“אלו לפי אידי דמעי יזולון – לא דרכה רגל אנוש יבשת” – היה אומר רבי אברהם אבן-עזרא מקולל הגורל. וגם אנו כולנו היינו יכולים להציף את העולם מים עד ים, עד לבלי השאיר מקום ליבשה, אלו לפי אידינו דמעותינו נזלו. ואולם מקור דמעותינו הוא כמעין אכזב. ברגע האחרון, כשנדמה לנו, כי גם השמים וגם הארץ הם נגדנו והמים באים עד צואר – מתמתח איזה ערפל על דוק עינינו ואיננו רואים ואיננו מרגישים עוד את הנעשה מסביב. חושינו הולכים וקהים. מרוב צרות ויסורים משתרר בקרבנו איזה שויון-נפש, הבא מתוך יאוש ורפיון-ידים, ואנחנו מניפים בסודר כלפי העולם, כאלו היינו אומרים: עשו לנו מה שתעשו – יהי מה שיהיה!

בימים יותר שלוים אנו חשים גם בדקירת מחט. אז יש אשר יבואו ויאמרו לנו: עם מרוּגז-עצבים אתם, הרואה צל הרים כהרים. אתם מרימים קול זועות על כל פגיעה דקה מן הדקה. תחת זאת אנו יושבים בדומיה באותם הימים, כשמבול של פגעים שוטף ויורד עלינו. אנו טובלים בנהר דינור כבנחל אפרסמון ומתנגבים אחר הטבילה וממשיכים את החיים על הר-געש. אולי אנו עיפים וגרוננו נחר מהצעקות והמחאות, הבוקעות את חלל האויר וחולפות כלעומת שבאו, מבלי השאיר גם נתיב. ואולם על פוגרום אחד בקישינוב, שבו נהרגו יהודים במספר כזה, שהעתונאי היה מתעצל היום לכתוב עליו שורה אחת – התרענו ותקענו בשופרות, ותיאודור הרצל עדין-הלב אבד אז את שווי-המשקל הנפשי למראה הדם השפוך, ומהר להפוך את הספינה ולהובילה לאוגנדה; כנגד הפרעות של פטלורה, דניקין ובאלאחוביץ נסינו עוד למחות, אך מי שם לב לגלי הפרעות החדשים העוברים בסערה, ולמאות היהודים החדשים הנרצחים והנטבחים? אולי יבוא איזה סטטיסטיקון ויצרף בשקידה מספר למספר ויחבר את אלו אל הרשימות הקודמות – אבל חוץ מסך-הכל זה אין כלום.

והאם רק פוגרומים? מתים בל יחיו, אבל החיים ונושאים על שכמם את צער העולם, המתמוגגים ביגונם, אלו תובעים את עלבונם ואין משיב. מאושרים היינו אז באותם הימים, כשברוסיה לבדה, ואולי גם ברומניה, היו גוזרים עלינו גזירות – בטוחים היינו, כי רק קרקע זו הוכשרה למשטמה ולרדיפות ועולם גדול ורחב היה לפנינו: ממשלות הגינו עלינו, פרלמנטים התקוממו, דיפלומטים שלחו איומים, בטלו כתבי-אמנה, התנו תנאים ודרשו דרישות, ובכל מקום שבאנו לשם קבלונו כנרדפים, בסבר פנים יפות. והנה באו הימים הנוראים, כשקריאות “הֶפ, הֶפ?” נשמעו שוב מכל העברים. כגולי ספרד לפנים נעה ונדה ספינתנו מחוף לחוף ובכל מקום זורקים בנו אבנים. כל השערים ננעלו בפנינו. הארצות מכניסות-האורחים פוגשות אותנו בעיני-זעם. בכל מקום הננו אורחים לא רצויים. פליטי חרב ורעב נעים ונדים מעיר לעיר וממדינה למדינה ושום אדמה אינה קולטת אותנו, כי אם פולטת.

מובן שאנו אשמים בכל הרעה שמצאה את העולם, ששקע עד צואר בדם אדם. מובן, שאנו הננו החזקים, הכובשים הכל, הקונים הכל, שכל התבל הוא מדרס תחת כפות רגלינו. ואולם “במקרה” אנחנו הננו האסקופה הנדרסת תחת כפות רגלי כל עבד מתפרץ, שהעשיר מפסולתן של לוחות-הדם שבין עם לעם. אנחנו הננו הקושרים, ואך במקרה ערך הוא, העולם הנאור, קשר כנגד העם החלש, שאין לו בעולמו אלא מקל-נודדים ורצון צנוע לחיות ככל האדם.

השלימו ביניהם, במלחמה זו נגד החלש, גם השונאים הנצחיים: האפיפיור ברומי והשייכים בערב, לורדים אנגלים ושלטוני צרפת, מושלמים ונוצרים, והם מוסיפים עוד להתנקש בכבשת הרש, בכברת הארץ הקטנה, שנשארה לפליטה. לערבים נתנו שלש ארצות: חג’ז, עבר-הירדן וארם-נהרים, להם ניתן גם כתר-מלכות, ואין הם יכולים לשוב למנוחתם עד אשר יתנו להם גם את ארצנו.

ואלו היינו יכולים להביע את כל הכאב וכל הצער היינו מרימים צעקה גדולה ומרה, שהיתה מחרידה שמים וארץ. את אֵידנו אין גם להביע אפילו בדמעות. ואולם אין אנו מביעים כלום. כקפואים אנו עומדים בלב העולם הזועף ומסתער ומביטים בעינים עצומות אל המרחב ואיננו מבקשים גם פתרון לאותן השאלות הנוראות, המנקרות בחשאי את הלב.

מה נעשה? לאן? אי הוא החוף? מהו המוצא? לחבר את כל הראשים לראש אחד ולהתיזו? – אין פלא כזה. העמים הגדולים, החכמים להרע ולהמצאות, לא המציאו עדיין גיליוטינה כזו.

והנה אנו יושבים וממשיכים לארוג את מסכת החלום. מי יפריע בעדנו מלחלום את חלום הזהב? הן גם אז, בנפול ממלכת יהודה, ישבו נביאינו וחזו את חזון אחרית הימים על העמים והממלכות, ומדוע לא יוכלו חולמי הגיטו להגות בהזיות על-דבר מלכות העתיד?

כן. תמימים היינו. היינו כחולמים בשיבת ציון. בפתרוננו אמרנו למצוא פתרון גם לשאלתנו בין העמים. רוצים היינו לחדול מהיות שאלה ולהיות עם. הן גם עתה מוסיפים שונאינו בכל מקרה לשלוח אותנו ל“פלשתינה” – אות הוא, כי היו מוצאים בזה ספוק ונחת-רוח. ובכל זאת, כשמגיעים אנו לפתרון זה, כשחלומנו מקבל צורה של מציאות, הם נרגזים כולם ומטילים סערה. כל המזרח כולו בוער כקלחת-אש וכל המערב מזדעזע. הן זהו פתרון טוב יותר מדי – היהודים יהיו ככל העמים, עם בין העמים, וזה לא יתכן. אין להסיר את הספוגין של צמר מעל חלל הלב של העם היהודי. לא יגאל ולא יחיה במנוחה, כי אם יִזָרֵק כבתוך כף הקלע מארץ לארץ ולא יחדל מהיות “שאלה” נצחית, שאין עליה תשובה.

אולי באמת צדק ישראל זנגביל, כשהוא מונה אותנו ואומר: “העולם הוא מלא רשעות יותר מדי ואינו יכול לסבול, שרעיון תמים וישר כזה יצליח. בני העולם נותנים שכר טוב לא לאלו (החלוצים) החוצבים אבנים, כי אם לאלה המנפּצים ראשים”.

ואוּלם חולמי הגיטו לא רצו לנפץ ראשים – אם היה זה אסונם או אשרם – איני יודע. אולי גם לא יכלו. “על חרבך תחיה” – לא להם ניתנה “פריבילגיה” זו. רבי יוחנן בן זכאי ואספסינוס הם שני עולמות, כיבנה ורומי. המצביא הרומאי לא הבין את התשובה שנתנה יבנה לרומי, ואולם ההיסטוריה הבאה הוכיחה, מי היה המנצח. המורדים הנצחיים נשאו תמיד בלבם את המרד בדמות אמונת המשיח. ואיש לא העיז לנגוע בחלום הנארג היפה, אם גם הכיל זה בחובו את משפט העמים העתידי בעמק יהושפט. ואולם ברדת החלום אל המציאות וההתגשמות – מתחילה המלחמה כנגדו בכל תוקף. דוד אלראי, שאחז בנשק, כבר העמיד כנגדו את כל תקיפי העולם. “מסע מגן-דוד” הוא להם יותר נורא ממסע-הצלב לנו. חולמי הגיטו לא רצו לנפץ ראשים, ואך העיזו להקיץ מתרדמתם ולעזוב את החלום, והנה שכחו כל אומות העולם את כל התלאות אשר להן מסביב ואין להן אלא דאגה אחת: אותה כברת-הארץ הקטנה, שגדלה כגודל מחוז קטן באיזו מדינה.

ואולם יבנה ורומי, אין איש יודע עוד מי מהן ינצח. החרב אינה מכריעה לעולם – היא נותנת אך הכרעה רגעית, אבל לא עולמית. בתקופת הצהרת בלפור היתה אנגליה יותר בטוחה בנצחונה והיתה מעמידה על דעתה. משהתחילה מרגשת את חולשתה באו גם פקפוקיה. שם לא הכל נוצץ ולא הכל זהב טהור. ואין לדעת עוד, מי ישמיע את המלה האחרונה בפתרון שאלת המזרח הרחוק.

חולמי הגיטו לא ינפצו ראשים, לא יחליפו את יבנה בצפרני הברזל של רומי, אך מנוחה לא יתנו לאירופה, החרדה על שללה, שלקחה בחרבה וקשתה, ויפילו עליה אימה בכל עת ובכל שעה. הם לא יערכו “מסע-מגן-דוד”, אך גם “מסע-הצלב” לא יצליח באותה הארץ שחצי-הסהר רבו המאמינים בו אם יאמר הצלב להפוך את פניו אל העם, אשר באירופה לא יאמין ובמושליו ישים תהלה.

נחלום ונאמין, כי לא לעולם יזולו דמעותינו, היינו ונהיה כחולמים. ואם נרצה לא יהיה זה חלום…

נרדם המזרח העתיק, ובהרדמו ובהקפאו באותה הצורה שנתן לו היוצר בראשית הבריאה, נראה לנו מרחוק בכל צבעי הקשת, בהרמוניה הנפלאה של הגוונים, בסודות שהוא מעולף בהם, בנחליו ונהריו שאשדותיהם לא נחקרו, בהררי-עד שלא דרכה עליהם כף רגל, באין-סוף של יערותיו הסבוכים, בכל היופי הקדמוני השפוך עליו.

נרדם העולם העתיק. לא העירוהו גלגלי העת, שהסתובבו בלכתם ושנו את פני התבל; לא סחפוהו הזרמים הגדולים, ששטפו את כל אשר מסביב. עמים וארצות קמו לתחיה ולתרבות, בנו והחריבו, נלחמו והתגוששו, חשבו והגו. והוא, המזרח, היה כמדבר שומם בתוך האיים שהוקמו, שטוף שמש ואורה וערבות חול. הוא לא התחרה עם העולם התרבותי הגדול, לא חדש ולא יצר, לא הקים את מכונת-היצירה הגדולה, שסללה נתיבות חדשים לרוח האדם. ואולם בהקפאו ובהרדמו, בספגו לתוכו אך לעתים מאוד רחוקות קוי אורה של התרבות והתחיה, עצר בתוכו המזרח הנם את הרכוש הטבעי, שחונן בו מילדותו. הוא הוסיף לשמור בעקשות נפלאה על נשמת האדם הקדמון בכל טהרתה, פשטותה ותמימותה החביבה. הוא לא התחכם הרבה, ואי-התחכמות זו נצרה אותו גם מחכמה להרע.

נרדם המזרח העתיק בחיק התולדה ותנומה מתוקה זו שפכה רוח שכרון לפעמים גם עלינו, בני שם, ילידי אותו המזרח הנהדר, שאיזה אשמדאי אחזם בציצית ראשו וזרקם בחימה אל סביבה אחרת, הספוגה תרבות אירופית. תרבות זו, שינקה משרשם של בני-שם אלה, היתה כענף מיוחד, שנבדל מן העץ והלך לבקש לו קרקע אחרת להכות בה שרשים חדשים. והמלחמה בין שני העולמות האלה, שהיו קרובים זה לזה ברוחם ותכונתם, הלכה הלוך וגדולה. היהדות והנצרות התאבקו זו עם זו במשך של דורות רבים והתהום ביניהן התעמקה יותר ויותר. עשרת הדברות ו“תורת ההר” שלא באה, לכאורה, להוסיף ולגרוע, אך להרחיב את המובן של תורת הר-סיני, לא יכלו להשלים ביניהן, ואותה תורת החסד והחמלה, שהטילה מומים בהתאבנות ובקשיות הלב של תורת הפרושים, היתה רחוקה מחסד ביחוסיה אל נושאי “הברית הישנה”. ובאותה העת נרדמה אף תורת מחמד, שנולדה בסופה וסערה, בחרב ובאש, כאלו השפיע עליה אויר ארצה, הנמצא בחיק התנומה. אחרי ניצחונותיה הגדולים ואחרי שנדמה כאלו היא כובשת את כל העולם ומכניעה אותו למשמעתה – התכנסה אל תוך נפשה פנימה וחדלה להיות תורת-קנאות, המשנה את סדרי העולם לפי רוחה. ובעוד שהנוצריות התחילה באבנגליונים ובכרוזים והשפעות רוחניות וגמרה באנקיביזיציות ובעלילות – התחיל האישלם בדם ובחרב וגמר בסדרי-חיים שלוים ובסבלנות לאמונות ודעות אחרות. די היה לה, אם בנתה לה תיבה מיוחדת בתוך ים העולם הזועף, אם שמרה ונצרה את הרוח המזרחי המלא חן ואת סדרי-החיים המזרחיים.

ומי יודע, אם לא היו הגורמים הראשונים להתעוררות התנועה המשיחית ותנועת הגאולה אצלנו – אותה הקורבה המיוחדת, שהרגשנו אל נועם המזרח הנרדם? זו היתה מחאה פנימית נגד אותה תרבות-הצלב שהיינו משועבדים לה, נגד המלחמה הנוראית שנלחמה בנו מימי אגרת פוילוס עד האינקביזיציות והשחיטות.

דוד אלראי, זה הגבור האגדי, שנסך עליו ביקונספילד מהוד דמיונו, היה אחד הראשונים שחלם על-דבר תקומת עמי המזרח והתאחדותם תחת שבטו של מלך מבית-דוד, שישיב את שיבת עמו לארץ אבותיו. על ידי תגבורת הכח של עמי שם במלחמתם עם עמי אירופה תבוא גם גאולת ישראל. הוא עוד יתרה עשה: בצעדו הראשון כונן את ממלכת האישלם, כדי לפנות את הדרך לממלכת ישראל. ואולי היתה צפונה כונה נעלמה גם במעשיו של שבתאי-צבי, שרצה להתקרב אל עמי-שם על-ידי קורבה לדתם, כדי להחיש את פעמי הגואל.

וגם אנחנו, בראשית ימי תנועתנו הלאומית, חלמנו על העברת מרכז חיינו מאירופה הנוצרית אל המזרח האישלמי. ירושלים הבנויה על-ידי הצלב היתה רחוקה מהכרתנו. הרבה מאתנו חלמו וחולמים עוד על הקמת ברית בין בני שם, על יצירת כח גדול וחדש של העמים, לקויי-התרבות, שבראשו יעמוד העם שעבר דרך כל מדורות התרבות ועוד לא נס לֵחו המזרחי ועוד לא סר טעמו.

והאם לא הוצאנו לפועל את חפצנו זה? האם לא היתה כל עבודתנו במשך תקופת התחיה הכשרת בסיס בשביל הבנה-משותפת של העמים השכנים בעבר הרחוק ובהוה? לא רק בשאיפת שׁלום נכנסו לארצנו, כי אם גם ברגש אהבה ואחוה אל תושבי הארץ. התיחסנו אליהם כאל קרובים בקרבת-דם. פתחנו ושכללנו את הארץ השוממה, הסתגלנו להחיים המזרחיים והתיחסנו בכבוד הראוי למנהגי הארץ, עד כי לפעמים נולדו בלבבות פקפוקים והרהורים, אם אין זו נטיה לטמיעה עם עמי-ערב ותרבותם העתיקה. ולפתע פתאום נעור המזרח. תחת הלמות החרבות של מלחמת העולם התנער הדוב הנרדם מתרדמתו, ובהקיצו התחיל גם הוא, כאכרים הרוסים בשנות השמונים אחרי “ההליכה אל העם” של הריבולוציונרים הרוסים, להתקומם נגד האויב המדומה – היהודים. את כל חמתו על הסדרים החדשים שלא הורגל בהם ושגרמו ליקיצתו, הוא שופך על העם, שבא אליו בלי נטיות זרות ובלי כל חפץ להכניעהו ולשעבדהו.

המזרח הנעור והמוחה נגד שיבת היהודים לארצם – זוהי פרובלימה חדשה בשבילנו. ידנו הפשוטה לשלום נדחתה, בהשפעתם של האפנדים, היראים מפני התחרותנו, או של שונאי ארץ ישראל היהודית, שמספרם לא מעט בין האנגלים בעלי הממשלה. התרבות הנוצרית אף היא נדחקה למחיצה זו והכניסה את האטריבוטים שלה: היא הלכה להפיץ את תורתה “המעשית” בארץ המזרח הנעור.

ואין זו שאלה מופשטת ותיאורית בלבד: אין זו שאלה בשביל יפו וירושלים, חדרה ופתח-תקוה; הממלכה היהודית העתידה לבוא, אם לא יארע שׁום מקרה היוצא מן הכלל – תעמוד במרכז בין בני ערב המקיפים אותה מכל עברים, מפנים ומאחור, סוריה, ארם נהרים, עבר הירדן וערב. אלו הם הפלשתים היושבים בארץ, שיוסיפו להחריד את מושבותינו ולזעזע את ישובנו, אם לא נמצא פתרון ונקודת הבנה בינינו וביניהם.

רגילים אנו במלחמה. עמי אירופה נבהלו מפני מלחמת העולם, לפי שראו אותה בפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית. אבל אנחנו הננו מלומדי-מלחמה. כל העולם נלחם בנו ומלחמת-עולם זו נמשכת מאות שנים ואינה פוסקת ואנחנו יצאנו כמנצחים בלי חרב ובלי חנית. שונאינו יכלו לכבוש מבצרים, ערים ומדינות, אבל לא נוצר התותח שישמיד את הרוח של עם שהתבצר בין השמים ובין הארץ ושמלוא כל הארץ רוחו. ואם נלחמנו עד כה, – או יותר נכון: לא נלחמנו, אך הוצאנו למות – כצאן לטבח – בעד נעלים, בעד קיום זול של חיי כלב, יכולים וצריכים אנו להלחם על קיומנו בתור עם. “טוב למות בעד ארצנו”.

ואולם אין לכחד, כי מלחמה זו מגבירה את ענויי נפשנו, האויב הגלוי והידוע אינו מסוכן, אנו מספיקים לעמוד על אופיו וללמוד את כל תכסיסי מלחמתו. אבל האויב החדש הלא התחפש לאוהב וענה בשלום על קריאתנו. המזרח הנרדם היה נחשב בעינינו למקום הבטוח היחידי, ששמה לא תחדור “התרבות” האירופית, – ומעתה אין עוד בשבילנו פנה בטוחה ויש לנו צורך לבצר לנו עמדה ולבנות ארץ ולהחזיק ביד אחת את השלח וביד השניה את האנך.

מכאיבה היא מלחמה זו, כי על ידה גז אחד החלומות הנהדרים ביותר על דבר התאחדות של כל עמי שם; חלום, שבו התחלנו את עבודתנו. נגוזו החלומות על דבר המזרח הנרדם. הוא הקיץ לא לתחיה ולא לתרבות, כי אם למלחמה. חזרו ונעורו המסורות הישנות של ראשית ימי מחמד. אנו מקבלים את פני המלחמה, אם לא יבינו ראשי העם הערבי את משוגתם ואת יושר חפצנו ואם לא ישפיעו על המוניהם לטובה.

נעור המזרח העתיק – וליקיצה זו עלינו להיות מוכנים ולא להיות נרדמים ברגע של פתיחת שערים. כפלים ושלש מונים עלינו לקבץ את כחותינו, להגבירם, לעזוב את הפלפולים והוכוחים על-דבר תכסיסים ושטות ולגשת לעבודה הכפולה:

לשלום ולמלחמה!

יש מזל לא רק לישראל, כי אם גם לארץ ישראל, למן היום שׁכללוה במכתב-הידידות של בלפור לרוטשילד. במשך תקופות ודורות שמשה ארץ ישראל נושא לשירות ותפלות, לגעגועים ושאיפות, לחלומות וחזיונות של כל העמים, וביחוד של עם ישראל, ולפתע פתאום חדרה אל החלונות של הדיפלומטיה הגבוהה וירדה אל הפוליטיקה הזולה והכל ממשמשים בה בידים גסות. במשך תקופות ודורות היה מרכז של תקוות משיחיות, היתה דחיפה להתפרצויות של משיחים, והיה לכל עם משיח שלו, שלא דחק את רגלי השכינה המשיחית של העם האחר, והנה פתאום התחילו עמים, שמשיח שלהם הוא עוד בבחינת חמר היולי, להביט בעין צרה על משיח שלנו, כאילו אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו הבדואים בימי מלכות בית חוסיין.

מי מכם חוקר דברי הימים שיודע את תולדות תנועת השחרור של הבדואים בארץ ישראל? אני בקי בתולדות העמים, אבל בשבילי הפרק הזה איני מוצא את הדרך. לעומת זאת אני בקי קצת בהיסטוריה של חלומותינו אנו. הם מתחילים מעשרה באב שלאחרי החרבן, מן הרגע שהכהנים זרקו את המפתחות של המקדש אל השמים והם לא נקלטו שם ונפלו אל תוך מחנה הגולים. בכל אופן קדמה תנועת השחרור שלנו משלהם.

ואין כל צורך להרחיק ללכת וּלחדור אל תהומות העבר. גם מה שקרה במשך התקופה הקצרה של ההתחדשות וההתגברות של עליתנו הנה – מספיק לבצר את עמדתנו ולתת תוקף להצהרה הישנה בברית בין הבתרים: אלמלא הצהרה זו וחלום זה היתה הרשות נתונה לרופאים לבדוק את תאי-המוח של האנשים, שעזבו את מקומות מגוריהם ובאו לארץ שממה זו להקדיש לה את מרצם, כחותיהם, זעתם ודמם. בשביל להכין עתיד למחמד ולעבדללה ולהכשיר דרך בפני משיחם הרוכב על החמור, לא היה כדאי כל הענין של ביל"ו, אספות קטוביץ ודרוסקניק, הקונגרסים הציוניים, בנין מושבות בנאות מדבר, הקמת ערים ושכונות. וכי מה היה איכפת לנו, אלמלי היוּ נשארות ערמות החול ביפו, במקום שנבנתה עכשיו תל-אביב, ואלמלי היתה חיפה כעכו וירושלים כחברון ופתח-תקוה כנענה וצפרי-שמים גם הן היו בורחות מעמק המות הזה? וכי מה היה חסר לנו, אלמלי הלכנו לפני ארבעים שנה, במקום לראשון ולרחובות, לאיזה ניויורק, או בואינס-אירס, או טורונטו?

המקח לא היה, אפוא, מקח טעות גם לכתחלה. לא רמינו שום בן-אדם ולא כחדנו תחת לשוננו את כונתנו. אנחנו שבנו פשוט לארצנו. לא פחות ולא יותר. מי הוא שיבוא ויעיז להכחיש את שייכותנו לירדן ולכנרת, להר הכרמל, לירושלים, בירת מלכי בית דוד, ולכל ארץ כנען זו “מנהר מצרים עד הנהר הגדול”? אפילו החרמון הנשקף לנו עכשיו רק מרחוק ספוג טל חלומותינו וגם הלבנון הוא חלק מנפשנו. ואין אנחנו אשמים בדבר, שעד בואנו היה מוחם של שכנינו רופף קצת ושהם היו צריכים להתחיל להבין את הפרק הזה רק אחרי גמר השעור ב“חדר” שלנו. ואנחנו אמרנו ברור בבואנו הנה: לא באנו אליכם, אלא לעצמנו. לא באנו לקחת מכם, אלא לתת לעצמנו משלנו, מפרי עבודתנו ועמלנו. היוכל המדבר להפסיד דבר על-ידי התנובה שתוציא אדמתנו בעמל בני-אדם? התוכל השממה להתגעגע אל הקוצים והדרדרים, שידי העובדים יסירום ממנה? מה היה לפני בואנו בדרך מיפו לפתח-תקוה מזה ומיפו לראשון ורחובות מזה? הרי שעירים התהלכו שם. ולמי הבאנו נזק, אם לקחנו מאת אלהים כברת אדמה וברכנו עליה ברכת “המוציא לחם מן הארץ”?

והם לא אמרו לנו דבר בבואנו. הם מכרו לנו הכל בכסף, ראו מה שלא ראו זקניהם אפילו בחלום; עושר וברכת אלהים מסביב. הם “הרשו” לנו לחרוש ולזרוע, לעקור ולנטוע, להכניס תנועת חיים אל הסביבה המלאה מות, להקים ערים ומושבות, ורק אחרי כן, כאשר כבר נצלו את כחותינו וכספנו ומרצנו עד כמה שיכלו – מרדו ברבותיהם ויצאו מן “החדר” בתורה חדשה: אין אנו רוצים ביוצרי-אור, אלא בבוראי חשך, אין אנו חפצים בחיים, כי אם במות – במדבר שממה אותה נפשנו.

טוב מאד. אין אנו רוצים להכריח את מי שהוא לקבל שום דבר, יהיה הטוב שבטובים. גם בימי מתן תורתנו חזרנו על כל האומות ולא כפינו על שום אחת מהם את ההר כגיגית. לא רצו – קבלנוה בעצמנו, למרות שאנו זוכרים היטב את המעמד ההוא עד היום. אין לנו שום רצון להיות מורים ומלמדים לאחרים – די לנו בתפקיד זה של נושאי אבוקות לעולם עד כדי כוית האצבעות שלנו, ובלבד להאיר לאחרים. חביב עליהם החשך? ישבו במחשך, ואנחנו נפשנו חשקה בחשמל. אנחנו נפתח את הארץ בשביל עצמנו ולא בשבילם. ובמטותא: ישבו בבתי-חמר ולא בבתי-אבן, יכריזו חרמות על הכל, אבל בלי יוצא מן הכלל: אל נא יקחו גם מאתנו. ידרו הנאה על עבודתנו, כספנו. אל תדרוך רגל שלהם על אדמה יהודית. ואנחנו נמצא דרך. יש די פועלים משלנו בארץ ויש עשרות אלפים יהודים הדופקים על שערי הארץ, ויהיו נא בטוחים, כי אדמתנו לא תשם ובנינינו יבנו. אבל איננו בטוחים, כי לא יבואו אחרי כן ההמונים שלהם בצעקות ומחאות נגד הדימגוגים המקפּחים את חיי ההמונים על ידי פוליטיקה שיש להם מתן שכר בעולם הזה. והיהודים רק ירויחו מהחרם הזה ולא יפסידו כלום.

אם לשאלה יש, אפוא, תשובה. יש רק להצטער על מזלם של המתופפים והרעשנים הללו, שבמקרה נפגשו עניניהם עם עניניה של אותה המפלגה הבריטית, המבקשת אמנם סליחה כשנפלט עלבון מפיה לציר יהודי בבית-הנבחרים, אבל בעומק הלב אין בינה ובין מפלגת ה“עממיים” בגרמניה או בפולין ולא כלום.

כי באיזה שם אחר נוכל לכנות את השאלות התכופות בבית-הנבחרים ובבית הלורדים, אשר את שם ארץ ישראל תזכירינה יום יום, שעה שעה? מהו הגורם העיקרי של אותה “המהומה הגדולה מסביב לארץ הקטנה” כפי שקורא לה אחד הסופרים הישרים בבריטניה, אם לא – השנאה ליהודים? באופן אחר קשה להבין את כל הענין. כלום הכל כל כך מסודר בבריטניה ובכל אייה ומדינותיה הרחוקים והקרובים, עד שאין כל נושא ל“סתם מקשים”, חוץ מהנושא של ארץ-ישראל? אולי אין במציאות אירלנדיה ומצרים והודו והמזרח הקרוב והרחוק ותורכיה האירופית והבלקן? אולי אין שם צורך לכלכל ציים אדירים ופקידים על חשבונו של משלם המס הבריטי? ומדוע מחרישים שם כל הדואגים לשלמותו של כיס המשלם, ורק בבוא הדבר לפרוטות המעטות, לפי הערך, שמוציאים לשם שמירת הסואץ – ארץ-ישראל – מתיגע פתאום המשלם ו“בעלי הטובות” שלו אינם יכולים לעבור על ה“גזילה” בשתיקה?

רק משום אותו הדבר שבעמים קוראים לו “אנטישמות”, קרה המכשול, שארץ קטנה זו, שגדלה ככף איש, אחרי שקצצוה קוצצים ובלקוה בולקים, נעשתה “לב העולם” כבטויו של רבי יהודה הלוי במובן אחר – והמהומה הגדולה סביבה מחרישה אזנים.

ואני משתתף בצערם של מגנינו הרשמיים. אגוז קשה יותר מדי ניתן להם לפצח. מאחורי המדיניות הבריטית בארץ ישראל עומד, כמאמרו של ליאוניד אנדריאוב, “מאן דהוא אפור” בעל המסוה המופיע במקומות שונים בצורות שונות, ובאנגליה – בדמות “אינטרפלציות” על דבר היהודים וארץ ישראל. פעם הוא דואג לזה שהממשלה מרשה ליהודים לנצל את הערבים; פעם – שיש נגוד בין ההבטחה שניתנה לאברהם ובין זו שניתנה לשריף ממכה, ופעם – שיש להצטער על הקרבנות שמקריב משלם המסים.

במה שנוגע לנגודים – יש אומרים שהשריף אברהם מאור-כשדים קדם להשריף ממכה. ובמה שנוגע לנצול ולתשלום מסים – אין לדעת, מי הוא המנוצל ומי הוא משלם מס הנפש והרכוש בארץ ישראל. כמדומני, שאם נניח על כף מאזנים אחת את המס שהעלו הבריטים על-ידי ההוצאות להחזקת פקידים המתנגדים לבית הלאומי, ועל כף שניה את הרכוש והקרבנות שלנו תכריע הכף לטובתנו. כמה דמים השקיעו במצרים ומה הפסידו כאן? כמדומה, שבשביל השלטת כדור-הרגל “הלאומי הבריטי” והשפה האנגלית בלבד היה כדאי להוציא את הפרוטות של משלם המסים.

ואלמלי הייתי חבר הפרלמנט, או בית הלורדים, והייתי שומע בפעם המאה איזה סתם מקשן השואל שאלה ביחס לארץ ישראל לא הייתי מתאפק והייתי עולה על הבמה, ולמורת רוחו של הספיקר הצנוע הייתי דופק בשלחן הנואמים והייתי קורא בקול:

– רב לכם, הצבועים, לבלבל את המוח בשאלותיכם! הגידוּ את אשר בלבבכם על היהודים ואל תגעו בארץ ישראל האומללה. אל תתחפשו במעטה צדק ולא תראו פנים של יראי-שמים. אם תרצו או לא תרצו אין זו אגדה – ארץ ישראל לא ניתנה לנו על-ידי בלפור ולא תלקח מאתנו על ידי ממלא מקומו, למרות כל המהומות הגדולות והצעקות והמחאת והשאלות. אותה ההצהרה העתיקה של ה“בייבל” שלכם ושלנו היא חזקה הרבה יותר מכל הקשרים החצוניים שמקשרים אותנו אליכם. פתחו את ה“בייבל” וקראו:

“ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת”.

נדחקתי אף אני בין המון החוגגים, הזרועים על ההרים הסובבים את ירושלים, המרקדים רקודי המזרח בעינים נשואות למרום, הרוכבים על ראשי בני אדם, במקום בהמה, ומכריזים על “פלשתינה של האישלם ולא של הציונים” ועל “אמונת השדים של היהודים”. אני חושב, שלא הייתי “שעטנז” בחגיגה זו. אמנם החג לא חגי – הרי לדידי “לא מצא איש את קבורתו” – אבל בכל זאת יש לי רשות להיות עד ראיה לחגיגה מיוחדת במינה זו. הר ציון, שלרגליו אנו עומדים, הוא שלי על-כל-פנים כמו שלהם, הדגל הוא של משה ולא של מחמד, ואני נמצא לא במיכה כי אם בירושלים עיר קדשי – אני מעיד על זה את השמים, שהיו פרושים עוד לפני אלפים שנה על ראשי אבותי, ואת הארץ אשר עליה עמדו רגליהם.

ואיני מקנא קנאת ה' צבאות על אשר נטלו לעצמם את משה שלנו – דבר זה בעצם אינו גורע מכבודנו כלום. אדרבא, ירים לכל הפחות פעם בשנה מי שהוא זולתנו את דגל משה רבנו עליו השלום, זה הדגל, שאנו היהודים, נושאים אותו בכבוד וביסורים יום יום, שנה שנה במשך דורות רבים. רק אנו אשׁמים שבאותו היום שכפו עלינו ההר כגיגית היינו אנחנו הפזיזים שהקדמנו נעשה לנשמע. היינו יכולים אף אנו לעשות כמו שעשו אחרים: לדחות את היד שהביאה את התורה, לקבל רק שבע מצוות של בני נח, לחיות על החרב ועל הידים, ורק שבוע אחד בשנה לערוך טיול מחברון ויריחו, לזרוק חרבות באויר ולערוך שירים ורקודים לכבודו של משה. דבר זה הוא הרבה יותר נוח מקבלת עול תורה ב“נעשה ונשמע” ולעבור בשכר זה דרך כל מדורות העולם ולסבול את כל מצוקות הגלות.

ואני לא הייתי מקפיד על דגל זה, שנפל לידים אחרות כמעט בחצי-חנם, אילו היו לכל הפחות נושאי הדגל נותנים לעצמם דין-וחשבון והיו יודעים מה שכתוב בו. בשאר ימות השנה הרשות נתונה: הפנקס פתוח, היד כותבת והפה ממלל. אבל ב“נבי מוסה” יש לזכור, שאין בתורת משה כלום על “פלשתינה רק לערבים”. בין אומות הכבוש של יהושע לא נזכר שמם, בין שלשים ואחד מלכים לא בא זכרם. פעם אחת נמצא בספר הספרים “גשם הערבי” בספר נחמיה – ובימים ההם כבר הספקנו גם למלוך, ליצור, לחיות ולהנבא ולהגלות ולשוב עוד הפעם, ובתורת משה – אנו בקיאים הרבה יותר מהם. אולי הם יודעים היכן קברו של משה, אבל אנו יודעים היכן היתה נשמת החיים שלו, ככל אשר יספרו “אנשי הכתב”, יודעי הספר, שגם מחמד עצמו בקש את מאמיניו להתיחס אליהם בכבוד. עוד הרבה זמן לפני הכרזת בלפור והופעת “הציונים” עמדה במרכז השאיפה של האיש משה הארץ “אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם”. אלמלא שאיפה זו שהיתה בלבו של חניך החצר, חצר המלכות לפרעה במצרים, לא היה אולי מוליך את עמו “אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב”, כטענת המתלוננים. במרחבי העולם המזרחי היה, אולי, מוצא ארץ אחרת, יותר קרובה ויותר נוחה, שאין צורך להלחם עליה כל-כך. אלמלא היתה קודמת לבחירה זו אמונה עתיקה משורשת בלב בדבר ארץ הכנעני שניתנה למורשה לבני עם אברהם יצחק ויעקב. ומאז ועד עתה נשתנה רק דבר אחד: הספקנו עוד יותר להשתרש בקרקע זו, השקענו בה דמים, הקדשנו כל שעל אדמתה בכח ובזיעה, הרטבנוה בדמעות, בתקוות, החיינו אותה, יצרנו בה, השארנו בה זכרון נצח, היינו למרכז אורה לכל העמים במשך דורות, ובזה גם להעם הערבי ולתורתו.

ו“זכות אבות” יש לה ערך רב. את המציאות אפשר אולי לשנות, אבל אין לשנות מה שכבר קבור תחת שכבות האדמה ומה שחרות בעט בספרי הימים.

כל מה שנמצא מלמעלה על השטח, כל מה שאתם יכולים להעלות כביכול בסערה ולגלות במגע בלבד – אין לו אותה הזכות שיש לכל הנמצא תחת השטח, בעומק של כמה וכמה שכבות, שהדורות ההוים אינם מגיעים אליהן בלתי אם בעזרת החופרים והחוקרים. נבוכדנצר וטיטוס יכל יכלו להגלות עשרות פעמים את היהודים החיים מן הארץ, אבל שליטה לא היתה להם על המתים, לא יכלו להרגיז אותם מקברם – ולשוא היה עמלם. מהם ומהמונם לא נשאר כלום, ואלו משפחת כהנים בהר הזיתים, שחצבה לה שם קבר, משמשת לעולם ראיה נצחת, כי הארץ היא לא של אשור ולא של רומי כי אם של יהודה. גם הארכיולוגיה היא השופטת על הזכויות של עם על ארצו ולא רק המילטריות. מה נשאר ממציאותם של הטורקים בארץ ישראל? המתים – זהו הדם התוסס של האומה, העובר בגלגול נפשות מדור לדור ודופק בלב האומה ואומר לה: נקום! ואין לעכב מרוץ דם זה בשום תעמולה. ואין להתחיל היסטוריה מן השטח העליון והשכבה העליונה, כי קול הדורות משתיק את המית החדש. הישן והעתיק מוכרח לבוא על זכותו ולחדשה… רוסיה היתה מוכרחת להכנע ולשחרר מעולה את פּולין ואת פינלנדיה ואת ליטה ואת אסטוניה ואת לטביה, כי כך דרשו שם ממעמקי הקבר איזו פולנים אצילים, ליטאים גיואנים, פינים זקנים, איסטים ולטים שנרקבו ושמם נשכח. ולא היה דרוש כלל שישב שם רוב באותה המדינה. אילו היו גם פולנים מועטים בפולין היו יכולים שלא להבטל ברוב ושלא לוותר על זכותם. בימי שלטון אוסטריה היו הצ’כים כל כך מוטמעים בתוך האשכנזים עד כי היו שחשבו שכבר אבד ניר לאומה זו ולעולם לא תקום לתחיה, ובאה דחיפה מן החוץ ונתנה להם את שלהם, מפני שהם תבעו את שלהם, את דרישת הדורות. אבותיהם בנו את הבתים הגדולים והיפים בפראג, התהלכו על ההרים אשר מסביב, משלו ומלכו, ובכל מקום אשר תחפרו מתחת לשכבות העליונות לא תמצאו גרמנים, כי אם צ’כים.

וזהו מגוחךְ ומעציב, כשבאים אנשים על יד עיר דוד ובמקום המקדש שלנו ומכריזים “פלשתינה רק למושלמים”. גלו קצת את שכבות הקברים אשר מסביב, דפקו על הקברים ושאלו: למי הארץ? שאלו את הדגל המתנוסס: לשם מי ובשביל מי דפק הלב הזה, אשר את דגלו אתם אוחזים בידכם? איך הייתם מרגישים את עצמכם אלמלי באו אנשים למיכה ולמדינה והיו מגרשים אתכם מבתי מקדשיכם אתם והיו תוקעים שם איזה דגל אחר ומכריזים הכרזות מעין אלו של אומה אחרת? איך הרגשתם את עצמכם בימי הטורקים, אף על פי שאמונתכם אמונתם, רק משום שדמם אחר ובאדמתכם לא חפרו להם אבותיהם קבר?

וחבל מאד, שאנו מורידים לפרקים את הדגל של משה רבינו. גם על “ההר” וגם בתוך העמק כאלו מתביישים אנו ב“חטא” זה ומכסים את האופקים הנגלים מרחוק. אין עלי-תאנה כאלו שאפשר לכסות בהם את “חרפת” העבר ואת “עון” התקוות של העתיד. האופקים מוכרחים להגלות ויגלו. אם יש בזה איזה “חטא” – אבותינו הם שחטאו. הדם השפוך על-ידי נבוזרדן וטיטוס רתח בלי הרף ודרש את תקונו. שם במקום החורבן מוכרחת להיות גם תקומה. לא יכולנו למצא מרגוע בכל הארצות והמדינות, גם באלו ששמן בהן חלקנו. ניויורק, שיש בה כבר פי חמשה עשר יהודים מבכל ארץ ישראל לא תהיה, ואינה יכולה להיות, לנו ירושלים, מפני שמעולם לא היה שם לא מקדש ולא כהן ולא נביא. וילנא שיש בה גם בית קברות עתיק יומין אינה לנו היסטורית במדה שתוכל להיות לנו ארץ ישראל. והיא לעולם תשאר ירושלים דליטה, ולנו נחוצה ירושלים של ירושלים, של ארץ ישראל. ואבטונומיה בקרים תהיה לנו כארגנטינה חדשה – וגם שם ייסדו היהודים, כבבואנס איירוס, אגודות של “ציונים” במטרה: לעלות לארץ ישראל. כי בארץ זו, ורק בה, נקראנו להמשיך את היצירה שהתחילו בה אבות אבותינו.

אל נתחרה, איפוא, בכתובת שעל גבי הדגלים. אם להתחרות – לא נגמור לעולם את הסכסוך. אתם תכתבו: “פלשתינה למושלמים”, ואנחנו – “ארץ ישראל לעברים”. היה זמן שהבינותם שאתנו הצדק. זה היה בשעה שהייתם רעבים למולדת. כשלא היה לכם אף שעל אדמה עצמית, כשבניכם ובנותיכם היו נתונים לזרים. אז הבינותם גם את נפשנו אנו ואת געגועינו ולחצנו. אבל הנה שבעתם – יש לכם הרבה ארצות מולדת, והנה בא אליכם התאבון עם האכילה ואתם רוצים לבלוע שוב. ואתם הלא ראיתם, מה היה סופן של האומות האירופיות ששאפו לבלוע נחלת זרים. אל תתנקשו בנפש הכבשה היחידה שנשארת לנו. את הדגל של משה רבנו אנו יכולים לישא יחד – הארץ תשא את שנינו. לא אנחנו נגלה את מי שהוא ממקומו. לא אנחנו, הגולים הנצחיים, שכבר טעמו טעם גלות. אבל אל תקראו בדגל שלנו מה שלא כתוב בו ואל תגלו בו פנים שלא כהלכה. מה שכתוב בו נמצא זה מכבר בספר הקטן, שאנחנו “אנשי הכתב”, בקיאים בו היטב ושגם הקוראן ירש אותו…

מן המפורסמות, ש“עם חכם ונבון הננו”. כל כך הרבה מדברים על זה בין אומות העולם וכל-כך מפריזים על המדה הזאת, עד שאנחנו בעצמנו התחלנו להאמין, כי אין כמונו עם בכל הארץ היודע לסדר את עצמו. לא רק לגנאי, כי אם גם לשבח מעמידים אותנו למופת בכשרונותינו ובהבנתנו המעשית, בפקחותנו הריאלית. ואולם הרבה מן ההגזמה בהנחה זו. היה לנו איזה שכל, או יותר נכון, איזה חוש לאומי במובן השלילי: כשרצו להעלות אותנו לגרדום היה בנו משהו שהביא אותנו לידי עקשנות משונה – לחיות כנגד רצון כל העולם כלו ולא לרדת מעל הבמה האומללה הזאת, שהעמידה אותנו ההיסטוריה, לאסוננו, עליה, כדי לגרות את התאבון של שונאינו, שלא יכלו להסתכל בפנינו. חוש זה אינו מקורי כלל. זהו חוש הקיום המצוי אצל כל בריה, אפילו אצל החיות הפשוטות, שלא עמדו על הר סיני ולא קבלו את התורה. ואם תורה זו הבדילה אותנו מאשור, מעמון ומואב וכו' וכו' אותם העמים שירדו מעל במת החזיון של ההיסטוריה ואנחנוּ נשארנוּ חיים וקיימים, – כאשר מדברים בגולה כל המגידים והמטיפים, – אין זה נותן לנו עדיין רשות לחשוב כי רק מחכמתנו ובינתנו בא לנו קיום עלוב זה. בחיי המציאות איני רואה לא את החכמה ולא את הבינה שלנו, ואדרבא, נדמה לי, כי אם היהודי הבודד הוּא לא טפש, אדם בעל מוח מפולפל וממולח, בעל המצאות, בונה עליות בשמים ומקבל קונצסיות על הלבנה, כמנחם מנדל, – הרי אין הקבוץ בכללו, לכל הפחות בדורנו זה, פקח כל עיקר. חסר השכל הקבוצי, חסר ההגיון הפשוט.

תמונה מוזרה לנגד עיני. כנמלים אנו נחפזים ורצים דחופים ומבוהלים ב“יריד” העולמי שבכל הארצות. הגלגלים מתנועעים במרוצתם, העגלות משתקשקות, הסוסים יחפזון ואנחנו מחזיקים בשוט ומתרוצצים בין העגלות ומכריזים על כל מיני סחורות, על כל מה שהפה יכול לדבר. לכל אנו המומחים, אנו בונים, סוחרים, מוכרים, כותבים, נואמים, מנענעים בידים וברגלים, משיאים עצות לכל העולם כלו, חודרים לכל מקום, והכל נעשה על ידינו ברצינות כזו, כאלו זוהי תכלית היצירה שלנו. אנו מיסדים בתי-חרשת, בנקים, מטיפים מוסר מעל במת פרלמנטים וסינטים וסיימים, נלחמים על פרינציפים ורוכבים עליהם בערבות, כותבים מאמרים נלהבים, בעתונים הגדולים, חולשים על גויים, מכריזים מלחמות וכורתים בריתות, נעשים שרי-צבא, מכריזים ריבולוציות וריאקציות, מרימים שערי-כספים ומשפילים אותם עד עפר, מעשירים ארצות ומדלדלים אותן. ולכו ושאלו את הנמלים הללו: למי הם עמלים? אחרי עצי הבנין הרבים שהכינו בשביל האחרים, ההספיקו להביא, ולו קסמים אחדים, בשביל קן-הנמלים שלהם? מה יש להם מכל ה“הוּא-האַ” הזה, מכל הרעש והשאון, מכל הצעקות והקריאות והדבורים וההתערבות בכל הענינים? למה הם כל-כך דואגים בשביל האחרים, בשעה שאלו לא חשבו על אודותיהם אפילו שעה אחת?

זוהי, אמנם, שאלה עתיקה, אבל היא צריכה להשאל אלף אלפי פעמים עד אשר יכנס איזה ברק אל המוח ויאירהו פתאום מכל עבריו. צריך פעם אחת להפסיק את המרוצה של עדת הנמלים ולשאול אותה: נמלה, נמלה, לאן את רצה? לשם מה את מכלה את כוחותיך? מי יציב לך בעולם הבא מצבה של זהב? ומתי תדאגי לאחרית הימים של הנמלים שלך, שאינן חשובות, כמובן, כלפי הבריאה הגדולה, אבל יש להן איזוּ חשיבות בשבילך?

עוד לפני שנים מועטות, כשישבתי בגולה, לא הרגשתי עוד את המצב המוזר הזה. הייתי כאחד מאחי. השטף סחף גם אותי. נמשכתי אחרי הזרם. איך תוכל הנמלה לבלי להסחף אחרי גלגלי המרכבה הכבודה, הדורכת עליה בעוז ומכריחה אותה להתגלגל אתה יחד במרוצתה? אבל מארץ קטנה זו אני יכל להשקיף ממרום-צפור על הגולה מרחוק ולראות מחלות כאלו שלא הרגשתי בהן בהיותי בתוכה. ארץ ישראל – זהו מגדל-צופים מצוין. לא רק מול הררי יהודה הגבוהים והקרוחים, כי אם גם מתוך הבקעה והשפלה הברוכות נראה לנו הכל כמעל פס-היד. אין אנו משוחדים פה. השוחד אינו מעור את עינינו. ושם יש הרבה שוחד: החיים הגדולים והמרווחים, הרעש והשאון, הברק האירופי. גלגלי הארץ המתנועעים תמיד, לא כגלגל חמה שרק הוא יש לנו פה אתנו. ויש לנו גם פנאי, ומתוך שאנו עומדים מחוץ לעגול יותר קל לנו לתפוס את האור, ויותר מזה – את הצללים.

אין אני מתנגד לזה שיהודי הגולה יחפשו את הצללים שלנו. אנחנו מחפשים ומוצאים אותם בעצמנו גם אנו אולי יותר מדי: אנו מחטטים ומנקרים ובוכים ומיללים ומקטרגים על עצמנו יותר מכל ארץ אחרת. מעשרה קבין של דמעות שירדו לעולמנו היהודי – לקחנו אנחנו תשעה. אוּלי – ובודאי – ימצאו גם הם בנו חסרונות ומגרעות ולקויים, שאין אנוּ נקיים מהם. אבל הרשות גם לנו מרחוק להטיל מומים בהם ובחייהם, על מה שנראה לנו ממרחק.

וממרחק עושה הגולה עלינו רושם מוּזר: מכס נורדוי, שהיה אוהב לתת שמות ליהדות: “יהדות הכרס”, “גם זו יהדות”, היה ודאי מוסיף עכשיו לגולה האירופית שם חדש: “יהדות המזוָדה”. כל היהדות הרחבה כאלו נתונה בתוך מזוָדה קטנה שהכינו בה היהודים צידה לדרך. מובן מאליו, שאל המזודה שמים רק את הדברים הנחוצים ביותר וזורקים את הדברים המיותרים. כאותו הסוכן-הנוסע שבשעת סערה בים הטיל ראשונה הימה את הטלית-והתפלין, כדי להקל את משא האניה, – אנו משאירים, ראשית כל, את הרוח, – את הנשיאים וגשם אנו לוקחים אתנו. הנשמה, ראשית כל, עולה בסערה. משתקשקות הרכבות. מצלצל הצלצול, העשן מתאבך ועולה – והיהדות נוסעת. היא תמיד בדרך. יש שהיא מתעכבת באיזו תחנה. החבילות מושמות זו על גב זו, אוכלים בחטיפה, מסתפקים בחצי-רעבון, הילדים יושבים על הכלים – ושוב זזים והולכים הלאה.

נוסעים ונוסעים – והכל, כמובן, לארץ ישראל. מי לא חולם על הארץ הטובה, “שם עצי תמר יפרחו”? התהלכו להם יהודים בארץ הגדולה והרחבה, סבלו והתענו, חפשו דרכים ותחבולות איך להנצל “ממלתעות כפירים”, שלמו שקים אחדים של כספי הסוביטים בשביל רשיון, כתבו מכתבים ובקשות לרעים ומכרים: “למען השם דרישות! שמי ראובן, שם אשתי לאה, שם בני יעקב”, וכו' וכו'. ויצאוּ. בא היום המאושר. יושבים בפולין. יש בכיס שיירי פרוטות, יער, בתים מלפני המלחמה, שטרות-ערך, אבני-חן. המזודות מוכנות, על ארץ ישראל מדברים, ובינתים… משיגים תעודת-מסע פולנית ויושבים. כך לשבת הרי אי-אפשר, סוחרים בינתים, ירידה-עליה, בורסה, עד שהניירות אינם שוים פרוטה, המילירדים בטלים ומבוטלים, או שהממשלה נותנת “תעודת-זאב”, ומגרשת, אז זזה המזוָדה הלאה. גרמניה. וחוזר חלילה. ושוב מגרשים – בורחים לצרפת. ושוב צועקים – והמסע הולך לפראג. וארץ ישראל? אי-אפשר. עדיין לא כלתה הפרוטה האחרונה מן הכיס.

והיכן הוא השכל הלאומי (והיחידי פשוט, האינדיבידואלי אף הוא!) שלנו? לשם מה ולשם מי אנו מקריבים את הקרבנות, מקדישים את המרץ, מזדקנים, מגדלים את הילדים ללא תורה וללא דעת, מכלים את הכח ואת הממון? האם רק לשם כך אנו עמלים, כדי להפיץ בכל רחבי התבל את השנאה ליהודים? הרי רק היא, יהדות נודדת זו, מחוסרת-הבסיס, היא שהחדירה לאירופה את האנטישמיות המודרנית, שאינה מתביישת, המתהלכת ערומה כיום הולדתה, כאדם הראשון לפני החטא. ולאמלי היו מבינים היהודים הנודדים את הסוד הזה, אלמלי היו מביאים לנו רק את פסולת הלוחות של הסוביטים, את “שיירי השיירים” שהוציאו מתוך ההפכה, כי אז היו בונים גם אותנו וגם את עצמנו. בהפרש זה בלבד, שבשער הכספים של המרקים הפולניים והגרמניים שהפסידו יהודי רוסיה ואוקראינה במשך השנים האחרונות היינו יכולים לבנות את מחצית ארץ ישראל. אבל פנאי לא היה להם. הם היו בדרך. ובינתים קנו בתים בפרידריכשטרסה, בקוּרפירסטנדם, הקימו בתי-מסחר בנלבקי, רדפו אחרי צל הכסף, ורק צל זה נשאר להם, גל גדול של ניירות בלי ערך, לצרור אותם על-פי צלוחית.

ואלו היו פוסחים על “מעבר יבוֹק” זה, אלו היו יודעים את הדרך הישרה שחלמו עליה בלילות הזועה הארוכים לפני “החפושים” ולאחריהם, לפני הפרעות ולאחריהן; אלו לא היו התחנות ארוכות יותר מדי ואלו לא היו דוחים כל-כך את העליה עד אחרי כל הגלגולים – אולי היו מוצאים, מלבד ספוק לרגש, גם ספוק לחומר. במקום חלומות של מנחם מנדל ואושר של צללים היו מוצאים ורוכשים להם יש ממשי. ולכל הפחות לא היו באים אחר כך הנה מנוצלים, ריקים וערומים, עם זכוּיות של עבר בלי הוה, מלאי טענות ותביעות בלתי פוסקות על א“י שאינה משלמת להם כלום בעד המיליונים שהשקיעו ברוסיה, פולניה וגרמניה ובעד הפרוטות שהקדישו לשקלים, למניות, לחלקים ב”אחוזות" וכדומה.

היכן הוא, אפוא, השכל הפשוט, היחידי והלאומי?…

יש שאלת היהודים ויש שאלת היהודי. הראשונה עומדת במרכז השאיפות הציוניות, והשניה – כאלו נכללת בתוכה. על-ידי הפתרון של שאלת האומה, הפּתרון הכללי, יבוא, לכאורה, גם הפתרון של שאלת היחיד, הפרט. אבל בעוד ששאלת היהודים, עד כמה שהיא קשורה בפתרונה של השאלה הציונית, היא עודנה בדרך אל הפתרון, כל עוד שהבית הלאומי הוא אך בגדר השאיפה, המטרה שעדיין לא הושגה, הנה הפתרון של שאלת היחיד נדמה לנו שכבר הולך ובא, הולך ומתגלה בעולם המתהוה בארץ ישראל.

לפני הבלבול שהכניסה אל העולם המלחמה העולמית היתה מורגשת יותר מכל שאלת היהודים, או צרת היהדות. באירופה היתה צרה זו ענין לדקי-הרגש ועדיני-הרוח, שהיו חשים את דקירות המחט, דקירות, שלא היו בולטות בפני עיני היהודי הרגל. מצבו של היהודי הפרטי לא היה כל-כך רע. אם לא שאף לחדור אל קני-האצילים, אל הספירות העליונות, לא היתה לו הזדמנות להרגיש את הלחץ המוסרי ביחס ליהודים. בחיים היום-יומיים הסתפק היהודי במה שיש לו, התאבק על קיומו ולא חשב על פרובלימות כלליות. אפילו ברוסיה במקום שהיו שולטות גזרות וחומרות – דאגו לצרת הכלל רק יהודים מספר, אבל היהודי הבינוני התחכם לעבור על החוק, לבלוע את הגזרות ולא לשים אליהן לב, בהתנחמו בזה, שהממשלה הרשעה רק היא השונאת את היהודים, אבל העם… העם… זוהי כבשה תמימה, שמרכיבים עליה אלופים ומדברים בשמה והיא לא ידעה. ואולם לאחרי המלחמה, לאחר שהאנטישמיות השתלטה בחיים וחדרה אל כל פנותיהם ונעשתה תנועה עממית, באופן שגם בתי-נבחרים ובתים עליונים אינם מתביישים לדגול בשמה, התחיל גם היהודי הפרטי, הרגיל, לחוש את דקירתה. הדקירות חדלו להיות דקירות של מחט. עיני-הזעם מדריכות את מנוחת היהודי על כל מדרך כף רגל. הוא נלחץ, נרדף, מוכה ומנוצח בחיים. עלי-התאנה הוסרו מעל מפלצת זו. הנגע הולך ומתפשט בקרב ההמונים, שהיהודי נפגש אתם בחברה, בחיים, בסביבה, ברחוב. ו“דימוקרטיזציה” זו של הרגש האנטישמי הביאה לידי תגבורת הלחץ על היהודי היחידי, על הפרט.

ואני הייתי רוצה פעם לעזוב את הפרובלימה הכללית של ארץ ישראל בתור פתרון לאומה ולדון עליה רק מתוך הנקודה של פתרון שאלת הפרט: עד כמה הצלחנו גם בתקופה זו של ערב פתרון השאלה הכללית, למצוא מזור למחלת הפרט היהודי, שעבר מהתם להכא, ששרף אחריו את הגשרים המקשרים אותו להגולה.

יש אמנם מצוקה חמרית בארץ ישראל, ואי אפשר שלא תהיה בארץ, שיש בה אלפי איש החיים על תרומות הגולה ותלויים בחסדיה. נכון הדבר, כי יש ובאים הנה אנשים, שבמשך תקופת זמן ידועה הם מחפשים להם עבודה ואינם מוצאים. אבל איך היה מרגיש עצמו כל אחד מאתנו בבואו לאיזו ארץ חדשה אחרת, בלי אמצעים, בלי ידיעת לשון המקום, מבלי הכנה קודמת? ארץ ישראל למה היא דומה? לעלמה קפריזית ויעלת-חן, שיש לה טעם מיוחד, הבוחרת או בעלם בעל שרירים ובעל כחות גופניים חזקים ומוכשרים לעבודה, או באדם בעל שנים אבל בעל ממון. ומכיון שבאים הנה דוקא אנשים כאלו, שאת הנוער והממון כלו במלחמת החיים בגולה, שאת רכושם אבדו או בבולשביה, או בדרך לארץ ישראל, בבתי הבורסה שבאירופה, מובן, כי מלבד תביעות אינם יכולים להביא הנה כלום. ותביעות יש להם הרבה לארץ ישראל. שלא ברצון היה בלבו של הציוני הותיק, הבא הנה באחרית ימיו, ההכרה, כי ארץ ישראל זו שעבד בשבילה ולטובתה במשך של עשרות שנים – לא החזירה לו את תגמולו. בסתר לבו הוא חולם, כי ארץ ישראל תהיה לו, לציוני, מעין “עולם הבא”, מעין טרקלין, שבשבילו עבד בפרוזדור הגדול של חייו. ואם הטרקלין נהפך למסדרון החיים, נפשו של האיש מרה עליו ולפרקים יעלו על לבו רעיונות-תוגה: אולי שגה באהבת ציון זו?

ואולם לאמתו של דבר כדאי לנתח את עצם המצוקה החמרית הזאת. יש עניים בארץ ישראל ויש גם עשירים, כבכל ארץ. את העשירים, כמובן איננו רואים. הם נראים ב“חשבון החוזר” שבבנק, במחסנים המלאים כל טוב, ביחוד של בני הארץ ויהודי המזרח, של הפקידים העליונים בממשלה ובמוסדות הצבור, – כל אותה האריסטוקרטיה הארצית השואבת ממעינות העושר והשובע וחיה חיים העוברים על כל גדותיהם. ויש גם עניים הנהרגים על פחות משוה גרש מצרי. אבל כל מי שהכיר את הרובע הנוביגורודי בוילנה, את סמוצ’ה בוורשה, את חנייקס בביאליסטוק, את הגיטות היהודיות בכל ערי התחום הקודם; כל הזוכר את הדלות היהודית הטפוסית שבגולה, שחקרוה רבים עוד לפני המלחמה ופרסמו את מספריה ואת רחבה והיקפה, מוכרח יהיה להודות, שלפי הערך אולי יפחת עוד מספרם של מחוסרי הפרנסה פה, וחיי העני פה ותנאי חייו הם הרבה יותר טובים מחייו שם. כמה מחוסרי-פרנסה יש בגיטות ההן בין המוני היהודים? אלא ששמה אין איש חודר אל הפנות החשֻכּות ואין איש שם אל לב את החיים הנוראים, ופה – הכל גלוי וידוע. אנו חיים פה יותר מדי בגלוי, לעיני כל ישראל, מתוך שארץ ישראל נמצאת במרכז העולם היהודי, ולפיכך נהפך כאן העני שבישראל לעני-הכלל, לאביון-הצבור. אבל נסו לערוך ספירה ולקחת בחשבון את האחוזים – ואז תמצאו, כי מספרם של האביונים פה הוא לא כל-כך גדול. שהרי לא תחשבו בין העניים את העשירים הגדולים ביותר שבנו, אלו המסתפקים במועט ברצונם הטוב, המקדישים את עלומיהם וכחותיהם הצעירים לעבודה הגופנית הקשה ושלא יחליפו את אהליהם בהיכלי עשירים!

ואם גם נביא בחשבון את מצוקתנו הכספית, שאנחנו מתרגלים בה, כטיטוס ביתוש, – יש לנו בכל זאת, דברים המכריעים את הכף, המכפרים על כל מצוקותינו. לחיות בלי כסף בארץ ישראל זהו אחד החזיונות הכי-רגילים. הרי גם בתים ושכונות שלמות אנו מקימים בלי פרוטה; בהלואות, בחשבונות ובקומבינציות, שלא היו עולות על מחשבת שום בן-אדם מן הישוב בגולה. אבל תחת זאת לא יחליף שום אחד מאתנו – אני בטוח בזה – את מצבו במצבו של היהודי החי באיזה מקום שהוא, אם רק רגע ישים את לבו מה שנעשה בסביבתו פה, ובאיזו אוירה שואף וחי היהודי בגולה. יש, כמובן, רגעים של פחי-נפש, של מרירות, של מחשבות תוגה. יש גם קטני-נפש, שאינם יכולים לעמוד בפני מלחמת החיים הקשה והולכים לבקש להם הרוחה, מנוחה חמרית קלה. אבל גם היוצאים מוכרחים להרגיש במהרה את העדרה של ארץ ישראל, כשם שאנו כלנו חשים פה את ישותה. הרגשת הישות הזאת – זהו דבר שקשה לצייר מרחוק, כשם שקשה לבאר לעור מלידה מה זאת שׁמשׁ-יה. ימים על ימים ולילות על לילות ושנה על שנה אנו שכורי-חדוה ממראי עינינו, מכל אשר סביבותינו, מריח האדמה, האדמה שלנו, כאלו זה עתה ראינו את המראות הללו בפעם הראשונה. האם מרבים אתם להרים את עיניכם אל שמי לונדון או ניויורק, וילנה או קובנה? ופה יעור את עיניכם הנשואות למעלה “המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה”. אתם נהפכים שלא ברצונכם למשוררים וחוזי חזיונות. יודע אני אנשים החיים בירושלים עשרות שנים, וגם כיום הם נכונים בכל שעה שתציעו לפניהם לטייל עשרות קילומטרים ברגל, כדי לשוב ולראות את נחל פרת, או להתענג על יפי עין-גדי, או להסתכל בפעם המאה על ים המלח הנהדר, או לבקר שוב את מדבר יהודה ומדבר זיף, ובכל פעם הם נהנים מזיו המראה כמו בפעם הראשונה.

מי יודע מה צודה פה את הנפש: האור הבהיר המיוחד השופע מכל עבר, השמים הבהירים, אשר אף כתם לא יכתמם, הקיץ הנצחי, אשר לא יעזוב את הארץ הזאת גם בימי ה“חורף”, ההרים הקרוחים המלאים רזים-דרזים, או הרגשׁ של האתמול הגדול, אשר לא יזניח אתכם אף רגע, אך כל אלו יחד מנעימים את חייכם ומוסיפים לכם איזה עוז פנימי, איזה תוקף לנפש ומרפא לרוח.

תאמרו: זוהי רומנטיקה. אפשר מאד. אבל כלום אין בני-אדם מבקשים שכחה בחייהם ביין, בנשים, באופיוּם – וכלום שכרון הרומנטיקה אסור להשתמש בו לשם הצלה ממרירות החיים? כלום אין אהבה זו הבוערת בלבבכם תמיד לכל רגב, לכל אבן מאבני המקום, לכל שעל אדמה, כלום אין היא שוה כלום? מה יש לנו בגולה תמורת הרגש החדש הזה, שאין דוגמתו בשום מקום?

כן, שכחתי, אתם “תכו” את האופטימיות הזאת בנמוקים מסוג אחר. כלום אין לכם בארץ ישראל – תאמרו לי – אותה הגלות עצמה שיש לנו שם? כלום הממשׁלה ממלאת את תביעותיכם? מה היא נותנת לכם? וכו' וכו‘. היכן הוא הבית הלאומי שלנו? היכן ההבטחות וכו’ וכו'.

אולי רק אתמול כתבתי אני בעצמי, או כתב אחד מחברי, מאמר-ראשי באחד מעתונינו בסגנון זה. אולי אכתב גם מחר ברוח זו. אבל ברגע של חשבון-נפש שאני עושה הפעם אני מבקש מכם שתזכרו תמיד, מדי שׁמעכם את היללות והבכיות שלנו, שׁתבינו מה שאתם קוראים בעתונינו ותשכילו להבין: איך ולשם-מה ומדוע אנו משמיעים את קול הצעקה? אנו, היושׁבים פה, יש לנו דרישות אחרות ותביעות אחרות, מפני שאנו מרגישים כבני ארץ חיה, היושבים עליה ודורשׁים זכויות המגיעות להם, את כל הזכויות. איננו רוצים ואיננו צריכים לוותר על שום דבר. אבל נסוּ נא לתרגם את דרישותינו ללשונותיכם ביחס לארצות שׁאתם יושבים בהן – כלום לא תהיו ללעג? כלום יש באיזו ארץ, אם גם מיליונים יהודים יש בה, אפשרות של דרישת קרקע ממשלתית ליהודים בתור חוב המגיע להם? כמה אתם צריכים לחכות עד שתשיגו באיזה מקום את הזכויות המקופחות של הלשון העברית פה? כל “הגלות” שלנו זוהי ארץ ישראל לגביכם. לנו יש יצרים רבים, אבל לכם הרי אין גם אפשרות של שאיפה. אתם נלחמים שם על דברים שאנו פה דשים בעקבינו, באיזו מן המדינות, שיש לכם שם אבטונומיה, כביכול, ניתנה לכם זכות לרשום על השלטים, על הקרונות של הרכבת, על התחנות, על הכתפיות של השוטרים “הגויים”, על הניירות הרשמיים, על תוי-הפוסתה, אותיות עבריות? באיזה מקום יש לכם שופטים ושוטרים יהודים? ושתי אותיות קטנות אלוּ “א”י", בתור תוספת לפלשתינה, שפה אנו לועגים להן, כלום אין בהן חשיבות מן הצד הלאומי? ובאיזה מקום אתם מרגישים את עצמכם כמו בתל-אביב, מושבות-יהודה והגליל, בעמק, בשכונות היהודיות בירושלים, בחיפה ובטבריה? והשבת בתל-אביב, זו המלאה “מינות” נוראה – אפילו בעירה היותר חסידה בדור הקודם לא ראיתם דוגמתה. אתם חשים את השבת בכל אברי גופכם, בשמים, בים וברחוב. והשוטרים, האדונים כהן ולוי, אף פעם לא ידרשו מאתכם, כמו בוורשה ובברלין, לא זכות ישיבה ולא פספורט. אם אין אתם רוצים לצאת מהארץ תוכלו לזרוק את הפספורט אל הים במנוחה שלמה ולרמות את כל העולם ולקרוא לעצמכם חצקל או טודרוס ואיש לא ישמיע לכם אף דבר וחצי דבר. הרי זה החפש שאתם חלמתם על אודותו בארץ הסוביטים, בגרמניה, בפולין וביתר הארצות.

כן, שאלת הערבים. היא ישנה, אבל הרי שאלת העברים איננה. אתם מבינים את ההבדל? אלמלי היתה ברוסיה שאלת הרוסים, בגרמניה – שאלת הגרמנים, בפולין – שאלת הפולנים הרי לא היתה קיימת שאלת היהודים. ופה שאלת היהודים איננה, ויש שאלת ערבים, מפני שהערבים מרגישים, שליהודים בודאי יש ותהיה מולדת, והם רוצים להגן על עצמם מפנינו. פה יש קנאה נגד הזוכים בגורל, בני העתיד בארץ. אבל אין לנו אף זכר לאותו הרגש החי בלב היהודי בארצות נכריות. בפעם הראשונה בחייו מרגיש היהודי היחיד את טעם המולדת. היבינו שם הצוענים שלנו את החוש החדש, חוש המולדת?

ועוד זאת:

היכן ראיתם בשביל היהודי ארץ, שבה הכל יהיה שלו, של כל יחיד ויחיד? המתענינים אתם הרבה בגורלו של היהודי, שבנה לו בית בקורפירסטנדם, בפיקדילי, בברודוויי, ברחוב היהודים בפראג, או ברחוב המרשלים בוורשה? היודעים אתם, אם מרויח או מפסיד פלוני בעל בית-החרשת של ניר בווילנה, או אלמוני בעל פבריקה של ארג בלודז? אדרבה: לפרקים שמח ראובן על מפלתו של שמעון, ואם יש לו יכולת הוא “מעמיד לו רגל” להכשילו. ופה – אם בונה היהודי בית – הרי הבית שלך, אם יש לו בית-חרשת אז נצחונו או מפלתו נצחונך ומפּלתך אתה, הרחוק, הזר, אבל האח. אם שכונה יהודית נבנית הרי אתה בעצמך נבנה, יש לך הרגש, כאלו נתוסף רכוש לך. אם פלוני היהודי, שלא ראית פניו מימיך, שבא מנויורק, ממונטריאול או מקפריסין, מצליח באיזה נסיון – אתה מרגיש עצמך כאלו זכית בגורל, או כאלו ספינתך שנטרפה נצולה מסכנה. אתה הנך שותף לכל היצירות שבארץ, וכשאתה עובר בתל-אביב ברחוב אלנבי ורואה דיוטה עליונה הולכת ונבנית לבית של דיוטה אחת, שאתה בקי בכל נדבכיו ושספרת את כל שורות לבניו, פניך קורנים מאושר, אם שבאותה שעה עצמה משפּחתך יושבת באוהל על שפת הים, אוהל שכל רוח מצויה תוכל להפילו. כל הארץ היא בעיניך כילד שהולך ומתפתח, הולך וגדל. וכל מדרך כף רגל של ילד זה, שלמד זה עתה ללכת, כל בת-צחוק ראשונה שלו, כל מלה שהוא משמיע – ממלאים את לבך שמחה.

ומיהו “המסכן”, האמלל: הבונה “שערים בעליותיו” באיזו ברלין או וינה וחרד מקול עלה נדף, ומתרגז למקרא עתון הבוקר, ומתאמץ לכפר על עונו היהודי במתנת-יד-רחבה של עפרות זהב לטובת האומה הרודפת; או החלוץ, בעל-הבית, היהודי הפשוט המחבק חיק אֵם, ולא חיק נכריה, ומרגיש את הריח הנעים והמשכר של המולדת? באיזה מקום נפתרת שאלת היהודי, שאלת הפרט, היחיד? – שם או פה?…

בקמה / שמואל צ’רנוביץ

השדה פגשני בלי רוגז, אם שזה ירחים שלא נפגשנו. ריח האדמה עלה לאפי. מרחב ואורה. קמטי ההרים מרמזים לי מרחוק וצללים וקרני שמש חליפות עליהם יפזזו. שלל צבעי הערוגות מעור את העיניים. הקמה גדלה ותיף. לא הכרתיה מימי חתוליה. היו ברכות שמים מעל: גשמי נדבות. גם החרמון הוריד בשנה זו שׁפעת טל והשקה הטל את השדות והרוה אותם עד בלי די. גם המלקוש המקווה בא.

מצב הרוח הוטב. אמנם הרכוש הוא לא רב. הגורן לא יכניס גם את הדרוש למלא את רשימת החובות הגדולים, לרבות “העשור” המבורך. אבל אין בכך כלום. יש רגש של נצחון בריא, נצחון העמל והעבודה. תבואת הגרן היא לאכר כילד שטפחוהו הוריו וגדל והתפתח ומשמח לב אבותיו. אין חשבון במקום שמרגישים, כי מעשי הידים אומרים שירה.

אנחנו נעלמים בין הקמה, אני ובן הכפר, שאך לפני רגע החזיר את העדר הביתה. הפנים הבריאים והשזופים של איש שיחי נעלמים מעיני ואני שומע אך את בת-קולו. הוא מדבר על העבודה, על התקוות, על הנצחונות, על המלחמות.

– קשה וכבדה היתה המלחמה. לנעוץ קנה בים, להעמיד מושבה עברית בין זרים, לחכות יום יום להתנפלות, להחזיק ביד אחת את האקדח ובשניה את המחרשה, אבל זו היתה מלחמה נעימה. הרגשנו בכל יום ובכל רגע, כי אנו הולכים וכובשים עמדה בארץ. זה עלה לנו בדם ובקרבנות, אך כל אחד מאתנו היה מוכן להיות הקרבן. ידענו, כי עמים וממלכות הולכים בקרב ומקריבים את מבחר כחותיהם לשם כבושה של הארץ, ואנחנו מה כי נפקפק? נתַנו את נפשנו על כל כבשה גזולה, על כל פִרדה שדודה, על כל אבן מאבני הגבול שניתקה ממקומה. הכל היה חשוב. כאן, אתה רואה את הגבעה הזאת? נפלו שני חללים. ושׁם, בבקעה, נפל חלל, החללים הראשונים, שוכני בית-הקברות שלנו. אבל אין בכך כלום, כמובן. היום הם ומחר אני. ותחת זאת אתה רואה את השטח הזה, כל השטח אשר לפניך, החל מן ההר וכלה בבקעה שלנו הוא. אדמת יהודים, מתי חלמנו על זה? איזו קדמה, איזה התפתחות! אולם די. אני שכחתי, אני מספר לך על הפוליטיקה שלנו, בעוד שאני צריך לשמוע ממך את הפוליטיקה שלכם. הרי אנחנו, בני הכפר, אין אנו יודעים מאומה. הכל אצלכם שם בבירה, העסקנים, העתונאים.

קשה היה לי המעבר מהפוליטיקה שׁלהם אל זו שלנו, אבל לא רציתי לוותר על יתרוני אני, בן הכרך, העומד על-יד הקלחת הצבורית, ושׁפכתי לפניו את רובי תורתי שהוצאתי מתוך השיחות שבעל פה, הסודות והרמזים, המאמרים של העתונים: אני גלוי- לב אולי יותר מדי. איני מכחיש דבר. יש רק שלשה עדים: השׁמים ובן-הכפר והקמה. אני מדבר על עבדאללה, הנציב העליון, העליה, הלשון העברית. פטורי פקידים, קורא רשׁימה שׁל “על חטא”, מוחה ומלא התמרמרות. אני מתלהב. רוצה אני להוציא את איש-שיחי מתוך המצב של שויון-נפש. איך זה? בלי שׁום השפעה? בל אני מרגישׁ, כי כלה אבק-השרפה שלי והוא הולך לבטלה. על פניו שפוכה מנוחה, ועוד יותר מזו: בת-צחוק קלה. הוא מפסיקני:

– על מה נזעקתם שם? מה מריעים ומרעישים-עתוניכם? החשבתם, כי יבואו ויפתחו לפניכם את המסדרון המרווח שׁל הבית הלאומי ויזמינו אתכם להכנס? ומה פעלתם בשביל הבית הלאומי? מה הקרבתם? אתם רוצים לשבת בארץ-ישראל ולהיות סמוכים על שלחן אחרים? גם אנחנו היינו סמוכים על שלחן נדיבים ואנו יודעים את טעם הלחם הקלוקל הזה. צרפנו ללחם זה את זעת אפינו ודמינו. ידענו, שׁמה שלא נעשה אנחנו לא נקבל. אין נדבות ומתנות. ליהודי אמריקה יש ממה להתפרנס ויש להם דאגות אחרות, חוץ מארץ-ישראל. יש להם פנאי. וגם לכם יש פנאי. חכינו ארבעים שנה וסבלנו ואף אתם יכולים לחכות. מה? גלוסקאות וכלי-מילת?

ואנחנו היינו יכולים לקום בלילה ולבנות בית ולהראות למחר לשלטונות התורכים את הגג המוכן, כדי שלא יהרסוהו? ואת טעם המקלות על עקבות הרגלים טעמתם? ואת התנפלות הבדואים בכל לילה ראיתם והרגשתם? אולי אתם מתגעגעים לחופש הפולני, לנצחונות, שלשים וששה צירים עם מכות ומלחמות ופרעות? או אולי אתם חולמים על האבטונומיה של ליטא המבורכת עם המיניסטר היהודי? מה? שעבוד יש לכם בארץ-ישראל? האם הרגיש מי- מכם, שלן בלילות בחוצות מוסקבה וקיוב, מהעדר זכות ישיבה, את טעם החופש ורגש של אדמה יהודית כמו שמרגישים אנחנו? ואולי אתם יודעים גם את ההבדל בין הקרבנות האומללים שנפלו שם מוכים ונשפלים, ככלבים, ובין הגבורים הנופלים פה על אדמת המולדת ובעד כבוש המולדת? ועל מה תם צועקים שם ומה מרגיז אתכם כאן? פה אתם חפצים תיכף הכל, מפני שאתם חשים שזהו שׁלכם, ושם אתם מבקשים נדבות, חסד לאומים, ומה לכם כי נזעקתם?

איש-שיחי הממני, קטנתי בעיני לעומת בן-הכפר שלקחני שבי בשטף אמרותיו. נסיתי להצטדק, להוכיח, אף להתנפל. הבאתי לו ראיות והוכחות. אולם בן-הכפר לא נח מזעפו: – מה אתם ממררים את חיינו וחייכם? על מה אתם בוכים ומקוננים? טוב שלא רבים בחוץ לארץ קוראים את עתוניכם ויללתכם יום-יום, אלמלא כן היו צריכים להתיאש ולעזוב את כל העבודה בארץ-ישראל. לשם מה? אם למעלה יושבים אנשים שכל כונתם היא אך להרע ולהציק ליהודים; אם כל נצחונותינו המדיניים הם כאין וכאפס; אם הבית הלאומי אינו אלא משל; אם המנדט היא מלה ריקה; אם יש חוסר עבודה, משׁבר, מצוקה, יציאה ולא עליה, אבוד לדעת, יאוש, כל מיני פגעים ואין תקוה, והכל שמם וחרב, וההנהלה הציונית אינה עושה כלום אלא מבזבזת ומוציאה רבע מיליון לשנה בסכום שהיא מכניסה רק למשכרת פקידים, והישוב רקוב מלמעלה עד למטה, חומסים ושודדים ורמאים – למה היא כל העבודה הזאת? החסרי-גלות אנחנו? אבל האמת היא שאתם, בני הכרך, נבלעתם בין חומות העיר, ואף על-פי שאין לכם מה שיש בשאר הכרכים: לא ארובות-עשן של בתי-חרושת ולא תעשיה ויש לכם רק שלטים, גזוז, פנסיונים ובתי-מלון, אבל יש לכם גם חוש מדיני של דוינינג-סטריט, להבדיל. אתם אין לכם בעולמכם אלא פוליטיקה. אתם יצרתם בעצמכם את המפלצת הזאת בעצביכם המרוגזים, דאיתם עד השמים ואחרי כן נפלתם אל עמקי תהום. או שמשיח כבר בא והדאגה רבה: מה לעשות אחרי גמר התקופה המדינית? או שאין כלום ודבר לא נתחדש. וכלום באמת לא נתחדש דבר? כלום לא התקדמנו? אין אנו מרגישים את ההתקדמות, כשם שאין אנו מרגישים את תנועת הארץ אשר אנו עומדים עליה. אבל מי שצופה מרחוק יודע ומרגיש זאת. לפני עשרים וחמש שנים היו לנו עשרים ושבע נקודות ישוביות, ועכשיו – שמונים ואחת. ותל אביב לא היתה בעולם, ובירושלים לא היה כלום מן החדש, וחיפה לא היתה מורגשת, וטבריה היתה חצי גוססת, ובעמק היתה שממה ורגל יהודית לא נראתה שם, ושפה עברית לא היתה בעולם ורק בעלי חלומות דברו בה וחלמו על תחיתה, והקונגרסים הציוניים היו ענין לנערים וקבצנים, כמו שאמר הרצל, והתנועה הציונית היתה ילדותית ושום בן אדם רציני באירופה לא התחשב אתה. ובכל זאת ישבו עתה באי-כח כל העמים והארצות בפריס, בסַן-רימו, בלונדון ובלוזַנה ודנו והתוכחו ברצינות על בית לאומי ליהודים ואשרו את המנדט, ובסינט ובית-הנבחרים באמריקה הכריזו על הבית הלאומי. ומתי קרה כדבר הזה? ועשרים וחמשת אלפים איש בכל זאת נכנסו לארץ ומהם עשרים ושלשה אלפים נבלעו בקרב התושבים והסתדרו. והלואי שהיו לנו עכשו שלשים אלף מחוסרי עבודה עם ארבע מאות אלף יהודים. יש גם לנו רשות להפריש אחוז ידוע ומקובל לחוסר העבודה, כשם שיש רשות זו גם לאנגליה. אבל אז היה מצבם של מחוסרי-העבודה כמצבו של העני במשפחה עשירה. ומה אתם זורים מלח על פצעים ולמה אתם מתגרדים כאיוב, מתיאשים כקהלת ומקוננים כירמיהו?

אני החרשתי, פני נתכרכמו. ריח השדה שכּרני. דברי איש-שיחי חדרו ללבי והטילו סערה בנפשי. הרגשתי את עצמי כאדם חולה הנמצא בקרבת איש בריא. אנחנו, בני הכרך, והם, בני הכפר. – ולמה קרה כדבר הזה, שמנהלי הפוליטיקה הם אנחנו, היהודים, מרוגזי העצבים, ולא הם, הבריאים,בעלי האמונה, הבטחון, המאמינים בכחותיהם ובכחותיו של העם?

יכלתי רק לגמגם בשפה רפה, בהניחי את ידי על כתפיו הבריאות: – חביבי! אני אציע לפני ההנהלה הציונית להעביר את העתונים שלנו ואת העסקנים שלנו ואת העצבים שלנו מירושלים ותל-אביב ליבנאל ולרחובות – אולי נהיה גם אנחנו וגם פעולותינו יותר בריאים בגוף ובנפש!…

כדור-ראש וכדור-רגל / שמאל צ’רנוביץ

במגרשי כל העולם התרבותי בכל הארצות והמדינות עברה חלפה התגוששות זו והתחרות נצחית זו בין שני הכחות שאינם שוים. והנצחון היה כמעט תמיד על צדנו: אפס כנגד חמשה. המנצח הוא דוקא בעל האפס, לא כמו שנוהגים באנגליה. חקי-המשחק של כדור-ראש הם אחרים. עוד המכבים-הקדמונים חקקום: המועטים מנצחים את המרובים, החלשים – את הגבורים. אנו היינו בעלי האפס, כלום לא היה לנו: לא ארץ, לא שלטון, לא שפה, לא מעמד כלכלי וחברתי בטוח, והכדור שלנו היה אוירי, בלא כובד משקל, פסול במקצת, בעל ערך מפוקפק, שעוד בימי המעמד בהר סיני לא רצו אומות העולם לקבלו, אף-על-פי שכל השערים היו פתוחים ושום שוער לא הועמד לשמור עליו. ובכל זאת הלך כדור זה וכבש כבוש אחרי כבוש את העולם הנאור. מתחלה לא רצו המתחרים להכיר בכח הצפון בכדור משונה זה, אבל בקרב הימים הכירו והודו בו ובכחו, אך קשרו עליו מלחמה, לא פנים אל פנים אלא פנים כנגד עורף. “הבה נתחכמה” זה, שאנחנו שמרנוהו בספר שמות לזכרון לפרעה מלך מצרים, עוד קודם שגלו את ארונו בלוקסור, נעשה מעין דת חדשה לעמי אירופה. דוד הנצחי נלחם בגלית הנצחי ודוקא גלית היה הנופל. האפס היה די חזק, אמנם בלי שריון ובלי כובע נחושת, “כי לא נסה באלה”. עם פעוט וחלש התפתל והתלבט בין רגלי האומות והכה על ימין ועל שמאל בכדור-הראש שלו. ושום כדור-רגל מצדם לא היה מחליש את כחו ולא היה מכריעו. הוא היה מוחץ בו, פוגע ורומס – ושוב התרוממו החלשים ומחצו באופן מכאיב. הוא, עם-דוד, היה זורק אבן אל מצח גלית והיה מפיל את הענק. כמה דרוש לנצחון על המוח הרופף של גלית? יש לו הכל, לבעל-גוף זה: שריון, חנית, שרירים, רק שם, בתוך כדור-הראש שלו, מקולקלת המכונה קצת והיא נפגעת על נקלה.

משחק זה של בעלי-המוח לא היה מובן לבני אומות-העולם מימות אפיון היוני עד היום. הם ראו לפניהם עם משונה, שבחר לו התגוששות-אתליטים מוזרה של “קל-וחומר”, “גזרה שוה”, “אם תאמר” – “ויש לישב”.

ולהם היה הכל מיושב באופן קל ונוח. “על חרבך תחיה” – זהו כל כך פשוט וקל, מובן ופופולרי, עד שאין צורך בבאורים נוספים. למה יושב עם זה של בחורי-ישיבה ובטלנים ומרחף בעולם שאינו שלו? הם לא תפסו את כל הענין של כדור-הראש. הם גם אינם תופסים אותו כיום, אחרי שהמדע והחכמה והשירה פרצו את כל השערים וכבשו להם מקום בספרויות העולם. הם מביטים בצרות-עין על כל נצחון של הרוח היהודי, כופרים בכל כבושי רוחנו ויורשים לאט לאט את כל המבצרים שלנו. אפילו להר סיני הם רצים לקבל אותה התורה, שברחו מפני הדר-זיוה מאימת הרעמים והברקים ביום ההוא. רק את כדור-הרגל שלנו הם מבינים. דבר זה הם תופסים על נקלה. הם מביטים בסקרנות והשתוממות על הקבוצה היהודית המראה גם כח. אין לעת עתה כל פחד, אם יש קבוצת גבורים יהודים. אין סכנה בדבר, אף אם יקבלו חמשה נגד אפס. אפס נגד חמשה בכדור-ראש הוא יותר מסוכן.

לו יהי כן. בדור זה שחדל לשחק בכדור-ראש והתחיל להראות נפלאות בכדור-רגל – גם נצחון כזה הוא נצחון לאומי. לנו נותנים השחקנים הצעירים כבוד, אף על פי שבודאי לא חלמו חכמי התלמוד והפוסקים, הרמב"ם ור' יהודה הלוי, כי יבא יום והמוח היהודי יכנס אל הרגל.

איני בקיא במשחק הזה, שהעמידו בימים אלה על הפרק. אני מודה ומתודה, שהנני “עם הארץ” גמור בענין זה ולא הייתי יכול להיות אפילו שומר השער והייתי מפקיר את הכדור לכל ארבע הרוחות. מה לעשות? בלילות הארוכים ב“חדר”, בישיבה בסלובודקה ועל יד התנור החם בבית המדרש לא למדתי את החכמה הזאת. גם אביי ורבא ור' יוחנן וריש לקיש לא למדונו כלום במקצוע זה. הם ספרו לי על ענינים אחרים לגמרי. המחלוקות של בית שמאי ובית הלל ורב ושמואל היתה גם היא בשל דברים רחוקים מאלה. זהו אמנם לקוי גדול מאד. החנוך שלנו בגולה היה בעל גון אחד. עוד הרומאים אויבינו השניא עלינו את הגוף ואנחנו נתַנו תמיד את משפט הבכורה לנשמה. חשבנו בתמימותנו, כי יש ערך לחנוך הנשמה וכי רק בכחה של זו הצלחנו במלחמה כנגד גלית העולמי. אנחנו קראנו גם לאגודה – או להסתדרות – שלנו “מכבי” על שמם של אותם המכבים, שאמנם נלחמו בחרב ובחנית, אבל בשמו של הרוח.

אבל טוב שהדור החדש שלנו, כל אלה ה“מכבי” ו“הכח”, ירשו מהמכבים הקדמונים את הצד השני, הגופני, שהיה פגום בנו, אלה שעמדו “על דרכי מיר, איישישוק וולוזין”. מתי היה לנו פנאי לחשוב על הגוף, כשים התלמוד כל כך רחב ידים ואין השוחה בו יוכל להגיע לעולם עד קצו ותמיד צריך לגמור איזה דבר ולמצוא את

ה“ויש לישב בדוחק”? כל כך הרבה מהרש“א ומהר”ם שיף חמורים וכל כך הרבה סוגיות קשות. עד שנדמה היה לנו, כי מבלי זה מה טעם יש לחיים ואיך נחיה ונמשיך את קיומנו, אם יחסר תירוץ מספיק לאיזו קושיא? אבל הדור הזה יש לו די תירוצים. הכל מתורץ אצלו. שאלות אחרות מטרידות אותו ולא אלו שהטרידו את נפשותינו. אין בכך כלום אם איזה “ואם תאמר” של התוספות ישאר בלי תשובה. אבל תחת זאת אינו רוצה להשאיר ב“צריך עיון” את הקפיצה והריצה וכדור-הרגל. זה מוכרח להתישב ולא בדוחק, לפי כל ההלכות. הנוער שלנו שם בזה את כל כח הרכוז של התפיסה והמחשבה, שיש באופי היהודי. ובודאי יהיה “הכח” לא הראשון ולא האחרון. גם על שדה זה הצטיין, כמו שהצטיין בכדור-הראש. יהיו לנו גם גאונים של כדור-רגל, כמו שיש לנו גאונים בפילוסופיה ובאמנות ובתורת היחסות. אין אנחנו יכולים לעשות דבר למחצה, בדרך-אגב, איך שהוא. הרגל היהודית תהיה גם היא כמוח היהודי.

הגבורה החדשה של הנוער, הגב המיושר, ההרמוניה שבין הגוף ובין הנפש נותנים לנו תקוה. אין אני מתחרטים על אשר שאבנו ממעינות העבר, על אשר היינו עוד האחרונים של בעלי הגבים הכפופים על גבי הגמרא. הרבה שירה וזוהר יש בתקופה ההיא, של נכתבו עדיין על ספר גם אחרי פיארברג וביאליק. אבל תמיד היינו מודים, כי זוהי קצוניות לצד אחד. הגעגועים של “המתמיד” אל שירת הצפרים ואל הרחוב ואל היער היו מעין הגעגועים אל עולם גדול ורחב מלא אור ואויר שנִּטלו ממנו. זו היתה טרגדיה נפשית עמוקה. מלחמת-יצר זו היתה פסולה וטריפה, אבל היא היתה בנו. ספרי-המינים שנשרו מחיקנו היו גם הם משרים עלינו שכינות אחרות. הגמרא קשרה אותנו ואנחנו הרגשנו, כי בין הכתלים האלו נולדים וצומחים הכל: רעיונות, מחשבות, הרגשות, רק לא רוח גבורה כובשת ופועלת. מבית-המדרש יצאו רק ה“קדושים” ולא הגבורים, אלו הקדושים שמסרו נפשם על קדושת ה o' ניני ר' חנניה בן תרדיון ורבי עקיבא, שסרקו את בשרם במסרקות של ברזל והניחו ספוגין של צמר על לבם, כדי להמשיך את ענוייהם. זהו גודל, זהו יופי פנימי ונפשי, אבל אין זו הגבורה במעוררת, הקוראת למהפכה, לחיים חדשים, כשיש רק “קדושים” יש עם קדוש. אבל לא עם גבור, והגבורה נחוצה למלוי השלמות של האומה.

ואולם, כמו בכל דבר, עלינו להתרחק מן הקצוות. לא טבעי, כמובן, היה הדבר, שכדור-הראש תפס אצלנו את כל החלל ולא השאיר מקום להרגשות אחרות. אין מתחייבים בנפש, אם אומרים: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה. אבל גם לא טבעי הוא, אם העיר והכפר, הילד והגדול, גיל בית-הספר וכל הגילים מטפלים ב“נולים” ורואים הם את חזות הכל. כשאתה קורא את הכתבות הארוכות על-דבר הנצחונות בריצה וקפיצה ובכדור-רגל של הקבוצות השונות במושבות ואין אתה קורא כתבות על ענינים אחרים, היוצאים מתוך תחום-שבת זה, יש שמתעוררות בלב מחשבות נוגות. הרדמה לקחה מאתנו את העבודה, כדור-הרגל – את עתות המנוחה, ומה נשאר בשביל אותה הירושה הגדולה, שהעברנוה דרך כל המדורות? האנגלים יכולים להרשות לעצמם את העונג הזה: הם אינם מזניחים שום דבר, בין קפיצה ובין ריצה הם כובשים ארצות, כותבים ספרים, מחברים חזיונות, יוצרים יצירות של נצח. ואנחנו מה יש לנו עוד, זולתי אותה החולשה הישנה לתרבות מקורית לאומית, לאותם הספרים שבין גויליהם מצאנו את סוד הקיום? כדור-הראש נפגם בשנות המלחמה, כשרונותינו הולכים ודלים וחדשים אין נראים במספר מספיק מבין האפקים של המחר – וכלום תבוא הרגל ותירש את כל המוח, רק היא?

מתוך מלחמת-מגן וכבוד נוצר החנוך הגופני בגולה – הוא מקדש את שמנו ברבים, מרים גם את האגרוף היהודי, אגרוף מול אגרוף, – ולו נאוה תהילה. אבל אל נא ישאיר אצלנו, כמנהגנו, את ההפרזה ואת הקיצוניות ואת החקוי ואל יתלהבו יותר מדי הנלהבים גם עד כה. אנחנו צריכים ומחוייבים לשמור את שווי-המשקל בין המוח ובין הכח, כי לכך נוצרנו. על הרמוניה זו חלמנו גם באותם הימים, שהיינו כלואים בשלשלות העבר, כשהיינו עמוסי הירושה הגדולה של הדורות והשאיפה לעתיד הגדול של העם בארצנו. אבל אל יכבוש הכח את הרוח ואל נא יקח את מקומו, כשם שערטילאית היא הנשמה מחוץ לגוף, כך אין הגוף שלנו יכול להתקיים כשהוא נטול-נשמה…

קברי אבות / שמואל צ’רנוביץ

לזכרו של היחודי והמלומד הצנוע ר' שמואל רפאלי ז"ל.

אנו עומדים ע"י הארונות הקטנים המפוזרים בחצר בית העתיקות, אותם הארונות, שמלקטי עצמות אבותיהם בימים קדומים טרחו בהם לפארם ולקשטם בציצים ופרחים, אולי בדמות הציצים שבגן המלך שלמה, ובאוֹתיות כה יפות, אשוריות-צידוניות – ולבנו הולם בקרבנו. ואני בטוח שזו היתה דפיקת לב בקצב אחד שלי ושל היהודים האשכנזים מהדור הישן, המשפחה הפרסית ושני התימנים עם נשיהם ובניהם מגדול ועד קטן, שעמדו גם הם על-ידי והשתתפו בשיחה הכללית על התגלית החדשה.

וקנא קנאתי רגע באותה האשה הכבודה מרת שלומציון ברת ליעזר ובאותו האיש אלעזר בר שמעון, שנקברו במעלה הר הזיתים באותה המערה ובאותם החדרים המוזרים הנחצבים בסלע ההרים, לא הרחק מכפר השלח, מנגד לעיר דוד אשר בעפל. הנה אנחנו עומדים על-יד קברם כעבור אלפים שנה– ומדוע יחרד הלב וירטט מה היו לנו שלומציון זו ואלעזר זה? אין לנו סמנים מובהקים, כי על פי סדר הדורות הם אבותינו בקו ישר. לא ידוע גם מי היתה שלומציון זו, אולי אחת מ“פרות הבשן” שהנביא הרבה כל כך ללעוג להן; אולי היה אלעזר זה יהודי פשוט, או כהן המחזר על הגרנות, או מקבל מתנות כהונה, או אציל המסלסל בשערו, שאלו הייתי שם הייתי נמנה על מתנגדיו המדיניים. ובכל זאת אני מרגיש, שיש שייכות ישרה ביני ובין השמות האלו החקוקים בסלע הארון; שיש איזה חוט מתוח ביני וביניהם.

גם בפראג היהודית עמדתי על קברי אבות, על יד מצבות מהר“ל מפראג והגבאי המפואר מוהר”ר מייזל, שעל שמו נקרא רחוב הגיטו, וגם בוילנא עמדתי ע“י אהל הגר”א והעץ המפורסם של הגרף פוטוצקי, גר-הצדק, שהאגדה העממית שלנו עטרה לו עטרות תהלה. אבל שם זכרתי רק אותם, כמו שהם, את האישים הגדולים ואת מעשיהם ופעולותיהם, העליתי בזכרוני את התקופה שחיו ופעלו בה ואת יצירותיהם החשובות בשעתן. ואולם כל גן המצבות הזה, כל האלעזרים והשמעונים והיעקובים, שתנצ“בום וחקקו שמותיהם לזכרון באיזו ממאת השנים שהיא, לא אמרו ללבי כלום, אם אין אני חוקר קדמוניות. מה לי ולאיזה יהודי שחי לפני אלף שנה? יהודים חיו ומתו – יהי שמם לברכה. גם עכשיו חיים יהודים ומתים, ואף אנחנו נמות, ומי יבכה למת באיזו עירה נדחת בגולה? איזה לב יחרד לזכרוננו כעבור חמשת אלפים שנה, אם לא יחרב בינתים העולם על ידי ה”אהבה" הגדולה של האדם לאדם? ואם יחרשו, או יחצבו באבן באיזו וילנא, או ורשה או קובנה, או בריסק-דליטא, או ושינגטון, או יוהניסבורג וימצאו בתקופה ההיא בית-קברות עתיק יומין של יהודים – יבואו אולי חוקרי קדמוניות ויחטטו וינקרו ויגלו את הזמן, אבל מה תאמר תגלית זו ללב כל יהודי? האם תעבור רעדה בנפשו, כשם שהיא מזדעזעת, בהגלות איזה קבר עתיק בירושלים? והרי גם שם נארגו ונארגים חיים יהודיים, לאומיים, נוצרים ערכין, שאין את רצוננו להמעיט את דמותם אף במלא שערה, ומדוע יגדל הערך של איזה קבר בירושלים מלפני החרבן מערכה של תגלית במקום אחר לאחר החרבן?

בין זה לזה יש רק הבדל קטן. פה נחצב הקבר בימי קיומו של הר הבית, בית המקדש, העומד מנגד להר הזה, – ולא מסגד עומר, – בימי החוסן הממלכתי של העם העברי, כשהיה גם הוא לפרקים חולש על גויים ולפעמים גם חלוש, אבל הספינה שנטרפה בים, בין גלי העמים אשר הקיפו את הארץ הנפלאה הזאת, שהיתה קיימת בנסים בין אויבים מסביב, הספינה הזו היתה שלו, של העם. הוא ידע את כל פרציה וסדקיה. ושם הוא יושב באיזו סירה שאולה, מלאה חורים וסדקים, ואין לו, בשעת סערה, יכולת למצוא פנה שוקטה שלו.

זהו אמנם זכרון של העבר. אבל במקום של העבר מקבלת גם הגלות צורה אחרת ופנים אחרים. אפילו היהודים בתקופת הירידה של גדליה בן אחיקם פה היתה להם הרגשה אחרת מזו שחשו גולי בבל ומצרים. וזהו הרז של הויתנו פה. בדרכי ההגיון אנחנו יכולים למצא פרכא: מה לנו, יהודים בני הדור החדש, שבאו הנה לא לבכות כתנים על ענות שבותנו, כי אם ליצור חיים חדשים, ולאותו העבר הרחוק הנשכח? אנחנו הקימונו את העיר החדשה תל-אביב על משואות עיר פלשתים, בלי זכר רב לעבר שלנו, ודוקא ירושלים מפגרת. זהו אמנם כן. אין פה סתירה בין ההוה ובין העבר. אנחנו יוצרים עובדות של היום, אנחנו כובשים ויוצרים, בלי שים לב אל היחס הישר שבין קברי האבות ובין בתי החיים, ואולם אנחנו ממשיכים את החיים והיצירה על היסוד ועל הבסיס של העבר. אין זה מדרכי ההגיון, אבל ההגיון אולי לא היה כדאי ליהודים שחיו והתקיימו באיזה אופן שהוא בסביבה תרבותית, הקימו דורות, המשיכו את שלשלת התורה והחכמה, קלקלו או תקנו עד כמה שאפשר את העמים שישבו בתוכם, וסוף סוף יצאו בעלי-מום לא גרועים מכל העמים – אולי לא היה כדאי להם לכתת רגליהם ולעבור ארחות ימים, להחליף את עשו בישמעאל ולהתחיל מחדש פה מה שכבר שכחו שם, לשמוח על כל באר שנחפרה, על חשמל כי יהל, על שק קמח מתוצרת הארץ, על בית שנבנה ועל רפת שהוקמה ועל פרה שהמליטה. כל אלו הדברים היו שם חזיונות של יום יום, כבושים שחדלו להתריע עליהם. הרי כילדים אנחנו באמת, השמחים על כל מתנה שנותנת לנו הבריאה, שנותן לנו המרץ, על כל מה שאנו זורעים ונוטעים בדם ובזעה. אין זאת כי אם תוצאה ותולדה של הרגש, שגם בו יש מה שהוא, שאין אנו מעריכים אותו כראוי.

מי רשם בספר הזכרון מה שבנינו אנחנו כלנו בפטרוגרד, במוסקבה, בקיוב, בברלין, בפריס, בלונדון ובניו-יורק? זה לא נכנס אפילו בחשבון שלנו. כמה תל-אביבים, בתי-הכרם ונורדיות והדר-הכרמלים ונוה-שאננים אנו מקימים יום יום בכל ארצות התבל? ומי יודע מכל אלו הבתים והשכונות? מי מתענין בהם? וכל בנין שמקימים פה על הטרשים ועל הסלעים, או בין החולות, מיד זה מתרשם בעולם בתור יציר כפיו של העם הקם לתחיה. זה היה עוד לפני הצהרת בלפור ולפני מלחמת העולם והתקוות שעוררו השנים הראשונות שלאחריה. גם אז כתב עוד לילינבלום כמעט פואימות על העזים והרחלים והרפתים של באר- טוביה. וכל זה משום מה? משום שאנו בונים באותו המקום, שבנו אותו אלעזר ואתה שלומציון, הסבתא של כלנו. וכל רמז המוכיח על הויתנו פה, על עברנו – מחזק ומבצר את עמדתנו. יש איזו הרמוניה בין החיים ובין המתים, בין אלעזר בן שמעון ובינינו. הוא היה פה אזרח, ואנחנו רוצים להיות כמוהו. אצלו היה דבר טבעי להשקיף בכל יום ממרומי הר הזיתים על יפעת עיר דוד, על בית המקדש, ואצלנו יש הרצון לראות את המחזות שראה הוא. עלינו מרפרפות כנפי המות הלבנות, ומעוררות לא תוגה אלא תקוה. העבר הנהדר מלבישנו גאות. יש פה הגשר בין האתמול ובין המחר דרך היום. במקום שדרכה רגלנו אתמול בבטחה הולכות גם היום הרגלים מעדנות.

וזהו אסוננו, שבתוך מהומת הבנין ודאגות יום יום אנחנו שוכחים את העקר: לשם מה ובשביל מה באנו הנה ומהו הכח שמשך את לבנו במשך שנים “לבוא ולהסתופף בחצרות בית אלהים”. אמנם כלנו שואפים לכך, שתהיה ארץ-ישראל לא ארץ של קדושה ומצוה בלבד, כי אם ארץ ככל הארצות, עם מעלותיה וחסרונותיה. כלנו רוצים בכל לב, שלא יבואו הנה היהודים בטענות כרמון, כשם שאינם קובלים על מכסיקה זו, הפולטת אתם, או על ארגנטינה, המספיקה להם ירחי-רעב יותר מארץ-ישראל. אבל אם יבוא הנה יהודים סתם כאל ארץ סתם ולא כאל ארץ-ישראל אין טעם בחייהם פה ומעולם לא יוכלו להקלט בארץ. בלי הזכרון, בלי הרוח והרגש של אדמת אבות – אין לנו פה מקום. במתנות טריטוריאליות במקום אחר, במקום שאין אף זכר היסטורי אחד המקשר את היהודי של היום ליהודי של אתמול, לא נוכל להקים אפילו אוהל לאומי בצורה שיש לנו גם עכשיו בא"י. באפריקה הדרומית או בגלבסטון, לא יתענו היהודים אפילו יום אחד, אם גם תתנו להם אבטונומיה רחבה, ואלמלי התחילה שמה הגירה היו בורחים משם למחרתו, כשם שברחו היהודים החקלאים ממושבותיו של הברון הירש בארגנטינה. ולשם פתיחת חנוית ובתי-מסחר מסוגים שונים, כשרים ופסולים, בבואינוס-איירוס – לא היה כדאי להרחיק נדוד, ונסו נא להזיז ממקומם את בני גדרה, יבנאל, בית-גן, ראשון ופתח תקוה בשנים הרעות ביותר, בשנות שדפון של השדה והכיס! נסו נא להגיד לאנשים שאחרי שהתענו במלחמת החיים הקשה כארבעים שנה והעלו בידם חרס: לכו והיו חנונים, או צאו מן הארץ – הם לא פסקו עד היום להאמין, כי רק באדמה ובחקלאות תשועת הארץ הבנויה והיהדות המתחדשת.

יש אמנם יהודים הבורחים מן הארץ, בין מתוך הכרה ובין מתוך קלות-דעת, מתוך חשבונות שוא, או מתוך שעשו את א“י קפנדריה לארץ אחרת, אבל אני בטוח בזה שהימים הקצרים ששהו פה הספיקו להכניס את ה”רעל" של הארץ במעמקי נפשם, והם שוב ישובו מרוב געגועים. הם ישימו מצור כעבור שנה או שנתים על המשרדים הציוניים במרכזי הגולה, כשם שהם שמים עכשו מצור על משרדי המלאכות האמריקניים, או ההונולוליים. לברוח מפני ה' תרשישה לא יכול היה גם יונה הנביא. הדגה הבולעת – פולטת שוב אל היבשה.

וקברי האבות הם הם שמשלימים את החלומות שנשאנו בלבנו. אנחנו התהלכנו בעולם הגדול אלפים שנה, כשלמה זה שאשמדאי זרקהו לקצות שמים, וצעקה מפינו: “אני שלמה מלך הייתי בירושלים”. בידינו היתה הוכחה נאמנה, מעין שטר חוב כתוב וחתום בספר הספרים, הצהרה רשמית, שלא קבלה אשור מאת חבר הלאוּמים ושגם סנחריב ונבוכדראצר וטיטוס התקוממו לנגדה. המלים: “ונתתי את הארץ לזרעך” הדריכונו מנוחה. אלמלא כן אולי היינו מתפשרים עם הגלות ולא היינו בונים באויר מגדלי-דמיון ומדינות-רוח. בעזרת הזכרונות האלו דחפנו את גלגלי ההסטוריה לפנים, דחינו את התקופות, שלחנו את התקוות לפנינו ועברנו בשלום את כל המדורות.

ואחד הגורמים לזה הן דוקא המלים החצובות על גבי הארונות. זוהי האילוסטרציה החיה לתביעה הגדולה שיש לנו על הארץ הזאת. אנחנו מטיילים בסביבות ירושלים ונתקלים על כל צעד בזכרון, בעדויות, בסמנים מובהקים. מי טרח ועשה את התעלות שעל יד השלח? היכן עמד כאן השליח המיוחד של מלך אשור, ודבר אל העם אשר על החומה, אפילו רבשקה זה – הוא יותר קרוב לנו ומשמש עדות יותר נאמנה ל“מסלת שדה כובס” שלנו מהערביות הצעירות הכובסות בתוך מעין השלח כיום הזה.

הפרובלימה של קברים קדושים מובנת לכל העמים. על המדוכה שלה ישבו ראשי הכנסיות, נהלו מלחמת דמים, עלו הנה נוסעי הצלב והתבצרו ונלחמו, באו התורכים וכבשו, וגם במלחמה העולמית תפסה בגלל זה ארץ-ישראל לא את המקום האחרון. אין בזה משום דתיות בלבד – זהו גם ענין מדיני חשׁוב. שאלת השלטון על מקומות הקברים העתיקים שמשה כמעט מפגע לאשור הממונות. ורק אנחנו, היורשים הודאיים של קברי האבות, נשארנו ערומים ומבוישים ותלושים מן העבר הגדול. את ספר-הספרים לקחו מאתנו ועשאוהו ל“ברית עתיקה” וספחו לה את הברית החדשה.

גם את שלשלת היחוסין שלנו לקחו לעצמם: הם, כידוע, גם מזרע מלכות בית דוד, גם מעשרת השבטים, גם מבני ישראל. וגם את קברינו שדדו ממנו. למערת-המכפלה יש רשות לכל ערביה להכנס ורק לא ליהודים; באשל אברהם אשר באלוני ממרא יושבת אשה נכריה ושומרת על הרכוש של לנין; בכותל המערבי מרשים לנו להתפלל בעמידה ואסור לנו להעמיד שם אף ספסלים – בכל זה יש שיטה ברורה. זוהי שאיפה לערער את העמודים של הויתנו בארץ. הקברות קדושים הם, אבל קדושים שלהם ולא שלנו. נביא אחד נתַנו להם ברצון, ואת השאר לקחו הם בעצמם ושדדום וקדשום והפכום ל“נֶבִּים”.

ואולי נבין גם אנחנו מה שמבינים האחרים, כי יש ערך מדיני חשוב לכל תגלית, לכל זכרון המאשר את קיומנו פה בארץ? אולי נבין גם זאת, כי המצבות על הר הזיתים לא הונחו בשביל בתי הערבים אשר בכפרים הסמוכים לכפר השלח וכי זוהי טרחה יתרה לחוקרים העתידים ללכת לקרוא את הכתבות מתוך כתלי הבית הערביים? אולי נבין, כי בית קברות עברי לא נוסד להיות מקום מרעה לעזים ולכבשים ולרועיהם וחליליהם?

ואולם מי שם אצלנו לב לעולם הבא ולעולם העבר, אם יש כל כך הרבה מה לעשות בעולם הזה?…

יחידי הייתי רוצה לרדת מעל ההר התלול של צפת הצופיה על כל הסביבה הנהדרת ולכתת את רגלי בעליות ובמורדות של הדרך הקשה ורבת המכשולים, המובילה למירון, ולראות את הכפר הזה בבדידותו ואת הקבר הדומם בלי מאות ואלפי האנשים הצובאים עליו. כי אין אני יכול לצייר לעצמי את הדרך הזאת בלי זבובי-האנשים העולים ויורדים, הולכים ורוכבים, מפזזים ומכרכרים, כדוד לפני ארון הברית, ואת הדומם שבמירון בבדידות של קבר השקוע בדומית-מות מל“ג לעומר עד ל”ג לעומר.

אמנם, “בר-יוחאי, אשריך”. בחייו לא חלם על חיי נצח כאלה, על זכרון מתוך חגיגה עממית כבמירון בל"ג לעומר. בבית מדרשו, ששרידיו נשקפים מתוך החרבות אשר לרגלי העצמון הנפלא בשיבתו, לא היה קהל מעריצים כל-כך רבים, כמו בבית-קברו כעבור דורות אחרי מותו. ואיש אינו יודע, במה זכה האיש הזה לחיי-נצח כאלו, לנזר אגדי נפלא, המאיר ומבהיק את פרצופו הרבה יותר מספר הזהר עצמו שבזכותו נתגלה. מדוע בחר העם בו ויקדשהו ולא בבן-דורו ורבו הגדול, רבי עקיבא, שסבל ונענה ומת ביסורים קשים מות קדוש וגבור והוריש לתלמידיו, ובתוכם גם לבר-יוחאי, את השאיפה הגדולה והקדושה לחרות? על שאלה זו אין אתה מוצא תשובה באותן עשרים וארבע השעות, שאתה שוהה בין הבוכים והשמחים. אתה מתלבט בין המוני המתפללים ושופכים שיחם ומנשקים את האבנים הקרות ובין עגולי המרקדים רקודי-הנשמה ואין אתה יודע, היכן נשמתו של הצדיק מרפרפת והיכן היא מוצאת את תקונה: בתפילות של המשתטחים על הציון, או ברקודים לשם חגיגת ההלולא. כיצד מצא העם את הצדיק ואיך התפתחה אמונה זו? ומהי הנשמה החיה ומפרפרת בתוך ההמונים האלו? מאין מוצאה?

יכול הייתי, כמובן, לענות על השאלות האלו באותן התשובות הקרות והמצננות, ילידות השכל וה“הגיון”, שרגילים בהן אצלנו בארץ ישראל. דוקא לארצנו, ארץ המזרח, מקום שלטון הדמיון והרגש, הבאנו אנחנו את החשבון הקר ואת ההתול ביחס לכל ענין היוצא מגדר הרגיל, שיש בו זכר לרומנטיקה. יש לנו תמיד מן המוכן איזה בטוי, או פתגם מעליב או מבטל, ובזה אנו גומרים את כל החשבונות:

– מה? מירון? הרי זו עבודת אלילים גמורה. דורשים אל המתים. “נבי מוסה” במהדורה עברית…

וגומר.

לא כך היינו כלנו מתיחסים אל היהודים מגישי-הפתקאות והמתפללים והמדליקים נרות על קבריהם של המהר“ל מפראג, הגר”א מווילנא, ר' נחמן מברצלב, ר’לוי יצחק מברדיצ’ב. הבינונו את האנשים האלו ואת רוחם ואמונתם והתיחסנו אליהם ברגש כבוד ידוע. ומה גם לחזיון עממי שאין דוגמתו, כלחגיגה אשר במירון, הנהפכת לחג עממי ממדרגה ראשונה, הספוג געגועים ונארג בחוטי-אהבה והערצה לגבור החגיגה.

אנו מזלזלים יותר מדי בכחם של הרבים, של ההמונים, רק בשביל שהמונים אלו אינם הולכים בדרכים אלו שהתוינו להם; רק בשביל שהם מקדישים מה שקדוש להם. אצל בני אומות אחרות תמיד היחידים הולכים בזה אחר הרבים. הם אינם מחויבים להאמין במה שמאמין העם, אך נושא זה, הערצת העם לגבור זה או אחר מהתולדה, משמש להם מקור לחקירה, להבנה. הם מתעמקים בסבות הערצה והקדשה זו ומתאמצים להבין, במה היה כחו של זה גדול למשוך אחריו את ההמונים בחייו ובמותו. ואם בארץ ישראל, שהיא כלה אדמת קברים, הזרועה ציונים על כל מדרך כף רגל, במקום שיש קבר רחל, קבר דוד, הכותל המערבי, קבר רבי שמעון הצדיק, קברות הסנהדרין ועוד מקומות כאלה, יש רק קבר אחד שבכחו לשלוט באופן כזה על לבות ההמונים לא רק בארץ ישראל, כי גם בשאר הארצות. הלא דבר הוא.

אין אני אומר לפתור בזה את השאלה, אבל היסוד הדתי שיש במירון אינו נוטל הימנו כלל את יסודו הלאומי. האגדה עטרה עטרת קדושה את שני גדולי תלמידיו של רבי עקיבא, את רבי מאיר ורבי שמעון בר- יוחאי, היוצרים של שני המרכזים בטבריה ובמירון, לא בשביל גדולתם של אלו בתורה בלבד. אין לנו שום ראיה מן התלמוד, כי שני אלה נבדלו בהרבה מחבריהם ר' יוסי בן חלפתא, ר' יוחנן הסנדלר, ר' אליעזר בן שׁמוע, ר' נחמיה ור’יהודה ברבי אלעאי, אבל יש לנו ראיות, כי שני האנשים האלו היו נאמנים לרבי עקיבא רבם לא רק עד כדי ללכת לשמוע תורה מפיו בבית-האסורים, כמו שעשה בר-יוחאי, כי אם גם במלחמתם לחרות עמם. אהבתו של רבי מאיר לארץ ישראל ידועה מפתגמו הנמרץ: “כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש מובטח לו שהוא בן עולם הבא”. אבל מלחמתו של בר-יוחאי נגד הרומאים, שכל מה שעשו “לא עשו אלא לטובת עצמם”, הכריחתו להעלם מן העולם ולהסתתר במערה עד מותו של אדרינוס. ובזה מצאה האגדה מקום לרקום את כל אגדות המסתורין על המעונה הגדול, שכל מקום שנתן בו עיניו מיד נשרף, או נעשה גל של עצמות.

ויש חשיבות מיוחדת גם לאותה ההערצה הדתית ביחס לקדושים ולמקומות הקדושה שיש בארץ ישראל. זהו, אולי, המקור של כל שאיפתנו הנעלמת. בכל אחד מאתנו יש במעמקי נשמתו משהו מגעגועיו של רבי יהודה הלוי, מתפילותיו של רבי שלמה בן גבירול ומן הסדור עתיק היומין אשר “ומפני חטאינו” שלו נשתרש בלבנו. הכתל המערבי מזיל דמעה גם מעינינו ובתשעה באב אף אנו מתלכדים עם מקונני הקינות ובוכים אתם יחד. וכלום לא כתל זה ולא קברים אלו היו הגורמים הראשונים שהעירו את בני העליה להניח את היסוד לישוב בארץ ישראל?

אין אנו צריכים לקפח שכרם של אלו, שגורמים אלו שמשו להם יסוד לבנין. אמנם החיים החדשים הלכו בדרך אחרת, ואשרינו שׁבא שנוי במהלך זה ושכל עבודתנו מכונת אל החיים ולא אל המתים, אל הציונים שהעמדנו בזעת אפינו ולא אל ציוני הקברים. אבל אל נא נבוז גם לאלה, שבין יקר החיים הם יודעים גם את יקר דשכבי, המעריצים ומקדישים גם את הזכרונות, אשר הם שהחזיקו במשך הדורות הרבים את הקשר שבינינו ובין הארץ.

אל נא נחקור במה שמופלא ממנו. כך רצה ההמון, את זה רצה להעריץ ולהקדיש ולא את האחר. ואם לשם בר-יוחאי מכתת יהודי בוכרי את רגליו ירחים שלמים עד בואו לארץ ויהודי פרסי או בבלי מקריב כל אשר לו כדי להשתטח על הקבר הזה – הניחו לו. על פי פקודה, החל מהיום לא תבראו חגיגה כזו. נסו רבים לערוך חגיגות חדשות ולא עלה בידם באופן מסודר מה שיוצא במירון באופן פתאומי, על פי חוש ההמונים. ובשום חג שתערכו מעכשו לא תביאו לידי התלכדות הרמונית את יהודי בבל ובוכרה, פרס ומדי, יהודי העיר העתיקה בירושלים ובית-אלפא אשר בעמק. אם תשמחו אתם לא ישמחו הם.

אי-אפשר לו ליהודי החדש ליצור חגיגת עם כזו, כי חסר לו מה שיש ליהודי הדתי: שירת האמונה וסוד הקדושה. אפשר לשאת נאומים טובים או גרועים, מעודדים או מישנים, יכולים גם לרקוד “רונדו” ולשיר “אל יבנה הגליל”, אך יותר מדי מרקדים הרוקדים החדשים בטון, במדה, במשקל, ויותר מדי יש חוקים ברקודינו. אולי לא יחפוץ היודע נגן לערוך את התוים של “בר יוחאי, נמשחת – אשריך!”, אולי מונוטוני הוא הזמר יותר מדי ואיננו לפי חוקי הזמרה, אבל יש בשירה זו בלי תוים, בלי חוקים קצובים, הרבה יותר ממה שיש בשירה אחרת: יש בה געגועים, הערצה, לבביות, אהבת נפש. ואנחנו, החדשים, איננו יכולים להכנע, להעריץ ולהקדיש. כשרון זה חסר לנו. אין לנו אמונה תמימה. ובלי אמונה ובלי קדושה אין חג טבעי. שום חג עשוי שלנו לא יגיע למדרגת קדוש רגיל בליל שבת של יהודי מהדור הישן. שׁום יום מנוחה שלנו לא יקבל צורה של שבת בעירה קטנה. החג – זוהי מנוחת הנפש העליונה, מעין נשמה יתרה השולטת באדם, אך כשחסרה נשמה זו, אז יותר נכון: כשהנשמה שישנה גם היא יתירה היא, או מתורגמת לשפת החול והמציאות, אין גם שׁכינת חג.

לא את האלילות עלינו, איפוא, לבקש בחגיגות מעין אלו, כי אם את היסוד העממי, את האמונה המסָרתית, שאינה יודעת חשבונות. ובחגים כאלו עלינו להשתמש, להכניס אליהם גם מן היסודות הלאומיים, לעשות את המקום למקום-כנוס של כל החי והתוסס בארץ ישראל, שיבוא שמה בל"ג לעומר גם היהודים מן הדור הישן וימצאו שם את אשר הם מבקשים שיבואו שם היהודים מן החדשים וימצאו שם את השכחה הדרושה להם מעצבם ומיגונם ומקשי יומם.

והאמינו: הרבה היו נותנים המרודים אשר בתוכנו בעד שעה אחת של קורת-רוח כזו, כשהצרות והדאגות נשארות מעבר לחומה וכשהיהודים, שהם כל-כך רחוקים זה מזה, כבארץ-ישראל, מתקרבים ומתאחדים ומתלהבים תחת הרושם של ההתלהבות הקדושה, הפורשת כעין חופת-שלום על כל הנמצאים בתוך העגול.

פה, בארץ מזרח שמש, במקום שטל השמים ממלא לפעמים מה שיחסירו משמני הארץ, יש ממעל לנו ובתוכנו שני עולמות, שהעולם השלישי – הוא העולם השפל שאנו שרויים בו – הוא טפל להם: עולם המזלות אשר ממעל ועולם הילדים אשר מתחת.

אין לנו זמן להתבונן הרבה אל שני העולמות האלה, הרחוקים והחביבים. יותר מדי נסחפים אנו אחרי זרמי החיים והמולת ימי המעשה. המציאות היא אכזריה פה כמו בכל מקום ואינה יודעת חמלה. הסמבטיון של החיים אינו נח אפילו בשבתות. אבל באותם הרגעים המעטים, שהיופי המיוחד אשר לעולמות האלה מקסים גם את לב עבד העבדים של חיי המציאות – הוא הולך שבי אחריהם. כשהוא ניתק לרגע מהבלי עולמו העכור והוא נושא עיניו אל כוכבי אל לאין מספר, אל השמים הטהורים והלבנבנים מזוהר, אל הירח המטייל לאטו, כ“שמש” הדולק אחרי הדלקת נרות חנוכה, מיד הוא נשקט ונרגע וכל רוגז עצביו כלא היה. יש בו בעולם ההוא איזה דבר המרגיע, כשירת-ערש, אם היא נשנית ומשולשת באזני התינוק יום יום. כל המתחלף ומשתנה מעורר גלים חדשים בתוך הנפש ואינו נותן לה לעמוד ולהשקט, אבל הקבוע והמתמיד משקיט את המית הלב. שם הכל כה שלו ושקט, שגם הלב והעצבים נכנעים לפני שלוה נצחית זו. וכזה הוא גם הרגש הממלא את הלב בחמשה עשר בשבט, שהוא לעולם הילדים כליל שבועות לשמים: הוא נפתח ונגלה ואורו מבהיק מסוף החיים ועד סופם. הנפש היבשה מתרככת, הנשמה הנעדרת ליח מתעוררת, הפנים העגומים ביותר מצטחקים.

הם הולכים בשורות שורות בבטחון כזה, כאלו שם, במרחקים, מחכה להם אותו הפתרון שהם בקשו אותו כל-כך. הכל ברור, הכל מחוור להם. מה אנו ומה ספקותינו לעומת אותו הודאי אשר בתוך השורות הנמשכות בלי סוף ובלי גבול? מה הוא השמא שלנו לעומת הברי שלהם? מה אנחנו כולנו לעומתם? אנחנו – נרות שכבו, נשמות פורחות, התלוית בשערת החיים. ושם – גץ שהודלק, כוכב שנולד ושר את שירתו, טהרה שיש לה דמות הגוף, זוהר שאין שקיעה לו.

אנחנו מבוקר עד ערב באנו. כמעט שחדלנו להאמין, שגם לנו היתה ילדות. שירתנו יתומה היתה. כזקנים נולדנו. מלאי פחדים עמדנו לפני סוד הבריאה. נורא היה לא רק מה שצפוי לנו בערפלי ההוה, כי אם גם מה שצפוי בחיק העתיד שמעבר לחיים. אל זועם בשמים, השומר כל צעד ונקה לא ינקה. הכוכבים כשליחי-אל, שומרים אותך ומשגיחים עליך בעין פקוחה, שלא תכשל. אין מנוס ואין מסתר, אין חופש לפעולה ולמחשבה. והם מציצים בלי פחד בפני הבריאה. אין סוד. הכל גלוי לפניהם. השמים שלהם והארץ שלהם. השמש לא שאולה היא, לא זרה, והיא מאירה ומחממת גם יחד.

אנחנו התהלכנו על אדמה זרה, שאבניה פצעונו. החנקנו בתוכנו את הצחוק המתפרץ, את העליזות הילדותית החורגת ממסגרותיה. מסביב לנו עינים נעוצות, עיני-זעם, עיני-זר, שבחושנו הפנימי הרגשנו בו. היער הזר והשדה – לא שלנו. גם זמרת הצפרים נשמעה באזנינו כזמרה שאולה. לא ידענו, מהי מולדת. היא היתה עטופה בגוילי הספר ורחוקה, רחוקה. את עינינו היינו עוצמים למען עבור לרגעים במחשבה אל המולדת של יעקב,אל עיר דוד, אל ימי מקדש וכהן. אל תקופת החשמונאים, אל חרבן הבית. הלאה מזה לא היתה דרך. נפסק החוט, כבה הנר ומתחילה התקופה הארוכה של הגלות הנצחית, שאין לה סוף ואין לה גבול, אין לה פדות ואין אחרית. ונוראה היתה המחשבה, כי ככה יהיה תמיד, תמיד. כי המולדת תהיה לעולם אך נחלת העבר, והעתיד מכוסה ערפל.

והם, הילדים, טובלים בים הזוהר של המולדת עד צואר. הם רואים מה שאנו אין אנו רואים. הם אינם ממררים את חייהם באותן השאלות המכבידות על לבנו. אין להם ספקות ופקפוקים, מלחמות ומריבות, שאלות תמידיות על דבר העתיד: באילו דרכים נלך, באילו לבנים נבנה, אם הכל יתגשם באותה הצורה הרצויה לנו, אם טובה העליה או רעה, אם לונדון נוטה לנו חסד, או ג’יניבה פוסקת הלכות. הכל ברור. מי יקח את הארץ מאתם, אם היא שלהם ברוח ובמחשבה ובמעשה? מי יעיז לנגוע בשלהם, בשמי-התכלת שעל ראשם, בשמש הזורחת תמיד, בכוכבים שלהם, שנולדו יחד אתם, בירח המאיר המלוה אותם תמיד, ברחובות אלו ששם הם מבלים את ימיהם, בבית-הספר הממלא את לבם גאון? הכל: ההורים, המורים, החברים, הם נצחיים כשמים וכארץ. הם מולדת. גם הספרים הכתובים בלשון זו, שבה נכתב אותו הספר ששמש לנו במקום מולדת, גם הם משמשים התחלה להמשך הנפלא הזה. אולי גם על השלוה שבנפשם יכתב ספר-ספרים ויהיה למקרא לבני הנעורים של הדורות הבאים.

אנחנו מבוקר עד ערב באנו. הערב כה ארוך, והשחר כה רחוק. אנו מחכים ללילה ללא כוכב, ליל-מחשכים. האתמול שקע בתהום הנשיה, היום אפור והמחר מעורפל. והם עם כוכבי-בוקר קמו והיום עוד גדול לפניהם.

האתמול – בספרים הנקראים, ובספרים אלו, ספרי-הנוער, הכל כל-כך טוב והסוף כל-כך יפה. המכשולים ואבני-הנגף שבחיים לא נבראו אלא לשם הסוף הנחמד. הגיהנום לא נבראה אלא להיות מעבר אל גן- העדן. בלי מכשולים חי רק המת. והחיים הם מלאים מכשול ושמר נפשו ירחק מהם. והיום, ההוה, הוא מלא קסמים, קסמי-המציאות. מי זה יאמר, שבירושלים החרבה והבנויה, בסביבותיה, בתל-אביב החדשה והמזהירה, במושבות הפורחות והמלבלבות, בחיפה המעוטרת בהדר הכרמל ובנועם הים הכחול, אין קסם? והעתיד – אל אלים! מי זה יכפור בעתיד להוה כזה, שהולך ונמשך בוקר, בוקר? מי זה יעיז להפריע אף רגע את הבטחון הזה בעתיד, שאפקיו נראים קרובים, קרובים?

והיום גדול. ספרים, אנשים, שמים, הרים, ים, הורים, מורים, חופש, חברים, טיולים אל “מרחקים”, יהודה, גליל, שומרון, ים המלח. תמיד שמש, תמיד רקיע בהיר, תמיד כוכבים נחמדים, המבריקים באור מיוחד, תמיד הלמות בנין, געגועים לאניות הבאות ובשורת הגאולה בתוכן. ומי זה יעיז להטיל טפה מרה אל שמחת חיים זו?

ולמראה הרגלים ההולכות מעדנות והעינים הנוצצות והפנים הצוחקות; למראה השורות האלו המלבינות ומזהירות עם אור השמש, מתעורר הרצון בלב להשליך בבת אחת מעל הכתפים עשרות שנים אחדות למען היות כמוהם. ללכת ככה. לצעוד ככה בבטחה, בתקוה, באמונה. לא לשאול: “לאן?” ואלמלא נפתחו השמים גם הם, כאשר נפתח עולם זה, ואלמלא היית יכול לבקש מאתם איזה דבר שימלא מיד, כי אז לא היית מבקש לא אושר ולא עושר, כי אם רק את הילדות, רק להיות כמוהם רגע אחד. כי כאן הכל. להם האושר והשלוה, להם המולדת לא בהבנותה, כי אם בצורתה הקבועה, האחרונה.

ורגש של צער מתעורר בלבך על עצמך: למה גדלנוּ ככה ולמה קטֹנּו ככה? למה לנו למרר את החים, שהם כה נעימים וטובים? למה אנו נלחמים ומתאבקים, מחטטים ומנקרים, מורידים דמעות מהבקר עד הערב, זועמים ורבים? למה הם הספקות והפקפוקים? מדוע אין אנו לוקחים רק לרגע את ה“ברי” הזה אשר בתוך השורות האלו ותולים אותו כקמע על צוארינו? מדוע לא נהיה רגע כילדים?…

על חומותיך, ירושלים, הפקדתי

שומרים, כל היום וכל הלילה,

תמיד לא יחשו" (ישעיה ס"ב).

הבה נתיחד עם כל העולים להשתחוות אליה, עם נשמת ירושלים. תהיה גם בעינינו, היושבים בה, כחדשה. תופיע אלינו מתוך ענני העבר, מלאה זוהר וחן-השיבה, ירושלים של מעלה, עם נשמתה היתרה, נשמת השבת והחג.

נשוב ונהיה, כאשר היינו בימים ההם, ימי קדומים. רק רגע נהיה כעולים בימים ההם, כש“הכל היו חייבין בראיה”, “חוץ מעבדים שאינם משוחררים”. החגיגה הנפשית, הפנימית, היתה תמיד רק לאלו שהשתחררו מכל השפעה זרה, אשר שעבדה את חרותם, קצצה את כנפי דמיונם והעמידה אותם בתוך תוכם של חיי החול והמציאות.

גם אז היו עולים לא לירושלים אכולת הקנאה והשנאה, מלחמת האחים ומריבות המפלגות. העולים לא היו לא פרושים, לא צדוקים, לא ביתוסים, כי אם רק יהודים הדורשים לאלהים. כאלו הושם חיץ והעמד קיר בין העיר ובין הר הבית, בין החול ובין הקודש. אותם ההמונים שצבאו על הר הבית וספגו לתוכם את אויר הקדושה, של האלהים השוכן בציון, נשאו יחד עם אש הקרבן אל על וראו מחזות אלהים.

הראיה, העליה ירושלימה, היתה ליהודי הקדום חובת-הנשמה. כל “העיירות שבמעמד” היו מתרוקנות. כל החי והבריא – חוץ מ“החיגר והסומא, החולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו” – היה זורם ונוהר אל העיר הקדושה. לא היתה שום נטיה שלא לשמה, רק עליה לשם עליה. “מפני מה אין חמי טבריא בירושלים? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים: אלמלי לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו, ונמצא עליה שלא לשמה”.

אז היינו “שרים ועולים”. הישיר גם בנו עתה הלב? התהיה לנו גם כיום שמחת העליה?

אין מקדש. אין מרכז לאומה בבירה העתיקה. ויש אשר נראה לנו, כאילו באה תקופה של שנוי מרכז. ירושלים נזונה מזהרו של ההיקף, משכינת חופי הים והעמק. לבה דופק מהלמות הבנין הנשמעת מרחוק. היא עצמה כאילו עומדת מחוץ לשטח היצירה. רק פה ושם איים קטנים בה בתוך השממה. היא מפגרת. רק מעטות בה נקודות האורה החדשות, סימני התחיה. בחומותיה עוד רבו הפרצים.

ומהו הכח הפנימי הדוחף אותנו לעלות אליה? מהו הדבר אשר ימנע אותנו מליצור מרכזים חדשים? מפני מה נראה לנו תמיד, כי יצירת מרכז אחר תהיה לנו כעין בית-אל בימי ירבעם, מעין שניות, שאין הנפש היהודית סובלתה? מדוע אין אנו יכולים להשתחרר מההיפנוזה של ירושלים העתיקה – זו הקוסמת, הרודפת אחרינו ומדריכה את מנוחתנו?

אולי זוהי זכותו של האור הגנוז אשר בתוכה, של קרני העבר אשר על פניה הבלים, שמהן אורה שופעת על מרחקי אופקי התקוה. אין אנו רואים ואין אנו רוצים לראות את קמטי הרוגז של ירושלים הישנה והמחודשת, את עיניה הזועפות, את גבותיה המורדות. אנו רואים, ורוצים לראות, רק את צעיף החלום העוטף אותה, את בת הצחוק הקורנת על לחייה.

לא ירושלים המדברת, כי אם זו האלמת, ששכחה את לשונה, מכוונת את פניה אלינו. אבן מקיר תזעק, סלע מהר. תחית המתים לפנינו. כאילו לא מקום משכן למתים הם קברי האבות. רק אגדה אכזרית היתה יכולה להפוך את הר ציון להר הזיתים. ירושלים הדוממה מזכירה לנו את חלומות העבר, את זכרונות הילדות, כאילו היו הללו זכרונות הילדות שלנו ולא של האומה כולה. נדמה לנו כי אם רק רגע נעצום את עינינו, יתגלו שוב לפנינו ראשי ההרים הזרועים אנשים, עולי ברגל, כבימי אגריפס המלך. שוב “ששים רבוא”.

יִוָצְרו החיים בכל מקום שהוא, בכל מרחבי הארץ. תארוג לה מסכת ההוה את החלום הנפלא של תחית העם. ירנן העמק ויקום לתחיה שדה הגבורים אשר על יד הגלבוע והר תבור. יפרחו שדות הגליל ויזהירו בהדר הירק, קמטי הרריו. ילבלבו עצי יהודה ויתנו את ריחם המבושם. אבל תמיד ישאר הריח המיוחד אשר לירושלים, היופי של פרחי אל-מות אשר על קבריה. פה אנו מציבים גבול אלמנה בכל אבן אשר אנו משחררים מגלי העפר, בכל קיר אשר אנו מעמידים במקום אשר בו חיתה ופרכסה נשמה עברית בעבר הרחוק. כל אחד מאתנו הוא, כביכול, גלגולו של אותו העברי בלתי הנודע, אשר נאסף במלחמה ואשר חלק מנשמתו, או ניצוצות ממנה, העברו לדורות הבאים.

ויש אשר מדי עברכם בחוצות ירושלים העתיקה והחדשה, בעלותכם אל אחד ההרים, או ברדתכם אל אחד העמקים, ובהגלות לנגד עיניכם המראה הנהדר על ההרים מופזי השמש ולכודי המשחק, משחק הצללים, – נדמה לכם, כי רק אתמול היה הדבר, כי לא קרה דבר בינתים, כי לא היו סבלי הדורות, לא היו חבלי-הגלות, כי היתה רק תרדמת אימים. ואז אתם לובשים עוז והולכים שפי, גם הסמטאות הצרות והעקלקלות אשר על יד הכותל העגום, העד הנצחי של תפארת העם, לא יעכרו את רוחכם. הוא, הכתל, כאִלו מתמתח בכל רוחב חזהו, באבניו הכבדות והרחבות, כאִלו הוא מתאמץ להתרומם שוב יותר ויותר, להשתחרר מכבלי האבנים החדשות אשר שמו עליו למוּעקה ולשחרר מתוך מעבה האדמה את שורותיו הקבורות.

ואז חי, חי הכל סביבותיכם. אתם מדברים אל המתים, והם אליכם. הם מדברים בשפה מובנה של חיים גדולים וחפשים, שאך זה עתה חלמתם עליהם. ואתם רואים את אותות התחיה גם בשמי ירושלים, שמי התכלת העמוקה, וגם בארץ השוממה, ונסו מנפשותיכם הצללים ושבה האורה.

הנה הוא חזון התחיה אשר בשערי ירושלים!

_________

ויהיו נא ימי העליה לרגל – ימי עליה גם לנפשותינו, אנחנו, אכולי הגלות, שבויי החולין של החיים ואסירי השעבוד. נהיה פעם אחת בני חורין. תתלכד נשמת השבת שלנו עם נשמת העבר הגדול, החי בתוך העיר הזאת, הראשית והאחרית של עם-דוד, רק החופרים והחוקרים ימצאו פה את עקבות היבוסי – על השטח חי ויחיה תמיד דוד מלך ישראל. נִטַּהר לכבוד החג, נשאף מלוא הריאה את האויר הטהור של העיר הזאת האורירית הקלה, הזכה, ויכנס גלגולם של בני הדורות הקודמים אל נפשנו ויהיה לנו ל“דבוק” נצחי, אשר לא יתן לנו מנוחה עד אשר נשוב ונחדש את ירושלים שלנו.

עברו בחוצות ירושלים והסבו עין ממראה החול שלה, מכל הכרוך בהר-הצופים המרגיז ובבתי-אונגרן המכאיבים. אל תשימו לב אל החלאה אשר בסמטותיה, לא אל חלאת הרחוב ולא אל חלאת הנשמות. אל תביטו אל ירושלים של מטה, אשר יש שאתם רוצים לעמוד ממנה כמטחוי קשת, כי אם הרימו עין אל השכינה המציצה מכל נקרות הצורים ונקיקי הסלעים, והתיחדו עם העיר הקדושה.

_________

הבה נתיחד, יחד עם כל העולים להשתחוות אליה, עם נשמת ירושלים. תהיה גם בעינינו, היושבים בה, כחדשה. תופיע אלינו מתוך ענני העבר מלאה זוהר וחן-השיבה ירושלים של מעלה, עם נשמתה היתירה, נשמת השבת והחג.