רקע
שמואל טשרנוביץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

“ליהודים אין אפילו חלק קטן של אותה האידיאליות ההיסטורית שבה הצטיינו היונים. בקפיטלים הגדולים של היהודים היו יכולים זה כבר לגאול את כל ארץ כנען אפילו בגבולות של ממלכת שלמה, לבנות את ירושלים ולהקים את המקדש הגדול, מקום משכן ד'. והיהדות אינה נחפזת לעשות זאת והיא מבכרת לנדוד על פני מרחבי התבל ולהקים בכל מקום לא ירושלימים, כי אם ברדיטשיבים”.

רגע כבשתי פני בקרקע, בקראי את התוכחה הזאת, שיצאה מפיו של אחד שונאינו היותר גדולים. גדול הוא כחה של העקיצה, עקיצת העקרב, ומכאיבה היא, כשהיא נוגעת בפצע העמוק והישן, שכבר הגליד. מי מאתנו חושב על-דבר המאורע הנורא שקרה לפני אלפים שנה? אין לנו שהות ואין לנו די סבלנות לחקור במופלא ממנו ולהעמיק חשוב באותם המאורעות ההיסטוריים, שקבעו לנו צורה ונתנו לנו שם מיוחד עם נודד. ויש אשר אנו שוכחים, כי גם אנחנו היינו לפנים עם ככל העמים, עם היושב על אדמתו, ונדמה לנו, כי תמיד מימי עולם אנו הולכים ועוברים, נעים ונדים שכוני בתים-אהלים, כצוענים אלה, שאין להם שעל אדמה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. אנו שוכחים מה שהיה, ומאין תהיה לנו אותה “האידיאליות ההיסטורית”, שעוררה את העמים העתיקים לחדש את נעוריהם ולהחזיר לעצמם את עטרת המלכות? מאין יהיה לנו אותו הרגש של המולדת, של הפטריוטיות, שבה מצטיינים עמי אירופה? כגחלת עוממת על רשפי אש מתלקחת בלבנו לפעמים השאיפה לאיזו ציון של מעלה, לאיזו ארץ מעולפה בקרני-סוד, להדבקות רוחנית בממלכת העבר; אבל אין לנו אף זכר לאותן האבוקות המלהיבות, לאותם הלפידים הדולקים, המופיעים פה ושם בארצות הגלות של העמים האחרים, לפידים, המאירים להם את הדרך אל הגאולה המדינית ומפנים את המסלה אל החרות.

נתקעה החרב בלב הגדול של הגבור האחרון, בר-כוכבא – והוא נעשה לבר-כוזיבא. זהו גורלו של המנוצח! ואז באה פס-היד הנעלמה ורשמה מעל לראשנו כתובת מלאת-תוכן: על חרבך לא תחיה! הושבה החרב לנדנה ונגנזה באוצר הנצח. והגבורים האמיצים, הנהדרים, העזים, מגני ירושלים האחרונים, קפצו אל האש והושיטו ליָדים של מעלה את המפתחות האחרונים של המבצר ההרוס. ואין עוד מגנים ולוחמים – ויש אך בריונים. ואותו המשיח, שמנחם שמו, נשאהו הרוח ופיזר את ניצוצות נשמתו. וגלגוליו לא היו עוד גדודים של מתקוממים, ולא שמעונים בני גיורא ולא יוחננים מגוש חלב, כי אם דוד אלראי, אברהם אבולפיה, דוד ראוּבני ושלמה מלכו, שבתאי צבי, נתן העזתי ויתר המשיחים מסוג זה. נדעכו הכוכבים המזהירים ונשארו אך הניצוצות והזיקים הקטנים. המהבהבים ואינם מאירים.

והלב מתכוץ מכאב באמור אויב לנו את האמת הזאת. הכאב עוד יגדל, בזכרנוּ, כי אך מקרה היה שהביא אותנו למצב לזה של נודדים נצחיים, “יהודים נצחיים”, מרגיזי מנוחת העולם, שיד הכל בהם וידם בכל מקום. אך במקרה לא נעשינו ככל העמים אשר על פני האדמה, בעטיו של הרעיון הפוליטי, שעלה במוחם של הכובשים האחרונים של ארץ יהודה לנשל את העם מעל אדמתו ולהגלוּתו, לעקור את האילן משרשו, כאשר עשו מלכי אשור לעשרת שבטי ישראל. כאילו ידע והבין מראש הנשר הרומי, כי פה, במקום מולדתו של העם, לא יעצור העם כח לשאת בעול ובהיות לנגד עיניו שרידי חוּרבותיו תמצאנה עוד די גחלים לוחשות תחת ערמות מקדשו להבעיר את אש החרות בלבבו ולהקים גדודים של מכבים שרוח אבותיהם החשמונאים הולך לפניהם כעמוד אש להאיר את הדרך.

זו היתה מחשבת-תופת, העולה על כל המחשבות הנוראות שנתעוררו בלבם של שונאי ישראל בכל הדורות. לא רבי יוחנן בן זכאי נתן את המכה האחרונה לממלכת היהודים, אך אלה, שהחריבו לא את הארץ בלבד, כי אם גם את העם בתור חטיבה מדינית מיוחדת. יבנה, להפך, היתה הממלכה החדשה שהוקמה, ממלכת הגלות, המתאימה אל המצב החדש של העם. ממלכת הרוח, שאינה נזקקה לחזוקים גשמיים, למבצרים, לחיילות, למקדשים העלולים להחרב. לעם מטולטל ונודד דרושה היתה ממלכה מטולטלת שאפשר לקחתה ביד; דרוש היה ספר קטן, ספר-כיס, או מחשבה מקורית שכל כלי יוצר עליה לא יצלח. אבל המדינה והרעיון המדיני מתו לא ביום, שבו זרק טיטוס את הלהב אל שערי המקדש, אך בימים שלאחר החורבן, ביום שלבשו יהודי הארץ כלי גולה ויצאו יציאה עולמית אל העולם הגדול והרחב. אז בא שנוי ברוח העם, בשאיפותיו; לקה הרגש המדיני, נקרע החבּור האחרון בינו ובין האדמה והעם נשאר תלוי ועומד באויר ומושל בגאות הממלכה הרוחנית.

וקצרי-ראות הם אלה, בין מתוך אויבנו ובין מתוך אוהבינו, הבאים באמת-מדה אחת אלינו ואל יתר העמים שקמו לתחיה בימים האחרונים. האמינו אלפי אגדות יפות הכרוכות באולימפוס. מאות זכרונות עתיקים ומסורות, לא היו מחזירים את עטרת המלוכה לבני יון, אלמלי היו הם כמונו נעקרים משורש ונודדים במרחבי התבל, בלי ריח אדמתם, בלי דריכה על האדמה, שנרטבה בדם גבוריהם. פרומיתאוס שלהם לא היה מושיט להם: את האש הקדושה מרחוק. פה בארץ, תחת השמים היפים, למראה ההרים הענקיים, המביטים אליהם ממרומי ראשיהם מאות דורות, נזכרים אלפי מאורעות היסטוריים, נקראת מגלת העבר, – פה, בארץ זו, שבה הם נתקלים על כל צעד ושעל בזכרונות היסטוריים, יכולים היו להקים מחדש את ממלכתם. וחרבנה של הממלכה היה, איפוא, אך זמני. איזה ערך היה לכבוש יון ע“י טורקיה, אם בשלטון העצמי היוני ובכנסיה הדתית היונית ובבתי הספר היוניים ובארץ יון חי רוח היונים הקדמונים ולא נשכח אף רגע? פה בארץ, במקום מולדתם, היו המרידות דבר טבעי ומובן. אין כל אפשרות לעם לראות את אויביו מושלים בארצו, ותמיד נמצאים אנשים צעירים, נלהבים, שאינם נשמעים לזקנים ולמתונים, ומעוררים למרד. גם קנאי ירושלים, ה”בריונים", וגם בר-כוכבא וסיעתו לא היו יכולים לשים לב לחכמי ישראל, שהרכינו ראשם לפני האויב. גם בין היונים היו רוב העם וראשיו נגד השאיפות המדיניות של אלכסנדר איספילנטי ומרעיו, שהסתתרו בבסרביה והתכוננו שם למרידה. ורק כאשר עבר בשנת 1821 את הגבול ונכנס אל הארץ, במקום שישבו בני עמו, התעוררה המלחמה הפארטיזאנית והתפרצו המרידות בכל מקום, שהביאו לידי הסרת העול של הטורקים מעל ארץ יון.

ואילו היו היונים מפוזרים ומפורדים, ואילו היו צריכים לערוך תהלוכת מרד מארצות אחרות לגאול את ארצם, – לא היו עמי אירופה באים לעזרתם. והלא עובדה היא, כי ב“אידיאליות היסטורית” בלבד לא היו היונים מחזירים את ארצם ולא היו מנצחים את הטורקים, אלמלא באו לעזרתם צבאות רוסיה, צרפת ואנגליה, שחדרו אל הארץ והכריחו את טורקיה להכנע. והסימפטיה של כל העולם הנאור היתה על צדם של הלוחמים והמתקוממים, עד כי הרבה מתנדבים נמצאו להם מארצות אחרות באירופה, שנלחמו את מלחמותיהם, ובראש המורדים עמד גם המשורר האנגלי ביירון, ואז, רק אחרי ההתאמצות הזאת של אירופה, שבאה להציל את הצלב היוני, הצליח בידם להקים את הממלכה.

ומי היה קם להציל את ה“מגן-דוד” היהודי, אלמלי נשאוהו בתור סמל גדודי היהודים ההולכים לכבוש את ארץ כנען? מה עלה לנסיונו של שבתאי-צבי ללכת לירושלים? האפשר היה לקוות, כי תהלוכה כזו תוכל לעבור בשלום את כל הדרך, כאשר עבר מסע הצלב, בחסותם של כל עמי הנוצרים? האם יכולים אתם לצייר בדמיונכם תהלוכה יהודית כזו והאם אין לדעת מראש מה היה עולה בסופו של נסיון כזה, אם גם היה במציאות ואלמלא היו סדר הדורות ותנאי החיים עוקרים מלבם של היהודים כל זכר לשאיפת מלחמה, לחיי-חרב?

ובלי רגש זה ובלי שאיפות למרד אין ארצות מולדת נכבשות גם בקפיטלים הגדולים ביותר. “לא בכסף תגאלו”. הנפשות, בני העם, יכולים לשוב ולרכוש להם את ארץ מכורתם ומולדתם או בגבורה ובאמץ-יד, או בבינה ובעבודה לאטית, עבודת הכשרה לדורות, במלים אחרות: בדרך קצרה, או בדרך קצרה וארוכה. ובאותו היום שבו נעתק המרכז העברי ממקומו והאויב הגלה את העם מארצו – ננעלו השערים בפנינו ונגזר עלינו להיות לא ככל העמים במובן המדיני. וצורה אחרת ניתנה לתנועת שיבת ציון: בנים שבים לגבולם, ממלאים לאט לאט את הריקנות ההיסטורית, משרישים שוב את האילן באדמת ישראל, מפנים את הדרך בפני העתיד…

ולא המיליונים של עשירי ישראל, ההולכים לטמיון לדברים שאין להם ערך לדורות, הם ה“קפיטלים הגדולים” הגואלים את המולדת, כי אם אותם עשרות אלפי היהודים שקבעו מושבם בארץ ישראל ואותו הרגש של המולדת שנתעורר בלבבנו. אנו מתקנים את השגיאה ההיסטורית, מחזירים את כבודם של ה“בריונים” ושל “בני-כוזיבא”, מבינים את נפשם של הלוחמים האמיצים, שהקריבו את דמם על כל צעד ושעל של הארץ. גם לנו יקר כל צעד, כל שעל בארץ זו, וכבר יש לנו גבורים חדשים, המגינים על רכושנו בארץ בחום עלומים ובדם התמצית שלהם, שהרי ארצם היא, ארץ מולדתם, ששבו אליה אחרי שנות נדודים הרבה. אותו החוש המדיני, שאבדנוהו על יד חומות ירושלים, הולך ושב אלינו ובפסיכולוגיה של העם בא שנוי נמרץ: ירושלים של מעלה הולכת ויורדת לירושלים של מטה.

ואותו ה“אידיאל ההיסטורי”, שאין שונאינו רואים בנו, קם איפוא לתחיה והוא שולט כבר בקרבנו, אולי שלא מדעת. רגש המולדת הולך וחודר ללבנו, לנפשותינו, מכה שם שרשים. ארץ ישראל בלי שלטון מדיני יהודי הולכת ונעשית לנו מה שהיא ארץ יון הקטנה ותושביה מעוטי-האוכלוסין לכל היונים הפזורים והמפורדים בכל העולם. “הנודדים במרחבי התבל” שרטון העלו בים התיכון, והיו בטוחים. כי יבנה עליו אותו הכרך הגדול, שעליו חלמו טובי הגואלים והשואפים לחרות.

מתי? אל תשאלו. אין קובעים זמנים לדורות, אין קוצבים עתים לעם נצחי. אבל די הוא, אם העם הצועני חדל להיות צועני ברוח ואם בפנה חבויה בעמקי נשמתו יש כבר מקום לאותו הרגש שקוראים לו פטריוטיות ואם אחרי היותו אלם וחרש במשך שנות מאות נפתח פיו לדבר והמלה הראשונה הנמלטת מפיו היא:

מולדת!…


תרע"ד

המלצות קוראים
תגיות