יש מזל לא רק לישראל, כי אם גם לארץ ישראל, למן היום שׁכללוה במכתב-הידידות של בלפור לרוטשילד. במשך תקופות ודורות שמשה ארץ ישראל נושא לשירות ותפלות, לגעגועים ושאיפות, לחלומות וחזיונות של כל העמים, וביחוד של עם ישראל, ולפתע פתאום חדרה אל החלונות של הדיפלומטיה הגבוהה וירדה אל הפוליטיקה הזולה והכל ממשמשים בה בידים גסות. במשך תקופות ודורות היה מרכז של תקוות משיחיות, היתה דחיפה להתפרצויות של משיחים, והיה לכל עם משיח שלו, שלא דחק את רגלי השכינה המשיחית של העם האחר, והנה פתאום התחילו עמים, שמשיח שלהם הוא עוד בבחינת חמר היולי, להביט בעין צרה על משיח שלנו, כאילו אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו הבדואים בימי מלכות בית חוסיין.

מי מכם חוקר דברי הימים שיודע את תולדות תנועת השחרור של הבדואים בארץ ישראל? אני בקי בתולדות העמים, אבל בשבילי הפרק הזה איני מוצא את הדרך. לעומת זאת אני בקי קצת בהיסטוריה של חלומותינו אנו. הם מתחילים מעשרה באב שלאחרי החרבן, מן הרגע שהכהנים זרקו את המפתחות של המקדש אל השמים והם לא נקלטו שם ונפלו אל תוך מחנה הגולים. בכל אופן קדמה תנועת השחרור שלנו משלהם.

ואין כל צורך להרחיק ללכת וּלחדור אל תהומות העבר. גם מה שקרה במשך התקופה הקצרה של ההתחדשות וההתגברות של עליתנו הנה – מספיק לבצר את עמדתנו ולתת תוקף להצהרה הישנה בברית בין הבתרים: אלמלא הצהרה זו וחלום זה היתה הרשות נתונה לרופאים לבדוק את תאי-המוח של האנשים, שעזבו את מקומות מגוריהם ובאו לארץ שממה זו להקדיש לה את מרצם, כחותיהם, זעתם ודמם. בשביל להכין עתיד למחמד ולעבדללה ולהכשיר דרך בפני משיחם הרוכב על החמור, לא היה כדאי כל הענין של ביל"ו, אספות קטוביץ ודרוסקניק, הקונגרסים הציוניים, בנין מושבות בנאות מדבר, הקמת ערים ושכונות. וכי מה היה איכפת לנו, אלמלי היוּ נשארות ערמות החול ביפו, במקום שנבנתה עכשיו תל-אביב, ואלמלי היתה חיפה כעכו וירושלים כחברון ופתח-תקוה כנענה וצפרי-שמים גם הן היו בורחות מעמק המות הזה? וכי מה היה חסר לנו, אלמלי הלכנו לפני ארבעים שנה, במקום לראשון ולרחובות, לאיזה ניויורק, או בואינס-אירס, או טורונטו?

המקח לא היה, אפוא, מקח טעות גם לכתחלה. לא רמינו שום בן-אדם ולא כחדנו תחת לשוננו את כונתנו. אנחנו שבנו פשוט לארצנו. לא פחות ולא יותר. מי הוא שיבוא ויעיז להכחיש את שייכותנו לירדן ולכנרת, להר הכרמל, לירושלים, בירת מלכי בית דוד, ולכל ארץ כנען זו “מנהר מצרים עד הנהר הגדול”? אפילו החרמון הנשקף לנו עכשיו רק מרחוק ספוג טל חלומותינו וגם הלבנון הוא חלק מנפשנו. ואין אנחנו אשמים בדבר, שעד בואנו היה מוחם של שכנינו רופף קצת ושהם היו צריכים להתחיל להבין את הפרק הזה רק אחרי גמר השעור ב“חדר” שלנו. ואנחנו אמרנו ברור בבואנו הנה: לא באנו אליכם, אלא לעצמנו. לא באנו לקחת מכם, אלא לתת לעצמנו משלנו, מפרי עבודתנו ועמלנו. היוכל המדבר להפסיד דבר על-ידי התנובה שתוציא אדמתנו בעמל בני-אדם? התוכל השממה להתגעגע אל הקוצים והדרדרים, שידי העובדים יסירום ממנה? מה היה לפני בואנו בדרך מיפו לפתח-תקוה מזה ומיפו לראשון ורחובות מזה? הרי שעירים התהלכו שם. ולמי הבאנו נזק, אם לקחנו מאת אלהים כברת אדמה וברכנו עליה ברכת “המוציא לחם מן הארץ”?

והם לא אמרו לנו דבר בבואנו. הם מכרו לנו הכל בכסף, ראו מה שלא ראו זקניהם אפילו בחלום; עושר וברכת אלהים מסביב. הם “הרשו” לנו לחרוש ולזרוע, לעקור ולנטוע, להכניס תנועת חיים אל הסביבה המלאה מות, להקים ערים ומושבות, ורק אחרי כן, כאשר כבר נצלו את כחותינו וכספנו ומרצנו עד כמה שיכלו – מרדו ברבותיהם ויצאו מן “החדר” בתורה חדשה: אין אנו רוצים ביוצרי-אור, אלא בבוראי חשך, אין אנו חפצים בחיים, כי אם במות – במדבר שממה אותה נפשנו.

טוב מאד. אין אנו רוצים להכריח את מי שהוא לקבל שום דבר, יהיה הטוב שבטובים. גם בימי מתן תורתנו חזרנו על כל האומות ולא כפינו על שום אחת מהם את ההר כגיגית. לא רצו – קבלנוה בעצמנו, למרות שאנו זוכרים היטב את המעמד ההוא עד היום. אין לנו שום רצון להיות מורים ומלמדים לאחרים – די לנו בתפקיד זה של נושאי אבוקות לעולם עד כדי כוית האצבעות שלנו, ובלבד להאיר לאחרים. חביב עליהם החשך? ישבו במחשך, ואנחנו נפשנו חשקה בחשמל. אנחנו נפתח את הארץ בשביל עצמנו ולא בשבילם. ובמטותא: ישבו בבתי-חמר ולא בבתי-אבן, יכריזו חרמות על הכל, אבל בלי יוצא מן הכלל: אל נא יקחו גם מאתנו. ידרו הנאה על עבודתנו, כספנו. אל תדרוך רגל שלהם על אדמה יהודית. ואנחנו נמצא דרך. יש די פועלים משלנו בארץ ויש עשרות אלפים יהודים הדופקים על שערי הארץ, ויהיו נא בטוחים, כי אדמתנו לא תשם ובנינינו יבנו. אבל איננו בטוחים, כי לא יבואו אחרי כן ההמונים שלהם בצעקות ומחאות נגד הדימגוגים המקפּחים את חיי ההמונים על ידי פוליטיקה שיש להם מתן שכר בעולם הזה. והיהודים רק ירויחו מהחרם הזה ולא יפסידו כלום.

אם לשאלה יש, אפוא, תשובה. יש רק להצטער על מזלם של המתופפים והרעשנים הללו, שבמקרה נפגשו עניניהם עם עניניה של אותה המפלגה הבריטית, המבקשת אמנם סליחה כשנפלט עלבון מפיה לציר יהודי בבית-הנבחרים, אבל בעומק הלב אין בינה ובין מפלגת ה“עממיים” בגרמניה או בפולין ולא כלום.

כי באיזה שם אחר נוכל לכנות את השאלות התכופות בבית-הנבחרים ובבית הלורדים, אשר את שם ארץ ישראל תזכירינה יום יום, שעה שעה? מהו הגורם העיקרי של אותה “המהומה הגדולה מסביב לארץ הקטנה” כפי שקורא לה אחד הסופרים הישרים בבריטניה, אם לא – השנאה ליהודים? באופן אחר קשה להבין את כל הענין. כלום הכל כל כך מסודר בבריטניה ובכל אייה ומדינותיה הרחוקים והקרובים, עד שאין כל נושא ל“סתם מקשים”, חוץ מהנושא של ארץ-ישראל? אולי אין במציאות אירלנדיה ומצרים והודו והמזרח הקרוב והרחוק ותורכיה האירופית והבלקן? אולי אין שם צורך לכלכל ציים אדירים ופקידים על חשבונו של משלם המס הבריטי? ומדוע מחרישים שם כל הדואגים לשלמותו של כיס המשלם, ורק בבוא הדבר לפרוטות המעטות, לפי הערך, שמוציאים לשם שמירת הסואץ – ארץ-ישראל – מתיגע פתאום המשלם ו“בעלי הטובות” שלו אינם יכולים לעבור על ה“גזילה” בשתיקה?

רק משום אותו הדבר שבעמים קוראים לו “אנטישמות”, קרה המכשול, שארץ קטנה זו, שגדלה ככף איש, אחרי שקצצוה קוצצים ובלקוה בולקים, נעשתה “לב העולם” כבטויו של רבי יהודה הלוי במובן אחר – והמהומה הגדולה סביבה מחרישה אזנים.

ואני משתתף בצערם של מגנינו הרשמיים. אגוז קשה יותר מדי ניתן להם לפצח. מאחורי המדיניות הבריטית בארץ ישראל עומד, כמאמרו של ליאוניד אנדריאוב, “מאן דהוא אפור” בעל המסוה המופיע במקומות שונים בצורות שונות, ובאנגליה – בדמות “אינטרפלציות” על דבר היהודים וארץ ישראל. פעם הוא דואג לזה שהממשלה מרשה ליהודים לנצל את הערבים; פעם – שיש נגוד בין ההבטחה שניתנה לאברהם ובין זו שניתנה לשריף ממכה, ופעם – שיש להצטער על הקרבנות שמקריב משלם המסים.

במה שנוגע לנגודים – יש אומרים שהשריף אברהם מאור-כשדים קדם להשריף ממכה. ובמה שנוגע לנצול ולתשלום מסים – אין לדעת, מי הוא המנוצל ומי הוא משלם מס הנפש והרכוש בארץ ישראל. כמדומני, שאם נניח על כף מאזנים אחת את המס שהעלו הבריטים על-ידי ההוצאות להחזקת פקידים המתנגדים לבית הלאומי, ועל כף שניה את הרכוש והקרבנות שלנו תכריע הכף לטובתנו. כמה דמים השקיעו במצרים ומה הפסידו כאן? כמדומה, שבשביל השלטת כדור-הרגל “הלאומי הבריטי” והשפה האנגלית בלבד היה כדאי להוציא את הפרוטות של משלם המסים.

ואלמלי הייתי חבר הפרלמנט, או בית הלורדים, והייתי שומע בפעם המאה איזה סתם מקשן השואל שאלה ביחס לארץ ישראל לא הייתי מתאפק והייתי עולה על הבמה, ולמורת רוחו של הספיקר הצנוע הייתי דופק בשלחן הנואמים והייתי קורא בקול:

– רב לכם, הצבועים, לבלבל את המוח בשאלותיכם! הגידוּ את אשר בלבבכם על היהודים ואל תגעו בארץ ישראל האומללה. אל תתחפשו במעטה צדק ולא תראו פנים של יראי-שמים. אם תרצו או לא תרצו אין זו אגדה – ארץ ישראל לא ניתנה לנו על-ידי בלפור ולא תלקח מאתנו על ידי ממלא מקומו, למרות כל המהומות הגדולות והצעקות והמחאת והשאלות. אותה ההצהרה העתיקה של ה“בייבל” שלכם ושלנו היא חזקה הרבה יותר מכל הקשרים החצוניים שמקשרים אותנו אליכם. פתחו את ה“בייבל” וקראו:

“ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת”.