֹם וענוה, עוז ונעם, אמת ונכחה, ובנותיהן אחריהן שִנו את דרכן, “כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפֹף תלכנה וברגליהן תעכסנה”⁶⁸. “נשים שאננות בנות בוטחות”, כאלה אשר לבן לא היה, כי אם אל שמלותיהן קשׁוריהן ותמרוקיהן, אל יכלו ללדת ולגדל בנים נאמנים לעמם ולקדשיו, ולהטות את לב בעליהן אל הנכונה, ויתמכרו גם הגברים גם הנשים אל התענֻגות, אשר אכלו את כחם ואל הפאר אשר אכל את כספם. וירבו להם סוסי הוד⁶⁹ אשר שמו עליהם מצִלות⁷⁰ ומרכבות כבוד⁷¹ ותרבינה מרכבות מצרים בארץ, אשר מחיר האחת שש מאות כסף, והסוסים אשר מחיר האחד חמשים ומאה כסף⁷² ועל החמורים רכבו רק העניים⁷³. ויהיו בתי המועד, אשר שם נועדו אוהבי העֹנג, בתי היין⁷⁴, אשר לא נראו בארץ עד אחרי ימי דוד, ובתי המרזח⁷⁵ בתי המשתה⁷⁶, וסוד משחקים⁷⁷. והשכימו בבקר אל בית המשתה, ואחרו שם בנשף⁷⁸, וישמחו כל היום על מזרקי יין או על אגן הסהר, אשר לא יחסר המזג⁷⁹. וככל אשר הרבו הענֻגים להרך את עורם ואת בשרם, כן הרבו להקשות ולהקשיח את לבם מכל מרום ונשגב.

וְאֵת פֹּעַל ה' לאֹ יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ⁸⁰:

וכן הרבו להתעלם מעמם, מכבודו משלומו ומהדרת קדשיו העתיקים, וישעו אל תרבות העמים, אשר מקרוב ומרחוק. וילמדו השרים את לשונים לדבר בשפת ארמית⁸¹, אך מלבד דעת לשון העמים, אשר תועיל לשרי הממלכה, ואשר לא תָצור את רוח מולדת העם, דבקו גם בהבלי נכר, אשר אין בהם מועיל. כי בהיות דעתם קצרה מאד, לא ידעו הבין מה יתרון תורת ישראל על התרבות הנכריה, ויבחרו את דרכי העמים ללכת בהן ותורת אבותיהם היתה בעיניהם למותר⁸². ויחטאו גם לאלהיהם בדבר הזה, כי מלאו כל הארץ קוסמים ועוננים כפלשתים⁸³ אשר הכעיסו את ה‘, ויוליכו את העם שולל בהבליהם, ותמלא הארץ אלילים אלמים וצלמי תועבה⁸⁴, ויחטאו גם לעמם בהתנשאם על אחיהם בהבדלם מהם בכל דרכיהם ובדבקם בדרכי הגוים, וירבו הימים, ויבזו בלבם גם ללבוש כמשפט אחיהם בני עמם, וילבשו מלבוש נכרי⁸⁵, למען התכחש לעצמם ובשרם ולמצא חן בעיני זרים אשר כרתו עמם ברית, ולמען התגדל על יתר העם ולהיות בעיניהם לשרים הנבדלים מדלת העם, כמשפט כל עמי הקדם, אשר בדרכיהם בחרו. ויהיו השרים הסוררים האלה, עושקי העם ואוכלי שארם מעל עצמותיהם, ותעל שועת העם מפני נוגשיהם⁸⁶ ובהיות השרים ההם, אשר סרו מדרכי תורת ה’, גם לשופטים, חִדשו מיני ענש, אשר אין זכר להם בתורת משה, ויבנו בתי אסור ובתי כלא⁸⁷ ובתי בור⁸⁸ לאסוף ולכלוא שם האיש, אשר ירשיעו במשפטם כמשפט מצרים⁸⁹ אשור⁹⁰ ובבל⁹¹ אשר בדרכיהם הלכו.

ויהי ברבות הימים ויגבה לב השרים, וימנעו מקבור גם את מתיהם בשדה הקברות אשר לעם, וישימו מקום לקברי בני העם לבדם⁹². ויבדלו השרים והעשירים יושבי הערים הגדולות מן אחיהם יושבי הכפרים והערים הקטנות גם בערך הכסף, אשר גם המעט ממנו יקר בעיני דלת העם, ובעיני מרום העם לא גדל גם הרב ממנו. כי בעוד אשר לאנשי הכפר היה מחיר חלקת שדה שבעה שקלים ועשרה כסף⁹³, שכר רועה לשנה תמימה שלשים כסף⁹⁴ מוהר לאשה מבנות העם חמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים⁹⁵, נחשב בבית המלך והשרים ככר כסף למנת כבוד לאיש חיל⁹⁶, אשר בימי המלך דוד נתנו לו עשרה כסף וחגורה אחת⁹⁷, ועשרה ככרי כסף וששת אלפים זהב⁹⁸ לא נחשבו עוד לעשר גדול בבתי השרים בארץ ישראל ובארצות, אשר לה מסביב, אך לא מטבע הכסף היה העקר, כי אם משקלו⁹⁹. ויהי הגוי האחד, אשר נתן ה' ביד משה עבדו תורה אחת ומשפט אחד לכל בניו, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם¹⁰⁰, למפלגות מפלגות מתנשאות אשה על רעותה, ויהיו חורי יהודה¹⁰¹, אשר ביתם היה חפשי בישראל, ראשי הגוי. ויכבדו על פני העם היועצים והשופטים, גם הגבורים אנשי המלחמה, שרי האלפים, שרי המאות ושרי החמשים, וחכמי חרשים המלאים דעת ותבונה בכל מלאכת מחשבת, נחשבו לאנשים, אשר יש חפץ בם. אך את גבול כבוד הנביאים, אשר פניהם נהדרו בעיני ישרי לב, הסיגו הקוסמים ההוללים ונבוני לחש, המתהוללים בהבלי השוא, אשר משלו ברוח הבוערים בעם¹⁰², ובדורות האחרונים לימי הבית הראשון היו “רואי פני המלך”¹⁰³ ראשי שרי יהודה וחוריה, וגם הסריסים¹⁰⁴ היו לשרים, אשר דבריהם נשמעים באזני המלך ויד ושם להם בדברי המלוכה. ויקראו השרים למשמרותיהם, אשר הפקדו עליהן “מצב” או “מעמד” וַיֵאָמר לשר אשר הורד מעל כנו, כי נהדף ממצבו, נהרס ממעמדו. והכהן היה לכבוד בתוך עמו, אך מלבד אלה התנשאו העשירים המַלְוִים, והמביאים בכספם אליהם את קנין העם, על יתר אחיהם¹⁰⁵. ויהיו השרים והעשירים בעיניהם שועים ונדיבים, אף כי רבים מהם עשו כל אָוֶן ונבלה ולשונם ומעלליהם וכל הליכותיהם סרי טעם¹⁰⁶. על כן העיר הנביא את אזנם, גם את אֹזן קהל העם וילמדם לדעת להבדיל בין השוע והנבל, ובין הנדיב והכלי, כי בבצע, בחזק יד, בחנֹף, באמרי שקר, במשפט רשע ובכחש בה' ובכל דרכי האון, אשר הלכו בהם מרבית השרים, יהיה האיש לנבל ולנבזה, ורק בצדקה ובטהרה גם במחשבתו גם במעשהו יתנדב גבר¹⁰⁷. אך גם מקרב העם גם מקרב השרים, לא פסו עוד אמונים אנשי לב, אשר מקדש ה' היה משא נפשם; תורתו תורת חייהם ודברו, אשר בפי נביאיו, אור לנתיבתם. ויהיו רבים באים מקרב העם, אשר בערי יהודה, להשתחות בית ה‘¹⁰⁸ ובראותם את היכל הקדש יקראו בלב תמים: יברכך ה’ נוה צדק הר הקדש! ¹⁰⁹

הן אמנם, כי גם בקרב שלומי אמוני ישראל התגנבו גם אנשי חנֹף, אשר התקדשו במעשיהם לעיני רואים ורעה בלבבם, על כן קראו עליהם הנביאים ריב, וישימו את תפלתם ואת רוב זבחיהם תועבה, בכל זאת לא חדל המקדש מהיות לאבן חן ביד גדולי ישראל, להכין את לב העם אל המרום ואל הקדוש. ותנח הדרת קדש על עבודת הכהנים והלוים, ותהי גם רוח שמחה וגיל נסוכה עליה¹¹⁰. ויהי בעלות העם אל בית ה' וחִללו בחלילים ושמחו בכל לבם, כי בהר ה' הם באים, להראות את פני צור ישראל. ובבוא חג וקדשו את ליל בואו בזמרה ובשיר¹¹¹. אך מימי יהושפט והלאה היה משפט הכהנים לקרוא צום¹¹² על כל העם, ליום אשר יעדו לבא מעריהם אל חצרות בית ה‘, להתפלל ולזעוק אליו, כי יושיעם מיד אויביהם, אשר לטשו עיניהם אל ארצו, או כי יתן מטר על פני האדמה, או כי יסיר פגע אחר מעליהם ותקעו הכהנים בשופרות ביום ההוא¹¹³. ובהיות גדולה הרעה הנשקפה, וקרעו רבים מן הקהל את בגדיהם לרע בעיני הנביאים¹¹⁴ והחכמים¹¹⁵ מדור דור, אשר דרשו מיד עם מרעיתם להטיב את דרכו, ולא לכלות את כח לבו במִצְוַת אנשים מלֻמדה. ויען כי ביום צום נעצרו כל העם לפני ה’, קראו ליום ההוא גם עצרה¹¹⁶ ויאמר למקרא הצום: קדש צום¹¹⁷ קדש עצרה¹¹⁸ קדש קהל¹¹⁹, כי התקדש העם ביום ההוא לבא אל המקדש, אשר כל טמא לא יבא שמה, גם להעלות עולה וזבח¹²⁰. ויען כי נאסף כל העם כאיש אחד אל מקום אחד, על כן יטיפו הנביאים את דבריהם באזני הקהל הגדול¹²¹, והשופטים והזקנים ישבו לשפוט את העם ביום ההוא¹²². ודברי ישעיהו הנביא היה בימיו אל קהל שומעיו, לשום את יום הצום ליום רצון, ליום עשות חסד, צדקה ומשפט ולא ליום ענות אדם נפשו בו¹²³. וגם בכל עת היה בית האלהים לבית מועד לכל העם וראשיו ושריו, על כן היה משפט השרים בימי מלכי יהודה האחרונים¹²⁴, לכונן או ליחד להם, בחצרות בית ה' חדר גדול ורחב ידים, אשר יאמר לו “לשכה”¹²⁵ לשבת בו ולעשות את מלאכת המלך או מלאכת העם. וקרוב הוא מאד, כי את הלשכות, אשר הכין חזקיהו להביא שמה “את התרומה והמעשר והקדשים”¹²⁶, אותן החליטו השרים לנפשם, וישליכו משם את המעשר והתרומה¹²⁷ או כי מֵחֲשוך העם את ידיהם בימי המלכים האחרונים מתת את מְנָיות הכהנים והלוים, היו הלשכות רֵקות, על כן מצאו השרים את לבבם לפרוש את ידם עליהן. ותהי שָם לשכה אחת, אשר היתה מקום מועד לכל השרים, על כן קראו לה “לשכת השרים” ועל ידה היתה לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים ולשכת מעשיהו בן שַׁלום שומר הסף קרובה לה¹²⁸, ובחצר העליון פתח שער החדש אשר לבית ה' היתה לשכת השר גמריהו בן שפן סופר המלך¹²⁹. וגם זולת אלה היו לשכות בחצר בית ה', אשר נאחזו בהם אנשים יחידים מן השרים לעבודת חול¹³⁰. וירע בעיני הנביאים מעשה השרים, אשר ערבו את לבם לתת את ספם את סף בית אלהיהם ואת מזוזתם אצל מזוזתו¹³¹.

ובבית ה' נוסף על הכהן הגדול גם “כהן המשנה”¹³² ויהי למן הימים ההם לחק בישראל להפקיד משנה לכהן גדול, אשר קראו לו “סגן הכהנים”¹³³. וירם קרן בני אהרן בדורות ההם, ויהיו בהם שרים, אשר קראו להם “שרי כהנים”¹³⁴. ויהיו כהנים ולוים, אשר שמרו את משמרת הבית, להם יאָמר שומרי הסף¹³⁵. ועושי מלאכה אנשי תמיד חרשים חוצבים וגודרים היו מופקדים לחזק את בדק בית ה‘, ונתנו להם הסוכנים את כסף הקדשים, לקנות את כל מחסורי הבית ולא יֵחשבו עמהם, כי יצא להם שֵׁם גדול באמונתם¹³⁶, ואנשים מן הלוים מנצחים על המלאכה¹³⁷. ויגדל כבוד עבודת בית ה’ בארץ יהודה כמעט כל הימים, זולתי ימי מנשה ואמון. ומלבד העולות והזבחים אשר הקריב העם, רבו גם מגישי מנחה ונסך¹³⁸ ומעלי לבונה¹³⁹ בית ה‘. ויהי למשל לשפע ולרויה “מלא כמזרק כזויות מזבח”¹⁴⁰ והמנחה והלבונה היו למשל לדבר, אשר ירצה לפני ה’¹⁴¹. ומכל הזבחים נבחר בעיני אנשי האלהים קרבן התודה¹⁴² על היותו מליץ להמון לב, המכיר את חסדי ה' אליו. ויהי פתגם “מביאי תודה בית ה'”: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"¹⁴³. ותהי התודה למקור שיר למשוררי הקדש ושירת ההלל גם היא, אשר שרו אותה הלוים במועד עשות הפסח וכל בית ישראל בליל הֵאָכלוֹ¹⁴⁴, היה למימי חזקיהו למופת לשירי קדש, אשר הוסיפו המשוררים לעשות כמתכֻנתם¹⁴⁵.

ויהיו בתים רבים ביהודה ובירושלם, אשר התורה והמצוה משֻמרות שם לכל חֻקתן ולכל משפטן¹⁴⁶. וקרוב הוא, כי היה מקום מועד על יד הר בית ה‘, אשר שם נועדו יראי אלהים לקחת תורה מפי כהן ונביא¹⁴⁷ כי הנביאים, אשר לא היה שלום להם גם מבית, בהתגנב אל תוכם מתי און הלובשים “אדרת שער למען כחש”¹⁴⁸ לחבל את מעשיהם לא הפילו דבר ממחשבותיהם, ויוסיפו כל ימיהם אמץ לתת לחן ולכבוד את התורה ואת המצוה בעיני כל קהל ישראל ויקראו לה: "תורת ה’ צבאוֹת¹⁴⁹ אמרת קדוש ישראל"¹⁵⁰ וידברו באזניהם כל היום, כי רק בגלל עזבם את תורת ה'¹⁵¹ תמצאנה אותם כל הרעות. וכְיַסֵר הנביאים את הגוי כלו להחזיק בתורה וללכת בה, כן דברו המשוררים ויתר סופרי הקדש בשיריהם הזכים והנעלים, ובמשליהם הנכוחים והנמרצים השכם ודבר על כל לב בישראל, לדעת, כי התורה היא מקור האור ואוצר החיים לכל נפשׁ, אשר בלכתה בה לא יצר צעדה.

תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ¹⁵²

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי¹⁵³

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר¹⁵⁴

ולאור התורה הזאת האירו הנביאים ואנשי האלהים את עיני העם, להביט נפלאות גם בשמים ובארץ¹⁵⁵, ויקראו בשם לכוכבי השמים וכסיליהם¹⁵⁶ הלל בן שחר¹⁵⁷ כימה וכסיל¹⁵⁸, וידברו חכמי העם על מעדנות כימה ומושכות כסיל על המַזָרוֹת ועל עַיִשׁ ובניה, על חקות השמים ועל משטרם בארץ¹⁵⁹. ותחשב להם דעת זאת כחכמת אלהים אשר בה יראה גדלו וידו החזקה¹⁶⁰. וכאשר נודעו חקות השמים ותקופותיהם בקרב העם, החלו לחלק את היום לשעות ולרגעים ויכוננו בימי אחז במרום גגות העיר, אבן שעות עגולה, אשר תָוִים על קציה מסביב לאותות לשעות ולרגעים. ומסמר ארוך נצב לה בתָוֶך וכנטות השמש כן ינטה צל המסמר והורה על השעה, אשר הגיעה, ויקראו לַתָּוִים “מעלות” ולכל התכונה הזאת “מעלות אחז”¹⁶¹.

אך הדברים, אשר היתה להם שארית עד דור אחרון, הם דברי הנביאים, אשר לא חדלו מישראל גם אחרי האסף ישעיהו בן אמוץ וחבריו, אל עמיהם. הם המה האירו גם את מחשכי ימי מנשה¹⁶². אולם “דברי החוזים המדברים אליו בשם ה' אלהי ישראל” אבדו ביום אבוד ספר דברי מלכי ישראל, אשר עליו היו כתובים¹⁶³, וישתמר רק ספר נביא אחד, אשר נבא בימים ההם הלא הוא “ספר חזון נחום האלקושי”, אשר על דבר מנשה לא דבר מאומה, וכל דברי ספרו אינם בלתי “משא נינוה”¹⁶⁴ וידמה הנביא הזה בדברו כאש ובשלהבת קנאתו לעמו, למיכה המורשתי¹⁶⁵. ויערוך את חסדי ה' לעמו וליראיו¹⁶⁶ ואת עֻזו ואפו על אויביו¹⁶⁷ עושקי נחלת עמו ונוגשיהם מערכה לקראת מערכה, ויקש דברו מאד בהמטירו זקים וחצים על ראש אשור, ותֵּרךְ לשונו בהטיפו תנחומים לעמו¹⁶⁸ וככל אשר שָׂם נחום האלקושי את פניו החוצה בממלכה האדירה להנבא שבר גדול וכליון חרוץ על מלכות הבליעל¹⁶⁹ עיר הדמים המלאה כחש פרק¹⁷⁰ מעון אריות ומרעה כפירים הממלאים חוריהם טרף וטרפה¹⁷¹, כן הרבה הנביא צפניה בן כושי בן גדליה, לשית עיניו בראשית ימי יאשיהו¹⁷² אל תוך עמו וממלכתו, ויהי חזק ונמרץ דברו, אשר דבר על השרים והעם¹⁷³, אשר שובבו מאד מיום עלות מנשה על הכסא, עד הימים, אשר חזקו ידי יאשיה לרפוא את משובתם. וחזיונו אשר חזה להם, מלא קדרות ומוראים גדולים¹⁷⁴. וירגז על העם, אשר טחו עיניו מראות את החליפות הגדולות, אשר חלפו בימים ההם על ממלכות רבות, כי ספו תמו ואינן. גוים עתיקים כמצרים רפו מזוקן, ועמים אדירים, אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, כאשור, מטו לנפול, וישראל לא התבונן ולא לקח מוסר¹⁷⁵. וינבא גם על העמים הקרובים פלשת עמון ומואב¹⁷⁶, כי קרוב יום אידם, וגם על הממלכות הרחוקות על כוש¹⁷⁷, ועל כֻלן, על אשור¹⁷⁸, אשר הרבה את פצעי עמו מאד, וכי עוד נכוֹן יום משפט לכל גויי הארץ באחרית הימים, אשר יצרוף אותם ה' כבור¹⁷⁹, בטרם הפכו לב אחר לכל שוכני ארץ, לדעת את ה' וליראה אותו ולעשות את הטוב והישר¹⁸⁰. ועל עמו חזה, כי יושיעהו ה' מחוץ, בהרחיקו ממנו את אויביו¹⁸¹ ומבית בשוב נפוצותיו אליו מארבע כנפות הארץ¹⁸², ובסור מקרבו את השרים עליזי הגאוה הנלוזים והנפתלים בכל מחשבותיהם מַאֲוַייהֶם ומעשיהם, אשר היו למוקש לישראל מעודם¹⁸³ ולא יהיו עוד עיני העם אל הבצע, כי תֻּמתם ונקיון כפיהם, יהיו עשרם ושמחת גילם, ועָוֶל וכזב ולשון תרמית לא ימצא עוד בקרבם¹⁸⁴ וה' לבדו יהיה מבטחם ומעוזם¹⁸⁵ והיה רק ששון ושמחה מנת חלקם ופחד לא ידעו עוד¹⁸⁶.

ולעֻמת שני הנביאים נחום האלקשי וצפניה בן כושי, אשר האחד נִבָּא על עם נכרי והאחד חזה על יהודה וירושלם בימי מנשה אמון וראשית ימי יאשיהו, קמו עוד שני נביאים בימי יאשיהו ובימי יהויקים, אשר האחד נשׂא את משלו גם הוא על גוי רחוק, אשר בא ויעל כשואה לעשוק נחלת עמו, והאחד הרבה חזון בקרב ישראל, וידבר גם על העמים מרחוק ומקרוב, ושמותם: חבקוק הנביא וירמיה בן חלקיהו. וישא חבקוק את מדברותיו על גדודי הכשדים, אשר החלו לבא בגבול ישראל בשנה הרביעית ליהויקים. ותהי רוחו בקרבו שלהבת ודברו בפיו רשפי אש ומערכי חזיונותיו נאדרים ונערצים מאד, ותדמה הדמות אשר ערך חבקוק אל המון גדודי הכשדים בעזוז נוראותיה, אל הדמות אשר ערך, יואל בן פתואל אל משק הארבה והילק והחסיל אשר עלו לשחת את הארץ¹⁸⁷. ויעבר בחזון את דמות הכשדים חיל בבל הגוי המר והנמהר בכל הַוַת נפשו הרחבה כשאוֹל ואת כל האימה, אשר הגה כל איש בבוא אויב זה, אשר חרב מלאה דמים ומשמרת הבלי שוא היו לאחדים בידו¹⁸⁸. ותֵּרָא וַתִּשָמע כל נהמת רוחו וסערת לבו הסוערת כים, בהקבילו את צדקות ה' ואת חסדיו, אשר אין להם קץ וגבול, אל הרעות אשר השיגו את עמו ואת כל העמים מידי הכשדים בימיו¹⁸⁹. ויהי מדי התרגש רוחו למראה העָול, ויעזוב עליו שיחו, ויבטא במר רוחו הכביר, דברים נמרצים, על תת ה' לשבט הרשע לנוח על גורל הצדיקים¹⁹⁰. ויחלט כי מראה העושק הזה, אשר יעשוק גוי אכזרי עמים צדיקים וטובים ממנו מאין משפט, כי אם בחוזק יד, הוא הפורע מוסר כל גוי ואדם בארץ¹⁹¹. אך בכל מרת נפשו האמין בכל לבו, כי בכל הרעות העוברות על ישראל, לא יתום ולא ימות, בהיותו עם אלהי עולם, והכשדים הקמים עליו לרעה, רק מטה זעם הם ביד ה', ליסר אותו ואת העמים על משובתם¹⁹². וישם את לבו להנחיל לקהל שומעיו, את האמונה, אשר יחיה בה כל איש צדיק בישראל, כי בֹא יבא הקץ לכל עָול לכל רשע ולכל כסל, ואף כי יתמהמה בא יבא בעתו ולא יכזב ולא יאחר¹⁹³. ומתוך כל המורא הגדול, אשר שִוה חבקוק על הכשדים, הטיב לראות את אחרית הגוי הנורא הזה, כי כעבור סופה, יעבור הוא ושאונו והמונו מן הארץ ומקומו לא יכירנו עוד והיה כלא היה; כי לא יארכו ימים ונוקש בפעל כפיו ובחמס ידיו, כי החמס העשק והדמים אבדון ומות הם לבעליהם.

כִּי-אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל יֶתֶר עַמִּים

מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יוֹשְבֵי בָהּ¹⁹⁴

ויהי המשא אשר חזה חבקוק הנביא, מחאה עזה וגדולה מאד לתרבות עריצי גויי הקדם, וכמלאך שלוח בשם תורת אלהי ישראל, שם לקלון את כבוד גבורתם, אשר אליו נשאו נפשם ואשר למענו השמו גוים וממלכות¹⁹⁵. ואת החמס השלל והבזה הרבה, אשר נחשבה בעיני עריצי כל הגוים למיטב כל הטוֹבות, הכיר הנביא ברוח קדשו, כי מקור כל הרעה היא ופח ומוקש-מָוֶת היא לבעליה¹⁹⁶ והארצות הרבות מאד, אשר יכבוש עָם לא לרוָחה תהיינה לו, כי אם למפגע ולמעמסה¹⁹⁷. על כן ראתה עין הנביא את האורה הגדולה מאפל ומחשך. ומחשכי הארץ, אשר מלאו חמס ושוד בימים הרעים ההם, לא שמו מאפל על עיני חבקוק, וירא את הנכונה, כי כל מאמצי כח הגוים האדירים בימי הקדם, אשר נלחמו מלחמת איתנים, לקרוע איש איש אליו את שבט ממלכות תבל, יתם להבל ולבהלה, ועצת ה' להשכיל ולהיטיב את כל משפחות האדמה, היא תקום.

וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי-רִיק יִעָפוּ.

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת-כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם¹⁹⁸

ומלבד אשר היה חבקוק צופה אמן עומד על משמרתו, ונצב על המצור ומצפה לראות מה ידבר בו ה‘¹⁹⁹, היה חלקו גם בין משוררי הקדש. וישר ויתפלל “על שגיונות”²⁰⁰ תפלה רוממה עד מאד, כי בימי הרגז יזכור ה’ את רחמיו, וכי יחיה את עמו את פֹעל כפיו ויגדל את שמו²⁰¹, וכי יציל את עמו מאויב²⁰² ואת ארצו מרזון ומשכלת²⁰³. ולמען חזק את לבו, ואת לב עמו, לבלתי התיאש ביום צרה, העביר על פניו את הגדולות ואת הנוראות, אשר עשה ה' לישראל מיום היותו. וַיְשַׁו את חזון מעמד הר סיני בכל הדרת קדשו ככל אשר שִוו אותו כל משוררי הקדש מימי משה איש האלהים והלאה²⁰⁴. ואת מעבר בני ישראל את ים סוף ואת הירדן²⁰⁵, ואת כל הנפלאות, אשר הפליא ה' לעמו ביום הלחם באויביהם למימי כושן²⁰⁶ רשעתים הנלחם לראשונה בישראל על אדמתם ועד עורב וזאב וצלמנע נסיכי מדין²⁰⁷ אשר פשטו עליו ויאבדו מן הארץ, עד סנחריב מלך אשור, אשר אמר לרשת בגאותו את נחלת אלהים ותהי אחריתו להכרית²⁰⁸. ויכל את תפלתו בששון ובגאון עז לב בוטח באלהיו²⁰⁹ כי כל הרעות כצל תחלופנה וצדקת ה' לבדה, היא העומדת לעולמי עולמים²¹⁰.

וירמיהו הנביא האיש העומד לנס עולם, בלבבו הטהור כעצם השמים ובאהבתו לעמו, אשר אפס לה קץ וגבול, הוא האיש הגדול והדגול, אשר פעלו נראה על דברי ישראל משנת השלש עשרה ליאשיהו עד ימים רבים אחרי גלות הארץ; כי בכל הימים הרבים ההם לא נחר גרונו ולא נחבא קולו מקרוא אל עמו ואל מלכו, לבלתי הבא עליהם את הרעה ברוע מעלליהם. האיש המרומם הזה, היה מן הכהנים²¹¹ וקרוב הוא כי מבני איתמר היה²¹². שֵם אביו חלקיהו ושֵׁם עיר מולדתו ענתות²¹³ על כן קראו לו “ירמיהו הענתותי”²¹⁴. וגם שֵם דודו אחי אביו שלום ושֵם בן דודו זה חנמאל, נשמר עוד בספר²¹⁵. אך בלעדי הזכרונות המעטים האלה, לא נודע דבר על דבר משפּחת ירמיהו. וקרוב הדבר מאד, כי לא נשא הנביא הזה אשה ולא הוליד בנים²¹⁶. ותהי שנת השלש עשרה ליאשיהו שנת ראשית נבואתו²¹⁷, והוא עודנו רך בשנים מאד בעת ההיא ולבו לא בטח עוד בכח פיהו²¹⁸. אך רוּח ה' אזרה אותו חיל ותחזקהו ותשַוהו “לעמוד ברזל ולחומת נחשת”²¹⁹ ותתנהו “בחון” בעמו לדעת ולבחון את דרכם²²⁰ וַתאר את עיניו ויעמק לראות את הנכונה. ויכר עוד בימי יאשיהו²²¹ בימים אשר שמר העם ללכת בתורת משה, כי כל המשמרת הזאת רק מראה עינים היא, ולא יותר²²² וככל אשר הוסיף העם לשחת את דרכוֹ אחרי מות המלך יאשיהו, כן הוסיף הנביא להרים את קולו ולהוכיח את דרכם על פניהם בתוכחות מפיקות תחנוני נכָאים וגערת עוז, רחמי אב ונפש מרה, שעשועי נחם ולב נואש. ויהי המעט ממנו, כי הקים לו בדבר ה' אשר בפיו מקרב העם, אנשי ריב שומרי צלעו²²³ ואנשי שלומו נהפכו לו לאויבים מבקשי נפשו, כי גם אֶחיו ובית אביו בגדו בו, וַיִוָספו גם הם על שונאיו, על יתר הכהנים אחיהם, וישיתו לו מוקשים בחלקת פיהם²²⁴. ואנשי עיר מולדתו, לא בושו להתנקש בנפשו ולהזהירו בפה מלא “לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו”²²⁵. ויהיו כל ימי איש האלהים כעס ומכאובים²²⁶, ויחסר נפשו מטובה וימנע רגליו מבית משתה²²⁷ מסוד משחקים וישב בדד²²⁸ ויהי בעיניו “איש ריב, איש מדון לכל הארץ”²²⁹. ותהי רק זאת נחמתו בעניו, אם מצאה ידו להטות נפש אחת מישראל אל הדרך הטובה, ויעמוד כסלע בלבב יַמִים ולא נטה מדרכו כמלא שערה אחת, ותהי כל מגמת פניו לרומם העם אליו ולא לרדת אליהם²³⁰. ודבר ה' היה לו לששון ולשמחת לבב ושלומים על כל הבוז והמכאוב, אשר שבע מיד בני עמו²³¹. וישם את כל לבו, להביע את רוחו אל קהל ישראל, להמריץ את דבריו באותות²³² כמשפט הנביאים הקדמוֹנים, ולשַׁוֹת אותם במראות²³³ כמשפט הנביאים האחרונים, אולם גם המראות והאותות נחשבו לו כמליצים נאמנים לדעותיו ולדבריו רק בינו ובין בני דורו. אך למען שים שארית לתוכחותיו לעם נולד, הציקתהו רוח ה' אשר בקרבו, להעלות את כל דבריו על ספר²³⁴. ויהי בשנה הרביעית ליהויקים²³⁵ וישת את ידו עם ברוך בן נריה בן מחסיה²³⁶ מאחת משפחות השרים²³⁷, ויהי ברוך לירמיהו לסופר²³⁸. ותקצר נפש ברוך ויצר לו מאד מפני יהויקים האורב לנביאים, וישקיטהו ירמיהו בדבר ה' וינח לו מרגזו²³⁹. ויכתוב ברוך מפיו את כל הדברים, אשר דבר מראשית הנבאו מימי יאשיהו על ישראל ועל כל הגוים²⁴⁰. ובשנה הרביעית לצדקיהו, כתה ירמיה על ספר גם את כל הרעה, אשר תבא אל בבל²⁴¹.

ותהי ראשית דעת ירמיהו הנביא, כי ה' הוא מקור חיים לכל הבוטחים בו²⁴² המחזיקים בו, ורוחו היא המחדשת אותם לבקרים, המחלפת את כחם לרגעים, אשר לא תתן למות את נפש העם השואף אותה, וככל אשר ירחק האדם מן המקור הזה, כן יבול וכן ידוף, והיה כלא היה, כי אין לו עוד נשמת חיים אשר תחיהו וכח אשר יסעדהו²⁴³. וכל מבטח וכל משא נפש מבלעדי ה' יחשב לבאר נשברת, אשר לא תכיל את המים, לארץ מלחה, אשר תלאה להקשות את העץ אשר עליה; על כן אל יבטח האדם בחיל אשר עשה לו לא במשפט, ולא על פי הטוב בעיני ה‘, כי עד מהרה יעזבהו²⁴⁴. ויען כי ה’ הוא הַמְעָרֶה רוח חיי עולם על העם הדבק בו, על כן יהיה דבר ה' לבדו למקור כל חכמה ודעת²⁴⁵, והדעת אותו לתהלה האחת העומדת לאדם בחיים והנבחרת מעושר מחכמה ומגבורה²⁴⁶. ועצם הדעת הזאת לא פרי מחשבה היא, כי אם המעשה הטוב חסד, משפט וצדקה ודין עני ואביון²⁴⁷.

וירא ירמיהו את יד ה' הגדולה והחזקה בכל מראות היקום, ויהי לו כל יציר לעד נאמן על יוצרו, כי בכחו הוא עושה כל²⁴⁸ ובכחו הוא שם חק וגבול לכל²⁴⁹. וככל אשר נחשב לו לחטאת ולאולת להאמין על עצבי הגוים, כי ייטיבו או ירעו, כן נחשב לו לעון פלילי לחשוב, כי יעשה היקום דבר בכחו בלי פקֻדת ה', כי כל צבא השמים והארץ יציר דומם הוא ביד עושהו²⁵⁰.

הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים

וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִיבִים

הֲלֹא אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ

כִּי אַתָּה עָשׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה²⁵¹.

הוא אלהי מקרוב והוא אלהי מרחוק²⁵² הוא חופש חדרי בטן ובוחן כליות ולב אנוש²⁵³ ואת השמים ואת הארץ הוא מלא²⁵⁴ וכבודו ויראתו מלאה כל הארץ²⁵⁵ וגם העמים בעבדם את שקוציהם ואת גלוליהם תשאף רוחם בקרבם לדעת את ה' אל אמן, אך טחה עינם מראות את הנכוחה ואת הישרה על כן יתעו ויאבדו בתהו לא דרך. ויען כי לה' לבדו העצמה והיכולת והתושיה הורה ירמיהו, כי חטא גדול מאד יחטא “הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו”²⁵⁶, או האיש אשר יֵחַת מאותות השמים²⁵⁷ “כי לא ירעו וגם היטב אין אותם”²⁵⁸. ועל כן נתן לצחוק וללעג את האדם, אשר גם הוא חומר ביד ה‘²⁵⁹, בעשותו לו אלהים על פי רוחו, על פי טעמו²⁶⁰. ואף האיש אשר יבטח בעבודתו, אשר יעבוד ה’ בזבחים ועולות ואת דרך ה' לא ישמור לעשות את הטובה ואת הישרה, ישגה הרבה מאד²⁶¹, כי ה' לבדו עֹז ומעוז הוא²⁶² והוא עושה חסד ומשפט וצדקה ובהם הוא חפץ²⁶³, ועל כן באלה תתרצה אליו הנפש הדורשת אותו.

וה' אל צדיק לא יעשה עול ולא יביא על האדם את הרעה, כי אם האדם ברוע מעלליו יביאה עליו²⁶⁴, כי את פרי כפיו יאכל²⁶⁵ מיד אל גמולות, אשר עיניו פקוחות לתת לאיש כפעלו²⁶⁶. אולם ברחמי ה' אשר גברו מאד, ישים לגוי ואדם מועד לשוב מחטאתם ולא יפקוד עליהם את עונם עד בא עת פקֻדתם²⁶⁷ אשר יעד להם והם טרם ישובו מדרכם הרעה. כי בהטיב הגוי או האדם את דרכו ושב ה' מחרון אפו²⁶⁸ ונחם על הרעה²⁶⁹.

אולם אם לא ישוב גוי מחטאותיו, יש אשר יחרוץ עליו ה' כליון²⁷⁰ וישראל כי ירבה לחטוא ועברה כוס החמה על הדור החוטא²⁷¹, אך כלה לא יכלה את העם הזה עד תּמו מעל פני האדמה כל ימי עולם²⁷². כי אהבת עולם אהב ה' את ישראל²⁷³, וברית עולם לו עמו²⁷⁴, כי “קדש ישראל לה' ראשית תבואתו”²⁷⁵, “כלו זרע אמת”²⁷⁶ “זית רענן יפה פרי תאר”²⁷⁷, ה' לו לאב²⁷⁸ והוא לו לבן²⁷⁹ כבודו שוכן בקרבו ושמו נקרא עליו²⁸⁰ וכאהבת ה' את הגוי הזה, כן יאהב את ארצו ואת בית ממלכתו בת ציון הנָוָה והמענגה²⁸¹ וירושלים והר הבית כסא ה' המה²⁸² “נוה צדק הר הקדש”²⁸³. וברית ה' עם בית דוד לא תופר לעולם, ומטהו עוד יפרח לצמח צדקה, אשר לא יחדל לתת פריו, גם אחרי אשר נבל למראה עין²⁸⁴. כי בכל החטאת אשר חטא ישראל יזכור לו ה' ראשית דרכו, כי הוא הגוי האחד, אשר דבק בו לאהבה אותו ולהחזיק בעבודתו בכל מאמצי כחו, ושמו היה לו לכל חלקו בחיים²⁸⁵ על כן יהיה הגוי הזה לשבט נחלתו לעולמי עד²⁸⁶. והגוי הזה לא יכחד ולא ישמד מלפני ה‘, כי הצרה אשר תבוא עליו, היא תצרפהו ותמרקהוּ, וממנה יִוָשֵׁעַ²⁸⁷; כי בצר לו ישוב אל ה’ ודרש אותו בכל לבבו ונעתר לו אלהי אבותיו ברחמים גדולים²⁸⁸, והשיבהו אל גבולו אשר נתן, ואשר יעד לו למן עולם ועד עולם²⁸⁹. וגדלה מאד הישועה, אשר יִוָשַׁע ישראל באחרית הימים, עד כי תשכח מפניה גם הישועה הגדולה, אשר הפליא ה' לעמו, בהוציאו אותו ממצרים²⁹⁰. ונתן ה' לבני ישראל לב אחד ליראה אותו ולדעת אותו²⁹¹ וידעו אותו כלם למקטנם ועד גדולם²⁹² וטהרו מכל עונם²⁹³. ותורת ה' תהיה כתובה על לוח לבם ורוחה יצוקה בקרבם²⁹⁴ ונפקחו עיני כל הגוים לדעת, כי ה' אלהי ישראל אל אמת והשליכו את שקוציהם²⁹⁵ ונקוו לשם ה' לירושלם וקראו לה כסא ה', וגדל כבודה בעיני העמים ככבוד ארון הברית ולא יוסיף עוד כל בשר לעשות הרע בעיני אלהים עוד כל ימי עולם²⁹⁶.

אלה הן קצות דרכי רוח הנביא הקדוש והטהור הזה אשר לפניו לא היה איש עוד כמוהו, אשר נשא מכאובים מיד בני עמו, על לא דבר, בלתי אם על דרשו את שלומם ואת טובתם באמת ובתמים בכל לבו ובכל נפשו ותהי לשונו לְהֵד לכל פעמי לבו, ולמליץ נאמן לכל הליכות רוחו המתרגשת בו ולכל חליפותיה. והיה מדי שֻמו נגד בני עמו, את הרעה הנשקפת להם מצפון, והיו דבריו אמרי נואש והֶמְיַת רוח נשברה, ומדי נשאו עיניו אל ישראל ואל טובו באחרית הימים, ומלאה רוחו חן וחסד רוךְ עולמים וחמדת שעשועים. אפס כי גם בשמחת לבו, לא נתן קול עוֹז כישעיהו בן אמוץ. ויהי גם אז קולו, קול בכי ותחנונים, שפל קול המון נפש דומיה, הזוכרת גם בימי הטובה את עניה ואת עמלה מקדם, למען הודות לה' בְּעַנְוַת תום וצדק, על הגדילו את חסדו למלט אותה מכל צרותיה²⁹⁷. ויהי ספר דברי ירמיהו למקור תוכחות מוסר ותנחומי נעם עד היום הזה.