רקע
שמואל טשרנוביץ
נוטרי הכרמים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

“אל תקחו מאתנו את לוויטן!” – מתחנן אחד היהודים לפני סופר רוסי. “אנשים כלוויטן הם כל נחמתנו בענינו במצב זה”.

וכאירוניה מרה מבצבצת מתוך קריאה מעציבה זו. “את תקחו מאתנו”! כאלו היה לוויטן שלנו והם באו להוציאו מידינו; כאלו לא נרשם כבר בספר-החיים שלהם, ואצלנו – רק בספר-המתים שלנו!

הן זוהי קללת האלהים הרובצת עלינו. האש הורדה גם אלינו מן השמים; מלאכי האמנות הטהורה סוככים גם עלינו בכנפיהם, אך כבשת-הרש נמלטת אל הדיר העשיר של שכנינו; נפח נעלם ואכזרי עומד על האח ומכה בקורנס ומפזר את הניצוצות לארבע רוחות השמים.

בראשונה עוד מתרוצצים יעקב ועשו, עוד נמשכים והולכים צללי בית-המדרש אחר האמן והצייר היהודי ונשמת אלהי ישראל מלוה את יצירותיו, אך לאט לאט ינוסו הצללים והשמש הזורחת של הסביבה מעַוֶּרֶת את עיניו ומצודדת אותו בקויה המזהירים. היהדות היא בלב, נעלמה ונסתרה, ועל החזה, לעיני כל, מתנוצץ הצלב המוזהב. אנטוקולסקי היהודי, שבארץ מולדתו שנאוהו וירדפוהו וימררוהו, משתקע בפריס ויוצר יצירות אלמותיות הנרשמות על חשבונו של העם הרוסי; ולוויטן מגורש ממוסקבה בגלל חוסר זכות ישיבה, הולך ומשתקע בכפר רוסי ויוצר את אחד הנופים היפים ביותר שבטבע הרוסי.

זוהי העובדה. אבל צריך להבין גם את סבותיה. הדבר מעציב ומדאיב, אבל המעציב ביותר בזה הוא, כי אנחנו כאלו מתנחמים בסבת כל הסבות, באמתלה של כל האמתלאות – ומסתפקים בזה. על כל צרה שהיא יש לנו תשובה אחת: הגלות. אנו מביעים את התמרמרותנו על הבנים העוזבים את אהלנו הדל מיד כשמרגישים בנפשם, שכשרונם הגדול יפתח לפניהם שערי היכלות גדולים ויפים" ואנו תולים את הסבה בנטיה המיוחדת שיש בנו “לבטול הישות הלאומית ולהתבוללות בעמים זולתנו” – ודי. אבל מי היא הגלות והיכן היא? בפנים או מבחוץ? האם הם, האמנים, הם חללי-הגלות, או אנחנו? זוהי שאלה שראוי היה להתעכב עליה.

מי יודע את ערך האבדה שאבדה לנו ב“בעל בית’ל” הווילנאי, שלא הלך אחרי מוניושקה וחזר אל רחוב בית-הכנסת בווילנה? ומהו סופם של כל “ילדי הפלא” שלנו בשנים האחרונות? הם נהפכים בילדותם למקור-פרנסה להוריהם וקרוביהם, המעבירים אותם, כדובים מלומדים, מעיר לעיר בכדי לעשות הון ועושר, עד אשר יפוג כשרונם של הילדים, או יקפא על מקום אחד באין להם כל אפשרות להתפתח.

…“מתאוננים אתם עלינו, הציירים והפסלים, שאנו הולכים מאתכם לראות בשדות אחרים, או, כפי שאתם משתמשים במליצה הישנה: “נוטרים אתם כרמים זרים וכרם שלנו לא נטרתם”, אבל מה אתם עושים, כדי לעודד את רוחנו, לתמוך בנו ולסעדנו? היוצר המקורי – זהו פרח רך הטעון טפול באהבה, בחמלה, ברוך. הכשרון המתחיל יוכל להתפתח רק אז, אם סביבתו מתיחסת אליו ביחס של חבה, אם הוא רואה מסביב אנשים הדואגים לו ולטפוחו, השומרים את כשרונו לבל יקמול בעודנו באבו. ומה רואה האמן היהודי סביבו? קרירות ושויון-נפש. אין פותח את דלתי בית-הכלא האמנותי שלו. אין עין בוחנת, אין בקורת, השומרת את צעדיו. הוא עזוב לנפשו, בודד בעולם היהודי, איש אינו דורש לשכנו, אינו מסייע בידו ואינו רוכש את יצירותיו. דלות חמרית ורוחנית מסביב לו. קול האלהים אשר בלבבו מבקש את תקונו-בטויו, קשור ומחובר הוא בטבורו, בזכרונותיו, בהרגליו והרגשותיו אל הסביבה היהודית, הוא מוציא מתוך חביון נפשו את התמונות שנתרשמו בלבו ברחוב היהודים, אבל לאלה אין דורש. ואז בא המקרה לידו: איזה אציל או אצילה, חובבי האמנות, נתקלים בו ומכניסים אותו אל הטרקלינים של הגויים אשר בתוכם הוא יושב, ושם הוא מקבל את הספוק, שכמה נפשו אליו. הם מסייעים בידו, מתאמצים לפתח את כשרונותיו ורק בזכותם הוא יוצא למרחב וסיוע מוסרי וחמרי זה משפיע בלי משים על הלך-רוחו. הוא מושפע מן הסביבה והוא שואף להסתגל אל הנושאים האנושיים, או הלאומיים הזרים שיש להם מהלכים בעולם החדש שחדר לתוכו, והוא בוחר ליצירותיו נושאים, שהמסתכל הזר מבינם כרגע ומרגיש בגדלותו של הצייר הנותן להם צורה במכחולו”.

אני שומע אתה קובלנה הזאת, היוצאת מפי אחד הציירים היהודים, שנתקלתי בו במקרה, ופני מתכרכמים מבושה. אני מתבייש בפני עצמי ובפני כל הקהל הגדול שלנו על קלות-הדעת שלנו ביחס אל “נוטרי הכרמים הזרים”. כמה אבנים היינו זורקים ומוסיפים לזרוק אחרי האנשים האלה; כמה דרשות דרשנו וכמה מאמרים כתבנו על הטמיעה “האוכלת כל חלקה טובה בנו”; כמה תיאוריות יצרנו על סמך המקרים האלה הרגילים והמצויים ברחובנו היהודי. בעוד שהסבה היא פשוטה וקלה ומובנה כל-כך. היש יכולת לאמן יהודי גדול להשאר בסביבתנו? הנותנים אנו לו את היכולת הזאת?

ואני מעלה על זכרוני שורה ארוכה של שמות מפורסמים, ורוצה הייתי, שנשוב ונעיין בביוגרפיות שלהם שנתפרסמו על ידי אחרים, או על ידינו. כיצד באו לידי התגלות? כאותם ל“ו הצדיקים היו “נסתרים” ברחוב היהודים. בחדר צר ואפל, בשכונת היהודים, נגן לו ה”בעל-הבית’ל הווילנאי" בכנור זמירות במוצאי שבת, או “וואלאכים”, ואיש לה היה יודע מהו ערכה של נגינה זו. עמדו היהודים בצפיפות בבית הכנסת ונהנו למשמע זמירותיו בתפלת מוסף, “לקקו את האצבעות” ושבו הביתה מדושני עונג. אבל מה נתנו למנגן ולמזמר הגאוני? עוני ודלות ויחס של שויון-נפש ליצירותיו. ואך חדרה בת-קולו של ר' יואל-דוד אל טרקלינו של איזה “פריץ” פולני – ויואל דוד היה למנגן ומזמר מפורסם. אותה הטרגדיה ששמה קץ לחייו באה גם היא באשמתה של התגוששות הכח-הדוחה של רחוב היהודים והכח-המקרב של רחוב הפולנים. באותה התהום שבין שני העולמות – נופץ כנורו וניתקו מיתריה.

והיה באותה ווילנה נער יהודי, שגרשוהו בחרפה מן ה“חדר” על אשר היה מקלקל באיזמל את השלחן והספסלים. פלט הרחוב היהודי את ה“קונדס” הזה ופטרבורג הבירה קלטתו. וזה היה אנטוקולסקי, שה“נאוואיע וורעמיא” התגאתה בו אחר כך “כבגאון הרוסי שלנו”. ולא משכילי היהודים פתחו לפניו את השערים, אך סטאסוב המבקר הרוסי גלה את כשרונו ופתח לפניו את כל הדרכים. ואנטוקולסקי החזיר את החוב שהיה חייב לאותה הסביבה, שהשפיעה עליו ותמכה בידו. את ה“חייט” היהודי הווילנאי השאיר מאחוריו ובמקומם נוצרו: “יוהאן האיום”, “ניסטור”, “יערמאק” ושאר הנושאים המובנים להסביבה החדשה.

ומי יודע אם גם לוויטאן לא היה נשאר יהודי ביצירותיו אלמלי היו אחיו עומדים לו בשעת דחקו כשהיה גוע ברעב, מאין עין שתשים עליו מבט. רק מורוזוב הרוסי ושאר חובבי האמנות הרוסית נתנו לו היכולת להתמכר ליצירותיו. ולוויטאן נעשה צייר-הנוף של הטבע הרוסי, של השטחים הרוסיים הרחבים, שאולי לא היתה לו קורבה נפשית גדולה אליהם במעמקי לבו היהודי.

מה היה סופם של מאורי העולם הגדולים, אלמלי היו אומרים להשאר בתוך החוג הצר של המפולפלים, שצריכים עוד למצוא היתר לעשית “פסל ומסכה”? לכל היותר היו זוכים לכך, שאיזה דיליטאנטן שאין לו מושג בהיר על דבר האמנות, היה כותב מאמר-בקורת על יצירותיהם והיה מפגל אותן, או מטיל מום בקדשיהם. וכלוויטאן היו רעבים ללחם ומוכרים את יצירותיהם בעד נזיד-עדשים, אבל לידי גדולה וגאונות לא היו באים.

הרחוב היהודי – אל נא נתבייש לקרוא את הדבר בשמו – מקבר את הכשרון האמתי, המתגלה בו. יש לנו “משוגעים לדברים שונים. יש לנו נדבנים לכל צרכי העבודה הצבורית, למוסדות לאומיים ותרבותיים שונים, אך אין לנו אותו הטפוס המצוי של ה”משוגע" ברחוב הגדול, אותם חובבי-האמנות והעתיקות, הנכונים להקריב קרבנות לשם טפוחו וגדולו של כשרון אמנותי או ספרותי, המסורים לאדם שביוצר וליוצר שבאדם והמלפפים אותו מיום צמחו עד יום גדלו והשומרים את כל צעדיו. אנחנו גונבים מן האור הגנוז ומתחממים אחר כך לאור זה, כשהיוצרים נעשים קנין הרבים וכשהם מתפרסמים על ידי אחרים. אז אנו מתחילים לבכות את החמדה שניטלה ממנו ותולים את הקולר בטמיעה, בהשפעת הסביבה, מחפשים ומבקשים עונות של אחרים ואין אנו נוטלים את הקורה שבין עינינו.

וכך הוא יחוסנו גם אל שאר היוצרים של היצירות היפות, המשחקים והאמנים. כמה משחקים על הבמה עמדו להעמים האחרים שביודעים או בלא יודעים יהודים הם, יהודים טובים או גרועים, במדה גדולה או קטנה. וכלום יכולנו לתת להם מרחב בתוכנו? נסו להתראות כוכבים גם על שמי התיאטרון היהודי העלוב ונדעכו קודם להתפתחותם. כמה סופרים יוצרים נבלעו בתחומה של הספרות הרוסית ואיש לא ידע כי מקרבנו יצאו. ואנו באים ומתלוננים על אשר שיסטוב-שוורצמן נעשה החוקר של הספרות הרוסית, על אשר גרשנזון ולרנר מבארים את נבכי הנפש של המספרים הרוסיים המקוריים, על אשר קוגיל נעשה מדריך ופטרון לז’אנר הרוסי האמתי, על אשר אייזמאן כותב ציורים מחיי הכמרים ויושקביץ' מערבב שתי נשמות של רוסי ויהודי, או בחור-הישיבה, צנזור, כותב שירים פטריוטיים רוסיים. מה היו הללו יכולים ליצור אצלנו ואיזו תנאים היינו ממציאים לכשרונותיהם?

הללו נוצצים – והללו נובלים. בתוך ה“בוהימה” היהודית בווארשה נמנו לפני המלחמה כשבעים וחמשה מספרים ומציירים, שהרבה מהם היו בלי ספק בעלי-כשרון, שי“ל פרץ סמך ידו עליהם וקוה, שהם יהיו יורשיו. כאלה היו רבים גם בווילנה ובאודיסה. ומה עלה בסופם? כלום הכניסו אל הספרות את האוצרות הגנוזים בחובם ? כלום יכלו להתפתח כל צרכם? ו”בוהימה" זו שלנו – אל תיראו, אין זו קבוצה של שכורים והוללים, “המשכרים” את כשרונם, המבלים ימים ולילות בקלפים, ב“לילות אתונה” וכדומה מן הדברים המצויים בעולם הסופרים והאמנים באירופה. “בוהימה” זו יכולה להתפרנס בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, אבל גם קב זה אינו ניתן לה. הרעב מביא אותם לידי “מסחר בנפשות” במובן הרוחני. אין להם יכולת חמרית לעבד ולשכלל את היצירות האמנותיות ולהגיע לידי גובה אמנותי. הם מוכרים מה שהם פולטים, כדי למלאות את קיבתם הרעבה ללחם. ב“בית המלאכה” של הוצאות הספרים היהודיות היינו רואים משוררים המוכרים חרוזים-מספר על פי הזמנה מיוחדת, כמספר הפרוטות הדרושות לארוחת הצהרים, או מספרים העורכים נובילה לצורך ארוחת-הערב. וינסה נא היוצר היהודי ליצור רומן גדול, שליצירתו דרוש זמן של חצי שנה או שנה; ינסה החוקר לחבר ספר גדול, שלעבודתו דרושות לו שנים שלמות – הוא יכנס לגן-העדן קודם שיראה ספרו אור. ואין אקדמיה לאמנות וליצירה ואין “חובבים” פרטיים, שיקבלו עליהם לשמור על הנצר הרך לבל יעקר מן העולם.

ומהיכן אתם יודעים, שלבו של הצייר והאמן היהודי, המפזר ניצוצות נשמתו ברשות הרבים, אינו מלא כאב וצער בימים הראשונים להמרתו הרוחנית? מנין אתם יודעים את הנעשה בנפשו פנימה? הצעד הראשון כרוך בודאי בטרגדיה פנימית, שאין קץ לעמקה. הוא מרגיש על כל צעד ושעל את הקרע. הוא חש ומרגיש, שאין הוא יכול להצמיח כנפים, כי אין לו אותו המרחב הדרוש באותה הסביבה, שהוא נשאר זר לה. הוא אינו מחובר אליה באלפי החוטים והנימים שהוא קשור לעולם ההוא, שיצא מתוכו. והוא מתאמץ להנצל משניות זו, להטביל את נשמתו בתוך הים הגדול והזר ולהמיר את נשמתו המרה עולמית. והתאמצות זו היא היא הגורמת, שהאמן היהודי הוא יותר רוסי מהרוסים עצמם, שהוא שומר עוד יותר את הטהרה הלאומית הזרה. והוא נעשה צייר ופסל רוסי, מבקר רוסי מקורי, מספר מחיי הרוסים, ובקרב הימים הוא מתנכר לעולם ההוא שפלטו מתוכו.

וכשאתם באים לערער על אלה השואפים להכניס את “יפיפותו של יפת” לספרותנו ותובעים אתם, שיבואו וייצרו ספרות מקורית עברית, שאלה תחלה, אם יש אפשרות לבנות מגדל אמנותי מתוך אותם הפירורים הנזרקים מעל שולחן זרים; אם הכשרנו את הקרקע לגדולם וצמיחתם של הכשרונות הללו. כשרון חדש המתגלה בעולמנו פוגשים אותו הנקרנים הספרותיים בחטוט ובלעג, מציבים עליו ציונים בני-אדם שלא קראו ולא שנו, אלא עינו באיזה ספר בקורת ולקחו משם פרזות שדופות, כדי לגדע את כנפיו של המתחיל ולהגדיל את עצמם. זוהי “קבלת הפנים” הראשונה ברוח. ובחומר – איזו שייכות יש לקורא ולמיצינט שלנו אל הסופר בתור אדם שקול אלהים בלבו? אם עני בן-טובים הוא – נכונים ליתן לו נדבה, ואם בוחלת נפשו העדינה בנדבה, הוא נעשה סנדלר, חנוני, סוחר, מורה ואין לבו ועתותיו פנויים לעבודת יצירה, הדורשת הרחבת-דעת… ולחם. כן. לחם. האם ידעתם והאם התענינתם לדעת, איך ובמה חי הסופר ובאיזו תנאים הוא יוצר את יצירותיו? האם ידעתם אתם, הספדנים, שאתם מזכירים לברכה וקוראים אתה הלל על ברשדסקי וגנסין, שאלמלא רעיו הקרובים של המספר עדין-הנפש ברשדסקי היה מת לא במחלת השחפת, אלא מתוך אפיסת-כח ואיש לא היה שם לב אליו? הראיתם את גנסין, חולה מחלת הלב, המטפס על המדרגות פעמים ושלש אל מו"ל פלוני ואלמוני אל מערכת זו או אחרת, לבקש את הפרוטות בשביל אותן היצירות המקוריות, שאתם מרבים כל כך לדבר בשבחן? ומה אתם דורשים מאת יוצרים נפוחי-כפן, שאתם מקצצים את כנפיהם בעודם באבם בגלל היחס של שויון-נפש אליהם? והרי הסופר הוא גם הוא בן אדם, שיש לו צרכים בחיים, שתביעותיו עוד יותר גדולות, ושלשם יצירה דרושים לו תנאים מיוחדים, תנאי חפש והרוחה.

הקורא העברי הוא בעל תביעות גדולות, כשהדבר נוגע לעצמו ולבשרו. בקושי רב אתם יכולים לתת סיפוק לתביעות אלה, שלפרקים הן יוצאות מגדר הרגיל. ביצירה בינונית לא תקחו את לבבו. הוא רוצה להתענג על היצירה, לטעום ממנה טעם גן-עדן, כדי שיתנמנם על הספר או על הספור או על העתון מתוך הרחבת-דעת ומתוך עונג רוחני. הוא דורש הרבה. אבל מה נותן הוא להסופר? מה הוא, הקורא, או המצינט רב-החסד, עושה, כדי לפתח את הכשרונות הגדולים, לפתחם ולשכללם?

בתקופת ההשכלה, כשנעשה זו “בת-השמים” החביבה, האליל של המשכילים העברים, היו נמצאים בתוך האינטיליגנציה היהודית אנשים, שהיו מוצאים חובה בנפשם לקיים נפשות מישראל, להשכילם, ללמדם דעת לשלוח ואתם לחוץ-לארץ לשם השתלמות. ואותה התקופה הקימה לנו באמת כמה אנשים גדולים, שאלמלא סיועם של היחידים לא היו יכולים להגיע אל אותו הגובה בדעת ובהשכלה, שהגיעו אליו. היתה גם חברה מיוחדת להפצת השכלה, שרבים מן המלומדים חייבים לה תודה. והאם נעשה אף נסיון אחד ליצירת חברה או מוסד כזה לפתוח הכשרונות המקוריים שלנו, שלא יצטרכו לנוע על השורות ועל פיזור הניצוצות של כשרון? האם נותן יד היחיד היהודי, הגדול בנדיבותו לכל הצרכים, לפסל, לצייר או לסופר המקורי, כדי שיוכלו לשכלל את כשרונותיהם?

ובעוד אתם מקוננים על נטירת הכרמים הזרים – בואו וטפחו את הכורמים, התאמצו לנטור את רוחם; בעוד אתם דואגים לאמנות מקורית – בואו והחזיקו בידם של אלה, שהולכים מאתנו מחוסר מקום ומרחב; בעוד אתם דואגים לתחית הספרות, תנו יכולת ליוצרי הספרות ונושאיה לבוא לידי גדול והשתלמות.

זכרו לא רק את נשמת היצירה, אך גם את נשמת היוצר!

המלצות קוראים
תגיות