נרדם המזרח העתיק, ובהרדמו ובהקפאו באותה הצורה שנתן לו היוצר בראשית הבריאה, נראה לנו מרחוק בכל צבעי הקשת, בהרמוניה הנפלאה של הגוונים, בסודות שהוא מעולף בהם, בנחליו ונהריו שאשדותיהם לא נחקרו, בהררי-עד שלא דרכה עליהם כף רגל, באין-סוף של יערותיו הסבוכים, בכל היופי הקדמוני השפוך עליו.
נרדם העולם העתיק. לא העירוהו גלגלי העת, שהסתובבו בלכתם ושנו את פני התבל; לא סחפוהו הזרמים הגדולים, ששטפו את כל אשר מסביב. עמים וארצות קמו לתחיה ולתרבות, בנו והחריבו, נלחמו והתגוששו, חשבו והגו. והוא, המזרח, היה כמדבר שומם בתוך האיים שהוקמו, שטוף שמש ואורה וערבות חול. הוא לא התחרה עם העולם התרבותי הגדול, לא חדש ולא יצר, לא הקים את מכונת-היצירה הגדולה, שסללה נתיבות חדשים לרוח האדם. ואולם בהקפאו ובהרדמו, בספגו לתוכו אך לעתים מאוד רחוקות קוי אורה של התרבות והתחיה, עצר בתוכו המזרח הנם את הרכוש הטבעי, שחונן בו מילדותו. הוא הוסיף לשמור בעקשות נפלאה על נשמת האדם הקדמון בכל טהרתה, פשטותה ותמימותה החביבה. הוא לא התחכם הרבה, ואי-התחכמות זו נצרה אותו גם מחכמה להרע.
נרדם המזרח העתיק בחיק התולדה ותנומה מתוקה זו שפכה רוח שכרון לפעמים גם עלינו, בני שם, ילידי אותו המזרח הנהדר, שאיזה אשמדאי אחזם בציצית ראשו וזרקם בחימה אל סביבה אחרת, הספוגה תרבות אירופית. תרבות זו, שינקה משרשם של בני-שם אלה, היתה כענף מיוחד, שנבדל מן העץ והלך לבקש לו קרקע אחרת להכות בה שרשים חדשים. והמלחמה בין שני העולמות האלה, שהיו קרובים זה לזה ברוחם ותכונתם, הלכה הלוך וגדולה. היהדות והנצרות התאבקו זו עם זו במשך של דורות רבים והתהום ביניהן התעמקה יותר ויותר. עשרת הדברות ו“תורת ההר” שלא באה, לכאורה, להוסיף ולגרוע, אך להרחיב את המובן של תורת הר-סיני, לא יכלו להשלים ביניהן, ואותה תורת החסד והחמלה, שהטילה מומים בהתאבנות ובקשיות הלב של תורת הפרושים, היתה רחוקה מחסד ביחוסיה אל נושאי “הברית הישנה”. ובאותה העת נרדמה אף תורת מחמד, שנולדה בסופה וסערה, בחרב ובאש, כאלו השפיע עליה אויר ארצה, הנמצא בחיק התנומה. אחרי ניצחונותיה הגדולים ואחרי שנדמה כאלו היא כובשת את כל העולם ומכניעה אותו למשמעתה – התכנסה אל תוך נפשה פנימה וחדלה להיות תורת-קנאות, המשנה את סדרי העולם לפי רוחה. ובעוד שהנוצריות התחילה באבנגליונים ובכרוזים והשפעות רוחניות וגמרה באנקיביזיציות ובעלילות – התחיל האישלם בדם ובחרב וגמר בסדרי-חיים שלוים ובסבלנות לאמונות ודעות אחרות. די היה לה, אם בנתה לה תיבה מיוחדת בתוך ים העולם הזועף, אם שמרה ונצרה את הרוח המזרחי המלא חן ואת סדרי-החיים המזרחיים.
ומי יודע, אם לא היו הגורמים הראשונים להתעוררות התנועה המשיחית ותנועת הגאולה אצלנו – אותה הקורבה המיוחדת, שהרגשנו אל נועם המזרח הנרדם? זו היתה מחאה פנימית נגד אותה תרבות-הצלב שהיינו משועבדים לה, נגד המלחמה הנוראית שנלחמה בנו מימי אגרת פוילוס עד האינקביזיציות והשחיטות.
דוד אלראי, זה הגבור האגדי, שנסך עליו ביקונספילד מהוד דמיונו, היה אחד הראשונים שחלם על-דבר תקומת עמי המזרח והתאחדותם תחת שבטו של מלך מבית-דוד, שישיב את שיבת עמו לארץ אבותיו. על ידי תגבורת הכח של עמי שם במלחמתם עם עמי אירופה תבוא גם גאולת ישראל. הוא עוד יתרה עשה: בצעדו הראשון כונן את ממלכת האישלם, כדי לפנות את הדרך לממלכת ישראל. ואולי היתה צפונה כונה נעלמה גם במעשיו של שבתאי-צבי, שרצה להתקרב אל עמי-שם על-ידי קורבה לדתם, כדי להחיש את פעמי הגואל.
וגם אנחנו, בראשית ימי תנועתנו הלאומית, חלמנו על העברת מרכז חיינו מאירופה הנוצרית אל המזרח האישלמי. ירושלים הבנויה על-ידי הצלב היתה רחוקה מהכרתנו. הרבה מאתנו חלמו וחולמים עוד על הקמת ברית בין בני שם, על יצירת כח גדול וחדש של העמים, לקויי-התרבות, שבראשו יעמוד העם שעבר דרך כל מדורות התרבות ועוד לא נס לֵחו המזרחי ועוד לא סר טעמו.
והאם לא הוצאנו לפועל את חפצנו זה? האם לא היתה כל עבודתנו במשך תקופת התחיה הכשרת בסיס בשביל הבנה-משותפת של העמים השכנים בעבר הרחוק ובהוה? לא רק בשאיפת שׁלום נכנסו לארצנו, כי אם גם ברגש אהבה ואחוה אל תושבי הארץ. התיחסנו אליהם כאל קרובים בקרבת-דם. פתחנו ושכללנו את הארץ השוממה, הסתגלנו להחיים המזרחיים והתיחסנו בכבוד הראוי למנהגי הארץ, עד כי לפעמים נולדו בלבבות פקפוקים והרהורים, אם אין זו נטיה לטמיעה עם עמי-ערב ותרבותם העתיקה. ולפתע פתאום נעור המזרח. תחת הלמות החרבות של מלחמת העולם התנער הדוב הנרדם מתרדמתו, ובהקיצו התחיל גם הוא, כאכרים הרוסים בשנות השמונים אחרי “ההליכה אל העם” של הריבולוציונרים הרוסים, להתקומם נגד האויב המדומה – היהודים. את כל חמתו על הסדרים החדשים שלא הורגל בהם ושגרמו ליקיצתו, הוא שופך על העם, שבא אליו בלי נטיות זרות ובלי כל חפץ להכניעהו ולשעבדהו.
המזרח הנעור והמוחה נגד שיבת היהודים לארצם – זוהי פרובלימה חדשה בשבילנו. ידנו הפשוטה לשלום נדחתה, בהשפעתם של האפנדים, היראים מפני התחרותנו, או של שונאי ארץ ישראל היהודית, שמספרם לא מעט בין האנגלים בעלי הממשלה. התרבות הנוצרית אף היא נדחקה למחיצה זו והכניסה את האטריבוטים שלה: היא הלכה להפיץ את תורתה “המעשית” בארץ המזרח הנעור.
ואין זו שאלה מופשטת ותיאורית בלבד: אין זו שאלה בשביל יפו וירושלים, חדרה ופתח-תקוה; הממלכה היהודית העתידה לבוא, אם לא יארע שׁום מקרה היוצא מן הכלל – תעמוד במרכז בין בני ערב המקיפים אותה מכל עברים, מפנים ומאחור, סוריה, ארם נהרים, עבר הירדן וערב. אלו הם הפלשתים היושבים בארץ, שיוסיפו להחריד את מושבותינו ולזעזע את ישובנו, אם לא נמצא פתרון ונקודת הבנה בינינו וביניהם.
רגילים אנו במלחמה. עמי אירופה נבהלו מפני מלחמת העולם, לפי שראו אותה בפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית. אבל אנחנו הננו מלומדי-מלחמה. כל העולם נלחם בנו ומלחמת-עולם זו נמשכת מאות שנים ואינה פוסקת ואנחנו יצאנו כמנצחים בלי חרב ובלי חנית. שונאינו יכלו לכבוש מבצרים, ערים ומדינות, אבל לא נוצר התותח שישמיד את הרוח של עם שהתבצר בין השמים ובין הארץ ושמלוא כל הארץ רוחו. ואם נלחמנו עד כה, – או יותר נכון: לא נלחמנו, אך הוצאנו למות – כצאן לטבח – בעד נעלים, בעד קיום זול של חיי כלב, יכולים וצריכים אנו להלחם על קיומנו בתור עם. “טוב למות בעד ארצנו”.
ואולם אין לכחד, כי מלחמה זו מגבירה את ענויי נפשנו, האויב הגלוי והידוע אינו מסוכן, אנו מספיקים לעמוד על אופיו וללמוד את כל תכסיסי מלחמתו. אבל האויב החדש הלא התחפש לאוהב וענה בשלום על קריאתנו. המזרח הנרדם היה נחשב בעינינו למקום הבטוח היחידי, ששמה לא תחדור “התרבות” האירופית, – ומעתה אין עוד בשבילנו פנה בטוחה ויש לנו צורך לבצר לנו עמדה ולבנות ארץ ולהחזיק ביד אחת את השלח וביד השניה את האנך.
מכאיבה היא מלחמה זו, כי על ידה גז אחד החלומות הנהדרים ביותר על דבר התאחדות של כל עמי שם; חלום, שבו התחלנו את עבודתנו. נגוזו החלומות על דבר המזרח הנרדם. הוא הקיץ לא לתחיה ולא לתרבות, כי אם למלחמה. חזרו ונעורו המסורות הישנות של ראשית ימי מחמד. אנו מקבלים את פני המלחמה, אם לא יבינו ראשי העם הערבי את משוגתם ואת יושר חפצנו ואם לא ישפיעו על המוניהם לטובה.
נעור המזרח העתיק – וליקיצה זו עלינו להיות מוכנים ולא להיות נרדמים ברגע של פתיחת שערים. כפלים ושלש מונים עלינו לקבץ את כחותינו, להגבירם, לעזוב את הפלפולים והוכוחים על-דבר תכסיסים ושטות ולגשת לעבודה הכפולה:
לשלום ולמלחמה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.