רקע
שמואל טשרנוביץ
האם והאם החורגת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

“הוי, לו ידעו לאהוב את האם, כשם שהם אוהבים את האם החורגת!”.

קריאה זו מתפרצת מלבי בלי משים, בכל פעם שאני וקרא מכתב חדש מאת אחד מ“בעלי-התשובה” היותר טפוסיים בזמן הזה, שענויי היהודים החזירום – הביתה. אני שומע את דברי האהבה שלו אל עמו – ולבי מהסס עוד בין אמונה ובין פקפוק. אבל תחת זאת אני מאמין – הוי, מה אני מאמין! – כשאני שומע מפיו:

–“אני אסבול ואשא את העול – אך לא אלך מפה. אבכה ואפחד ואתכווץ מכאב ואשאר במולדת. ואם תצמצמו עוד יותר את סביבתי ותגרשוני מכל מקום, כשם שמגרשים את המצורעים – לא אלך גם אז. אני אשב, כאיוב, בתוך האפר, אגרד בחרס את השחין ואשא את קולי עד השמים ועד אשר יגיע לאזני אלהים. לא אלך, בצפרני אוחז בשעל-האדמה היחידי שנמסר לי ואשאר על משמרתי”.

כי הן זהו מזלה המיוחד של האם-החורגת ומזלו המיוחד של העם אשר מולדת אחת אין לו בעולם הגדול, זולתי זו השוכנת בערפלי ימי קדם, של אותו העם, אשר האומה הִנֶּהָ וצריכה להיות לו במקום מולדת, במקום אב ואם גם יחד.

והאם אין אתם שומעים גם מתוך המערות, שבהן הסתתרו אנוסי ספרד ופורטוגל, את הקול הזה הבוקע ועולה ממעמקים? האם לא נשמעה שם תפלה לאל עליון לשלום הארץ היפה? האם לא נשפכו שם דמעות על אשר הם נרדפים מידי המולדת החביבה? האם לא כמה לבם והאם לא התגעגעו אחרי כן בגלוי ובסתר אל הארץ ששפכה את דמם כמים שהלבישתם כלי-גולה ואלצה אותם ללכת לבקש ארצות אחרות?

גם את שמות הערים החדשות אשר בנו קראו כשמות הערים אשר משם גורשו. גם את הלשון אשר בה דברו מחוללי האינקוויזיציה לא השכיחו מפיהם עד היום הזה.

את המולדת החורגת חובבים, הוי, מה חובבים!

בארגנטינה הרחוקה יושבים יהודים קולוניסטים, שהרחיקו נדוד מרוסיה באונס, והם מספרים בגעגועים: “רוסיה היא ארץ טובה, אך אין לנו רשות לגור בה. מכריחים אותנו להתגולל ברפש, באשפה ובדלות. הוי, אלו הרשו לנו לשוב – היינו נוסעים שמה והיינו מוצאים עבודה נאותה לנו ולמשפחותינו ואז – מה טוב היה לנו!”.

והגולים היהודים בני רוסיה אשר באמריקה, פליטי הפוגרומים והרדיפות, אלה שהשאירו בשדה-הקרבות בגולה את קרבנותיהם הגדולים, את הקדושים והמעונים, – מה רבה חבתם למולדת-החורגת! יודעת זאת גם העתונות השחורה ואינה יכולה להכחיש את הגלוי ומפורסם. האהבה למולדת, האהבה לרוסיה – מכריעה בלב היהודים את הכל.

והנה אני קורא שני ציורים מן החיים, עד כמה שהביעו את המחשבות של גולי רוסיה בחוץ-לארץ 1.

הוא – רופא יהודי שברח מרוסיה והתישב באחת מערי צרפת. היא, רעיתו, עוזרת על ידו, עוברת אתו על הכפרים לרפא את האכרים ממגפת הטיפוס, שהתפרצה שם. הוא מתאמץ להשתקע בארץ, לשכוח את העבר, להמסר לעבודתו. אך היא אינה פוסקת להתגעגע לכפר הרוסי.

“אני מבינה את רגשותיך, גם אנכי חשתי את זאת – אומרת שרה – מכים אותנו… מבזים… מגרשים… כן, זוהי אמת. ומשום זה הסכמתי אז להחלטתך להתישב פה. אך כיום התבוננתי, נתתי חשבון לנפשי, ואני רואה ששגינו, שגינו עד מאד… ואני אומרת עכשו, כי גם אלו היינו נחוצים פה, נחוצים עד מאד, ואלו היו שולטים ונפוצים פה הכפן והטיפוס בכל עזוזם ובכפר הרוסי היו החיים טובים עד מאד – גם אז היה לבי נמשך אחרי הכפר הרוסי, מפני ששם נמצאים בני ארצי הקרובים לי”.

הוא, יוסף, מנסה להתקומם ולהוכיח לה את משוגתה: “לבך נמשך אחרי רוסיה – אומר הוא – אך הרי אי אפשר ברצון הטוב לתת את הפנים ליורקים… “לחזור!” אך מה מחכה לנו שם? את שכחת? זכרי נא. זכרי רק זאת מה יהיה גורל בנך. פה ילמוד בכל מקום שיחפוץ, מה שירצה, כשרונותיו יתפתחו באופן ישר ואפשר גם שיצטיין ברבות הימים… ושם? איפה ילמד? היהיה שם מקום בשביל יענקל יוסילוב איזראילסון?… שם תהפכי אותו לסרסור, למוכר סחבות!”

אולם כל התקוממותו לא הועילה. בעמקי לבבו נמשך גם הוא אחרי מקור הענויים – והם ברחו מארץ הדרור אל ארץ העבדות, אל התחום, אל הכפר הרוסי, שמשם יגורשו.

או היהודי שפירא, שהוכה ונפצע קשה בימי הפוגרומים בעירתו הקטנה וכל רכושו שודד, – ושמחתו הגדולה בפגשו כעבור שנים רבות לשבתו בארץ “נכריה”, בצרפת, את אחת העלמות הרוסיות.

“פה לא נקרו האנשים את עינינו, כברוסיה – מנסה דבורה רעיתו לגלות לבה לפני הרוסית – וגם לשדוד לא שדדו אותנו… וגם עבודה נתנו לנו. אנחנו ושלמה עובדים יומם וליל, וכשיצא בעלי זה מבית-החולים, היינו שבעים ומעון היה לנו, גם כסף אספנו”.

ובכל זאת… ובכל זאת…

אין היהודי הפשוט שוכח את מולדתו, הוא מפסיק את שטף דבריה של דבורה וחוקר ודורש: – איך היבול עכשו בפלך חרסון?

– – –

ורגש קנאה אכלני.

הירבו כל אלה, שעזבו את העם העברי לשאול בכל הימים שהיו שם: – איך הוא הקציר ברחוב היהודים?

רגש קנאה יאכלני.

הוי, מה היית רוצה לשמוע מפי היהודים רגשי-אמון כאלו למולדת שלהם, לעם היהודי שהוא לנו גם מולדת, גם אב, גם אם,–הכל, הכל…

“אנו נשא ונסבול את העול, אך לא נלך מרחוב היהודים. נבכה ונפחד ונתכוץ מכאב – אך נשאר במולדת זו שלנו. ואם תצמצמו עוד יותר את סביבתנו ותגרשונו מכל מקום, כשם שמגרשים את המצורעים, לא נלך גם אז. אנחנו נשב, כאיוב, מתוך האפר ונגרד בחרס את השחין ונשא את קולנו עד השמים ועד אשר יגיע לאזני אלהים. לא נלך. בצפרנינו נאחז בשעל האדמה שעליו יושב העם ונשאר על משמרתנו בתור יהודים!”…

והאמינו – בני עם שרגש אשר כזה להם לא ישאו עוד ולא יסבלו את העול. בני עם אשר כזה יושעו ויחלצו מצרתם הלאומית!…


  1. На чужбинѣ. Земляки. Собр. соч. Д. Я. Айзмана, Книгоиздат. т–во “Просвѣщеніе” (בנכר, בני עיר – כתבי ד.י. אייזמן. הוצאת “השכלה”)  ↩

המלצות קוראים
תגיות