רקע
שמואל טשרנוביץ
הכוכב הנעלם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אוי לו לעם שנולד בלי כוכב. אך אוי ואבוי לעם שנולד בהאיר כוכב על ראשו, והוא נדעך ברבות הימים. אז יהפך העם לאיצטגנין החוזה בכוכבים תמיד, לקנה-חזות מורכב על עיניו ואל השמים נשואות העינים החולמות, המלאות דמעות געגועים וכליון נפש אל מרחב הבריאה אשר במרום, ובין נתיבות החלב והאש, בין רבוא רבבות כוכבי תוהו, בין רבבות עולמות יבקש את עולמו הוא, העולם שנדעך, יחד עם כוכבו הנעלם.

ויש אשר אחרי רוב חפושים לבקש את ה“אין” תראה לו בתוך רקיע התכלת נקודת נוגה, ודמותה וצלמה כדמות הכוכב האובד. אז יפעם הלב ויחרד מחדוה פנימית ומצפית תקוה. אך כעבור זמן מה יחלוף גם החלום הזה, והמציאות באה ומכזיבה את כל התקוות: זה היה אור מתעה או מיטיאור הבוקע לפעמים את חלל האויר ונבלע בתהום העולם הגדול.

ותולדות היהודים – אלה תולדות הכוכב הנעלם. אסוננו הוא – ואולי אשרנו – לא מה שאין לנו כוכב, אלא מה שהיה לנו ואינו. ההיסטוריה שלנו היא תולדות בקשת הכוכב הנדעך. תמיד אנו מבקשים מה שאין לנו ומה שהיה. אלמלא ידענו את טעם החרות, לא היה צערנו גדול כל כך למראה החרות הנתונה לכל עם ועם, אבל אנחנו הלא נולדנו בכתונת של בן מלך וכתונת פסים זו היתה לנו למכשול. אלמלא קרעו בני יעקב את כתונת הפסים אשר ליוסף, לפני שלחם אותו להיות עבד במצרים, מי יודע אם היה עלול השבוי לשכוח את אשר היה ולמשול במנוחה בארץ נכריה.

ואנחנו רדפנו אחרי הכוכב, תמיד רדפנו. לא חיינו בהוה, כי אם בתוך העבר. הכוכב היה נגד עיני רוחנו. חוזים היינו, בעלי חלומות. הכוכבים השתחוינו, אל השמים השקפנו ואת הכוכב בקשנו, ויש אשר הבהיק לרגע נוגה, ברק או שלהבת, או נקודה קטנה מאירה, ואנחנו אמרנו: הנה הכוכב! – והכוכב לא נמצא. ובכל זאת לא חדלו החפושים והבדיקות ונגהו הוא תמיד נגד עיננו, כאלו זה עתה נעלם.

מי יוכל כמונו להבין את נועם החיים של עם חפשי יושב בארצו, אנחנו, אשר כל מלה וכל אות של כתבי הקודש, אשר כל דף ודף של ההיסטוריה שלנו מלאים זיו ונוגה, הוד והדר, ציורים של חיים שאננים וּשלמים, חיים טובים ומאושרים של עם שיש לו עבר והוה? מי יוכל כמונו, עם הגעגועים, לחוש את האושר הצפון בחיי ממלכה-עם, ממלכה, שיש לה הכל משלה, שבני עמה דורכים על אדמתם הם, חיים חיים שלהם, מקוים תקוותיהם הם וכל אשר להם – מידיהם הוא? מי עוד כמונו, בני מלכים, בעלי כתונת פסים, חשים ומרגישים את האושר הזה?

וגדול הוא ועמוק הוא הכאב הפנימי, כשבוקע ועולה אלינו ריח שדה אשר ברכו אלהים. שמים חפשים וארץ חפשית ועם חפשי, החי בה ומתפתח כרצונו. ולא יערב לחכנו לחם הקלוקל אשר נאכל תחת יריעת אוהל הצוענים אשר לנו, אם גם תזרח לנו לרגע השמש, ומה גם אם גשם דולף ומטריד, מרטיב את היריעה ומטפטף טפין טפין על פנינו…

הוי, מה נעים ומה מתוק החופש!

* * *

ואולם בתוך המון הגעגועים הכמוסים לחירות, יש אשר יבקע כברק רעיון פלא:

מי יודע, אם לא מצאנו כבר את הכוכב, אשר אותו תבקש נפשנו? אולי הנהו בנו ובתוכנו? אולי יש בנו הממלכה היותר נפלאה על פני כל כדור הארץ?

כי הנה העמים, אשר ממלכות להם וכבדות ארץ, ציים אדירים, מחנות עצומים, חירות יש להם עד כדי שובע, מאוייהם – מוגבלים ושאיפותיהם מכווצות עד אפס. בתוך מעמקי נפשם – ריקנות איומה הבאה מתוך שביעת רצון, מתוך שובע נפרז, “וישמנו – ויבעטו”. את כוחם האדיר הם מקדישים למלחמה עם בני חורין אחרים. לדכא, לשעבד, להכניע, למשול ולשלוט. והחופש אינו בטוח לעולם ותמיד צפויה לו סכנה ציים בונה לה ממלכה להגן על עמדותיה בים, ומבצרים – להגן על עמדותיה ביבשה, אוירונים – למען הבטיח את מצבה מלמעלה – ומוקשים מתחת. ובהתנפל עליה אויב ובהכניעו אותה – נפול תפול ותקומה לא תהיה לה, כי רק את גבולות אדמתה בצרה תמיד ולא את גבולות נפשה ורוחה.

ואנחנו הננו הממלכה הנפלאה ביותר בעולם. זוהי הממלכה האגדית הבנויה באויר. שום ממלכה תקיפה לא תוכל לשים עליה מצור ולהקים נגדה סוללה. לא יוכלו הציים בים והמחנות ביבשה להבקיע אליה. אדירה היא הממלכה ורחבה ברום וברוחב ובעומק. היהדות זוהי רעיון, ואיה התותחים אשר יוכלו להרעימו? היהדות זוהי אידיאה – ואיה הם הרובים, אשר יקלעו אל האידיאה ויפגעו בה? זוהי ממלכה-עם, שאינה צפויה למקרי הזמן, ממלכה הקיימת בכל עת, לפי שלא נוצרו עדיין כלי המצור, אשר יוכלו לה.

היהדות – זוהי החרות הנצחית, זהו המעוף התמידי, הפריחה באויר, הבוקעת כל הרקיעים ופורצת כל הגבולים. היהדות אינה יודעת גבולין, העם היהודי אינו יודע את הארץ – כל העולם לו הוא, בכל מקום אשר יתקע אהלו – שם יסתדרו צבאותיו ושם ימשול בממשלת רוחו, ואם גם הוא נופל לפרקים בשביה בסביבה הזרה, אשר ישכון בה – יוציאהו רוח הדרור משביו ויחזירהו לעמו – מלכותו.

ולא לחנם גדולים ונוראים הם ענויי נפשם של האויבים הרבים, שרכש לו העם היהודי על דרכו הארוכה. הם רואים, כי כל כלי יוצר עליו לא יצלח, בכחם ובגבורתם, שבהם הם כובשים ארצות ומדינת וממלכות אדירות, לא יוכלו להכניע את העם הקטן והדל, אשר אין לו אף שעל אדמה משלו. פעם הם נגשים אליו בחילות יבשה – והנה נישאת הממלכה באויר והיא מרחפת על פני הים; פעם הם הולכים אחריה אל הים, – והיא יוצאת מעבר אחר יבשה מן המים אל היבשה. וקריעת ים סוף בצאתנו ממצרים היא בנין אב לדורות.

זוהי ממלכת הפלאים על פני הארץ…

– – –

ויש בני ממלכה המרחיקים ללכת:

“לא מקרה הוא שחרבה ירושלים ושמקום המקדש ניתן למרמס. זהו צורך היסטורי, זהו גורם לגדול היהדות, זוהי המדרגה הנחוצה בתוך חיי העם הזה”. “לא לבכות על חורבן ירושלים צריכים היהודים, לא לזרוק אפר על ראשם, אך להרים את ראשם בגאון ולהביט בעיני מנוחה לפנים. אמנם, התוגה מובנה, אך האם נקל להשיג דבר בלי ענויים? העינויים – זהו האות של הגודל, זוהי התלישה ממה שכבר נקבע ועומד. ואחת משתי אלה: או הענויים – והעם היהודי הוא עם נבחר, או ספוק – מנוחת גועל ומות”.

האמנם כן הוא?

וירא אני, שזהו קול היצר, קול החלש, המצדיק את הדין על עצמו, קול המת, שאינו רוצה לקום לתחיה. החי-המת שואף לתחיה. כתונת הפסים תלויה וצריכה להיות תלויה נגד עינינו בכל עת.

אמנם, יש אשר יתגנב רעיון אל הלב: מה היה אלמלי היינו בשעה זו בני ממלכה קטנה כבולגריה או כיון, המחוה קידה כלפי ממשלות תקיפות, בני ממלכה התלויה בנס ומפחדת תמיד מפני האויב, שיחדור אל שעריה? האם היינו יכולים אז להשמיע את הקול הכובש עולמות, לתפוס את המקום בעולם הגדול, כבימינו אלה, בשעה שהננו ממלכה-עם?

ואולם ארור יהיה היום, שבו נחדל לבקש את הכוכב ונוריד עינינו לארץ. אם יפים היו ענויינו, – היה יפים בחלומות הגדולים שחלמנו, בתקוות הגדולות שהיו לנו לשוב ולמצוא את הכוכב האבוד, לשוב ולבנות את ירושלים שלנו. בכח התקוה לחרות, בכח השאיפה לחרות הלכנו בכל הדרך הארוכה, ובכחה נעבור הלאה ונקרע לא פעם את יַמֵּי הסוף ונשאיר את אויבינו מאחרינו.

אולי זוהי סתירה, אולי זוהי התרוצצות הרגשות: רגש הדבקות בעבר, במה שהיה בכוכב האבוד, דמעה על חורבן המקדש – ורגש הדבקות בממלכה הקיימת, בעם הממלכה, הקיים ועומד בלי ליאות ומושל בכיפה. אבל התרוצצות זו היא נחוצה. בלי הגעגועים אל כתנת הפסים יחורו שמינו וידעכו כל הכוכבים ובלי הבטחון האמיץ בממלכת עמנו לא היינו יכולים לשאת ולסבול את ענויינו הרבים. אלו ואלו הם דברי אלהים חיים.

“לבכות על חורבן המקדש”! – אולי גם לבכות, אך בכל אופן לבקש תדיר ובלי הרף את הכוכב. ולא בשמים זרים ולא בארצות זרות נמצאנו – הכוכב ימצא שם, במקום שאבד ממנו. הוא במקומו עומד, אך אורו נדעך, ותבוא השעה, שבה ישוב ויזרח במלוא זהרו על ראשנו.


תרע"ב.

המלצות קוראים
תגיות