“ליהודים אין אפילו חלק קטן של אותה האידיאליות ההיסטורית שבה הצטיינו היונים. בקפיטלים הגדולים של היהודים היו יכולים זה כבר לגאול את כל ארץ כנען אפילו בגבולות של ממלכת שלמה, לבנות את ירושלים ולהקים את המקדש הגדול, מקום משכן ד'. והיהדות אינה נחפזת לעשות זאת והיא מבכרת לנדוד על פני מרחבי התבל ולהקים בכל מקום לא ירושלימים, כי אם ברדיטשיבים”.

רגע כבשתי פני בקרקע, בקראי את התוכחה הזאת, שיצאה מפיו של אחד שונאינו היותר גדולים. גדול הוא כחה של העקיצה, עקיצת העקרב, ומכאיבה היא, כשהיא נוגעת בפצע העמוק והישן, שכבר הגליד. מי מאתנו חושב על-דבר המאורע הנורא שקרה לפני אלפים שנה? אין לנו שהות ואין לנו די סבלנות לחקור במופלא ממנו ולהעמיק חשוב באותם המאורעות ההיסטוריים, שקבעו לנו צורה ונתנו לנו שם מיוחד עם נודד. ויש אשר אנו שוכחים, כי גם אנחנו היינו לפנים עם ככל העמים, עם היושב על אדמתו, ונדמה לנו, כי תמיד מימי עולם אנו הולכים ועוברים, נעים ונדים שכוני בתים-אהלים, כצוענים אלה, שאין להם שעל אדמה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. אנו שוכחים מה שהיה, ומאין תהיה לנו אותה “האידיאליות ההיסטורית”, שעוררה את העמים העתיקים לחדש את נעוריהם ולהחזיר לעצמם את עטרת המלכות? מאין יהיה לנו אותו הרגש של המולדת, של הפטריוטיות, שבה מצטיינים עמי אירופה? כגחלת עוממת על רשפי אש מתלקחת בלבנו לפעמים השאיפה לאיזו ציון של מעלה, לאיזו ארץ מעולפה בקרני-סוד, להדבקות רוחנית בממלכת העבר; אבל אין לנו אף זכר לאותן האבוקות המלהיבות, לאותם הלפידים הדולקים, המופיעים פה ושם בארצות הגלות של העמים האחרים, לפידים, המאירים להם את הדרך אל הגאולה המדינית ומפנים את המסלה אל החרות.

נתקעה החרב בלב הגדול של הגבור האחרון, בר-כוכבא – והוא נעשה לבר-כוזיבא. זהו גורלו של המנוצח! ואז באה פס-היד הנעלמה ורשמה מעל לראשנו כתובת מלאת-תוכן: על חרבך לא תחיה! הושבה החרב לנדנה ונגנזה באוצר הנצח. והגבורים האמיצים, הנהדרים, העזים, מגני ירושלים האחרונים, קפצו אל האש והושיטו ליָדים של מעלה את המפתחות האחרונים של המבצר ההרוס. ואין עוד מגנים ולוחמים – ויש אך בריונים. ואותו המשיח, שמנחם שמו, נשאהו הרוח ופיזר את ניצוצות נשמתו. וגלגוליו לא היו עוד גדודים של מתקוממים, ולא שמעונים בני גיורא ולא יוחננים מגוש חלב, כי אם דוד אלראי, אברהם אבולפיה, דוד ראוּבני ושלמה מלכו, שבתאי צבי, נתן העזתי ויתר המשיחים מסוג זה. נדעכו הכוכבים המזהירים ונשארו אך הניצוצות והזיקים הקטנים. המהבהבים ואינם מאירים.

והלב מתכוץ מכאב באמור אויב לנו את האמת הזאת. הכאב עוד יגדל, בזכרנוּ, כי אך מקרה היה שהביא אותנו למצב לזה של נודדים נצחיים, “יהודים נצחיים”, מרגיזי מנוחת העולם, שיד הכל בהם וידם בכל מקום. אך במקרה לא נעשינו ככל העמים אשר על פני האדמה, בעטיו של הרעיון הפוליטי, שעלה במוחם של הכובשים האחרונים של ארץ יהודה לנשל את העם מעל אדמתו ולהגלוּתו, לעקור את האילן משרשו, כאשר עשו מלכי אשור לעשרת שבטי ישראל. כאילו ידע והבין מראש הנשר הרומי, כי פה, במקום מולדתו של העם, לא יעצור העם כח לשאת בעול ובהיות לנגד עיניו שרידי חוּרבותיו תמצאנה עוד די גחלים לוחשות תחת ערמות מקדשו להבעיר את אש החרות בלבבו ולהקים גדודים של מכבים שרוח אבותיהם החשמונאים הולך לפניהם כעמוד אש להאיר את הדרך.

זו היתה מחשבת-תופת, העולה על כל המחשבות הנוראות שנתעוררו בלבם של שונאי ישראל בכל הדורות. לא רבי יוחנן בן זכאי נתן את המכה האחרונה לממלכת היהודים, אך אלה, שהחריבו לא את הארץ בלבד, כי אם גם את העם בתור חטיבה מדינית מיוחדת. יבנה, להפך, היתה הממלכה החדשה שהוקמה, ממלכת הגלות, המתאימה אל המצב החדש של העם. ממלכת הרוח, שאינה נזקקה לחזוקים גשמיים, למבצרים, לחיילות, למקדשים העלולים להחרב. לעם מטולטל ונודד דרושה היתה ממלכה מטולטלת שאפשר לקחתה ביד; דרוש היה ספר קטן, ספר-כיס, או מחשבה מקורית שכל כלי יוצר עליה לא יצלח. אבל המדינה והרעיון המדיני מתו לא ביום, שבו זרק טיטוס את הלהב אל שערי המקדש, אך בימים שלאחר החורבן, ביום שלבשו יהודי הארץ כלי גולה ויצאו יציאה עולמית אל העולם הגדול והרחב. אז בא שנוי ברוח העם, בשאיפותיו; לקה הרגש המדיני, נקרע החבּור האחרון בינו ובין האדמה והעם נשאר תלוי ועומד באויר ומושל בגאות הממלכה הרוחנית.

וקצרי-ראות הם אלה, בין מתוך אויבנו ובין מתוך אוהבינו, הבאים באמת-מדה אחת אלינו ואל יתר העמים שקמו לתחיה בימים האחרונים. האמינו אלפי אגדות יפות הכרוכות באולימפוס. מאות זכרונות עתיקים ומסורות, לא היו מחזירים את עטרת המלוכה לבני יון, אלמלי היו הם כמונו נעקרים משורש ונודדים במרחבי התבל, בלי ריח אדמתם, בלי דריכה על האדמה, שנרטבה בדם גבוריהם. פרומיתאוס שלהם לא היה מושיט להם: את האש הקדושה מרחוק. פה בארץ, תחת השמים היפים, למראה ההרים הענקיים, המביטים אליהם ממרומי ראשיהם מאות דורות, נזכרים אלפי מאורעות היסטוריים, נקראת מגלת העבר, – פה, בארץ זו, שבה הם נתקלים על כל צעד ושעל בזכרונות היסטוריים, יכולים היו להקים מחדש את ממלכתם. וחרבנה של הממלכה היה, איפוא, אך זמני. איזה ערך היה לכבוש יון ע“י טורקיה, אם בשלטון העצמי היוני ובכנסיה הדתית היונית ובבתי הספר היוניים ובארץ יון חי רוח היונים הקדמונים ולא נשכח אף רגע? פה בארץ, במקום מולדתם, היו המרידות דבר טבעי ומובן. אין כל אפשרות לעם לראות את אויביו מושלים בארצו, ותמיד נמצאים אנשים צעירים, נלהבים, שאינם נשמעים לזקנים ולמתונים, ומעוררים למרד. גם קנאי ירושלים, ה”בריונים", וגם בר-כוכבא וסיעתו לא היו יכולים לשים לב לחכמי ישראל, שהרכינו ראשם לפני האויב. גם בין היונים היו רוב העם וראשיו נגד השאיפות המדיניות של אלכסנדר איספילנטי ומרעיו, שהסתתרו בבסרביה והתכוננו שם למרידה. ורק כאשר עבר בשנת 1821 את הגבול ונכנס אל הארץ, במקום שישבו בני עמו, התעוררה המלחמה הפארטיזאנית והתפרצו המרידות בכל מקום, שהביאו לידי הסרת העול של הטורקים מעל ארץ יון.

ואילו היו היונים מפוזרים ומפורדים, ואילו היו צריכים לערוך תהלוכת מרד מארצות אחרות לגאול את ארצם, – לא היו עמי אירופה באים לעזרתם. והלא עובדה היא, כי ב“אידיאליות היסטורית” בלבד לא היו היונים מחזירים את ארצם ולא היו מנצחים את הטורקים, אלמלא באו לעזרתם צבאות רוסיה, צרפת ואנגליה, שחדרו אל הארץ והכריחו את טורקיה להכנע. והסימפטיה של כל העולם הנאור היתה על צדם של הלוחמים והמתקוממים, עד כי הרבה מתנדבים נמצאו להם מארצות אחרות באירופה, שנלחמו את מלחמותיהם, ובראש המורדים עמד גם המשורר האנגלי ביירון, ואז, רק אחרי ההתאמצות הזאת של אירופה, שבאה להציל את הצלב היוני, הצליח בידם להקים את הממלכה.

ומי היה קם להציל את ה“מגן-דוד” היהודי, אלמלי נשאוהו בתור סמל גדודי היהודים ההולכים לכבוש את ארץ כנען? מה עלה לנסיונו של שבתאי-צבי ללכת לירושלים? האפשר היה לקוות, כי תהלוכה כזו תוכל לעבור בשלום את כל הדרך, כאשר עבר מסע הצלב, בחסותם של כל עמי הנוצרים? האם יכולים אתם לצייר בדמיונכם תהלוכה יהודית כזו והאם אין לדעת מראש מה היה עולה בסופו של נסיון כזה, אם גם היה במציאות ואלמלא היו סדר הדורות ותנאי החיים עוקרים מלבם של היהודים כל זכר לשאיפת מלחמה, לחיי-חרב?

ובלי רגש זה ובלי שאיפות למרד אין ארצות מולדת נכבשות גם בקפיטלים הגדולים ביותר. “לא בכסף תגאלו”. הנפשות, בני העם, יכולים לשוב ולרכוש להם את ארץ מכורתם ומולדתם או בגבורה ובאמץ-יד, או בבינה ובעבודה לאטית, עבודת הכשרה לדורות, במלים אחרות: בדרך קצרה, או בדרך קצרה וארוכה. ובאותו היום שבו נעתק המרכז העברי ממקומו והאויב הגלה את העם מארצו – ננעלו השערים בפנינו ונגזר עלינו להיות לא ככל העמים במובן המדיני. וצורה אחרת ניתנה לתנועת שיבת ציון: בנים שבים לגבולם, ממלאים לאט לאט את הריקנות ההיסטורית, משרישים שוב את האילן באדמת ישראל, מפנים את הדרך בפני העתיד…

ולא המיליונים של עשירי ישראל, ההולכים לטמיון לדברים שאין להם ערך לדורות, הם ה“קפיטלים הגדולים” הגואלים את המולדת, כי אם אותם עשרות אלפי היהודים שקבעו מושבם בארץ ישראל ואותו הרגש של המולדת שנתעורר בלבבנו. אנו מתקנים את השגיאה ההיסטורית, מחזירים את כבודם של ה“בריונים” ושל “בני-כוזיבא”, מבינים את נפשם של הלוחמים האמיצים, שהקריבו את דמם על כל צעד ושעל של הארץ. גם לנו יקר כל צעד, כל שעל בארץ זו, וכבר יש לנו גבורים חדשים, המגינים על רכושנו בארץ בחום עלומים ובדם התמצית שלהם, שהרי ארצם היא, ארץ מולדתם, ששבו אליה אחרי שנות נדודים הרבה. אותו החוש המדיני, שאבדנוהו על יד חומות ירושלים, הולך ושב אלינו ובפסיכולוגיה של העם בא שנוי נמרץ: ירושלים של מעלה הולכת ויורדת לירושלים של מטה.

ואותו ה“אידיאל ההיסטורי”, שאין שונאינו רואים בנו, קם איפוא לתחיה והוא שולט כבר בקרבנו, אולי שלא מדעת. רגש המולדת הולך וחודר ללבנו, לנפשותינו, מכה שם שרשים. ארץ ישראל בלי שלטון מדיני יהודי הולכת ונעשית לנו מה שהיא ארץ יון הקטנה ותושביה מעוטי-האוכלוסין לכל היונים הפזורים והמפורדים בכל העולם. “הנודדים במרחבי התבל” שרטון העלו בים התיכון, והיו בטוחים. כי יבנה עליו אותו הכרך הגדול, שעליו חלמו טובי הגואלים והשואפים לחרות.

מתי? אל תשאלו. אין קובעים זמנים לדורות, אין קוצבים עתים לעם נצחי. אבל די הוא, אם העם הצועני חדל להיות צועני ברוח ואם בפנה חבויה בעמקי נשמתו יש כבר מקום לאותו הרגש שקוראים לו פטריוטיות ואם אחרי היותו אלם וחרש במשך שנות מאות נפתח פיו לדבר והמלה הראשונה הנמלטת מפיו היא:

מולדת!…

תרע"ד

אוי לו לעם שנולד בלי כוכב. אך אוי ואבוי לעם שנולד בהאיר כוכב על ראשו, והוא נדעך ברבות הימים. אז יהפך העם לאיצטגנין החוזה בכוכבים תמיד, לקנה-חזות מורכב על עיניו ואל השמים נשואות העינים החולמות, המלאות דמעות געגועים וכליון נפש אל מרחב הבריאה אשר במרום, ובין נתיבות החלב והאש, בין רבוא רבבות כוכבי תוהו, בין רבבות עולמות יבקש את עולמו הוא, העולם שנדעך, יחד עם כוכבו הנעלם.

ויש אשר אחרי רוב חפושים לבקש את ה“אין” תראה לו בתוך רקיע התכלת נקודת נוגה, ודמותה וצלמה כדמות הכוכב האובד. אז יפעם הלב ויחרד מחדוה פנימית ומצפית תקוה. אך כעבור זמן מה יחלוף גם החלום הזה, והמציאות באה ומכזיבה את כל התקוות: זה היה אור מתעה או מיטיאור הבוקע לפעמים את חלל האויר ונבלע בתהום העולם הגדול.

ותולדות היהודים – אלה תולדות הכוכב הנעלם. אסוננו הוא – ואולי אשרנו – לא מה שאין לנו כוכב, אלא מה שהיה לנו ואינו. ההיסטוריה שלנו היא תולדות בקשת הכוכב הנדעך. תמיד אנו מבקשים מה שאין לנו ומה שהיה. אלמלא ידענו את טעם החרות, לא היה צערנו גדול כל כך למראה החרות הנתונה לכל עם ועם, אבל אנחנו הלא נולדנו בכתונת של בן מלך וכתונת פסים זו היתה לנו למכשול. אלמלא קרעו בני יעקב את כתונת הפסים אשר ליוסף, לפני שלחם אותו להיות עבד במצרים, מי יודע אם היה עלול השבוי לשכוח את אשר היה ולמשול במנוחה בארץ נכריה.

ואנחנו רדפנו אחרי הכוכב, תמיד רדפנו. לא חיינו בהוה, כי אם בתוך העבר. הכוכב היה נגד עיני רוחנו. חוזים היינו, בעלי חלומות. הכוכבים השתחוינו, אל השמים השקפנו ואת הכוכב בקשנו, ויש אשר הבהיק לרגע נוגה, ברק או שלהבת, או נקודה קטנה מאירה, ואנחנו אמרנו: הנה הכוכב! – והכוכב לא נמצא. ובכל זאת לא חדלו החפושים והבדיקות ונגהו הוא תמיד נגד עיננו, כאלו זה עתה נעלם.

מי יוכל כמונו להבין את נועם החיים של עם חפשי יושב בארצו, אנחנו, אשר כל מלה וכל אות של כתבי הקודש, אשר כל דף ודף של ההיסטוריה שלנו מלאים זיו ונוגה, הוד והדר, ציורים של חיים שאננים וּשלמים, חיים טובים ומאושרים של עם שיש לו עבר והוה? מי יוכל כמונו, עם הגעגועים, לחוש את האושר הצפון בחיי ממלכה-עם, ממלכה, שיש לה הכל משלה, שבני עמה דורכים על אדמתם הם, חיים חיים שלהם, מקוים תקוותיהם הם וכל אשר להם – מידיהם הוא? מי עוד כמונו, בני מלכים, בעלי כתונת פסים, חשים ומרגישים את האושר הזה?

וגדול הוא ועמוק הוא הכאב הפנימי, כשבוקע ועולה אלינו ריח שדה אשר ברכו אלהים. שמים חפשים וארץ חפשית ועם חפשי, החי בה ומתפתח כרצונו. ולא יערב לחכנו לחם הקלוקל אשר נאכל תחת יריעת אוהל הצוענים אשר לנו, אם גם תזרח לנו לרגע השמש, ומה גם אם גשם דולף ומטריד, מרטיב את היריעה ומטפטף טפין טפין על פנינו…

הוי, מה נעים ומה מתוק החופש!

* * *

ואולם בתוך המון הגעגועים הכמוסים לחירות, יש אשר יבקע כברק רעיון פלא:

מי יודע, אם לא מצאנו כבר את הכוכב, אשר אותו תבקש נפשנו? אולי הנהו בנו ובתוכנו? אולי יש בנו הממלכה היותר נפלאה על פני כל כדור הארץ?

כי הנה העמים, אשר ממלכות להם וכבדות ארץ, ציים אדירים, מחנות עצומים, חירות יש להם עד כדי שובע, מאוייהם – מוגבלים ושאיפותיהם מכווצות עד אפס. בתוך מעמקי נפשם – ריקנות איומה הבאה מתוך שביעת רצון, מתוך שובע נפרז, “וישמנו – ויבעטו”. את כוחם האדיר הם מקדישים למלחמה עם בני חורין אחרים. לדכא, לשעבד, להכניע, למשול ולשלוט. והחופש אינו בטוח לעולם ותמיד צפויה לו סכנה ציים בונה לה ממלכה להגן על עמדותיה בים, ומבצרים – להגן על עמדותיה ביבשה, אוירונים – למען הבטיח את מצבה מלמעלה – ומוקשים מתחת. ובהתנפל עליה אויב ובהכניעו אותה – נפול תפול ותקומה לא תהיה לה, כי רק את גבולות אדמתה בצרה תמיד ולא את גבולות נפשה ורוחה.

ואנחנו הננו הממלכה הנפלאה ביותר בעולם. זוהי הממלכה האגדית הבנויה באויר. שום ממלכה תקיפה לא תוכל לשים עליה מצור ולהקים נגדה סוללה. לא יוכלו הציים בים והמחנות ביבשה להבקיע אליה. אדירה היא הממלכה ורחבה ברום וברוחב ובעומק. היהדות זוהי רעיון, ואיה התותחים אשר יוכלו להרעימו? היהדות זוהי אידיאה – ואיה הם הרובים, אשר יקלעו אל האידיאה ויפגעו בה? זוהי ממלכה-עם, שאינה צפויה למקרי הזמן, ממלכה הקיימת בכל עת, לפי שלא נוצרו עדיין כלי המצור, אשר יוכלו לה.

היהדות – זוהי החרות הנצחית, זהו המעוף התמידי, הפריחה באויר, הבוקעת כל הרקיעים ופורצת כל הגבולים. היהדות אינה יודעת גבולין, העם היהודי אינו יודע את הארץ – כל העולם לו הוא, בכל מקום אשר יתקע אהלו – שם יסתדרו צבאותיו ושם ימשול בממשלת רוחו, ואם גם הוא נופל לפרקים בשביה בסביבה הזרה, אשר ישכון בה – יוציאהו רוח הדרור משביו ויחזירהו לעמו – מלכותו.

ולא לחנם גדולים ונוראים הם ענויי נפשם של האויבים הרבים, שרכש לו העם היהודי על דרכו הארוכה. הם רואים, כי כל כלי יוצר עליו לא יצלח, בכחם ובגבורתם, שבהם הם כובשים ארצות ומדינת וממלכות אדירות, לא יוכלו להכניע את העם הקטן והדל, אשר אין לו אף שעל אדמה משלו. פעם הם נגשים אליו בחילות יבשה – והנה נישאת הממלכה באויר והיא מרחפת על פני הים; פעם הם הולכים אחריה אל הים, – והיא יוצאת מעבר אחר יבשה מן המים אל היבשה. וקריעת ים סוף בצאתנו ממצרים היא בנין אב לדורות.

זוהי ממלכת הפלאים על פני הארץ…

– – –

ויש בני ממלכה המרחיקים ללכת:

“לא מקרה הוא שחרבה ירושלים ושמקום המקדש ניתן למרמס. זהו צורך היסטורי, זהו גורם לגדול היהדות, זוהי המדרגה הנחוצה בתוך חיי העם הזה”. “לא לבכות על חורבן ירושלים צריכים היהודים, לא לזרוק אפר על ראשם, אך להרים את ראשם בגאון ולהביט בעיני מנוחה לפנים. אמנם, התוגה מובנה, אך האם נקל להשיג דבר בלי ענויים? העינויים – זהו האות של הגודל, זוהי התלישה ממה שכבר נקבע ועומד. ואחת משתי אלה: או הענויים – והעם היהודי הוא עם נבחר, או ספוק – מנוחת גועל ומות”.

האמנם כן הוא?

וירא אני, שזהו קול היצר, קול החלש, המצדיק את הדין על עצמו, קול המת, שאינו רוצה לקום לתחיה. החי-המת שואף לתחיה. כתונת הפסים תלויה וצריכה להיות תלויה נגד עינינו בכל עת.

אמנם, יש אשר יתגנב רעיון אל הלב: מה היה אלמלי היינו בשעה זו בני ממלכה קטנה כבולגריה או כיון, המחוה קידה כלפי ממשלות תקיפות, בני ממלכה התלויה בנס ומפחדת תמיד מפני האויב, שיחדור אל שעריה? האם היינו יכולים אז להשמיע את הקול הכובש עולמות, לתפוס את המקום בעולם הגדול, כבימינו אלה, בשעה שהננו ממלכה-עם?

ואולם ארור יהיה היום, שבו נחדל לבקש את הכוכב ונוריד עינינו לארץ. אם יפים היו ענויינו, – היה יפים בחלומות הגדולים שחלמנו, בתקוות הגדולות שהיו לנו לשוב ולמצוא את הכוכב האבוד, לשוב ולבנות את ירושלים שלנו. בכח התקוה לחרות, בכח השאיפה לחרות הלכנו בכל הדרך הארוכה, ובכחה נעבור הלאה ונקרע לא פעם את יַמֵּי הסוף ונשאיר את אויבינו מאחרינו.

אולי זוהי סתירה, אולי זוהי התרוצצות הרגשות: רגש הדבקות בעבר, במה שהיה בכוכב האבוד, דמעה על חורבן המקדש – ורגש הדבקות בממלכה הקיימת, בעם הממלכה, הקיים ועומד בלי ליאות ומושל בכיפה. אבל התרוצצות זו היא נחוצה. בלי הגעגועים אל כתנת הפסים יחורו שמינו וידעכו כל הכוכבים ובלי הבטחון האמיץ בממלכת עמנו לא היינו יכולים לשאת ולסבול את ענויינו הרבים. אלו ואלו הם דברי אלהים חיים.

“לבכות על חורבן המקדש”! – אולי גם לבכות, אך בכל אופן לבקש תדיר ובלי הרף את הכוכב. ולא בשמים זרים ולא בארצות זרות נמצאנו – הכוכב ימצא שם, במקום שאבד ממנו. הוא במקומו עומד, אך אורו נדעך, ותבוא השעה, שבה ישוב ויזרח במלוא זהרו על ראשנו.

תרע"ב.

“הוי, לו ידעו לאהוב את האם, כשם שהם אוהבים את האם החורגת!”.

קריאה זו מתפרצת מלבי בלי משים, בכל פעם שאני וקרא מכתב חדש מאת אחד מ“בעלי-התשובה” היותר טפוסיים בזמן הזה, שענויי היהודים החזירום – הביתה. אני שומע את דברי האהבה שלו אל עמו – ולבי מהסס עוד בין אמונה ובין פקפוק. אבל תחת זאת אני מאמין – הוי, מה אני מאמין! – כשאני שומע מפיו:

–“אני אסבול ואשא את העול – אך לא אלך מפה. אבכה ואפחד ואתכווץ מכאב ואשאר במולדת. ואם תצמצמו עוד יותר את סביבתי ותגרשוני מכל מקום, כשם שמגרשים את המצורעים – לא אלך גם אז. אני אשב, כאיוב, בתוך האפר, אגרד בחרס את השחין ואשא את קולי עד השמים ועד אשר יגיע לאזני אלהים. לא אלך, בצפרני אוחז בשעל-האדמה היחידי שנמסר לי ואשאר על משמרתי”.

כי הן זהו מזלה המיוחד של האם-החורגת ומזלו המיוחד של העם אשר מולדת אחת אין לו בעולם הגדול, זולתי זו השוכנת בערפלי ימי קדם, של אותו העם, אשר האומה הִנֶּהָ וצריכה להיות לו במקום מולדת, במקום אב ואם גם יחד.

והאם אין אתם שומעים גם מתוך המערות, שבהן הסתתרו אנוסי ספרד ופורטוגל, את הקול הזה הבוקע ועולה ממעמקים? האם לא נשמעה שם תפלה לאל עליון לשלום הארץ היפה? האם לא נשפכו שם דמעות על אשר הם נרדפים מידי המולדת החביבה? האם לא כמה לבם והאם לא התגעגעו אחרי כן בגלוי ובסתר אל הארץ ששפכה את דמם כמים שהלבישתם כלי-גולה ואלצה אותם ללכת לבקש ארצות אחרות?

גם את שמות הערים החדשות אשר בנו קראו כשמות הערים אשר משם גורשו. גם את הלשון אשר בה דברו מחוללי האינקוויזיציה לא השכיחו מפיהם עד היום הזה.

את המולדת החורגת חובבים, הוי, מה חובבים!

בארגנטינה הרחוקה יושבים יהודים קולוניסטים, שהרחיקו נדוד מרוסיה באונס, והם מספרים בגעגועים: “רוסיה היא ארץ טובה, אך אין לנו רשות לגור בה. מכריחים אותנו להתגולל ברפש, באשפה ובדלות. הוי, אלו הרשו לנו לשוב – היינו נוסעים שמה והיינו מוצאים עבודה נאותה לנו ולמשפחותינו ואז – מה טוב היה לנו!”.

והגולים היהודים בני רוסיה אשר באמריקה, פליטי הפוגרומים והרדיפות, אלה שהשאירו בשדה-הקרבות בגולה את קרבנותיהם הגדולים, את הקדושים והמעונים, – מה רבה חבתם למולדת-החורגת! יודעת זאת גם העתונות השחורה ואינה יכולה להכחיש את הגלוי ומפורסם. האהבה למולדת, האהבה לרוסיה – מכריעה בלב היהודים את הכל.

והנה אני קורא שני ציורים מן החיים, עד כמה שהביעו את המחשבות של גולי רוסיה בחוץ-לארץ ¹.

הוא – רופא יהודי שברח מרוסיה והתישב באחת מערי צרפת. היא, רעיתו, עוזרת על ידו, עוברת אתו על הכפרים לרפא את האכרים ממגפת הטיפוס, שהתפרצה שם. הוא מתאמץ להשתקע בארץ, לשכוח את העבר, להמסר לעבודתו. אך היא אינה פוסקת להתגעגע לכפר הרוסי.

“אני מבינה את רגשותיך, גם אנכי חשתי את זאת – אומרת שרה – מכים אותנו… מבזים… מגרשים… כן, זוהי אמת. ומשום זה הסכמתי אז להחלטתך להתישב פה. אך כיום התבוננתי, נתתי חשבון לנפשי, ואני רואה ששגינו, שגינו עד מאד… ואני אומרת עכשו, כי גם אלו היינו נחוצים פה, נחוצים עד מאד, ואלו היו שולטים ונפוצים פה הכפן והטיפוס בכל עזוזם ובכפר הרוסי היו החיים טובים עד מאד – גם אז היה לבי נמשך אחרי הכפר הרוסי, מפני ששם נמצאים בני ארצי הקרובים לי”.

הוא, יוסף, מנסה להתקומם ולהוכיח לה את משוגתה: “לבך נמשך אחרי רוסיה – אומר הוא – אך הרי אי אפשר ברצון הטוב לתת את הפנים ליורקים… “לחזור!” אך מה מחכה לנו שם? את שכחת? זכרי נא. זכרי רק זאת מה יהיה גורל בנך. פה ילמוד בכל מקום שיחפוץ, מה שירצה, כשרונותיו יתפתחו באופן ישר ואפשר גם שיצטיין ברבות הימים… ושם? איפה ילמד? היהיה שם מקום בשביל יענקל יוסילוב איזראילסון?… שם תהפכי אותו לסרסור, למוכר סחבות!”

אולם כל התקוממותו לא הועילה. בעמקי לבבו נמשך גם הוא אחרי מקור הענויים – והם ברחו מארץ הדרור אל ארץ העבדות, אל התחום, אל הכפר הרוסי, שמשם יגורשו.

או היהודי שפירא, שהוכה ונפצע קשה בימי הפוגרומים בעירתו הקטנה וכל רכושו שודד, – ושמחתו הגדולה בפגשו כעבור שנים רבות לשבתו בארץ “נכריה”, בצרפת, את אחת העלמות הרוסיות.

“פה לא נקרו האנשים את עינינו, כברוסיה – מנסה דבורה רעיתו לגלות לבה לפני הרוסית – וגם לשדוד לא שדדו אותנו… וגם עבודה נתנו לנו. אנחנו ושלמה עובדים יומם וליל, וכשיצא בעלי זה מבית-החולים, היינו שבעים ומעון היה לנו, גם כסף אספנו”.

ובכל זאת… ובכל זאת…

אין היהודי הפשוט שוכח את מולדתו, הוא מפסיק את שטף דבריה של דבורה וחוקר ודורש: – איך היבול עכשו בפלך חרסון?

– – –

ורגש קנאה אכלני.

הירבו כל אלה, שעזבו את העם העברי לשאול בכל הימים שהיו שם: – איך הוא הקציר ברחוב היהודים?

רגש קנאה יאכלני.

הוי, מה היית רוצה לשמוע מפי היהודים רגשי-אמון כאלו למולדת שלהם, לעם היהודי שהוא לנו גם מולדת, גם אב, גם אם,–הכל, הכל…

“אנו נשא ונסבול את העול, אך לא נלך מרחוב היהודים. נבכה ונפחד ונתכוץ מכאב – אך נשאר במולדת זו שלנו. ואם תצמצמו עוד יותר את סביבתנו ותגרשונו מכל מקום, כשם שמגרשים את המצורעים, לא נלך גם אז. אנחנו נשב, כאיוב, מתוך האפר ונגרד בחרס את השחין ונשא את קולנו עד השמים ועד אשר יגיע לאזני אלהים. לא נלך. בצפרנינו נאחז בשעל האדמה שעליו יושב העם ונשאר על משמרתנו בתור יהודים!”…

והאמינו – בני עם שרגש אשר כזה להם לא ישאו עוד ולא יסבלו את העול. בני עם אשר כזה יושעו ויחלצו מצרתם הלאומית!…

“אל תקחו מאתנו את לוויטן!” – מתחנן אחד היהודים לפני סופר רוסי. “אנשים כלוויטן הם כל נחמתנו בענינו במצב זה”.

וכאירוניה מרה מבצבצת מתוך קריאה מעציבה זו. “את תקחו מאתנו”! כאלו היה לוויטן שלנו והם באו להוציאו מידינו; כאלו לא נרשם כבר בספר-החיים שלהם, ואצלנו – רק בספר-המתים שלנו!

הן זוהי קללת האלהים הרובצת עלינו. האש הורדה גם אלינו מן השמים; מלאכי האמנות הטהורה סוככים גם עלינו בכנפיהם, אך כבשת-הרש נמלטת אל הדיר העשיר של שכנינו; נפח נעלם ואכזרי עומד על האח ומכה בקורנס ומפזר את הניצוצות לארבע רוחות השמים.

בראשונה עוד מתרוצצים יעקב ועשו, עוד נמשכים והולכים צללי בית-המדרש אחר האמן והצייר היהודי ונשמת אלהי ישראל מלוה את יצירותיו, אך לאט לאט ינוסו הצללים והשמש הזורחת של הסביבה מעַוֶּרֶת את עיניו ומצודדת אותו בקויה המזהירים. היהדות היא בלב, נעלמה ונסתרה, ועל החזה, לעיני כל, מתנוצץ הצלב המוזהב. אנטוקולסקי היהודי, שבארץ מולדתו שנאוהו וירדפוהו וימררוהו, משתקע בפריס ויוצר יצירות אלמותיות הנרשמות על חשבונו של העם הרוסי; ולוויטן מגורש ממוסקבה בגלל חוסר זכות ישיבה, הולך ומשתקע בכפר רוסי ויוצר את אחד הנופים היפים ביותר שבטבע הרוסי.

זוהי העובדה. אבל צריך להבין גם את סבותיה. הדבר מעציב ומדאיב, אבל המעציב ביותר בזה הוא, כי אנחנו כאלו מתנחמים בסבת כל הסבות, באמתלה של כל האמתלאות – ומסתפקים בזה. על כל צרה שהיא יש לנו תשובה אחת: הגלות. אנו מביעים את התמרמרותנו על הבנים העוזבים את אהלנו הדל מיד כשמרגישים בנפשם, שכשרונם הגדול יפתח לפניהם שערי היכלות גדולים ויפים" ואנו תולים את הסבה בנטיה המיוחדת שיש בנו “לבטול הישות הלאומית ולהתבוללות בעמים זולתנו” – ודי. אבל מי היא הגלות והיכן היא? בפנים או מבחוץ? האם הם, האמנים, הם חללי-הגלות, או אנחנו? זוהי שאלה שראוי היה להתעכב עליה.

מי יודע את ערך האבדה שאבדה לנו ב“בעל בית’ל” הווילנאי, שלא הלך אחרי מוניושקה וחזר אל רחוב בית-הכנסת בווילנה? ומהו סופם של כל “ילדי הפלא” שלנו בשנים האחרונות? הם נהפכים בילדותם למקור-פרנסה להוריהם וקרוביהם, המעבירים אותם, כדובים מלומדים, מעיר לעיר בכדי לעשות הון ועושר, עד אשר יפוג כשרונם של הילדים, או יקפא על מקום אחד באין להם כל אפשרות להתפתח.

…“מתאוננים אתם עלינו, הציירים והפסלים, שאנו הולכים מאתכם לראות בשדות אחרים, או, כפי שאתם משתמשים במליצה הישנה: “נוטרים אתם כרמים זרים וכרם שלנו לא נטרתם”, אבל מה אתם עושים, כדי לעודד את רוחנו, לתמוך בנו ולסעדנו? היוצר המקורי – זהו פרח רך הטעון טפול באהבה, בחמלה, ברוך. הכשרון המתחיל יוכל להתפתח רק אז, אם סביבתו מתיחסת אליו ביחס של חבה, אם הוא רואה מסביב אנשים הדואגים לו ולטפוחו, השומרים את כשרונו לבל יקמול בעודנו באבו. ומה רואה האמן היהודי סביבו? קרירות ושויון-נפש. אין פותח את דלתי בית-הכלא האמנותי שלו. אין עין בוחנת, אין בקורת, השומרת את צעדיו. הוא עזוב לנפשו, בודד בעולם היהודי, איש אינו דורש לשכנו, אינו מסייע בידו ואינו רוכש את יצירותיו. דלות חמרית ורוחנית מסביב לו. קול האלהים אשר בלבבו מבקש את תקונו-בטויו, קשור ומחובר הוא בטבורו, בזכרונותיו, בהרגליו והרגשותיו אל הסביבה היהודית, הוא מוציא מתוך חביון נפשו את התמונות שנתרשמו בלבו ברחוב היהודים, אבל לאלה אין דורש. ואז בא המקרה לידו: איזה אציל או אצילה, חובבי האמנות, נתקלים בו ומכניסים אותו אל הטרקלינים של הגויים אשר בתוכם הוא יושב, ושם הוא מקבל את הספוק, שכמה נפשו אליו. הם מסייעים בידו, מתאמצים לפתח את כשרונותיו ורק בזכותם הוא יוצא למרחב וסיוע מוסרי וחמרי זה משפיע בלי משים על הלך-רוחו. הוא מושפע מן הסביבה והוא שואף להסתגל אל הנושאים האנושיים, או הלאומיים הזרים שיש להם מהלכים בעולם החדש שחדר לתוכו, והוא בוחר ליצירותיו נושאים, שהמסתכל הזר מבינם כרגע ומרגיש בגדלותו של הצייר הנותן להם צורה במכחולו”.

אני שומע אתה קובלנה הזאת, היוצאת מפי אחד הציירים היהודים, שנתקלתי בו במקרה, ופני מתכרכמים מבושה. אני מתבייש בפני עצמי ובפני כל הקהל הגדול שלנו על קלות-הדעת שלנו ביחס אל “נוטרי הכרמים הזרים”. כמה אבנים היינו זורקים ומוסיפים לזרוק אחרי האנשים האלה; כמה דרשות דרשנו וכמה מאמרים כתבנו על הטמיעה “האוכלת כל חלקה טובה בנו”; כמה תיאוריות יצרנו על סמך המקרים האלה הרגילים והמצויים ברחובנו היהודי. בעוד שהסבה היא פשוטה וקלה ומובנה כל-כך. היש יכולת לאמן יהודי גדול להשאר בסביבתנו? הנותנים אנו לו את היכולת הזאת?

ואני מעלה על זכרוני שורה ארוכה של שמות מפורסמים, ורוצה הייתי, שנשוב ונעיין בביוגרפיות שלהם שנתפרסמו על ידי אחרים, או על ידינו. כיצד באו לידי התגלות? כאותם ל“ו הצדיקים היו “נסתרים” ברחוב היהודים. בחדר צר ואפל, בשכונת היהודים, נגן לו ה”בעל-הבית’ל הווילנאי" בכנור זמירות במוצאי שבת, או “וואלאכים”, ואיש לה היה יודע מהו ערכה של נגינה זו. עמדו היהודים בצפיפות בבית הכנסת ונהנו למשמע זמירותיו בתפלת מוסף, “לקקו את האצבעות” ושבו הביתה מדושני עונג. אבל מה נתנו למנגן ולמזמר הגאוני? עוני ודלות ויחס של שויון-נפש ליצירותיו. ואך חדרה בת-קולו של ר' יואל-דוד אל טרקלינו של איזה “פריץ” פולני – ויואל דוד היה למנגן ומזמר מפורסם. אותה הטרגדיה ששמה קץ לחייו באה גם היא באשמתה של התגוששות הכח-הדוחה של רחוב היהודים והכח-המקרב של רחוב הפולנים. באותה התהום שבין שני העולמות – נופץ כנורו וניתקו מיתריה.

והיה באותה ווילנה נער יהודי, שגרשוהו בחרפה מן ה“חדר” על אשר היה מקלקל באיזמל את השלחן והספסלים. פלט הרחוב היהודי את ה“קונדס” הזה ופטרבורג הבירה קלטתו. וזה היה אנטוקולסקי, שה“נאוואיע וורעמיא” התגאתה בו אחר כך “כבגאון הרוסי שלנו”. ולא משכילי היהודים פתחו לפניו את השערים, אך סטאסוב המבקר הרוסי גלה את כשרונו ופתח לפניו את כל הדרכים. ואנטוקולסקי החזיר את החוב שהיה חייב לאותה הסביבה, שהשפיעה עליו ותמכה בידו. את ה“חייט” היהודי הווילנאי השאיר מאחוריו ובמקומם נוצרו: “יוהאן האיום”, “ניסטור”, “יערמאק” ושאר הנושאים המובנים להסביבה החדשה.

ומי יודע אם גם לוויטאן לא היה נשאר יהודי ביצירותיו אלמלי היו אחיו עומדים לו בשעת דחקו כשהיה גוע ברעב, מאין עין שתשים עליו מבט. רק מורוזוב הרוסי ושאר חובבי האמנות הרוסית נתנו לו היכולת להתמכר ליצירותיו. ולוויטאן נעשה צייר-הנוף של הטבע הרוסי, של השטחים הרוסיים הרחבים, שאולי לא היתה לו קורבה נפשית גדולה אליהם במעמקי לבו היהודי.

מה היה סופם של מאורי העולם הגדולים, אלמלי היו אומרים להשאר בתוך החוג הצר של המפולפלים, שצריכים עוד למצוא היתר לעשית “פסל ומסכה”? לכל היותר היו זוכים לכך, שאיזה דיליטאנטן שאין לו מושג בהיר על דבר האמנות, היה כותב מאמר-בקורת על יצירותיהם והיה מפגל אותן, או מטיל מום בקדשיהם. וכלוויטאן היו רעבים ללחם ומוכרים את יצירותיהם בעד נזיד-עדשים, אבל לידי גדולה וגאונות לא היו באים.

הרחוב היהודי – אל נא נתבייש לקרוא את הדבר בשמו – מקבר את הכשרון האמתי, המתגלה בו. יש לנו “משוגעים לדברים שונים. יש לנו נדבנים לכל צרכי העבודה הצבורית, למוסדות לאומיים ותרבותיים שונים, אך אין לנו אותו הטפוס המצוי של ה”משוגע" ברחוב הגדול, אותם חובבי-האמנות והעתיקות, הנכונים להקריב קרבנות לשם טפוחו וגדולו של כשרון אמנותי או ספרותי, המסורים לאדם שביוצר וליוצר שבאדם והמלפפים אותו מיום צמחו עד יום גדלו והשומרים את כל צעדיו. אנחנו גונבים מן האור הגנוז ומתחממים אחר כך לאור זה, כשהיוצרים נעשים קנין הרבים וכשהם מתפרסמים על ידי אחרים. אז אנו מתחילים לבכות את החמדה שניטלה ממנו ותולים את הקולר בטמיעה, בהשפעת הסביבה, מחפשים ומבקשים עונות של אחרים ואין אנו נוטלים את הקורה שבין עינינו.

וכך הוא יחוסנו גם אל שאר היוצרים של היצירות היפות, המשחקים והאמנים. כמה משחקים על הבמה עמדו להעמים האחרים שביודעים או בלא יודעים יהודים הם, יהודים טובים או גרועים, במדה גדולה או קטנה. וכלום יכולנו לתת להם מרחב בתוכנו? נסו להתראות כוכבים גם על שמי התיאטרון היהודי העלוב ונדעכו קודם להתפתחותם. כמה סופרים יוצרים נבלעו בתחומה של הספרות הרוסית ואיש לא ידע כי מקרבנו יצאו. ואנו באים ומתלוננים על אשר שיסטוב-שוורצמן נעשה החוקר של הספרות הרוסית, על אשר גרשנזון ולרנר מבארים את נבכי הנפש של המספרים הרוסיים המקוריים, על אשר קוגיל נעשה מדריך ופטרון לז’אנר הרוסי האמתי, על אשר אייזמאן כותב ציורים מחיי הכמרים ויושקביץ' מערבב שתי נשמות של רוסי ויהודי, או בחור-הישיבה, צנזור, כותב שירים פטריוטיים רוסיים. מה היו הללו יכולים ליצור אצלנו ואיזו תנאים היינו ממציאים לכשרונותיהם?

הללו נוצצים – והללו נובלים. בתוך ה“בוהימה” היהודית בווארשה נמנו לפני המלחמה כשבעים וחמשה מספרים ומציירים, שהרבה מהם היו בלי ספק בעלי-כשרון, שי“ל פרץ סמך ידו עליהם וקוה, שהם יהיו יורשיו. כאלה היו רבים גם בווילנה ובאודיסה. ומה עלה בסופם? כלום הכניסו אל הספרות את האוצרות הגנוזים בחובם ? כלום יכלו להתפתח כל צרכם? ו”בוהימה" זו שלנו – אל תיראו, אין זו קבוצה של שכורים והוללים, “המשכרים” את כשרונם, המבלים ימים ולילות בקלפים, ב“לילות אתונה” וכדומה מן הדברים המצויים בעולם הסופרים והאמנים באירופה. “בוהימה” זו יכולה להתפרנס בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, אבל גם קב זה אינו ניתן לה. הרעב מביא אותם לידי “מסחר בנפשות” במובן הרוחני. אין להם יכולת חמרית לעבד ולשכלל את היצירות האמנותיות ולהגיע לידי גובה אמנותי. הם מוכרים מה שהם פולטים, כדי למלאות את קיבתם הרעבה ללחם. ב“בית המלאכה” של הוצאות הספרים היהודיות היינו רואים משוררים המוכרים חרוזים-מספר על פי הזמנה מיוחדת, כמספר הפרוטות הדרושות לארוחת הצהרים, או מספרים העורכים נובילה לצורך ארוחת-הערב. וינסה נא היוצר היהודי ליצור רומן גדול, שליצירתו דרוש זמן של חצי שנה או שנה; ינסה החוקר לחבר ספר גדול, שלעבודתו דרושות לו שנים שלמות – הוא יכנס לגן-העדן קודם שיראה ספרו אור. ואין אקדמיה לאמנות וליצירה ואין “חובבים” פרטיים, שיקבלו עליהם לשמור על הנצר הרך לבל יעקר מן העולם.

ומהיכן אתם יודעים, שלבו של הצייר והאמן היהודי, המפזר ניצוצות נשמתו ברשות הרבים, אינו מלא כאב וצער בימים הראשונים להמרתו הרוחנית? מנין אתם יודעים את הנעשה בנפשו פנימה? הצעד הראשון כרוך בודאי בטרגדיה פנימית, שאין קץ לעמקה. הוא מרגיש על כל צעד ושעל את הקרע. הוא חש ומרגיש, שאין הוא יכול להצמיח כנפים, כי אין לו אותו המרחב הדרוש באותה הסביבה, שהוא נשאר זר לה. הוא אינו מחובר אליה באלפי החוטים והנימים שהוא קשור לעולם ההוא, שיצא מתוכו. והוא מתאמץ להנצל משניות זו, להטביל את נשמתו בתוך הים הגדול והזר ולהמיר את נשמתו המרה עולמית. והתאמצות זו היא היא הגורמת, שהאמן היהודי הוא יותר רוסי מהרוסים עצמם, שהוא שומר עוד יותר את הטהרה הלאומית הזרה. והוא נעשה צייר ופסל רוסי, מבקר רוסי מקורי, מספר מחיי הרוסים, ובקרב הימים הוא מתנכר לעולם ההוא שפלטו מתוכו.

וכשאתם באים לערער על אלה השואפים להכניס את “יפיפותו של יפת” לספרותנו ותובעים אתם, שיבואו וייצרו ספרות מקורית עברית, שאלה תחלה, אם יש אפשרות לבנות מגדל אמנותי מתוך אותם הפירורים הנזרקים מעל שולחן זרים; אם הכשרנו את הקרקע לגדולם וצמיחתם של הכשרונות הללו. כשרון חדש המתגלה בעולמנו פוגשים אותו הנקרנים הספרותיים בחטוט ובלעג, מציבים עליו ציונים בני-אדם שלא קראו ולא שנו, אלא עינו באיזה ספר בקורת ולקחו משם פרזות שדופות, כדי לגדע את כנפיו של המתחיל ולהגדיל את עצמם. זוהי “קבלת הפנים” הראשונה ברוח. ובחומר – איזו שייכות יש לקורא ולמיצינט שלנו אל הסופר בתור אדם שקול אלהים בלבו? אם עני בן-טובים הוא – נכונים ליתן לו נדבה, ואם בוחלת נפשו העדינה בנדבה, הוא נעשה סנדלר, חנוני, סוחר, מורה ואין לבו ועתותיו פנויים לעבודת יצירה, הדורשת הרחבת-דעת… ולחם. כן. לחם. האם ידעתם והאם התענינתם לדעת, איך ובמה חי הסופר ובאיזו תנאים הוא יוצר את יצירותיו? האם ידעתם אתם, הספדנים, שאתם מזכירים לברכה וקוראים אתה הלל על ברשדסקי וגנסין, שאלמלא רעיו הקרובים של המספר עדין-הנפש ברשדסקי היה מת לא במחלת השחפת, אלא מתוך אפיסת-כח ואיש לא היה שם לב אליו? הראיתם את גנסין, חולה מחלת הלב, המטפס על המדרגות פעמים ושלש אל מו"ל פלוני ואלמוני אל מערכת זו או אחרת, לבקש את הפרוטות בשביל אותן היצירות המקוריות, שאתם מרבים כל כך לדבר בשבחן? ומה אתם דורשים מאת יוצרים נפוחי-כפן, שאתם מקצצים את כנפיהם בעודם באבם בגלל היחס של שויון-נפש אליהם? והרי הסופר הוא גם הוא בן אדם, שיש לו צרכים בחיים, שתביעותיו עוד יותר גדולות, ושלשם יצירה דרושים לו תנאים מיוחדים, תנאי חפש והרוחה.

הקורא העברי הוא בעל תביעות גדולות, כשהדבר נוגע לעצמו ולבשרו. בקושי רב אתם יכולים לתת סיפוק לתביעות אלה, שלפרקים הן יוצאות מגדר הרגיל. ביצירה בינונית לא תקחו את לבבו. הוא רוצה להתענג על היצירה, לטעום ממנה טעם גן-עדן, כדי שיתנמנם על הספר או על הספור או על העתון מתוך הרחבת-דעת ומתוך עונג רוחני. הוא דורש הרבה. אבל מה נותן הוא להסופר? מה הוא, הקורא, או המצינט רב-החסד, עושה, כדי לפתח את הכשרונות הגדולים, לפתחם ולשכללם?

בתקופת ההשכלה, כשנעשה זו “בת-השמים” החביבה, האליל של המשכילים העברים, היו נמצאים בתוך האינטיליגנציה היהודית אנשים, שהיו מוצאים חובה בנפשם לקיים נפשות מישראל, להשכילם, ללמדם דעת לשלוח ואתם לחוץ-לארץ לשם השתלמות. ואותה התקופה הקימה לנו באמת כמה אנשים גדולים, שאלמלא סיועם של היחידים לא היו יכולים להגיע אל אותו הגובה בדעת ובהשכלה, שהגיעו אליו. היתה גם חברה מיוחדת להפצת השכלה, שרבים מן המלומדים חייבים לה תודה. והאם נעשה אף נסיון אחד ליצירת חברה או מוסד כזה לפתוח הכשרונות המקוריים שלנו, שלא יצטרכו לנוע על השורות ועל פיזור הניצוצות של כשרון? האם נותן יד היחיד היהודי, הגדול בנדיבותו לכל הצרכים, לפסל, לצייר או לסופר המקורי, כדי שיוכלו לשכלל את כשרונותיהם?

ובעוד אתם מקוננים על נטירת הכרמים הזרים – בואו וטפחו את הכורמים, התאמצו לנטור את רוחם; בעוד אתם דואגים לאמנות מקורית – בואו והחזיקו בידם של אלה, שהולכים מאתנו מחוסר מקום ומרחב; בעוד אתם דואגים לתחית הספרות, תנו יכולת ליוצרי הספרות ונושאיה לבוא לידי גדול והשתלמות.

זכרו לא רק את נשמת היצירה, אך גם את נשמת היוצר!

יש עולם אחד מחוצה לנו, אשר רק לעתים רחוקות אנו שולחים שמה מבט ­– עולם המומרים. רחוק מאתנו העולם הזה, אבל גם קרוב. אנו גומרים אתם את חשבונותינו באותה השעה, שבה הם עושים את הצעד האחרון, המנתק אותם מעל עמם, אבל העלה הזה כאלו נשאר בספר החשבון גם אחרי הליקווידציה הגמורה ליחוסים שבינינו וביניהם. אנו מלאים חמה, התמרמרות וקצף. אנו מקללים ומחרימים, מתיחסים בבוז ובשאט-נפש לעוזבים את המחנה, אבל אין אנו מתיחסים להם בשויון-נפש, כלכל בני האדם, ודבר זה בלבד גורם, כי גורלם הוא תמיד לנגד עינינו. מה לעשות? כך הוא טבעם של בני האדם: דבר הקבוע בלב ושיש לו יסוד ברגש אי אפשר לעקרו משורש, עד לבלי השאיר זכר. רשמים איזו שהם נשארים. וכשם שגם אביו של בן סורר ומורה לא היה מוציא, אולי, אותו לסקילה ברגע האחרון אלו היה הדבר תלוי בו, מפני שהוא אב, כך מתגלגלים לפעמים גם רחמי האומה על בניה הסוררים והמורדים עד שהיא באה ואומרת: “ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא”.

ואותם המנזרים הרחוקים והעטופים סוד, הארמונות של ה“פריצים”, או היכלי השרים, שבהם היו מוצאים המשומדים היהודים מחסה, וכל אלה היושבים בהם אולי לא ידעו, כי משם, מן העיירה הקטנה, או העיר הגדולה, אשר ממנה יצאה נפש מישראל לעולמים, נשקפים ומכונים אליהם מבטים, מבטי תוגה וצער; כי אלה העומדים מן החוץ, הנשארים מאחורי החומות, מנסים לחדור לפנים מן הקלעים, לגלות את קצות המסך הפרוש על החיים ההם: איך חיים שם האחים הנפשעים בעולם ההוא, שבו אמרו למצוא חסות? המצאו שם את המנוחה הנכספה? ההשקיטו שם את עצביהם המרוגזים? הנמצא להם גן-העדן בעולם הזה?

והמחנה הנשאר היה נותן את תשובתו על השאלות האלה, היה פותר את החידה, שאולי היא סתומה למשומדים עצמם. בהרגש הטבעי היה חש העם, כי אותם שני העולמות הרחוקים לא התקרבו, כי הבדל המושגים, הדעות, ההשקפות, ההרגלים, האמונות, הסביבה, עשה את שלו ונטע נטיעה חדשה על אדמה שאינה עשויה לקלוט את הנטיעות הזרות. ואף לרגע לא יעלה על לב היהודי הנשאר מעבר לגדר הדחויה לקנא בחלקם של אלה, שזכו להכנס אל העולם האחר, להתרומם מאשפתות, לעלות לגדולה, לעלות במעלות הכהונות החשובות, שאיש מהיהודים לא היה עלול להגיע להן מעולם. לבם הגיד להם, כי המומרים לא מצאו שם את מבוקשם. ולא משום רגש של אהבה עצמית לאומית, שהיה חי בלבו של היהודי, אך משום שעננים קודרים היו מכסים תמיד את שמיהם של המומרים והיו מעיבים את קרני האור המדומה שנראו להם מרחוק.

הדמיון היהודי ארג הרבה הרבה אגדות על דבר הענויים של המומרים בעולם ההוא. רוב האגדות לקוחות במדה ידועה מחיי המציאות. רק במעטות מהן אנו שומעים נעימה של שמחה לאיד של נקמה בבנים בוגדים. ברובן אנו שומעים נעימה של רחמים וחנינה, של חמלה על הנפשות העלובות, על הנשמות התועות בעולם התוהו, שנקרעו מפה ולא נגשו לשם, כנשמות ערטילאיות שאין להם תקון בעולם הזה. ביחוד יודע הדמיון היהודי לתאר את הרשעים ה“מלאים חרטה” תמיד. הבנים הנדחים אינם יכולים לשכוח את עברם, להנתק ולהקרע מעל העולם העברי, לבגוד על מנת שלא לחזור. הטבילה, ואפילו הכפירה הלאומית, אינן תריס בפני הגעגועים אל חיק ההורים, אל הסביבה הישנה, אל ההרגלים. “לשוא את בשרי במי ירדן טבלתי” – אנחה זו שנפלטה מפיו של המומר המשורר העברי קונסטנטין שפירא, משמשת מוטו לאותו הרגש הקבוע בלבו של המומר. “לשוא”! אי אפשר להוציא מתוך הלב והדם את הירושה, ירושת הדורות.

היהדות מוסיפה להיות אסון לכל אלה העוזבים אותה. היא מלפפת את האדם ואינה מרפה ממנו, אפילו בשעה שנדמה, כי כבר בא הקץ לכל. גם אחרי שכבתה הלהבה, נשארת תמיד באיזו פנה שבלב גחלת לוחשת, הנכונה להתלהב לרגל כל מקרה שהוא. יש אשר יבלעו החיים החדשים את המומר עד כי יחדל להרגיש את צער- הגעגועים. הסביבה החדשה קולטת אותו, בולעת אותו כולו, ובחפצו להשביח את המית לבבו, יש אשר יהפך עוד מנרדף לרודף; אבל לפתע פתאם הוא מתנער ומתעורר, מרים את ראשו מתוך הגלים ורואה את החוף שמשם ירד, שעת-צרה באה לעם, שעת-קטרוג, ובאורח פלא, נוגע הכאב גם ללבו, החרפה מאדימה גם את לחייו, והוא אינו יכול למצוא מנוחה. נדמה לו, שאויבים ירדפוהו, לועגים לו, ילטשו אליו עינים. אותם הרעים והידידים החדשים, אשר בתוך זרועותיהם מצא לו מנוחה, אותו הרע, או אותה הרעיה, אשר בחיקה מצא אהבה ועונג-עולמים, כאלו בגדו בו ועזבוהו לנפשו, ורגש מתעורר בקרבו: להחבא עד יעבור זעם, לברוח ממחנה השונאים והרודפים, לשוב לחדר הורתו, להתענות יחד עם אחיו.

אגדת-החיים באה והוסיפה צבעים לתמונה זו. בימי הפוגרומים היו מומרים, שהלכו אל רחוב היהודים לקראת הגרזן יחד עם אחיהם. לא הרעמים והפרעות היו נראים להם, אך אותה המנוחה האיומה השוררת ברחוב הנוצרים, שקנאים לא פגעו בו. שם, ברחוב הזרים, רחפו לפניהם צללי-הדם, ולא פה, בין ברד-האבנים ומטר-המהלומות. למות בין אחים ­­– זה היה האידיאל של החיים בין זרים. המומרים לא היו יכולים לחשוב עצמם כעומדים מן הצד, כי אם כנרדפים, המרגישים את טעם הרדיפה.

והנה לפני ציור יפה ¹הנותן הארה לטרגדיה העמוקה אשר בלבו של המומר באותה שעה שמקרה קל, זעזוע כלשהוא, מעורר בו את הנים הטמיר, שלא העיז לנגוע בו, את הפצע העמוק שהגליד כמעט.

אל החיים השקטים והשלוים של הזוג המאושר: הרופא המהולל ד"ר גברילוב ואשתו טאטיאנה ארקדיבנה – מתגנב השטן בדמות דיוקנו של אבי האשה, “שמראהו כמראה ז’יד”, לפי מבטאה של המשרתת. הוא בא לביתה של בתו כעבור עשר שנים, אחרי שכלתה נפשו ונפש האם לבתם יחידתם, שעזבה אותם מתוך שויון-נפש, והלכה אחרי מאהבה. בכל העת הזאת התאמצה האשה לשכוח את כל אשר עבר עליה, את כל המקשר אותה למולדתה. “היא יותר פרוסלבית ממני” ­– מעיד עליה בעלה לפני אביו הכהן. ובבוא אביה היא מתביישת בפני המשרתים ואינה מעיזה להזמינו אל חדר-האכל, ששם יושב חותנה, הכהן הפרוסלבי. ואולם מאותו הרגע, שבו מגלה אביה לפניה את ים-התלאות והפגעים שעברו על היהודים בזיטומיר עיר מולדתה; מאותו הרגע, שהיא שומעת את הספורים הנוראים על אמללים שנהרגו ועל עוללים שנרסקו אבריהם – חולף גל חדש וחודר אל לב האשה העברית, “יהודית אשר צלב תלוי לה על צוארה”, כמו שמכנה טאטיאנה את עצמה באירוניה. וחדשות ונצורות נתגלו לה כתוך עולמה זה, שבו מצאה מחסה עשר שנים רצופות. את בעלה לא ידעה, את מכיריה לא הכירה, כלם נראו לה פתאם כחדשים. היא מתחילה, לתמהונו של בעלה, להציע לפניו שאלות, שלא ענו את רוחה לפני יומים.

– אמור נא, ניקולאי, מדוע אתה – איש טוב מטבעך – מתיחס בשויון-נפש כזה לענוייו של העם היהודי? אני זוכרת, כי הרוסים התמרמרו על האנגלים, שהתנפלו על הבורים, אני יודעת, מה גדלה חמתנו, בשעה שנעשו בתורקיה מעשי-אלמות לארמנים. ומדוע אתה וכלכם (כלכם! אתם! ) מחרישים, בשעה שמעשי אלמות כאלו נעשים ליהודים?

עשר שנים רצופות נמצאה האשה בתוך הסביבה הזאת, שמעה את האניקדוטות של הפרופיסור מכרם על דבר היהודים, לא גלתה לאיש את סודה ולא הרגישה בזה כל זרות, ורק עתה נפקחו עיניה להבין את המשגה. והיא זורקת אשמה נוראה בפני אישה, האדם בעל המזג הטוב, ומאשימה גם אותו בפוגרומים.

הוא מתמרמר ומנסה להצטדק, אך היא תולה את העוון גם בו.

– האם היה מגיע העם הרוסי לידי אנטישמיות, אלמלא אתם? הזכירה נא לי: מי מגדולי הרוסים הפליט מלה לטובת היהודים? כלום נגשתם אליו ביושר אתם, מורי החיים, בספריכם, במדעכם, באמונתכם ובעתונותכם?

איש כפושקין הגדול שלכם (שלכם! ) רטן:…“על דלתותי דפק יהודי בזוי, נתתי לו זהוב וגרשתיו”… זה הוא כל מה שהשמיע פושקין על אותם היהודים, שנתנו לו את האלהים ואף את הנביאים! וטורגניוב? וגוגול? ופיסמסקי? כל הקלאסיקים שלכם, האם לא היו שונאי היהודים? לא אדבר על העתונות, המלאה שנאה ליהודים, שבה באים רוצחים שכירים ומפיצים את רפשם הנפשי על כל ארץ רוסיה. אך הנה דוסטויבסקי – זה הגדול שבגדולים – האם לא המיט חרפה על שמו באנטישמיות אכזריה?

וטולסטוי, זה הנוצרי הגדול של הדור החולף… שמע נא, הן טולסטוי הוא מאור העולם, ומדוע החריש הוא? הרי זה נורא! טולסטוי, שמעיניו הבוחנות לא נעלם אפילו זבוב בזקנו של אסיר, ושאזנו הקשיבה לאושת הדשא תחת הרגלים היחפות של האכר, זה הענק, הגאון המקיף את הכל, לא הרגיש את הפוגרומים ביהודים! והרי במשך ימי חייו הארוכים נשפך הרבה דם יהודים, ומדוע החריש? מדוע? אמור נא לי?"

והיא מחכה לא רק לתשובה שלו, כי אם גם לתשובת נפשה היא. היא מקשיבה אל ההדים והצלילים האלה, אל מעין הרעיונות והמחשבות שנקבע פתאם בקרבה פנימה, ויש אשר היא משתאה על החזיון הנפלא הזה, על דברי-המוסר המתמלטים מפיה, פי משומדת, שבגדה בעמה ושכחתהו והתבישה במולדתה העברית. אך כעבור יום כבר אין אתם מכירים עוד את עקבות הסתירה הפנימית הזאת. אתם מרגישים, כי הקטסטרופה צריכה לבוא, כי בביתו של הרופא הנוצרי תועה נפש נדחת שאין לה עוד תקומה בעולם זה. היא חשה את העלבון על כל צעד ושעל, חייה הבהירים לבשו קדרות, כינה ובין בעלה האהוב גבה הר המפריד לנצח בין שני האנשים, שאך אתמול נראו חייהם כגן-עדן.

והסערה מתחוללת. את הסוד הנורא בדבר מולדתה של בעלת הבית מגלה היא עצמה. מיום ליום היא לובשת גאון, הלביאה היהודית מתעוררת. ואותן האניקדוטות עצמן, אשר היא שמעה אותן במנוחת נפש במשך שנים רבות, מעוררות אותה לעשות מעשה מרגיז את כל האורחים אשר בבית, – אנכי מבקשך, אדוני הפרופיסור, לבלתי ספר בביתי דברי-נבלה! אני הנני בעצמי יהודיה ולא ארשה את הדבר בביתי!

הצבעים הם מיותרים, פני האורחים ברגע ההוא, קריאתו של הפרופיסור הנעלב: “אני לא ידעתי כי יהודיה את ואת לא תוסיפי לשמוע ולראות את פני”!" ומראה האורחים, המתחמקים ויוצאים מן הבית – כל אלה מעידים, די סביבה זו לא הצטיינה גם קודם לכן באהבה יתרה ליהודים. הוקם גם הקיר בינו, בין “האיש הרוסי”, שאינו יכול לסלוח לה על אשר לא קבלה את פני אורחיו בסבר פנים יפות, ובינה, הצועקת לבעלה: “מדוע אין אתה מכה אותי? הן אצלכם מקובל מנהג זה!” אך מה שלא ראתה תחלה באחת מעיניה, ראתה מהרגע הזה באלפי עינים. האויב נראה לה מכל עבר ופנה. ואותם החיים היפים, אותה האידיליה של חיי המשפחה המאושרים נהרסו ברגע אחד, מן השעה, שבה נתעורר הזיק הנשכח, שבה נתלהב הרגש והזכר בכל רשמי העבר ההוא, אשר יצא כמעט מלבה.

וזוהי הטרגדיה של הנפש הנדחת, של הנשמה המבקשת תקון. זהו העונש בעולם הזה, הבא בתור גמול על קלות-הדעת לרגע, על משחק הנעשה לעתים מתוך שויון-נפש, מתוך אי-דעת ואי-הבנה, פעם בשוגג ופעם במזיד.

“דם-האבות” נוקם נקמת עולם, דמות דיוקנו של העבר היהודי הגדול, נראה לו למומר בכל פנה שהוא פונה, בכל זיוו ובכל הדרו, בכל גוניו וצבעיו ואין מנוס ומסתר ממנו.

כי אם יפה הוא העולם הזה, עולם המעונים והנרדפים, בשעה שאתה נמצא בתוכו, בשעה שהקרדום מונף גם עליך ואתה מרגיש בצערם של כל האחים הנענים כמוך – יפה הוא שבעתים תפקיד-המעונים וזר-החוחים אשר על ראש היהודי, בשעה שעומדים מן הצד ומתבוננים אל הפרכוס הנורא והגא, האיום והיפה, של העם המתלבט ומפרכס בין שני אריות, ואחרי כן הוא מתרומם ומזדקף בכל הודו וחנו ומנער מעליו את האבק, מרפא את פצעיו וחי ומקוה….

תרס"ח

¹

שלום שובכם, אחים, מרובע רחוק וזר לרובע היהודים!

פתחו החרצובות, סר פחד האונס, הותרה הרצועה, ואתם הלכתם הלך והשתמט אחד אחד, ובמספר מאה וחמשים מכל המוני הבורחים שבתם לרחוב היהודים.

ידנו פשוטה לקבל שבים. ברוכים אתם בבואכם!

ידענו את אשר בנפשכם. ממהומת-מות ברחתם אל רחוב אחר, רחוב-המנוחה. נבהלתם לרגע מפחד אויב. שם לא נשמעו קול נוגש ואנקת מעונה. דממה שוררת מסביב. אך הדממה שמה מחנק לכם. לא מן הרחוב אשר בו שמתם משכנכם, אך מרחוב אחר בקעו ועלו אליכם לעתים קרובות קול המולה ושאון, זעקות-שבר, אנחות ואנקות, קול דמי אחיכם המוכים והנענים. וכל אשר בפיכם היה ללענה, וכל חדות-החיים ועליצותם הלכו תמס, ואותם צללי-המות, אשר ברחתם מפניהם, רדפוכם יום ורדפוכם לילה, ועליהם נוספו גם רגשי נוחם עמוקים. לא יכולתם ליהנות מן האורה, בעת אשר אחיכם שוכנים באפלה, לא יכלתם לראות בטוב, כשאחיכם נמקים בצרה.

איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה,

כי יסחבו הכלבים את כפיריך!?"

אז עזבתם את כל האושר הצפון לכם שם, במקום שאין זעומי-הגורל ושנואי-ההמון, במקום שבני-האדם הולכים בקומה זקופה ומביטים בלי פחד אל עיני העתיד, – ובאתם ואמרתם:

– עמכם אנחנו בצרה!

הא לכם יד, אחים טובים! את העבר שכחנו, את אשר היה לא יזכר עוד ורק את אשר יש נזכור ויחדו נארוג את קורי העתיד, אשר אולי יהיה טוב מן ההווה.

לא נוכל לתת לכם דבר. והלא לא למען קחת באתם אלינו, כי אם למען תת, את אשר הזנחתם אז – מצאתם: אותם צללי-הבלהות, אותו ריח הדם השפוך, אותה המהומה, אותם החיים בלי בטחה ובלי תוחלת, אך גם אותו העוז הפנימי, אותה ההכרה החיה, כי חיינו ונחיה וכל הגלים אשר יעברו על ראשינו לא ישטפונו.

הבו יד, אחים!

בכל חום נחבק אתכם, השבים בתשובה, ונפתח לפניכם את זרועותינו הפתוחות!

וזהו אולי הדבר היחידי אשר יכול נוכל לתת לכם!

– –

שלום לכם, השבים!

ספרו לנו: מי הדליק את הניצוץ בלבבכם? מי הלהיב את הלב? מי תקן את הפתילה של נר-התמיד הבוער ואיננו אכל? האם דמות דיוקנם של האבות ראיתם בחלומכם, של אותם האבות הגדולים, יוצרי האומה ועתידותיה, אשר ותרו גם על החיים ועל כל אשר בהם לשם קיומו של רוח העם? האם התנוסס לנגד עיניכם גם שם הדגל היהודי, אשר אותו עזבתם, והוא היה לכם כמזכיר עון תמיד?

מי יודע את דרך הרוח?

אבל הגידו לנו, איפה השארתם את שארית הצאן, את הנדחים והבורחים מסערת המהומה, בתקופת הטביחות והגירושים, ההגבלות והרדיפות? מדוע לא שבו אתכם יחד? המצאו שמה מנוחה כי טובה? הנקרע הפתיל האחרון, שבו היו שלובים וקשורים בנו? המצאו שם את אשר בקשו? המצאו את השלוה הנצחית, אשר אליה שאפו?

מלחמתם הפנימית – אומרים אתם – לא תמה. אשם לא כבתה. המשבר אשר עבר על נפשם מוסיף לענות אותם. את האהבה, אשר בה אמרו למצוא מחסה, תמורת המשטמה שאכלה אותם ברחוב היהודים, – לא מצאו. שנואים הם ונרדפים וכמנודים וכגרים הם ברחוב של הזרים, השונאים. בעיני-חשד מביטים עליהם מכל צד. מפה נקרעו ושם לא הכו שורש. אות היהדות אשר על מצחם תו-קלון הוא להם שם.

הם נלחמים, מתאמצים לטשטש את הרשמים האחרונים של היהדות, לשכוח את הכל, אך שר-השכחה נוקם בהם נקמת-נצח: הוא לא יראה ולא ימצא. הם זוכרים את העבר, תולעת-הנוחם מנקרת בלבבם, ביום לא ינוחו ובלילה לא יתנו להם רעיונותיהם מנוחה. וברחוב – אין שם לב אל הצעד הגדול אשר עשו וכיהודים נחשבים הם ובשאט-נפש ובלעג מתיחס אליהם הקהל הזה.

אך הישובו גם המה? הבוא יבוא הרגע, אשר בו ידחפם המלאך החוצה? היכירו גם הם את השגגה אשר עשו, או יהיו שקועים בטומאת נפשם עד אשר יעלה מעליהם ענן-הכבוד הפרוש על אהל-מועד שלנו, אותו הענן אשר לא סר עוד מעליהם?

מי יודע?

אבל אתם שבתם לבדכם, ואיש מן האלפים והרבבות ההם אין אתכם, אחינו השבים…

והיו אפוא אתם, המעטים, ברוכים לאלהי ישראל, על אשר זכרתם את עמכם בעת צרה! ….

– –

והגידו לנו, אחים, מה שלום אחינו הנדחים, אשר אמרו למצוא סתרה רק עד ארגיעה באוהל ההוא, עד עבור הגשם השוטף? הגידו נא מה שלום האחים, אשר נשבעו לנו שבועת-קודש לשמור ברית ולהיות נאמנים להעם אשר מקרבו יצאו ורק עד יעבור זעם יחסו בצל עם זר?

כי הנה עבר הזעם ובא זעם אחר, עברה תקופה ובאה תקופה, יום יחלוף אחרי יום, וקול השבים אינו נשמע ובני עמנו ההם לא פקדו ולא זכרו אותנו.

אולי תראו לנו את המערות והמנהרות, אשר שם ישפכו צקון-לחש לפני אלהי ישראל? אולי תספרו לנו את דבר הקרבנות שהם מקריבים על מזבח העם? אולי הם צצים כעשב השדה, כאותם הגדודים של ילדי היהודים שנבלעו באדמה בימי גלות מצרים, וחזרו ויצאו להושיע את ישראל? אולי יתוספו על המחנות הצעירים, החדשים, הנערכים גדודים, גדודים לצאת בקרב לטובת העם?

אתם מחרישים? לא ראיתם את פניהם? הם נבלעו בתוך הסביבה – אתם אומרים, בהורידכם ראשיכם ביגון, – שכחו את כל אשר נשבעו בימים ההם ומתחממים הם לאורה של השמש החדשה, ניהנים מזיוה של השכינה הזרה, מתאמצים להבליע בנעימה את אשר היו. מטשטשים את חיי-היהדות מעל פניהם; עוזרים אף הם להכות בשוט את אחיהם מלפנים, למען לא יכירו בהם, כי גם הם מגזענו יצאו; מגדלים דור חדש לעבודות זרות; מקימים פסלים ומשתחוים לאלהים אחרים; – ומעל הכסאות הרכים הרפודים אטון לא ירדו עוד, כי חם להם וטוב להם שם.

אתם לא הבאתם לנו ברכה מאתם? טוב. נגמור אפוא גם אנו את חשבונותינו עמהם. הם לא יעמדו על הברכה של היהדות. הוי, אילו ידעו את אשר בלבנו עליהם! לא קללה, – לא! אין גם קללה לבוגדים מדעת, לרמאים, אך בוז מקרב ולב, בוז ושאט-נפש לשוכחי-היהדות!

וביום הגדול, יום הפקודה, בו יזכור העם את מושיעיו ומחלציו, את השבים בתשובה שלמה, יזכור בלעג ובבוז את אלה, אשר הלוך הלכו אל הגוים רק להרגע, ומצאו שם קבר לנפשם, להיהדות, קבר עולמי, ומן המקום ההוא לא ישובו עוד.

…אל יצר לנו פגרי הנחשלים,

שבעבדותם מתו – נפסח על החללים!

– –

ובלכתכם בדרך לרחוב היהודים והיהדות – אולי פגשתם את החיילות הצעירים, אשר יצאו זה עתה מרחובנו? התבוננו אל סביבתכם וראו: אולי עומדים הם עוד על פרשת דרכים ומקל הנודדים בידיהם ואבק-הדרך על בגדיהם, כי לא טהר עוד במי-הטבילה, הפגשתם אותם? הגידו: אולי ראיתם את בת-הצחוק של אושר על לחייהם? אולי שאלתם ודרשתם מפיהם לשלומנו? ומה ספרו לכם?

הם לא ספר דבר? כן, אין הם יכולים לספר, כי אין מלים לתאר כמו את המצב שבו השאירו

את המחנה הנשאר לפליטה, הם בושו לגלות את אזניכם, כי ברחו כפחדנים וכמוגי-לב מתוך ההפכה, והשאירו את הנשמות והגופות האמללים כשהם מתאבקים עם מר המות באין מציל; הם נסו בלב המלחמה ועברו אל מחנה האויב ותחת תותחיו יבקשו סתרה.

הם לא ספרו לכם דבר? כן, אבל אולי תספרו להם אתם את אשר למדתם מפי הנסיון? אולי תספרו להם את כל אשר עבר על נפשכם באותם הימים שבקשתם מנוח למדתם מפי הנסיון? אולי תספרו להם את כל אשר יגבר על נפשכם באותם הימים שבקשתם מנוח ומצאתם מתלאה. בקשתם חיים ומצאתם מות. מיתה מוסרית וענויים נצחיים שאינם פוסקים לעולם? אולי תמסרו להם את המון הגעגועים הנפשיים שרחש לבכם אל סביבת המוכים והמעונים? אולי תספרו להם על אגלי-הדמעה שהיו יורדים אל כוס-התענוגים, מדי זכרכם את אשר הזנחתם שם, ברחוב האחר שממנו יצאתם?

הם לא ספרו לכם דבר? כן. אבל גם את רשמי האושר לא מצאתם על פניהם וגם בת-הצחוק לא שחקה על לחייהם. הן מי כמוכם יודעים את נפש הבורח, מי כמוכם יודעים את ערכה של קבלת-הפנים שהם מוצאים בקרב מחנה השונאים, הזרים הרחוקים?

נודו להם, אחים, וגם אנו ננוד להם. הנה זה עתה יצאו – ואולי ימהרו לשוב, כמוכם, אחרי ימי ענויים פנימיים ואחרי עקת-נפש ולחץ-לב והמון רחמים וגעגועים.

ולעת עתה – הנה לכם יד, אחים שבים! הנה אנו פותחים לפניכם את זרועותינו! באו וחיו אתנו!

והיו חיינו רצוצים, שבורים, אמללים, אבל חיים שלמים, חיים שיש בהם אחוה ואהבה ותקוה!…

תרע"ב.

I

אני עוזב את הרחובות היפים והרחבים של זיטומיר המרכזית ויורד דרך סמטאות צרות ועקומות אל עמק העכור, אל פודול אשר במורד. אני תועה לבדי בין החרבות. בית קברות חי. צללים מסביב לי, צללי אדם, אשר מבטיהם כאלו קפאו באותו הרגע הנורא ונשארו באותו המצב. הם, נדמה לי, גם לא העיפו עין ורק ברמזים ענו על שאלתי: “האם פה פודול?” זה היה כה ברור, עד כי נצבתי לפניהם כמבויש על פקפוקי. כל אשר מסביב העיד על מה שקרה. מימין ומשמאל עברתי בין חורי חלונות ודלתות, שהביטו עלי כחורי עינים של שלד-אדם. אני דורך על רהיטים שבורים וכלים רצוצים. ובאויר פורחת ונודדת, כנשמה תועה, נוצה נפרדה של כר, שאינה מוצאת לה מנוחה.

אולי עוד לפני שבוע דלקו נרות השבת והציצו מבעד לחלון המרוצץ הזה. על הספסל השבור עתה, ישבו אבי המשפחה ובניו וזמירות השבת פרצו להן החוצה בגיל חוגג. המשפחה פגשה ב“שלום עליכם” חם את “מלאכי השרת, מלאכי עליון”. והיכן החיים אשר בחורבה זו? לאן פרחה הקדושה?

ופתאם אינני לבדי. היכן היו האנשים תחלה? מאין באו? איך הופיעו פתאם? אולי הרגישו נפש חיה ברחוב והעיזו גם הם להופיע. כצללים הם מתהלכים אחרי ומתבוננים לכל צד. מזמן לזמן הם מושיטים את ראשיהם אל תוך חלל הבתים כאלו היו רוצים להוכח, אם אין זה חלום רע.

מאחת הסימטאות יורדים שני פקידים לבושי שרד מזוינים בתיקים.. אני הולך אחריהם. הפכוני לאיש הבינים, למתורגמן ביניהם ובין התושבים היהודים. הפקיד גבה הקומה קורא לחברו את תוצאות החקירה ואת ה“רכוש” שגלה בכל בית:

“שני שלחנות שבורים… ספסל בעל שלש רגלים… תנור מנופץ… אצבע מקוטעת… דם… כלים”…

הקול היבש והצרוד, הפרוטוקול הרשמי של הדם השפוך, שויון הנפש של הפקידים לרגל האדם ולרגל העץ – גרשוני מהמקום הזה. השתמטתי מתפקידי החשוב וירדתי לבדי ואתי צעיר מתושבי המקום שנטפל אלי בנדודי.

עמדנו על יד הגדר, הגדר הנוראה, אשר סביבה התלקחה המלחמה. עוד הדם קרוש על אחת מאבני הגדר, חכיתי, אולי אראה את תסיסתו כדם זכריהו בבית המקדש. אבל לשוא. הדם מחריש כמוני. כעבור רגע של דומיה קשה הגיעו לאזני הספורים על אותו הרגע המחריד.

…היה חשך. אנחנו חכינו לבוא פלוגותינו, פלוגות המגינים מהעיר…אחרי קישינוב אמרנו: די: לא נתן לגויות הקדושות לפרפר תחת ידי חמורים. והנה באו הפראים מזוינים, שכורים… כחיות מטורפות זנקו אלינו… ואנחנו, אנשי מספר, ידענו כי לא ננצח, אבל את חיינו לא הפקרנו… נפרדנו במחשבתנו מחיי רגע ונאמר: הבה “נלפות” כשמשון וננקם בהם לפני מותנו… ורבה וקשה היתה המלחמה. הגבורים נפלו, אבל נפלו גם הם… זו היתה התאבקות איומה… יד ביד, רגל ברגל… ווינשטיין המית את אחד הפורעים ברגע נפלו, רגע לפני גועו"..

המאושרים!

אולי האמינו עוד לפני שכבה אור חייהם, כי נשמתם לא לשוא אבדה, כי היא עלתה השמימה בלהב ההגנה על כבוד האומה. אולי קפאה בת-צחוק על פניהם, מדי זכרם ברגע האחרון, כי לא במרתף מצאם האויב, כי אם בשדה המלחמה היהודי כגבורים.

הם זכו להיות גבורים.

"ואני לא בכיתי למותם של אלו – סיים הצעיר – ואיש לא בכה כאשר לוום לבית עולמם. זו היתה לנו תהלוכת הנצחון הראשונה. נצח האדם שביהודי. נצח הגבור את החלש, היהודי הגא את בן הגלות המקולל. ורק שם בכינו למראה החללים שהוצאו מהמרתפים “באפלת אותה זוית, תחת מדוכת מצה זו ומאחורי אותה חבית”…

II

הכתם הנורא לא נמחה עוד. ביום הזכרון של ג' באייר תרס"ה, בהעלותנו על לבנו ברחשי-קודש את קדושי צ’ודנוב-טרויאנוב – בצבצה פה ושם בעתונותנו אותה ההתיחסות של בוז ושאט-נפש ליהודי העיר הנדחת הזאת, שהיתה מורגשת בקרבנו תכף אחרי האסון הנורא.

הצבור היהודי לא יוכל שכוח את עון היחידים, שהוציאו את עצמם מן הכלל, וביום עברה הקשיחו לבם ואטמו אזנם משמוע את זעקת אחיהם הגבורים. התמונה הנוראה כמו חיה לנגד עינינו. אנו רואים את שנים עשר צעירי בני ישראל, – שהפקירו את חייהם והלכו למלאות את חובתם לעמם, – מתדפקים על דלתות אחיהם ואומרים להחבא שם עד יעבור זעם, והדלתות לא נפתחו והגבורים הומתו מות קדושים על ידי הפורעים, שרדפו אחריהם.

ופחדני טרויאנוב, אשד נתנו את נפש הצעירים כופר נפשם הם, עמדו לפני כס ההיסטוריה שאינה יודעת רחמים בדינה. המשפט והרגש הלאומי לא יכלו להצדיק את החייבים האלה.

בהיות עוד הפצע חי, תכף אחרי האסון – הייתי גם אני בין המקטרגים, הזורקים אבן אחרי הנפילים הרוחניים האלה. צריך היה לחיות יום או יומים בז’טומיר כשבוע אחרי הפוגרום, בתוך אותה האטמוספירה המלאה גאון על המיתה היפה של עשרת הצעירים, שנפלו חלל ומתו מות גבורים; אותו הגאון הפנימי, שהיה כצרי להלבבות הנדכאים וכנוחם בצרה – צריך היה להיות בסביבה זו, למען הבין את מקורו של אותו החרם שהוכרז בז’יטמור על פחדני טרויאנוב, ומשם נפוץ בכל ערי ישראל. טעות לחשוב, כי היה החרם חרם רשמי, כי באו הרבנים ועדת ישראל בז’יטמור לבית-הכנסת והעטיפוהו שחורים והדליקו נרות שחורים והכריזו בשופרות, לאמור: – “הבדלו מעל עדת טרויאנוב הרעה!”. לא. איש לא ראה ולא שמע את תקיעת השופרות האלה ולא היה בזה כל צורך. החרם היה קיים מאליו. היהודי הז’יטומירי נס מפני היהודי הטרויאנובי כמפני מלאך-בלהות, לא נתן לו יד לשלום ולא בא עמו בשום מגע ומשא, כי חשבהו לפושע-ישראל.

זו היתה מחאה טבעית של יהודים, שעוד לא עמם הרגש האנושי בקרב לבבם, כנגד היהודים-הננסים, שהמיטו במעשיהם חרפה על הכלל הישראלי.

אולם הרי כבר עברו שנים מהעת ההיא, שנות עמל ויגון. מהמאורעות ההם אנו עומדים במרחק היסטורי. וכבר הגיעה השעה לבקר אותן הדעות, שנתקבלו אצלנו בשעתן תחת השפעת המאורעות, ולראות, אם כדין נגזרה הגזרה על יהודי טרויאנוב. עכשיו אנו יכולים וצריכים לדון על המאורעות בלי משוא פנים, באותה האוביקטיביות הנחוצה במקרים כאלה.

האם אפשר לנו לחשוב את כל העיר טרויאנוב לעיר-הנדחת? אם נוציא מן הכלל אותו העשיר האכזר, שלא רצה לגאול בעשרה רובלים מידי הפורע את אחת הנפשות של הצעירים, באמרו: “מי יחזיר לי את עשרת הרובלים?” אם נוציאהו מן הכלל ונדון אותו, כראוי לו, בסקילה רוחנית, – האם רשאים אנו לחשוב את כל יהודי טרויאנוב לאבירי-לב ולבלי הבין את הסבות הקרובות של החזיון המעציב?

לא. אין לנו הרשות לכך. יהודי טרויאנוב אינם חטיבה בפני עצמם, שאין דוגמתם, בעלי-מומים רוחניים, הנבדלים מכלל ישראל. לא. הם הנם רק חוליה אחת בתוך השלשלת הגדולה, רק פרט בולט יותר במקרה, מפני שגבורי הטראגדיה הטרויאנובית היו מגינים. אבל באמת לא היו הטרויאנובים יחידים במינם. טרויאנוב – זהו חזיון מתמיד וקבוע, שנשנה ונשלש בכל הפוגרומים שהיו עד כה. זהו חזיון שהורתו ולידתו באותו המצב האומלל, שהיהודים נמצאים בו. האטמוספירה הפוגרומית מגדלת, מפרה ומרבה את הבצילים של החיה אשר באדם; מגבירה את הרגש הבהמי, את האינסטינקט של החיה, על הרגשות האנושיים; מהפכת את האדם ליצור שפל, שאין לו שום שאיפה, זולתי – השאיפה לחיות. לנוכח עיני המות מתחבבים החיים כל-כך, עד כי האדם נכון להקריב בשבילם את הכל, את הכל – לרבות הנפש!

וזוהי הסבה היותר קרובה לחזיון הטרויאנובי. ולזה אנו צריכים ומחויבים לשים לב, כשאנו באים לדין על הטרגדיה הנוראה הזאת.

III

הפוגרומים חשפו את סגור לבנו, גלו את היהודים ואת מצב-נפשם את אורותיהם וצלליהם. בפוגרומים ראינו גם מומנטים יפים ונשגבים, גם רגעים מכוערים שהאדימו את פנינו מבושה. לשמחתנו, רבו המקרים האחרונים בתחלת התקופה הפוגרומית, בבוא האסון בלי צפיה ובלי התבוננות, והלכו ופחתו בה במדה שנעשו החזיונות הפוגרומיים למתמידים. אבל בכל התקופה הממושכה אנו מוצאים מעשים, המזכירים לנו אותה התמונה הנוראה, המצויירת על-ידי משוררנו הלאומי בקינת-קישינוב:

"וראה גם ראה: באפלת אותה זוית,

תחת מדוכת-מצה זו ומאחורי אותה חבית,

שכבו בעלים, חתנים, אחים, הציצו מן החורים,

בפרפר גויות קדושות תחת בשר חמורים,

נחנקות בטמאתן ומעלעלות דם צוארן,

וכחלוק איש פת-בגו חלק מתעב גוי בשרן. –

שכבו בבשתם ויראו – ולא נעו ולא זעו,

ואת עיניהם לא נקרו ומדעתם לא יצאו…

ואולי גם איש לנפשו אז התפלל בלבבו:

רבונו של עולם, עשה נס – ואלי הרעה לא תבא!"

(ביאליק).

התמונה המבהילה הזאת איננה דמיון המשורר. לא הוא יצרה. גם הקורוספונדיטן של איזה עתון מקישינוב היה יכול למסור אותו הספור בסגנונו הפרוזאי. היה היו בעלים, חתנים ואחים, שהציצו מן החורים וראו את נשותיהם, ארוסותיהם ואחיותיהם מפרפרות בזרועות החמורים, ולא נעו ולא זזו ממקומם. וברגע זה שלטה רק מחשבה אחת ונקרה במוחם: מתי בא הקץ? מתי יוכלו להמלט ממחבואם ולהיות בטוחים בחייהם?

ולא רק בקישינוב בלבד, אם הפוגרומים, במקום שהאסון בא בלתי-צפוי, במקום ש“גדול היה הכאב וגדולה מאד הכלימה”, לא רק בקישינוב, שהיהודים הלכו בה כצאן לטבח, אך גם בז’יטומיר ובביאליסטוק, אלה הערים, שהפוגרומים היו בהן רק אסור ליהודים, אבל לא חרפה רק כאב ולא כלימה, – גם שם יודע אני מקרים, המזכירים לנו את דברי ימי קישינוב ואת מאורע טרויאנוב במדה ידועה.

באותו פרור העיר ז’יטומיר, פודול, לא הרחק מהנחל, על-יד המקום, ששם היתה המלחמה הגדולה, מלחמת הגבורים, שבה נפלו כעשרה חללים מחברי ההגנה העצמית, – הראה לי צעיר אחד את הגדר, שטפס עליה ראש המשפחה היהודית, בחפצו להציל את נפשו. בדיר אחר הסתתרו הוא ואשתו וילדיו. ובקרוב הפורעים אל הבית הזה ובהשמע קולם – שכח האב את רחמיו, שכח את רגשות האהבה של ראש-משפחה לבני ביתו, ומהר למצוא מפלט לנפשו הוא ולצאת מחצר המות ולעזוב את אהובי-נפשו בידי הפורעים. אמנם הוא לא מצא את אשר בקש. הפורעים תפסוהו ברדתו מעל הגדר והרגוהו, ובני-ביתו נשארו חיים וקיימים, אך הוא שאף לחיים ורק בגלל זאת עשה את הצעד המחפיר הזה.

פוגרום אחד היה בביאליסטוק, שלא נמנה בסדר הפוגרומים שלנו ועליהם לא יתחשב, כי בגלל תנאי הצינזורה הקשים בימים ההם לא היתה כל אפשרות להדפיס בעתונים היוצאים ברוסיה את פרטי המעשים, שנעשו שם (רק ב“הזמן” נתתי תמונות בודדות מהפוגרום, ואת כל פרטי המאורעות הייתי אנוס להדפיס בעתוני חוץ-לארץ); וגם שם קרה מקרה כזה:

יריות החיילים לא פסקו, הכדורים ירדו כמטר על גגות הבתים, חדרו אל החלונות ועשו פרצים בדלתות. התושבים היהודים הסתתרו על הרצפה, תחת המטות, המדוכות, או החביות, לבל יפגעו בם הכדורים. והנה חדר אחד הכדורים אל ביתו של יהודי אחד ופגע בילד בן שנה. הילד התחיל לזעוק ולפרפר ולגוע לעיני אביו ואמו ואחיו. והם הוסיפו לשכב בלי נוע על הרצפה ולא זזו ממקומם למראה ענויי הילד. הם יראו לצאת ממחבואם, לבל יפגעו בהם הכדורים.

במה שונה החזיון הזה מהחזיון הטרויאנובי?

רחמי-אב ואהבת-אם, אלו הרגשות הטבעיים, הנתונים בלב כל בן-אדם ביחס לילדיו טפוחיו, גם הם קהו בשעת האסון, גם הם לא יכלו עמוד בפני הרגש הבהמי של אהבה-עצמית וחפץ הקיום, שהתעורר בלב האומללים, כשהמאכלת החדה היתה תלויה על צוארם.

ואשה זקנה ראתה לעיניה את בעלה הזקן והחלש צונח מכסאו בעודנו מחזיק את ספר התהלים בידו. היא ראתה אותו נופל, נגוע מהכדור, שנחת בלבבו, ורוח לא קם בה לגשת אליו ולסעדהו. היא הסתתרה בפנתה עד עבור המות מהרחוב ההוא.

ומה רבות הן התמונות המעציבות ממין זה, שנמסרו לי, בטפסי על העליות וברדתי אל מרתפי הבתים, במקומות-ההרגה, אחרי הטבח בביאליסטוק בשנת 1906!

זקנה אחת ראתה בעיניה את נכדתה, המפרפרת בזרועות הפורע, היא ראתה את התעללותו ביונה התמה, הצעירה והטהורה, היא שמעה את זעקתה והחרישה. היא הוסיפה להסתתר בין סבכי העצים, במרחק של צעדים אחדים ממקום המעשה, ולא זזה ממקומה.

אילו יצאה הזקנה, אילו יצאו כל האומללים, שלעיניהם נעשו הנבלות ממקומות מחבואם, לא היו מביאים אמנם במעשה כל תועלת. התקום זקנה חלשה בלתי-מזוינת בפני קהל פורעים שואפים לדם? היעמדו יהודים אומללים, בלי נשק ובלי כח משותף ומאוחד, כנגד המון חיות טורפות? והרי הם היו מוסיפים רק חללים על החללים ללא תועלת.

אבל בבואנו להעריך את המעשים האלה מנקודת ראות הרגש האנושי, – איננו יכולים להתחשב עם מדת התועלת שהיו המעשים האקטיביים מביאים. אנו עומדים ותמהים על החזיון: התוכל אם רחמניה לחשוב מחשבות ולבקש חשבונות רבים, בראותה את פרי-בטנה טבוח לעיניה? האפשר לזקנה לחשוב מחשבות ולא להתקומם בדרך טבעי כנגד מעני נכדתה הצנועה?

והן אינן עושות את זאת, הן מוסיפות להסתר ולפלל: “רבונו של עולם, עשה נס – ואלי הרעה לא תבא!”

והאם לא כך עשו גם יהודי טרויאנוב? האם אינם גם הם קרבנות הרגע הנורא, המכבה את הניצוץ האנושי בקרב האדם?

IV

כי כזו היא הפסיכולוגיה החולנית של היהודי האומלל, כשמיתתו באה על ידי חיות בדמות אדם. בהשמע המית קהל היחפים, ההולכים ברעם ורעש להשתער על רחוב היהודים, בהתקרב הגרזן ובהחילו להתעופף על ראשם, חדל היהודי להיות אדם ונהפך לכלב מוכה, הירא את המקל, לכלב ארור, שיד כל בו, המסתתר בפנה ושוכח את כל אשר סביבותיו. הוא רואה בכל מקום רק את אמצעי-ההצלה ממכותיו.

אז, ברגע הנורא ההוא, שוכח אב את בנו, אם – את פרי בטנה, אח – את אחותו, אוהב – את אהובתו. כל אחד זוכר את עצמו ורק את עצמו.

יש ספור נורא מימי הפוגרומים, הלקוח מן המציאות באחת מערי הדרום והספור הזה הוא אב- בנין לכל המקרים ממין זה ¹.

באחד המרתפים הסתתרו יהודים ויהודיות רבות, עם בניהם וילדיהם, מפחד הפורעים היחפים, שהלכו הלוך והתקרב אל הרחוב הזה. האומללים ישבו צפופים ונלחצים זה אצל זה. הילדים הסתירו את ראשם בסינורות של אמותיהם ודממה מדכאת השתררה במרתף, דממה ההומיה יותר משאון מים רבים, ורק קול הלבבות הדופקים מפחד כאילו נשמע. ופתאם פרץ בבכי אחד התינוקות, יונק שדי אמו. לשוא נסתה האם לסתום את פי העולל בדדיה הצומקים – הוא לא חדל להשמיע קול צעקה.

כל היהודים אשר במרתף נזדעזעו. הנה יגלה היונק את מצפונם ויעמיד חייהם בסכנה. כולם היו כאובדי-עצות ולא מצאו כל תרופה.

אך האם האומללה מצאה עצה:

בידיה הצנומות חבקה את צואר הילד, חבקה בחוזק-יד, עד שנשתתק.. הוא נחנק.

זהו כחו של הרגע ההוא. פה אמנם לפנינו קרבן נשגב של אם לטובת הצבור, לטובת כל

היהודים הצפוניים אתה בתוך המרתף, אבל יחד עם זאת אנו רואים בזה שאיפה עורת וסמויה מן העין להנצל מן המות באיזה מחיר שהוא.

כעבור יום אחרי המאורע, שבים רגשות האם לפעם בקרבה. כעבור יום מלבינות שערות ראש האשה האומללה והיא יוצאת מדעתה מרוב צער ויגון, היא אינה יכולה לסלוח לעצמה את עונה הגדול, את רצח בנה: תמונת העולל נצבת לפניה בתוכחה אלמת: “למה הרגתיני?” והיא אינה יכולה לעמוד בפני התוכחה השתקנית הזאת – והיא ממהרת ללכת ולהטביע את גופה ואת יגונה יחד בנהר הדניסטר.

כעבור יום או יומיים – זכור יזכור האב האומלל את היונק המפרפר לעיניו, וינחם על שויון-נפשו; כעבור יום או יומים זכור תזכור הזקנה את נכדתה האומללה, שנטמאה לעיניה ותהיה לה כמזכרת עוון.

ולפיכך רבו כל-כך המקרים של טרוף-דעת בין נגועי הפוגרומים; כל אחד יש בלבבו איזה זכרון, המעיק והמציק על נפשו והמעורר בו רגשות-נוחם.

אותם “החתנים, הבעלים, האחים, שהציצו מן החורים, בפרפר גויות קדושות תחת בשר חמורים”, אותם האומללים, אשר “שכבו בבשתם ויראו – ולא נעו ולא זעו, ואת עיניהם לא נקרו ומדעתם לא יצאו”… אז, – יצאו מדעתם כעבור ימי הרעש, בבוא עתות המנוחה, כשהחלו התמונות הנוראות מימי החורבן להתבלט ולבצבץ במוחם, כשקמו הנפשות החביבות ותבעו את עלבונן.

ואם גם צלולי דעת יהיו – היו בטוחים, כי על פניהם לא תלין עוד בת-צחוק, כי עננה תשכון עליהם לנצח, כי כבני קין ירגישו תמיד על מצחם כתם של חרפה.

ואם סגרו יהודי טרויאנוב את הדלת בפני אחיהם הצעירים, שהלכו לעזרת אחיהם הגבורים, לז’יטומיר; אם קפא לבם לרגע אחד ויהי לאבן, – היו בטוחים, כי כעבור הפחד התעוררו שוב רגשות האדם אשר בלבבם והם נחמו על הרעה אשר עשו, וברעדה יעברו על-פני המקום, ששם נפלו החללים וצל נצחי יעיב את חייהם.

ובעשותם את העוון הנורא, אשר לא יוכלו כפר אותו, כבר קבלו את ענשם בעולם הזה; רגשות-הנוחם אשר בלבבם. ואל נא נהיה להם אנחנו כמזכירי-עון ולא נדון לכף חובה את היהודים האומללים בעד המעשים שעשו, בשעה שחדלו להיות בני אדם.

לא הם הנם האשמים, אלא האסון המשותף והצרה הלאומית – הכללית. כזו היא הפסיכולוגיה של היהודים המוכים והמעונים, שפחד המות מרחף לנגד עיניהם תמיד. תמחה נא חטאתם, שהיא גם חטאת רוב היהודים בערי-ההרגה; נסלח נא לעוונם, כי אומללים הם גם המה!

תרס"ט

¹

ים גדול של ראשי בני אדם, ים הומה, שוקק, שואן ורועש. הכל… נחפזים, אצים, רצים, מדברים ומשוחחים. נדמה, כאלו ברצונם להשתיק את המית לבבם, כאלו רוצים הם לבלוע בצעקותיהם את היללות והגניחות, הנשמעים מכל צד.

אבל לשוא. הקולות המתפרצים לפרקים מקרב הלבבות, היללות והבכיות, מתגברים ושולטים על הסביבה. אתה שומע רק אותם. הם בולעים את הכל, את הכל, מתפשטים, חודרים אל הלב, חותרים אל הנפש ועושים בה בקיעים ופרצים.

אתה מסתכל אל פני האנשים, המסתובבים פה בחצר החיים-המות, בחצר בית-החולים, אתה רואה לפניך פנים נפחדים ונבהלים, חורים כפני מתים, עינים תועות וקמות, – והים הגדול שראית מרחוק נדמה לך כים הקרח.

הכל קפא. נדמה לך, כי כזה הוא טבע האויר אשר פה. נדמה לך, כי כל קול, כל המיה, קופאים בתוך האויר מיד אחרי צאתם, כי כל גניחה, כל יבבה ואנחה נשארות תלויות בין השמים ובין הארץ והן מעיקות על ראשך, מכבידות עליך את הנשימה, מרעידות את האויר.

ובטרם שאתה נגש לגבעת המתים –– הנך נלכד ברשת הסביבה ונעשה לגל בתוך הים הזה. הנך רועד מקרה, מהתרגשות והתרגזות, הנך רוצה לדבר, לשמוע מה שידברו אחרים ולהשתיק את סערת הלב – ואינך יכול.

ובורח אתה מן החיים אל המתים. רוצה אתה להסתכל, רק להשקיף פעם ולנוס מן המקום הזה.

ואתה נגש.

הנה עגול רחב. כחצי גורן עגולה. העגול נעשה בגויות בני אדם שגם הם היו חיים כמונו, העומדים עליהם, ושגם אנו יכולים להיות כמוהם. גורלם – גורלנו ובמעטפות שחורות כסו החיים את המתים, אבל הנה בולטת יד מתה, חורת, והנה ראש מלא דם, והנה רגל כרותה, והנה אוזן קצוצה – ואתה עוצם את עיניך.

ומסביב לעגול זה – דממה, בפני המות אין החיים רוצים להראות סמני תחיה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו מתנה זו.

כעבור רגע ואתה נעשה בלי משים חוליה בתוך השרשרת, אחד מיוצרי העגול החי, אשר מסביב לעגול המת.

והעגול הולך ומתפשט, הולך ומתרחב. גלי בני האדם, אשר שם במעמקי החצר, הולכים וקרבים הלום, המתים שפסקו כבר לענין את החיים, אחרי היותם לנגד עיניהם שלשה ימים, נעשו שוב גבורי הרגע.

כי הנה בא יום השלומים, נמלאה סאת הצרות. ממרום, שם ממקום המשפט והיושר, מבית הנבחרים, נשלחו הלום צירים לגלות את צעיף התעלומות ולחדור לנבכי המאורעות.

ציר בית הנבחרים מתיצב רגע כקופא למראה פני גבעת המתים. הוא מעיף עין של חצי העגול המת, מזדעזע ושב לעבודתו.

והוא שואל את בני לויתו:

– מי זה פלוני בן פלוני? רשמו: חזהו נדקר, ראשו נפץ בגרזן, עיניו נוקרו.

– מי זה? אלמוני? כתבו: ידיו חוברו במסמרים אל חזהו.

– זו פלונית? רשמו: הכל יבוא בחשבון!…

ואתה שומע את הדברים כמו שאתה שומע קריאת פרטיכל יבש. הראשים, הידים, הרגלים, המסמרים, הגרזנים והקרדומות ובולי העץ, הפורעים –– הכל מתלכד ונבלע במוחך ואין אתה יודע כלום ואין אתה מבחין כלום, אתה זוכר רק אחת: הכל יבוא בחשבון.-

                                 ---

אני הולך אחרי מנהלי בית החרושת של פולישוק.

השוטר שומר על הבית, שומר באמונה. הוא שומר עתה את הרוח המילל בארבע פנות הבית השמם, את החתול הבוכה, את כנפי המות הפרושים על הבית.

ואני דורך על מדרכת החצר, ואני רואה לנגד עיני את נתיב הדם. איני זקוק למנהלים. אנכי מנהל אותם. נתיב הדם הוא ינחני למקום ההרגה.

מקום ההרגה איננו גדול. רק כשמונה או כעשרה אנשים נפצו את מוחותיהם אל הגרזן, רק כשמונה או כעשרה אנשים השאירו פה את דמם לירושה.

רק כשמונה או כעשרה.

והנה גם הירושה: בתעלה קטנה ביבשה – דם קרוש, דם אדום-שחור, מהול במוח של ראשי בני האדם, בולט על הרצפה, המלאה שברים וכלים מנופצים.

ואתה זוכר את זכריה הכהן ואתה זוכר את נקמת דמי השפוך ונדמה לך פתאם, כי גם בדם הקרוש הזה יש רוח חיים, כי גם הדם הזה תוסס, הומה ושוקק ותובע לדין וקובל ושואף לנקמה.

אבל חכו נא: הכל יבא בחשבון!…

                                 ---

ואני נדחק לביתו של המורה איינשטיין, הקרבן היותר טראגי בפוגרום הביאליסטוקי.

ולא המות עושה עלי רושם, לא היתומים החיים שנשארו, לא הנערה האמללה, הרועדת מקור ומבכי, ולא הילד האמלל, שנשאר בלי מחסה. לא מות האב הזקן ובנו שמואל – לא. כבר הסכנתי לפגוש את המות בכל עבר ופנה.

אני נבהל למראה הטבע הנהדר, אשר הקיף את הבית הזה. אני נפחד ומזדעזע למראה הפרחים הפורחים בגן, האלונים היפים העבותים הנותנים ריח, למראה שדה הירק, המושך אליו את הלב.

הנבלים בחרו את המקום שהטבע מגדיל בו ומרבה את התשוקה לחיים – לבצע שם את זממם, להביא שמה את המות.

ואני מתבונן אל המקום, שבו נעשה הרצח.

בתוך הגן שדרה נחמדה של אלונים עבותים, שענפיהם משולבים כידי ידידים, וסוככים על חלקת אדמת-דשא יפה – מקרני השמש. ועל העשב הירוק נראו עוד עקבות הדם.

פה נפלה העלמה הבכירה, סוניה, לקרבן לעיני אביה הזקן, שידי הפורעים אחזו בו. נשדדה תומתה, נתחלל כבודה, ואחרי שהרוו החיות את תאותם – הומתה בענויים קשים.

פה במקום החיים, בא המות בכל מוראיו הגדולים, המות היהודי!… והלב מלא על כל גדותיו רגשות נוראים, החזה מתרומם, האגרוף מונף – הוי, חכו נא, הכל יבוא בחשבון!..

                      ---

…לכל היתה שהות בידם – מספר לי מנהלי – אתה רואה פה את החצר הגדולה הזאת? גם פנה אחת לא השאירו. כאילו חוק הוטל עליהם לבל יעברו על מעון יהודי אחד. גם אל המרתף חדרו, גם על העליה עלו. והעליה והמרתף – זהו מקום המפלט ליהודים מחמת הפורעים. בעליה הם קרובים אל האלהים, ובמרתף – אל המתים. ובלבד שלא להיות בקרבת האנשים החיים.

כיצד עלו הלום? איני יודע. את הסולם לקחו להן המסתתרות והעלוהו אל העליה, גם כלים שבורים ומנופצים, שולחנות שבורים, כסאות ישנים זרקו מן העליה אל פתחה, כדי להפריע בעד הפורעים מעלות, ובכל זאת ראה והביטה!..

ואינני דורש באורים הרבה. אני שומע את הספור הנורא, רואה את כתמי הדם הקרוש ומזדעזע.

שתיהן נסתתרו תחת ארובת העשן, כשהגיעה לאזנן האושה הקלה, כששמעו את צחוק הפורעים הפרוע. הן היו בטוחות עד הרגע האחרון בחייהן. לא עלה על דעתן שתפולנה גם הן בידי הפורעים. והנה נראה ראשו של אחד הנבלים והנה קפצו ועלו עוד אחדים – וכעבור רגע ושתי הנפשות מפרפרות בזרועות החזקים של הרוצחים, הממלאים בהן את תאותם, וכעבור רגע ונקצצת רגלה של העלמה, המנסה להמלט מידם, המתאבקת יותר מדי, והשניה נזרקת מן העליה אל החצר.

הכל, הכל יבוא בחשבון!…

                 ---

והנה חצר המות.

ואני אוטם את אזני:

כל הכאב, הצער העמוק והיסורים הגדולים, כל הרגשות שכאילו קפאו למראה פני המות הנורא, התפרצו יחד והיו לצעקה אחת גדולה ומרה, צעקה-מחאה, הבוקעת שחקים. למראה פני הקברים הופרע סוד המות. הנה פה יושמו ההורים, הבעלים, הבנים, הבנות, הקרובים, החביבים, האהובים! והאבות והאמהות, האחים והאחיות, האוהבים והאהובים, הקרובים והידידים, הרעים והחביבים, הכל, התמזגו ביגון הנורא, בצער העמוק, הכל פורשים ובוכים, זה על חללו וזה על חללו.

וחללים כאלה יש שמונים וחמשה.

בוכים גם הרחוקים, מיללים בקול. אין בושה. בוכה זקן ונער, ילד ואשה, בוכים יהודים זקנים בעלי זקן כסף, בוכים יהודים מגולחים למשעי, צועקות בתולות, צעירות וזקנות.

– הוי, אבי!

– הוי, אמי!

– הוי, אחי!

– הוי, אהוב!

והקולות מתבוללים, מתערבים, מרעישים את האזנים, חודרים אל הלב, נוקרים את המוח.

ואני אוטם את אזני.

והנה אני רואה את הארונות, ארונות-העץ, נושאים, זזים ממקומם. ורעד בא בקרבי: נדמה לי רגע, כי המתים קמו לתחיה, כי הם הולכים, הולכים ברמה…

והנה שם הקבר, קברות האחים: בור רחב וגדול וארוך, שחפרוהו ידי האנשים, ונדמה לי, כי הפה הזה נכון לבלוע אותנו, את כלנו. הרק לשמונים וחמשת הגויות הוכן?

והנה מתעצמים הקולות, מתגברים, הולכים וקרבים, ארונות המתים נגשים, אני מרגיש את הבל פי המת, אני נחרד למראה הלוע הפתוח ואני זז ממקומי, עוצם את עיני ובורח במנוסת-בהלה מעמק הרפאים.

לא, איני יכול לראות עוד, לא, איני יכול.

ואני רץ העירה, אני בא אל חדר הדיפוטטים של דומת הממלכה – שם, בבית האבנים, נרשם הכל בספר, נגבים עדים, נמסרים ספורים, מאורעות – כי הכל יבוא בחשבון!…

                     ---

והאם בא הכל בחשבון?…

תרס"ז

שטף הדם / שמואל צ’רנוביץ

I

היה היו פוגרומים ביהודים, היו, חלפו כקטב מרירי, הרעילו את הסביבה, הטילו ארס בחיי המתים-החיים, העמידו לנגד עיניהם את צללי המות בכל מוראותיהם, נבלעו בתוך הסביבה היהודית והיו לחלק בלתי נפרד ממהותה – ולמרות כל אלה מעטים הם הרשמים, שהשאירו בספרותנו האמנותית. הנסיונות שנעשו לצלם בספרות את החיים הפוגרומיים לא הצליחו. הפרובלימה הפוגרומית לא העמדה בספרותנו היפה. ההסטוריון הבא, כשיבוא לכתוב בספר את תקופתנו האחרונה, לא ילך לבקש את רשמי הפוגרומים בקינות, בציורים וברשמים שבספרותנו החדשה. גם ביצירה הפוגרומית היותר נעלה, “משא נימירוב”, שהיא קינה נוראה ומחאה נמרצה של היהדות, לא ימצא את מבוקשו. את מצב הרוחות, תאורי המאורעות, ימצא בחלק הקוריספונדינציות של העתונים, המדברות בלשון המציאות המרה, בלי כחל ובלי פרכוס.

כי אין הפוגרומים חומר לציור האמנותי לקרובים אל החללים. לא משום שאין המקולקל שבחיים חומר ליצירה בכלל. אדרבא, יש סופרים המצירים רק את הנוראות שבחיים, יש משוררי הבהמיות שבאדם, המגיעים במקצוע זה לידי שכלול אמנותי. אבל אי אפשר לו למשורר או למציר בשעה שהאסון קרוב אל עצמו ואל בשרו, בשעה שאינו יכול להתיחס אליו באוביקטיביות, או גם בלעג קר ומבטל – להיות מצייר אמתי של המקצוע. האסון אינו מדבר, אינו מגבב צבעים על צבעים. האסון – שותק. בזה כל כחו. הוא מעמיד שורות רבות של נקודות, וזהו כל הציור. יתאר לו הקורא ויוסיף בדמיונו את אשר החסיר הוא. ואם יאמר המציר לבוא לעזרת הקורא ולהחיות בזכרונו את המאורעות, הנוגעים אל נפשו ובשרו – הוא פוסק אז להיות אמן ונעשה קוריספונדנטן.

אפשר, שברבות הימים, כשיעברו הפוגרומים ויהיו לנחלת ההיסטוריה וכשיוכל המספר העברי להשקיף עליהם מתוך נקודת השקפה של צייר-אמן, כשתהיה לו השלוה האפית הדרושה תברא גם יצירה פוגרומית הראויה לשמה. אבל כל עוד שקיימים הפוגרומים בחיינו, אין להם תקומה בספרותנו.

אולי משום כך לא הצליחו הנסיונות שנעשו בספרות הרוסית, נסיונות רבים, אולי, יותר מדי. שם כאילו נוצרה ספרות פוגרומית שלמה בשביל הבמה ושלא בשבילה, אבל ברובה נוצרה גם היא על ידי יהודים, שרשמי הפוגרומים נחקקו בלבם. ויצא שדוקא ציריקוב שאינו יהודי – למרות המגרעות שיש ב“יהודיו” – דוקא הוא נתן דרמה בינונית, לפחות, מהספירה הפוגרומית. בעוד, שאוסיפ דימוב, למשל, שלא היה יכול לעמוד מן החוץ ולהשקיף על המאורעות מתוך אספקלריה אוביקטיבית, לא הסתפק בתפקיד של צייר בלבד, אלא רצה להיות יותר מצייר: להתמרמר, להתרגז, לשפוט מתוך השקפה סוביקטיבית, ולפיכך לקוי הוא “שמע ישראל” שלו בחלקו האמנותי. ולפיכך יצאה גם מגוחכת הדרמה, כביכול, של וואלין (“יליד הסערה”) שהעמידה לפניה גם פתרון הפרובלימה היהודית על ידי… מזיגה של דמי עשיו בדמי יעקב.

לכל הדרמות מן המין האמור ברוסית היתה טנדנציה כללית: לגולל לפני הצבור הרוסי את כל מוראי הפוגרומים, למען יראו ויבושו וינחמו על הרעה. אלמלא כן, איני יודע, הזיוף הזה למה הוא בא? למה באו כל הרציחות והמיתות המשונות, ומעשי האונס, והשוד והגזל, “וכל מה שהפה יכול לדבר” בחדא מחתא? למה באו כל סרח העודף, כל ההתפלספות הנפוחה, שאינה אומרת כלום, כל הזיופים שנעשו כדי שתהיה הטנדנציה כשרה?

ואיש מן המציירים לא חשב אף רגע על הצורך לבאר לנו את הפרובלימה הקשה והמכאיבה, המדריכה את מנוחתנו: מה קרה לבני אדם אלה, בעלי רגש אנושי טבעי, בני אדם פשוטים ותמימים, שבבוקר לא עבות אחד נהפכו לרוצחים-אכזרים ולחיות טורפות? מה הן הסבות הפסיכולוגיות שהניעום לכך? מה הרגיש הצבור הרוסי בכל שדרותיו? מה רחש לב התושבים השלוים שעמדו מרחוק? תשובה זו נחוצה במאד לנו היהודים.

צריכים אנו לדעת את מקור הרעה, את סבת ההתיחסות הצוננת אל הפוגרומים מצד מבחר בני האינטיליגנציה הרוסית. האם זהו פשוט שויון נפש, או רפיון רוח, וחוסר מרץ? האם עמוקה היא משטמת ההמון אלינו, או היא רק שטחית, מקרית ורגעית?

אבל התשובה חשובה גם לרוסים. הם צריכים לראות את קלסתר פניהם האמתיים בראי שבספר, אולי יזדעזעו והרהורי תשובה יעלו על לבם.

מעין תשובה על שאלות אלו נתן ה' אייזמן בספורו החדש “שטף הדם”.

אין הספור הזה מענין אותי הפעם מצדו האמנותי, אף על פי שיש מה להעיר עליו. במקומות אחדים מתרומם אייזמן למדרגת אמן פסיכולוגי, ביחוד בציור של ערב-הפוגרום, ובעוד מקומות, כשהוא מתאר את הפוגרום עצמו ואת הרגעים שאחרי הפוגרום הוא נעשה פרוטוקוליסטן יבש. אולם אני רוצה להתעכב פה רק על הטפוסים מתוך השדרות השונות של העם הרוסי, שהעביר לפנינו המספר בכשרון נכר.

II

פאסחאלוב, הגבור הראשי של הספור, הוא אינטיליגנטן רוסי רגיל, ליבירלי, אחד מאלה הרבים, שאין רואים אותם בעת הפרעות בין הלוחמים לטובת היהודים. הם אינם עושים זאת מחוסר אהבה אל היהודים, או חוסר השתתפות בצערם, אלא מהעדר רצון כביר, מתוך שפעת צער על ירידת העם הרוסי. פאסחאלוב, כפי שמתארו אייזמן, איננו רוצה גם הוא, כגבורו של אנדריוב בציורו “באפילה”, להיות אדם טוב, בעת שבני עמו הם כל כך רעים וכל כך מקולקלים. אבל הטרגדיה שבנפשו היא יותר עמוקה. הוא חושב לו ברגע זה לאסון לעצמו מה שנולד בסביבה נוצרית. הוא מתבייש על שיש לו אם מסוגה של אירינה פיטרובנה, “ארורה” טפוסית ועלוקה השואפת לדם, שנכונה בשביל מטבע מזויפה, שנתנה לה יהודיה אחת, להשמיד ולהרוג את כל היהודים ושגם אחרי שפך הדם היא מתפללת, שיבואו באטאליונים של חיילים וילכו מבית לבית ברובע היהודים וישימו קץ לעם הזה. הוא מתבייש וחורק שן על אשר העמידהו המקרה בתוך מחנה של השונאים, על אשר גם הוא הנהו רוסי, שהיהודים מפחדים מפניו.

הוא היה חובב תמיד את היהודים, הוא לא התיחס אליהם ביחס רגיל “כאל כל האנשים” של הליברלים למיניהם. כשם שיש אנטישמים, הדנים מהפרט אל הכלל, הנהפכים לשונאי כל היהודים אחרי בואם בהתנגשות עם אחד מהם, כן יש גם חובבי היהודים המתמלאים רגשי חבה יתירה לעם הזה, אחר בואם במקרה בסבכי ידידות וחבה עם אחד היהודים הסימפטיים. פאסחאלוב אהב בנערותו את הנער הטוב, מאייסייקא, שמת בלא עתו, ואת האהבה הזאת מסר לאבי מאייסייקא, לאברהם הסנדלר ולכל משפחתו. ואלו שמשו בשבילו סמל של העם היהודי. הפוגרום היה בשבילו ראשית כל פוגרום נגד אברהם שלו. הוא הצטער על אשר גם בשביל אברהם שלו “הוא, פאסחלוב, בן אדם מתוך מחנה אחר, מתוך מחנה השונאים, והדבר הזה הכאיב את לבבו והעציבו. אברהם היה קרוב לו עכשיו מבשאר הימים; הוא נמשך אחריו יותר ויותר בשעת צרה, אבל מה לעשות, אם תהום עמוקה הפרידה עכשיו ביניהם בלי משים. הוא לא העיז לנגוע בידו ביד היהודי; הוא לא העיז למסור לו במלים נלהבות את הכאב, את החרפה ואת ענויי נפשו”.

והכאב והענויים היו גדולים. הוא רואה את בני עמו שנהפכו לפראים, הוא רואה את החרדה התוקפת את היהודים האומללים, זוכר את גורלו של אברהם, של חנה ושל רוזה, ומזדעזע. כיצד יכול הוא להינות מן החיים, בשעה שחרב עולמם של אלו?

“והנה הוא עובר על פני הרחוב ואיש לא ירים עליו את הגרזן. הוא איננו מסתתר, איננו רועד. והם רועדים מתוך פחד ויאוש. ויש אשר נדמה לפאסחאלוב. כי אילו לא היה רוסי, כי אילו היה מרגיש גם הוא אותו הפחד והיאוש –היתה נשמתו מוצאת לה נוחם”.

והוא משתדל להגדיל את החשכה בנפשו, להתענות, להרבות את יסורי נפשו, להשכין על עצמו את האימה הגדולה השוררת בסביבה, לסבול את אשר יסבלו היהודים, להעמיס על שכמו את כל כובד המשא, אולי ימחוק בזה עון עמו וישימהו על שכמו.

והוא הולך לאברהם ולרוזה לבקש מאתם שיבואו אליו להסתתר, אבל בעמקי לבבו לא רצה, שיסכימו להצעתו. אם יציל את משפחת אברהם, הרי ימצא לו נוחם ידוע בצר לו. אם יגן על היהודים, אם יקח בידו את האקדוח וילחם בפורעים – הרי ימצא בזה ספוק ידוע לנפשו, הרי יתיצב בזה במערכה אחרת ויצא מכלל בני עמו ואת חטאתם לא ישא. לא! הוא רוצה לשתות את כוס היגון עד תומו, הוא רוצה להרגיש את הכל, את הכל. “הוא חשב על כל הנעשה בעיר, על כל הנעשה בבית אברהם ומשפחתו, ונוראה היתה המחשבה, שגם הם יהרגו. אבל הוא חשב: לא טוב יהיה, אם לא יהרגו. ויעשה החטא הנורא בכל מוראו – אז גדולה תהיה התשובה”.

“תפול האבן האחרונה של ההיכל ותכריע ותדכא ותפוצץ את הלב”. הוא רוצה לסבול, להתענות, לכפר את עון עמו.

והוא חדר אל תוך להקת הפורעים וראה בעיניו את המחזאות הנוראים, ברגש אינסטינקטיבי התקומם, התנגד, השתדל לעורר בדברים את האדם שבחיות האלו, וכשדבריו נבלעו בתוך הצחוק הפרוע – כאלו התאבן כלו מעצמת הכאב. ואל גויות החללים קרב, ואת ריח המות שאף אל קרבו כדי לכפר על החטא של העם הרוסי. וגם נחמה זו לא ניתנה לו. על עוון עמו לא כפר. נדמה לו, כי לא יצא ידי חובתו, כי אחותו, נאטאליה, צדקה ממנו.

נאטאליה הריבולוציונית לא הרגישה עליה שום אחריות ולא חשבה על דבר האחריות. היא ראתה לפניה רק בני אדם פראים מצד אחד ובני אדם אומללים מצד שני, מתנפלים וטעוני-הגנה, לוחמים ונלחמים, חזקים וחלשים – והיא עומדת על צד החלשים. היא אינה נושאת על עצמה את הכתם הלאומי. להפך, היא מסירה מעליה את האחריות הלאומית על ידי זה, כשהיא עוברת לרגע זה אל המחנה הארור. ולפיכך מאושרת היא, ולפיכך יכולה היא לאמר לתיאודור פאסחאלוב אחיה:

"מה טוב לחיות בתקופת המלחמה! מה טוב להשתתף בה! אחי! הרי גם גן העדן כאין הוא לעומת ההכרה הזאת. גם אתה יכולת להכנס אל החיים הללו ולהיות בהם שופט, בונה ונוקם! ולמה אתה מאבד את טובך בידך? למה אתה מסיב את פניך, קובל ומצטער ובוכה על גלות השכינה, שואף לטוב ונאנח, רק נאנח ומאום אינך עושה?

ונאטאליה – ואפשר שגם אייזמן – אינם מבינים את נפשם של הדוקטור פאסחאלוב. הם חושבים, כי הדבר בא אליו מתוך חולשה, מתוך רפיון רוח. נאטאליה מכבדת יותר את האינג’ינר וואסילקובסקי, זה האינטיליגנטן הרקב, הרואה בפוגרום משחק מענין. “אין רע”, טוען הוא – “היהודים הם אנשים אנרגיים, מדת הצדקה מפותחת אצלם, הם ייסדו ועדים יאספו ממון ובקרוב ישובו ויבנו על מכונם”. והיא, נאטאליה, מוצאת, כי הוא, וואסילקובסקי, הוא גס, מחוסר רוח, אבל אדם ההולך לשיטתו: על פי דרכו צריך הזא להתיחס בשויון נפש אל הפוגרום. אך פאסחאלוב הוא סמרטוט שאינו ראוי לרחמים.

והיא לא הבינה, כי גדולה נפשו של פאסחאלוב מנפשה, כי יסורי נפשו הגדולים מצדיקים את הפאסיביות שלו, כי הוא ראוי לחמלה. הוא מסוג בני האדם המכירים את חובתם ואין לאל ידם להושיע. ואם יעמוד נגד קבוצה של פורעים ואם יציל בית יהודי או נפש יהודית, היכפר בזה על הפשעים הכבדים של הרוסים? הירים בזה את המצב המוסרי של העם? הירפא בזה את פצעיו הפנימיים?

III

ובעוד שבנפשו של האינטיליגנטן הרוסי מתחולל איזה פרוצס – יהי שמו נוחם, כאב, חשבון נפש, או הצטדקות – אין ההמון הרוסי, “הגבור” הראשי של הטרגדיה הפוגרומית והנושא שלה, חושב מחשבות כל עיקר.

“פעמים רבות שאל פאסחאלוב את עצמו: כיצד נהפך לפורע תושב שלו שלא עשה רעה לאיש, שבחייו הרגילים אין לו שום נטיה של רצח ושוד? הרי טראכים, השומר של בית כלם הם אנשים שלוים, שקטים, ובבוא הרגע יתחילו לשדוד, לשבר, להרוס, לנתוץ ולרצוח”.

והמהפכה מתחוללת בנפשם בלי קושי רב. הכאת הז’ידים היא בעיני השוער מלאכה רגילה כשמירת שער, בעיני החובש – כהנחת תחבושת על הפצע. הנה עומדים החילים הרוסים בחצר ומשוחחים, ואתה שומע מתוך שיחתם את קלות הראש, שבה הם מתיחסים אל הפוגרום.

“לפי שהז’ידים העלו באש את הכנסיה במוסקבה, ויש להם עכשיו חברה כזו ששמה “בונט” (“בונד”) למרוד בכל, לא יכלה שום “נאטשאלסטבה” להשלים אתם והותר לאבדם. עכשיו שוחטים אותם בכל מקום”.

ואם יש שיעלה פחד על לבבם – הרי הוא פחד אישי, פרטי, שמא יענשו. אבל פחדם זה איננו מאריך ימים. הקפיטן עצמו, פקיד הרובע מתירא.

– “והרי זה חטא”! – מנסה ספירודוניץ להעיר.

– לשחוט ז’יד – חטא? אח, אח, סבא! חטאים יש למכביר גם מבלעדי זאת. גם אם תתפלל כל היום ותשתחוה לאלהים, הכל אחת היא. לא יושיבוך על יד האלהים בעולם האמת.

– זהו חטא, כשרוצחים מהיהודים אחד – מתפלסף העלם בעל הלחיים – אבל חצי מאה

מהם – מותר!

– והרי גם בגדים, וגם שעונים, וגם דברים שונים אפשר לאסוף. יש לך יכולת להיטיב את מצבך לכל ימי חייך.

– ואפשר שאין זה חטא – מלמל ספירידוניץ בלי החלטה, כמו לעצמו – שהרי הם צלבו את ישו.

– דוקא את זאת לא ראיתי – הפסיקו סטרינקין – אבל אם אני יכול בעת הפרעות להתעשר – מה לי ולחטא?!

– הם נגד השלטונות.

– גם זהו שלא לצורך. לדידי ילכו השלטונות שלך לעזאזל. אין על הכבש להגן על הזאב. הסבה העיקרית היא – מה שאפשר לעשות “טיול”. הנה היא הסבה העיקרית!

ובבוא הפוגרום, בבוא הרגע הנורא, “הטיול” נבלעו הכל בתוך הגלים ונמשכו אחרי הזרם בלי חשבונות רבים וכמעט באופן אינסטינקטיבי.

"כל ימי חייו כאלו כלוא האדם בכבלי המנהג, החוק, השמירה, הבושה והנמוס. אל תפנה לימין, אל תפנה לשמאל – לך ישר על פני המסלה, שסלל החוק, ומשעמם הוא ומחניק נפש הוא האויר הזה, כבתוך אובת עש של פבריקה גדולה. והנה נופלים הגדרים, נעלמים הגבולים, נפתח מרחביה ואתה הנשא על פני הגל כמו שתתאוה נפשך, כמו שיאנה המקרה. איש לא יעצור בעדך, איש לא יעכב בידך, ולא יגער בך, ואין עליך שום אחריות. והנה הימים הטובים, ימי הסערה הרחבים, כשמותר להכות, לנתוש, לשבר, לרמוס ברגל, להרוס ולהבעיר באש את כל הטוב, כל היקר, כל היפה;

כשאתה מרגיש, שהנך אדון העיר, אדון החיים והמות, המלך על כל היקום, על כל מה שהיה אסור אתמול. ואין אתה יודע על מה להתעכב, ממה להתעשר. אנשים היו כמוכי קדחת מהרעיון על דבר השמלות החדשות, על דבר המעטפות, נזמי-זהב. קח כמה שתחפוץ, כמה שתרצה, גם המנורה, גם הסוקר, גם המיחם, גם השעונים, הנעלים ואדרות השער… ואנשים היותר שלוים, הישרים תמיד והמתונים בין התושבים, גם אלו חשבו מחשבות על החטא, שאפו שאיפות של חיות טורפות.. רוח של התעשרות פתאומית חדר לקרבם".

כך נוצרה אטמוסיפרה פוגרמית. כך נוצר אותו החזיון ההופך את בני האדם לחיות יער…

צריך רק להתחיל בדבר, לזרוק את הגפרור לתוך ההמון – אבק שרפה יש תמיד בנפשה של הבריה הזאת, מחוסרת הרצון, משוללת הרגש והמוסריות האנושית, אותה הבריה, שקוראים לה “המון”.

וחש אתה, עד כמה מחוסרי יכולת הם כל אלה, האומרים להכניס את השכינה אל הנפשות האלה בדברים בלבד. מרגיש אתה, כי עוד ימים רבים יעברו במלחמתם של בני האדם בעלי הרגש עם האינסטינקטים הפרועים של הבריות הללו וכי עוד רחוקים אנו מרחק רב מהאידיאל של “וגר זאב עם כבש”, – הוי מה רחוקים!..

תרס"ח.

לא “הלוח” בלבד ולא העלים הנושרים מעל האילנות יבשרו את בוא הסוכות, כי אם כל אשר מסביב. תנועת המתישבים בסוכות על דרכי קבציאל ומזיפובקה, היא היא המבשרת את גמר עונת הבית והתחלת עונת הסוכה.

גם הפעם היה זה סמוך ליום הכפורים. אחרי “נעילה” התחילו במצות סוכה. אבל הנעילה השנה לא הטילה אימה גדולה. כי מהי אימת יום הדין ב“מחזור” הנדפס כלפי ימי הדין שעברו על היהודים במחזור החיים? כמה קדושים מסוגו של רבי אמנון, בעל “ונתנה תוקף”, אתם מוצאים בעיר ובעירה? ואולם, כנהוג, קבלנו עלינו את הדין ואת אימתו. סגרנו את “המחזור” של יום הכפורים ופתחנו את “מחזור” הסוכות עם “מטה לוי”…

---

קשה לעירה היהודית הקטנה לצאת מן המרחב של שערי שמים ושדות רחבים ולהצטפף בסוכה המצומצמת של הכרך. קר בסוכה, בוכה ומילל הרוח וקורע את הסדינים לכל עבר. יתדות הסוכה רפויות ובכל רגע עלולה זו להתנשא אל על. מטפטף הגשם הטורד, ומסביב, בכרך, עוד רוח של חג שלטת!

לפני זמן לא רב עברו יהודי קבציאל ומזיפובקה את דרך הנדודים הזאת. רוסי לוחם, או אשף גרמני, המהפך עולמות בקסמיו, בלע לפתע פתאום, כמו אשמדאי את שלמה, מאות ערים קטנות ופלט אותן למרחקים לערים זרות ונכריות. אמנם אין לכחד: לפרקים היתה להם העירה לזרא, היא ודומיתה, דממת-המות אשר בה, השוק, “הגוים”, בית המדרש וכל החיים החד-גווניים שלה. רמז להם הכרך ומשך את לבם אחריו בשאון ובהמונו. ואולם אך טעמו את טעם הכרך, אך נפלו אל תהומו, אל שדו הצהוב, אל שאון המובילים והטרמים, והנה התחבבה עליהם גם הבצה הירוקה אשר בעירה, אשר כל המנקה אותה לא ינקה, כי ידוע ידע היהודי ששם, בעירה, הוא קנין שיש לו ערך כל שהוא ולא אחד מרבבות, שאין איש שם לב אליו. ופה – מהו ומי הוא? אבק חול, גרגיר אשר ברגל ירמס.

וכשאך נפתחה הדרך – רצו הקבציאלים בשמחה ובחדוה – הביתה. דרכים ישנות, יערות מכרים, שמים עתיקים, שכל כוכב הזרוע בהם הוא כמכר מזמנים קדומים, בית כנסת עתיק עם “שדיו” ו“רוחותיו” בחצות, תושבי בית הכנסת הישן. אפילו בית הקברות והמתים אשר בו הם ידועים ומכרים, אשר אתם נפגשים אתם פעמים רבות בשנה. ומי אינו מכיר ומי אינו ידוע בסביבה זו? כל “שקץ” קטן ברחוב ידוע גם הוא וגם יחוסו מדור דור. אבות אבותיו היו “גויים” ישרי-לב, שמרו את חגי היהודים, ידעו על פה את “הלוח” היהודי, הביאו תמיד בזמנם עופות לערב יום הכפורים, לסוכות, “הושענות” להושענא רבא, ושרתו את היהודים באמונה: בהסרת מנורות מעל השלחן בשבת, במכירת חמץ, “כגויים” כשרים כהלכה.

---

בכל אשמה הקטסטרופה הנוראה ביותר, שבאה לעירה היהודית. לו הרעימה הרעם ואכלה הברק, לו היה בולע אותה איזה וויזוף, כאשר בלע את פומפיאה, כי אז לא היה אסונה כל-כך גדול. היתה נבלעת – ואיננה. רגע היתה מרגישה את הכאב, את הפחד בפני התהום, וכעבור רגע היתה עוצמת את עיניה לנצח. אבל הנה הונחו ספוגין של צמר על לבה וליסוריה לא היה קץ, ולכן, כעבור הגלים, מי שנשאר בחיים נס מפניה, כאשר נסו תושבי סדום ועמורה, בהיות בהן יד אלהים. נסו – מבלי הבט אחורנית.

והאהבה לעירה חלפה ואיננה, כאילו לא היתה. את שמה לא יעלו על שפתותיהם. המנוחה, שהיתה נעימה תמיד, מפחידה היום. האוזן כאילו מבחינה מרגע לרגע את הצעקה האיומה והנוראה המפלחת פתאם את הדממה, את צעקת הפראים המתפרצים, את האנחות, האנקות, הבכיות והצעקות של האומללים.

מכל צד ועבר – פני אויבים נשקפים. אויבים הם גם שהמים הפרושים על ראשיהם, אשר תמיד היו מגפפים בזרועותיהם באהבה את העירה. וכיום – כאילו מחבקים אותה בחבוק המות. ערפליהם הכבדים מחניקים. היער, מקום הטיול של העירה בשבתות וחגים, כאילו קבל עליו להמציא ידיות לגרזנים. הכפרים אשר מסביב, שבכל יום ראשון וששי היו מביאים משם האכרים בעגלותיהם ריח שדה וירק – ריח דם בוקע ועולה מהם. והשכנים, נושאי המים ומכבי הנרות, אפילו ה“גוי” מוכר החמץ, מה שנו פניהם! מאין משטמה כזו, אכזריות כזו, צמאון זה לדם? איפה למדו את התורה הזאת אוכלי חלות-השבת שלנו?

איומה ומפחידה העירה החביבה שלנו. עקרנו אותה ממעמקי הלב, כאשר יעקרו שרשי לענה. ככה עוקרת סערה אילן משרשו: היא משליכה אותו הרחק, הרחק ממקום גדולו, ובמקומו נשאר חלל, כקבר פתוח.

ומכאיבה היא עקירה זו. העירה האבודה הרי נתנה לנו הרבה, הרבה מאד. בה יצרנו חיים מיוחדים, השקפת עולם; בה ארגנו חלומות זהב, בה קוינו והאמנו, השלמנו את קרעי נפשנו ויהדנו את כל אשר מסביב לה. האם לא נדמה לנו, לפרקים, שגם השמים מחליפים – כמונו, בערב שבת, את הבגדים המאובקים משקי הקמח בחנות בבגדי תפארה ומלכת השמים שמה הינומא על ראשה ב“יום זה מכובד מכל ימים”? האם לא שכנה בנו הנשמה היתרה בשבתות וגרשה מאתנו את החול?

ומי יודע מה יהיה בסופם של בני קבציאל ומזיפובקה בין חומות-הענק המכסות פני חמה בעיר הגדולה, שהנשמה בה אינה יתרה, כי אם מיותרת, ושבה הכל רחוק וזר מאתנו: השמש, השמים, האדמה, בתי-החומה הקרים, בני האדם, הכל, הכל?…

---

קבציאל ומזיפובקה מתהלכות על-פני התבל הרחבה למצוא פנת-מנוחה. לא דירת-קבע – דירת ארעי. מי מקוה לימים ארוכים על הר הגעש, אשר לבתו לא כבתה, במקום שהכל עלול ליהפך בין-רגע?

ומצטפפים הגרים הגרורים בסוכה בלי ברכה. הם רועדים מקור, מתעטפים באדרת היחידה, שנשארה להם לפליטה, מציצים מתוך הסכך אל הירח החור המטייל על פני השמים בלוית כוכביו ושואלים את הפנים החורים של מלכת הליל: – היתמו הימים הנוראים? התאירי גם לנו את פניך והאם תשלחי גם אלינו את קרני הכסף?…

---

קיוב, סכות תר"פ.

בלכתכם, אתם, בני העירה הקטנה חודירקוב, לבקר את קברו של הצעיר המוזר, הפלאי, שעזב את עמק העכור, מרוב צערו על עלבון האומה, בקריאה: “מות, מות! הצילוני מחרפה איומה ונוראה כזו!” בלכתכם נוגים ושוממים לבכות את הלל-הרע – קחו אתכם גם את הפרח הקטן אשר קטפתי אני ושימוהו על קברו.

ואל תדרשו עוד ממני דבר. יכול אוכל, כמוכם, רק להוריד דמעה, אך מרחוק, מרחוק, ועמכם לא אלך.

יודע אני כמוכם, כי לא מורים צרי עין הכשילוהו, כי לא חייו הפרטיים היו עליו למעמסה, כי לא נסחף אחרי הזרם בקלות דעת; ידוע ידעתי כי רגע לפני מותו אולי צמאה נפשו וכלתה אל החיים, אל החמה המאירה לכל היקום, אל הטבע הנהדר, שאינו יודע פדות בין יהודי ליוני.

ובכל זאת — ובכל זאת —

מעליבה היא “מיתת הטמיעה” של הצעיר היהודי, מיתה הבאה מתוך חקוי למגפת המות אשר בסביבה הזרה; אבל מכאיב הוא ומדאיב האבוד לדעת, גם כשהוא בא מתוך יאוש לאומי, מתוך חוסר בטחון ואמונה בעתיד העם.

איה הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה? איה הם המלאכים היורדים ועולים בו? איה הם החלומות ובעלי החלומות?

איננו יכולים לשכב על האבן אשר למראשותינו, מבלי מלאכי אלהים אשר בחזיון. החלום – זה היה הסוד של קיום היהדות. אילו היה היהודי אך ער, אילו היה רואה רק את פני המציאות המכורכמים והמעורפלים, לא היה יכול להתקיים אף רגע. הן חיי המציאות הם רעים כל כך ומרים, הן השמים שלנו מעוננים בכל עת והארץ עקובה בדמנו. אך האמונה והתקוה ליום מחר וליום שכולו טוב הן שעמדו ליהודים בעת צרה. ההיסטוריה הישראלית כולה – זוהי התגוששות רוחנית בלתי פוסקת בין שעבוד של היום וגאולה של מחר. יש שהופיעה התקוה בדמות של חלום העתיד הגדול, של המשיח, שעדיין לא בא; ויש שהופיע חולם והוזה וזעזע את עמודי היהדות, בהכריזו על הגאולה הבאה ברגע זה – וזעזועים אלה והתגוששות זו הם הם שהניעו את היהדות והיהודים לחיות ולהתאבק עם מר החיים, לדחות את “העולם הזה”, הפרוזדור, ולהמשיכו עד “העולם הבא” הלאומי.

והנה נגנבה האש הקדושה שלנו מן השמים. גזו החלומות ונעלמו. הננו כולנו אנשים ערים, פכחים, הרואים אך מה שיש, מה שאפשר למשש בידים.

מי הוא הקוסם, שהניע במקל הקסמים שלו וגלה לפנינו את החיים העירומים כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס?

והחיים העירומים הם אמנם נוראים. אך כהד צחוק השטן, – השטן המלגלג ומדיח – היא אותה הבשורה, כי באילו ספירות, עליונות או תחתונות, חושבים והוגים מחשבות להרע עוד יותר ליהודים באותה ארץ ששמיה לנו – עופרת; אדמתה – לבת אש בוערת, הריה – הרי געש, ועמקיה – בקעת העצמות.

אבל מי הוא שלא יכסה את מערומי החיים בלבוש הדר? מי לא יקשט את מרירות החיים ולא ימתיקה?

לא אנו, לא אנו!…

אין אנו רשאים, אין לנו רשות שלא לחיות.

אנחנו הננו היורשים היחידים של הדורות הגדולים, של האבות הנשחטים ונהרגים על קדוש שם האומה. הננו יורשי האוצר הגדול של הרוח, שלא כלה ולא תם ועבר מדור לדור, מאבות לבנים. והחיים ניתנו לנו לא אך למען נהיה לאור גויים, לא אך למען הביא גאולה לעולם, אך גם – לקיים את מצות המתים הגדולים: לכסות על הדם ולהיות גואלי דמם.

במה? אתם שואלים.

לא בנקמת דם ולא בנקמת חרב – לא לנו היא הנקמה הזאת. אך בנקמת חיים.

באותו היום, שבו נצבר הגל הראשון על הקבר הרענן של אחד הקדושים, אשר לעם היהודי, באותו היום, שבו נשפך הדם הנקי והטהור על ידי האנשים, שהם “המעט מאלהים”, – קמה לתחיה אותה הנקמה, שלא היתה עוד כמוה מעולם מיום ברוא האדם על הארץ:

מתוך אדמת הקבר צץ מטה זעם, צל הרודף אחרי בני האדם ומדריכם ממנוחתם, שבט אלהים.

ומה טוב להיות השבט בידי האלהים!

אמנם, רב הוא העושר אשר להם: שדות וכרמים, אדמת מרחב, שמים עמוקים ורחבים, ארצות ומדינות, ציים אדירים וגדודי חיל, כבוד וגדולה. אמנם, להם הם החיים החפשיים, המרווחים, שולטים הם בנכסיהם מושלים בכל. אך האם יתנו ההון והעושר גם אושר להם? האם אין רעל בכוס ששונם?

כי הנה העם שבט אלהים לנגד עיניהם תמיד, את ארצם יהרוס, את תושביה ינצל, את שמיהם יקדיר, את שדותיהם יחריב, את צייהם יעמיד נכחם ויסכסך בהם ממלכות אחרות, את כל הכבודה יקח לו, את כבודם יגלה מהם, מגדולתם יורידם. –

הלא כאלו הם החלומות, אשר יבעתום יומם ולילה, בחלום ובהקיץ בלכתם בדרך ובשבתם בבית – ובכל מקום אשר יבואו רק הצל הזה ירדפם. ובכאב וצער, אבל גם בגאון פנימי וספוק מוסרי ונפשי, אני מקשיב לרשרוש אשר סביבי. אני רואה את הפנים המבוהלים והעינים המזרות אימה; את הבריות השכולות כחיות טורפות, שאימת מות תתקפם למראה פני יהודי; אני שומע את יללתם וקינתם: היהודים לוכדים, היהודים מושלים בכל, בולעים את הארץ, מוצצים את הלשד, את הרכוש, מחבקים בזרועותיהם עולמות.

אני שומע ורואה – ותשוקה אדירה וחפץ נמרץ יתעוררו בלבבי: לחיות, לחיות לנצח, לעולם, על אפם ועל חמתם!

ואם עון הם החיים ליהודי – עשה נעשה את העון; ואם חטא הוא להולד יהודי – מה טוב, כי חטאנו!

נחטא ונשוב, אך לא נכפר את העון בדמנו. אל נמלא את הרצון האכזרי והנורא של מבקשי רעתנו ואל נלך בדרך זו, שבחרו הם בעדנו!

אין היהדות יודעת את המות. עד הרגע האחרון אין היא מתרצה אל מלאך המות שלה המלא עינים, המקיפה מכל העברים ואורב לה בכל חלל העולם. היהודי אינו מסיר את הספוגין של צמר מעל לבבו, גם בהמצאו על המדורה הבוערת תחתיו. תעשה המדורה את שלה והוא לא ינתק את פתיל חיתו.

לא ניתנה היהדות לחלשים ולרכי לבב, שאינם רואים את אשר מחוץ להם ואינם חודרים אל רזי הדורות העתידים. המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא הלאומי המקווה, אינו זוכה לנחמתה של היהדות הלאומית. אפשר למות כגבור על שדה קרב, על הרי הגלבוע; רגיל הוא היהודי גם להיות מובל לטבח ולפשוט צוארו לשחיטה – אך הוא לא ימות מפחד היהדות.

היהדות היא הסמל של הגבורה הנצחית, של הקיום הנצחי, זהו הסנה הבוער ואינו אכל.

האם אך מתמול התחילו ענויינו? האם אין הרדיפות והגזרות והעלילות הנתעבות – בכל מוראן – אך הד חלש ןזכר לימים הרעים ההם ימי האינקביזיציות, הזבחים והעלילות, הרדיפות והגרושים? האם לא היו הרבה מן הדורות ההם, דורות העבר, חושבים את עצמם למאושרים, אילו ניתנה להם “הרוחה” כבדורנו אנו? האם לא היו נחשבים בעיניהם חיינו אנו כגן עדן?

הן אויבינו לא יוכלו לחדש דבר. כל הרכוש אשר בידם הוא נחלת העבר, הם לא חכמו ולא השכילו מאז. עלילת הדם – ימיה כימי מחצית הגלות, ולא טובה היא ולא רעה מעלילת הרעלת הבארות, או “המגפה השחורה”. והגרושים הקטנים והגדולים מה הם לעומת אותם הגרושים הנוראים של מאות אלפי יהודים אנשים, נשים וטף, מארץ לארץ?

והמדורות הרבות והגדולות, והחללים בלי מספר, ההרוגים על שמירת התורה וקיום מצוותיה, המובלים לטבח?

אמנם, קשה הוא כח הסבל. אבל קורא הדורות הלא הענק העניק לנו את החמדה הגנוזה במדה הדרושה, והאם נטלה עתה הסבלנות ממנו?

ומה נשאר לנו במקומה?

אבותינו בטחו – ואינם.

אבותינו בטחו בכח הרוחני הנצחי, בכח החיים של היהודים והיהדות. הם ידעו, כי היהודים צריכים לסבול, בהיותם מעוני האנושיות, אבל כל הענויים האלה כאין הם לעומת הכח הגדול שניתן לעם לסבול ולחיות. זוהי אותה העיר לוז האגדית, שכל הנשאר בתחומיה חי וקיים לנצח, כל המאמין בעתידותיה – ינחל את העתיד הזה, ורק הזקנים והחלשים ורכי הלב יוצאו אל מחוץ לחומותיה ושם ימותו בעד העם.

ואוי לו לדור, באבוד בטחונו בכח עצמו!

אנחנו לא נפול ברוחנו. טובים לנו חיים כאלה ממנוסת מות, או ממות מנוסה, כמוגי לב. אם יש חרפה בחיים האלה, הלא לא לנו היא החרפה, אך להם, לאותן הבריות, שהעליבו את יצוריו של הקדוש ברוך הוא והפכו את העולם היפה לגיהנום, לשדה מלחמה איש באיש ואיש ברעהו.

ובכה לא נבכה להולכים מאתנו מחולשה, מרפיון רוח, מבלי יכולת ורצון למשוך אתנו בעול, לשאת את סבל היהדות שהיא להם אסון. אנחנו ביהדותנו נדגול, את ראשנו נרכין לפני הגל ונשא ברמה את נס היהודים החיים והיהדות החיה לנצח!…

כי אמונתנו אתנו:

אם אין ההוה לנו – העתיד יברק לנו בשלל צבעיו מתוך עב הענן הפרוש על ראשנו.

תרע"א.

¹

I

הסו – אל תיראו. הטו אזניכם ושמעו לא את משק החרבות, רעם התותחים, אש היריות, המית הדם התוסס. כי אם את הד הדברים הרחוקים, הרחוקים, המגיעים אלינו ממעמקי הדורות. האזהרה באה לנו משכבר הימים. אנחנו, בני הנצח, ידוע ידענו את סדר הדורות. ידוע ידענו כי תחנף הארץ, כי דם ואש ותמרות עשן ישלטו בה שלטת, כי אש התפתה תבער בה מסביב, כי לא יהיה מנוס לכף רגל איש על פני האדמה, כי עוד יבוא מבול אש לשחת כל בשר על הארץ.

שמעו את האזהרות:

“ובאחרית מלכותם, כהתם הפושעים, יעמוד מלך עז-פנים ומבין חידות ועצם כחו, ולא בכחו, ונפלאות ישחית ויצליח ועשה וישחית עצומים ועם קדושים, ועל שכלו והצליח מרמה בידו ובלבבו יגדיל ובשלוה ישחית רבים ועל שר-שרים יעמד”.

והנה בן-בוזי ומלחמת העולם בציורו:

“ושובבתיך, ונתתי חחים בלחייך, והוצאתי אותך ואת חילך סוסים ופרשים: לבושי מכלל כלם, קהל רב, צנה ומגן, תופשי חרבות כלם – – – כלם מגן וכובע, גמר וכל אגפיה, בית תוגרמה, ירכתי צפון וכל אגפיו, עמים רבים אתם”…

הם ידעו גם זאת, כי “היה תהיה עת צרה אשר לא היתה מיום היות גוי עד היום הזה”. הם ידעו גם זאת, כי “שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואוחזים אותם צירים כצירי הלידה וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים:” להיכן נלך ולהיכן נבוא?"

הכל כתוב בספר. נדמה, כי מתקרבים, אחרי ימי הבינים, הימים האחרונים, ראשית הקץ, שעליו נבאו מחשבי בקצים. בחושם הטבעי, חוש של אבות אוהבים, הרגישו את חבלי ראשית הימים, אותם חבלי המשיח שהרעידו את מיתרי לבבנו מדי קראנו על אודותם בספר. אותן מדורות גיהנום, שעלינו לעבור בהן בטרם נבוא לשערי גן העדן, אשר תמיד מתהפכת עליהם להט החרב..

הם ידעו את הימים האלה וחזו אותם בדמיונם. הם ידעו, כי מוכרח יהיה לבוא אותו הזעזוע העולמי, כי הארץ רעד תרעד פעם, כאלו תאמר להשתחרר ממשאה הכבד אשר שמה עליה האנושיות, כי לא תוכל עוד שאת את הנטל ותהפך לתוהו ובהו למען פנות מקום לעולם החדש.

אבל חזק היה חפץ הקיום בלבם של האבות. הם היו דוחים את הקץ ומברכים את נפשם: “ייתי ולא אחמיניה!” הם דחוהו לתקופה אחרת, רחוקה, הרחק מתקופתם הם ומן התקופות הקרובות להם.

האם אמנם כן הוא? האם אנו, בני בניהם, העומדים בתוך הלהב, נמצאים באותה תקופת המעבר שעליה נבאו החוזים הגדולים? האם זהו המעמד הגדול של קץ העולם הישן וראשית העולם החדש? האם זהו המפתן של התקופה העולמית, תקופת ההוד של הנצח?

כי הנה ראשית הקץ כבר באה: “ונשפטתי אתו בדבר ובדם ובגשם שוטף ובאבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל כל העמים אשר אתו”. “בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר ואין תוכחה, בית ועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת”.

הכל, הכל כמו שכתוב.

ובלב מתעורר חפץ מוזר: לעצום לרגע את העינים, להשבית את המית הלב המדוכא והנפש הנתונה בתוך הצבת, לסתום את האזנים לבל יגיע אליהן קול משק החרבות, להתחבא בחדרי חדרים, או להתרומם בכדור פורח למעלה, למרומים, למקום שלא תגיע אליו אף אנחה אחת של פצוע ומר לב, אף אנקה אחת של חלל מחללי החיים, ולהשקיף מרחוק אל עבר העתיד, המקופל תחת רגלי כסא הכבוד, או לעשות קפיצה גדולה, לפסוח על חבלי הזמן הזה, או להרדם תרדמת חוני המעגל ולהתעורר כעבור ימי הבהלה, בתוך התקופה החדשה, שתבוא אחרי זו.

מה יהיה אז? מה יהיה כעבור הסערה? האם יקום והאם יהיה הקץ בראשית הקץ? האם לא דברו שוא גם יתר החלומות הגדולים, שחלמו חוזינו על העתיד הנהדר? ואולי יבוא גם אותו קץ הפלאות היפה והמזהיר, ששעשע את נפשנו במשך דורות רבים?

והלא יפה ומזהיר הוא החלום: איתני העולם ייעפו מרוב מלחמות. הארץ לא תוכל עוד שאת את הדם הרב השפוך. אז תזרח בת צחוק על שפתי האנושיות הזועמת ובעיניה יֵרָאה אותו הברק שעליו חלמו הנביאים בימים הנוראים: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. והאדמה השוממה, שספגה אל קרבה דמי חללים, תוציא פרי בעתו. “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות”, אויבים יהפכו לאוהבים “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”; הדעת והתורה שנשכחו ונעזבו, הרוח האנושי שירד תהומה, יעלו וישובו לגדולתם. “כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים”. “והיה אחר כן ואשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו”. יסתרו העננים, יחלפו העבים ושמש השלום תזרח בכל הדרה.

הלא יפה הוא החלום! ואי הוא האוב אשר נוכל לדרוש ממנו עתידות? אי הוא הקוסם אשר ינחש לנו את הצפון בחיק העתיד?

והלא היאוש מוסיף לנבא לנו רעות: החיה שבאדם, שבאו ימי שלטונה, תתחיל לטרוף על ימין ועל שמאל. השנאה והמשטמה, שהדליקו את המדורה, תתפשטנה יותר ויותר, העמים ששלפו את החרב לא ישיבוה לנדנה, עד אשר ימלאו את כל תאותם, השלום העולמי יהיה מזוין מכף רגל ועד ראש והזועם יוסיף להעמיד פנים זעומים.

ומי יגיד לנו עתידות? מה יהיה ומה יבוא? האם רק ראשית הקץ לפנינו בכל מוראותיו ולא הקץ עם כל נחומיו?…

II

“ולא ישא גוי אל גוי חרב”, כי אם חרבות; “וכתתו את האתים לחרבות” – כזאת וכזאת היא ראשית הקץ. נהפכו סדרי עולם. לא לפנים כי אם לאחור צועדת האנושיות, אל הימים אשר לפני ימי הבינים. הקולטורה, ההמצאות, הטכניקה, הכשרונות המצוינים שהקימה האנושיות – כל אלה הוקדשו לשם שכלול ההזדינות, שמרכזה הוא במרכז התרבות העולמית, גרמניה. על יד אירופה העמד ז’נדרם בחרב שלופה – לנצור את השלום.

בין מלחמה ומלחמה, בימים שבהם שואפת האנושיות רוח ברוחה, והיא שבה למנוחתה אחרי רעד הארצות; בימים שבהם עוד יש שלטון לקול האלהים אשר בלב ושנשמע עוד דפקו של רגש היושר והחמלה; בימים שבהם מתעורר רגש של תעוב אל הדם השפוך, אל ירושת התרבות הנרמסת ברגל, באותה שעה עומדת אירופה על פרשת דרכים ושואלת: לאן אנו הולכים?

מימי המלך הצרפתי הינריך הרביעי עד הימים האחרונים חלמו תקיפי העולם על דבר “אחרית הימים”. על העת שבה “יגור זאב עם כבש”. אלה חלמו על דבר קריאת אספת כל הממלכות לפתרון הסכסוכים בין העמים, ואלה – על דבר בית דין של פשרות. אפילו נפוליון הראשון, סנחריב המודרני, שבלבל את העולם, חלם לבצר את השלום ע“י יצירת פידירציה אירופית, שהוא, נפוליון, יעמוד בראשה, אחרי שיכניע תחתיו את כל אירופה ע”י דם ואש.

ואתה השאיפה הנפוליונית, שהתגלגלה בלי נפוליוניות – לווילהלם השני, קבלה צורה של “שלום מזוין”, של הזדינות בלי קץ, שהביאה, והיתה מוכרחת להביא, לידי הקטסטרופה של הימים האלו.

באחת ההודעות של המיניסטריון הרוסי לעניני חוץ אל מדינות אירופה אנו מוצאים ודוי נכון על המצב שנוצר באירופה ע"י השלום המזוין.

ההכרה בנחיצות לשמור את השלום התחזקה באירופה – נאמר בהודעה. בשם השלום נכרתו ספרי ברית והוגדלו כחות הצבא. אבל תחבולות אלו אינן תריס בפני הפורעניות. העול של המסים מכביד על העם. הכחות הרוחניים והגופניים של העם הולכים לטמיון בלי שום תועלת. השכל העם והתפתחותו נפסקות באמצע. מאות מליונים מוצאים לרכישת תחבולות חדשות להשמדת בני אדם, תחבולות, שהיום יש להן ערך, ומחר – באות אחרות תחתיהן והן אינן שוות כלום, מפני ההמצאות המתחדשות. הפרעת המצב הכלכלי, הבאה בעקבות ההזדינות, מהפכת את השלום המזוין של הימים האלה לאסון גדול בשביל כל העמים הנושאים בעול. ברור הוא, איפוא, אומר המיניסטר, שאם המצב הזה ימשך, יביא בהכרח לידי אסון, שהכל יראים מפניו ושהרעיון האנושי מזדעזע לזכרו. ולכן דרוש לשים קץ להזדינות ולמצוא אמצעים לקדם בפני האסון העולמי.

אבל התחבולות האלו לא נמצאו. ולוע התותחים פתח את פיו. אותה הסכנה, אותו האסון העולמי, היה מוכרח לבוא.

הסבות נמצאות תמיד. על הר-שרפה נמצאת האנושיות, המחולקת לממלכות. האש נכונה תמיד להתפרץ. ואחרי שכבר נצבו גבולות אירופה, התאחדה גרמניה והוקמה ממלכת ההאבסבורגים, עלה על הלב הרעיון לתת חופש לעמי הבלקנים. כהר-געש הוקם בלב אירופה. זה יותר מארבעים שנה, שאירופה עומדת בתוך הלהב, לפני הבערה, או אחריה, או בין תבערה לתבערה. אין מנוחה. “שווי המשקל” מאבד את שווי המשקל של העמים. מן" המערב הקרוב" היתה צפונה הרעה לאנושיות.

והנה באה הקטסטרופה. אנחנו העומדים על הר הגעש איננו יכולים גם לשער את אשר היא מביאה לנו בכנפיה. יותר מדי נגעה הצרה עד הנפש של כל יחיד ושל כל הצבור. אבל ההיסטוריה אינה שואלת ואינה חוקרת לשם ולתואר, ובבא העת ליצירת תקופה היא הולכת ומתפרצת אל חיים שקטים ושלוים, באיזה דור שתבחר לה, מבלבלת את העולם ומחזירה את הכל לתהו ובהו. אולם אין חבלי-עוני שלא יביאו גאולה אחריהם, אין ענויים שהולכים לאבוד ואין אסון בלי ששון. אמנם אוי להם לנקברים תחת המפולת, אבל על החורבן יצמחו חיים חדשים. ומי יודע, אם אין אנו חיים בתקופה היסטורית הגדולה, יותר נכון בתקופת המעבר? מי יודע אם לא תברך האנושיות בעתיד, באחרית הימים, את תקופת המעבר הזאת, את רגעי הלקוי שיביאו לזריחת חמה בהירה בלי כתמים ובלי לקויים?

כי מה יחסר לאנושיות למען אשרה, אושר הנצח? הכל יש לה לאנושיות של דורנו: בינה והשכל, טכניקה, רחבות, חופש עולמי, תרבות, אורה, חיים ואפשרות לחיות. חסר לה רק דבר אחד: להשתחרר מכבליה אשר שמה בידיה על נפשה, שבם היא קושרת את ידיה ואת רגליה ושוללת מעצמה את חופש התנועה. מה חסר עוד לגאולת האדם, אם לא להוקיר את הנפש, את החיים של כל אחד ואחד; אם לא להכיר, כי לכל נפש יש הרשות לחיות ולכל אדם יש עולמו הקטן, סביבתו הקטנה, אשר בנגוע החרב בה מתערר כל הגל הזה, נחרב עולם קטן.

האם יבוא הקץ הזה והאם יעבור דרך נהר-די-נור, דרך נהרי נחלי הדם? אם רק שנוי קטן במפה האירופית, כקריעת אלזס-לותרינגן מצרפת, או בוסניה מסרביה, היו גורמים לחרבן העולם, מה יהיה כעבור המלחמה הזאת? האם לא יתאמצו המנוצחים להשיב אליהם את כבודם והאם לא יתיצב שוב “הז’נדרם האירופי” לנצור על השלום?

כן. אולי יהיה כן. אולי תהיה מלחמת העמים אך ראשית הקץ, אבל ברור לנו, כי אנו הולכים ומתקרבים אל הקץ הנכסף. “מיניה וביה אבא שדי ביה נרגא” – הדם יטהר על ידי שפך הדם. המיליטריות היתה בטלה לעולם אלמלא הגיעה לנקודתה העליונה. הדם השפוך היה מוכרח להרטיב את אדמת אירופה, תותחי קרופ צריכים היו לתת כל מה שהיו יכולים לתת, להוציא מלועם את כל האש, החורבנות והשמדות בעצורים בקרבם, למען הוכיח מה טיבו של “השלום המזוין”.

“בדמיך חיי”. העולם הגדול הנחרב יקים על הריסותיו את הבנינים החדשים, יטהר את האויר וישים קץ להאסונות שמביאים בני האדם על בני האדם…

III

מעל לחיים עמדו חוזי אל, נביאי ישראל, ונבאו על אחרית הימים. מתוך מעמקי הדורות נשקפו להם המאורעות העתידים להתחולל לעת קץ, בבוא “היום ההוא” היום הנורא, אשר בו יחרדו ויתפלצו עמודי העולם, “נוע תנוע הארץ כשכור” וחבלי יולדה יאחזוה, חבלי לידת העולם החדש.

“יום עברה היום ההוא – אומר צפניה החוזה – יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, על הערים הצורות ועל הפנות הגבוהות, והצירותי לאדם והלכו כעורים, כי לה' חטאו, נשפך דמם כעפר ולחמם כגללים. גם כספם גם זהבם לא יוכלו להצילם ביום עברת ה' ובאש קנאתם תאכל הארץ”.

אגדת הנבואה העמידה במרכז של “היום הנורא” את העם העברי, עם הנצח, כאלו נבא להם לבם, שכל גלי הים יעברו על ראש השיבה של העם הזקן, אשר זכה להיות עד-ראיה לחורבנות העולמות, להריסותם ובנינם; כאלו נבא להם לבם. שכל “עת צרה “תהיה גם ליעקב, כי הוא יטעם את כל המרירות של המהפכות העולמיות. וכל חבלי הגאולה היו כרעה הכרחית בעיניהם, כפרוזדור אל הטרקלין, כמעבר מן הגיהנום אל גן העדן, אחר ש”אין גיהנום לעתיד לבוא.”

ואחרי היום הנורא תבוא תשועה לישראל “ובעת ההיא, כמו שמבטיח דניאל, ימלט עמך”, אחרי אשר תהיה “עת צרה אשר לא נהיתה מיום היות גוי עד היום הזה”.

אשרי המאמין. מאושרים היו אבותינו אשר יכלו בעת צרה ואסון כללי לחשב את הקץ, למנות ולספור את הימים המבדילים ביניהם ובין הגאולה. לא קשה הוא לסבול ולהתענות בשעה שאתה בטוח, כי יש גבול, כי עוד מעט ויבוא הקץ לענויים והגאולה תכפר על הכל.

מחשבי הקצים היו מוצאים בתקופתנו זו סמוכים לדבריהם. האחרון ביניהם, ר' מאיר ליבוש מלבים, אשר עוד בשנת תרכ“ח חשב ומצא (בפירושו “יפה לקץ” לספר דניאל), כי “קץ הפלאת המיועד יהיה בשנת תרפ”ח”. “בשנת תרע”ג תהיה ההתחלה ותמשך י“ד שנים, שהם השני שבועים, שבוע אחד שאחז”ל, שבוע שבן דוד בא. ושבוע של גוג וכו‘, שהוא משנת תרע“ג עד שנת תרפ”ח, ובשנת תרפ"ה שהיא ג’ שנים לפני תרפ“ח יתחילו בבנין המקדש וימשך ג' שנים”, – אותו מחשב הקץ היה רואה בודאי בזעזוע העולמי הזה את אותות הגאולה.

ואלם גם אלה, שאינם מחשבי קצים מרגישים ויודעים, – באותם הרגעים שהם משתחררים מהשפעת הסביבה והם יכולים להשקיף באופן אוביקטיבי על המאורעות, – כי אנו עומדים על הגבול של תקופה חדשה לא רק בעולם הכללי, כי אם גם בעולמנו אנו. שלשה חלקים גדולים, הרוב הגדול של העם היהודי, כתשעה מליונים נפש איש–ואולי גם כל העם – נמצאים בתוך הלהב. בדרך בלתי ישרה משפיעה המלחמה גם על אלה היהודים העומדים לפי שעה מחוץ לתחום הרעש, ושגם הם עלולים בכל רגע להאחז בסבך, מאחר שמלחמת עמי אירופה נהפכת לאט לאט למלחמה עולמית.

רק פעם אחת בהיסטוריה נמצאנו במצב כזה: בימי המלחמה הגדולה של נפוליון הראשון. גם אז היה שדה המלחמה בתחום מושב היהודים. אותן הערים הסובלות עתה בעת המלחמה, היו גם אז שדה –המערכה, היהודים נמצאו גם בימים ההם בין שתי להבות. חורבן והרס, דם ואש הלכו לרגלי הכובש הצרפתי הגדול. היהודים היו נאמנים למלכותם, נתנו לה עזר וסעד, והצרפתים נקמו בהם על אמונם ומסירותם.

ואלם הזעזוע ההיסטורי ההוא, בלבול הארצות והמדינות על ידי המצביא הגאוני, לא עבר גם הוא בלי השפעה על המצב של היהודים בארצות רבות.

ומי הוא אשר לא יאמיו, כי מלחמת העולםףאשר בה משתתפים, באופן ישר ולא ישר, תשעה מיליון יהודים, ואולי כל יהודי התבל, לא תביא גאולה זו או אחרת גם ליהודים? האם יכולים גלים כאלה לעבור מבלי עשות רושם? היתכן, כי פרפוריהם של מליוני בני אדם לא יכנסו בחשבון בבוא שעת שלום?

אין לחזות מראש את הצפון בחיק העתיד. ברגעי המהומה אי אפשר לערוך תכנית ולסמן דרכים, אבל ברור הוא, כי אנו עומדים לפני עתיד חדש, כי בחיינו יבואו שנויים עצומים, כי תקופת מעבר זו תכניסנו לתקופה חדשה ורבת תוצאות.

תרע"ד.

¹

על הבד הקינמטוגרפי, שנגלה לפני עיני ברגע זה, בשובי אחרי שבע שנות נדודים, שנות נסיונות, מלחמות, חליפות ותמורות, מהפכות, ענויים ויסורים, שגיהנום כלה והם אינם כלים – מתראים חליפות ארצות, עמים, ערים, אנשים, פרצופים, שמים אפודים, כחולים, מעוננים וטהורים, בצות פולסיה, רוסיה המתקוממת, ערבות סיביריה ויערות אוקראינה, – כל אלה המקומות שעברתי וחייתי וסבלתי בהם. נגולות תמונות ונעלמות, מודלקים אורות וכבים, הגלגלים מתנועעים ומראים לי תמונה אחר תמונה, מחזה אחר מחזה, ואיזו ערבוביה נוצרת במוח, קלידסקופוס מסתובב, שאין לא ראשית ואחרית.

האם היו אלה רק שבע שנים, או שבע תקופות? האם את כל אלה ראיתי בחזון או בהקיץ? אולי היה זה רק חלום.

ויש שאני מקיץ לרגעים, כאותו הגבור של בילאמי, או כחוני המעגל, לאחר שבעים שנות תרדמתו, משפשף את עיני ואיני מכיר את העולם הזה שנוצר בחבלי-לידה קשים ומרים ושלעיני יצא מחתוליו.

לא כזה היה העולם בצאתי לפני שבע שנים לבקש לי תבה קטנה להחסות בה ממבול הדם שהציף את העולם הגדול. לא כזה היו גם העולמות שנוצרו אחרי כן בזרמי הזמן ותחת הלמות המאורעות הגדולים, כלפני ששת ימי בראשית. בא איזה יוצר אכזרי ועשה נסיונות חדשים ליצור עולמות שונים, בנה אותם והחריבם, החזירם לעפרם, נעץ קנים חדשים והעלה עליהם שרטונות, כאלו בחל בעולמות הבנויים, שלא היו נאותים לחפצו ולא התאימו לשאיפתו.

אין אני מתכוון לעולמכם אתם, היושבים במקום הזה בכל אותה התקופה הארוכה, אתם, שלא הרגשתם כמונו את עצמת הזעזועים, שאך לאט לאט עברתם מסדרי-חיים אלו לצורות-חיים אחרות, שלא ישבתם על הר הגעש ושלבתו לא זרקה אתכם לרגעים כמו בתוך כף הקלע.

השרשים העמוקים של עולמכם אתם לא נעקרו ממקומם. נשתנו הענפים, הקליפות, הצמרת, אך לא השרשים. במקום השלוה האֶפית ששררה ברחובכם – באה איזו עצבת, נראו אילו קמטי-דאגה על פניכם. חלפה בת-הצחוק, שידעה להתיחס בהומור קל גם להופעות לא נעימות. הטרגידיה של חייכם התעמקה, ואולי גם התרחבה, נעשתה רצינית יותר, ואולם יש מקצועות בחיים ובספרות ובאמנות, שאין כל הבדל בהם בין האתמול ובין היום, כאילו לא קרה מאומה, כאילו לא היו בינתיים מאורעות-עולם, שהפכו את כל הקערות על פיהן. יש לכם ולקהל שלכם אי-אילו דרישות ותביעות רוחנית ומוסריות, שאיפות, מאויים, שיטות, הזיות, שאלות המצפות לפתרון, מלחמת-דעות גלויה מעל הבמה ועל עמודי העתונים ועלי המחברות והספרים.

אז, בצאתי מאתכם לנוד במרחבי העולם, לא הצטידתי במזון זה, שנמצא בתרמילכם ולא לקחתיו להיות לי צידה לדרך. כל זה מצאתי מן המוכן בכל מקום בואי: בפולסיה השקטה, השקועה בבצתה, כאדם הנשקע בהזיה; במוסקוה מהדורה ראשונה, בראשית ימי המלחמה, במקום הבמות שהוקמו בראשונה למלחמת דעות ומפלגות, לימין ושמאל, לעסקנות שקדנית ולדברנות; בסיביריה הצנועה, ביהדותה המעורפלת והחמימה, עם געגועיה אל היהדות הלמדנית, עם מסירותה התמימה למסורת הדתית והלאומית; באוקראינה היהודית שלפני שנים אחדות, אוקראינה בעלת “האבטונומיה הלאומית היהודית” הצעקנית. – זו הקלחת הרותחת של הרגשות ומאויים לא ברורים, פנים נלהבים, עינים בוערות, מלחמות נלהבות, אמרות – פצצות ושאיפות עמומות.

ובשובי הוקל תרמילי: לא הבאתי מאום מהעולם ההוא, שאין בו אלא שממון נורא, ריקניות נפשית ורוחנית. את הכל הציפו הגלים. נשאר רק הים הזועף, הסוער, ההומה ורעש ורותח, שבלע את הכל. איזה קוסם בא ונסך רוח פלאים על הקינמטוגרף הצבורי היהודי וטשטש את כל התמונות והמחזות. אזה מטאטא-השמד נקה וטהר את כל הסביבה ולא השאיר זכר לכל מה שהיה חי ופועל ותוסס בעלומנו.

יש אשר עוברים ושבים באים אליכם ומרימים מעט את המסך ומגלים את הנעשה מאחורי הקלעים. ויש אשר הדים לא ברורים מגיעים אליכם מן החיים ההם של “היהודים האדומים” אשר מעבר לנהר סמבטיון. ואולם כל זה אינו אלא צל-צלם של החיים, כל השטחי והנגלה ביותר, שהוא נראה לעין האדם הסוקר מן הצד, ואין אתם יודעים מאום מהנעשה והנשמע במעמקים, במטמון ובמחשך, בסתרי הנפש של היהודי, הנמצא בעולם ההוא ההולך ונחרב.

העירה היהודית, ההמשך של היהדות העתיקה, זו העירה ששבה לתחיה אחרי הזעזוע הראשון – גירושי המלחמה – לא תכירו את מראיה. היא התאבקה בגבורה עצומה על קיומה והגינה על עמדותיה בכל עוז. יותר מדי מחוברה היתה בטבורה אל סדרי-חייה, ומחניק היה בשבילה אוירו של הכרך. היא התגעגעה אל המרחב שלה, אל השמש הגלויה, הנשקפת בכל מאור פניה, אל הכּכּר המופנה כלפי כּפּת-התכלת. כל עירה השתפכה לכרך, כנחל קטן הנופל אל נהר רחב-ידים ומשאיר בו את נתיבו המיוחד ואת צבע מימיו. ברגע הראשון, כשאך ניתנה האפשרות, התעוררה העירה ושבה למקומה.

והנה אף זו העירה הגבורה שעמדה בפני כל הנחשולים, לא קם בה רוח. גם היא הרכינה ראשה לפני הנחשול הגדול, שבא להטביע את צורות החיים והעולם.

ובכרך ההומה ורועש, בכרך המלא צעקות וקולי-קולות, באותו הכרך, שבו מראים האשפים של דורנו את להטיהם ואת קסמיהם לעיני הקהל, אין העינים רואות כלום, זולתי בית-קברות רוחני, שבו מובאים לקבורה בקול המון חוגג ובתרועת נצחון כל השאיפות והמאויים, שלא נצבעו בצבע האדום המודרני. יש רק אַללאַה אחד ונביא אחד, שאליהם מותר להשתחוות ושלו רשאי האדם להקטיר קטורת. כל היוצא מכללזה – בחזקת נביא שקר שדמו מותר. האנשים – ואולם האם יש שם אנשים? – הם רק צללי אדם שקללת אלהים רובצת עליהם. השמים אשר על ראשם כבדים כעופרת. הניצוצות האחרונים אשר בלבבם כבו. אין אלוה בנשמתם. הכל נהפכו לחיות טורפות ורעבות, שאין להם בעולמם כלום, זולתי הלחם. חייהם הם חיי כלבים זוללים, שאין להם לא עבר, ולא עתיד, כי אם הווה עכור, מלחמה שפלה של קיום גוף ושרפת נשמה.

ויסורי הנשמה וענוייה הם נוראים, האבות כבר התיאשו מראות בטובה – עולמם חשך בעדם, תקוותיהם נכזבו, חלומותיהם אבדו בתהו, חזיונותיהם ומחשבותיהם נטמטמו. אולי תוססים עוד במעמקי לבבם אותם האידיאלים, שתפסו מקום גדול בחיי-עברם.אבל מי יכול לחשוב ולטפל בדברים, שאסור לעסוק בהם בגלוי ובסתר? מי שהיו פועלים ועובדים חרוצים על שדה הציור והספרות מתחבאים בסתר אהלם ומפחדים להראות בפני הקהל, לבל יתפסו במינות, והבנים – אלה כבר אבדו מתוך הקהל, נסחפו בזרמים החזקים, השוטפים ובולעים במרוצתם את כל אלה שאינם יכולים לעמוד בפני הנחשולים. צמחה תנועת טמיעה עצומה שבה כרוכים: התעללות בכל היקר, בעיטה ברגל בכל השאיפות הזרות לרוח הכללי של הזרם המושל בכפה.

ונוראה היא המחשבה, כי תחת זרמי המבול השוטף הזה הולך וחרב אחד מחלקי עולמנו, החלק החשוב והמכריע ביותר של היהדות, זה החלק, שנחשב עוד לפני זמן-מה לסלתה ושמנה של היהדות כלה.

והאמינו:

באותם הלילות הארוכים, לילות הזועה, שבהם נדמה לנו, כי בפעם האחרונה נוצצים על ראשנו רבבות הכוכבים, שלא נפקדו בפקודת כל אדם, שלא הועמו עוד על-ידי דיקריטים ואורם לא

חשך, – לא נתעוררו בלבי רגשי רחמים לאלה העלובים, שנחרבה בידי זרים שארית הפלטה שהותירו להם השוחטים מכל המינים והסוגים; לא נתעוררו רחמי למראה האלפים והרבבות, הנמשכים והולכים בצדי הדרכים, במקום שליטתם של מלאכי-מות, האורבים להם ועורכים עליהם ציד; הלנים תחת כּפת השמים, בין יערות-עד, כשודדי לילה, או מבלים ימיהם בשורות ומחכים לתורם.

כי לא הם אומללים, האומללים נשארו שם בתוך גן-הקמשונים החדש, שהוא הולך ונשתל, אותו הגן, שאין בו לא פרי ולא פרחים.

אלתבכו להולך – בכו בכֹה לנשארים תחת המפולת של העולם היהודי, הנופל מעצמת המכה של הפטישים, פטישי כל הארץ. –

תרפ"א.