רקע
שמואל טשרנוביץ
שאלת היהודי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

יש שאלת היהודים ויש שאלת היהודי. הראשונה עומדת במרכז השאיפות הציוניות, והשניה – כאלו נכללת בתוכה. על-ידי הפתרון של שאלת האומה, הפּתרון הכללי, יבוא, לכאורה, גם הפתרון של שאלת היחיד, הפרט. אבל בעוד ששאלת היהודים, עד כמה שהיא קשורה בפתרונה של השאלה הציונית, היא עודנה בדרך אל הפתרון, כל עוד שהבית הלאומי הוא אך בגדר השאיפה, המטרה שעדיין לא הושגה, הנה הפתרון של שאלת היחיד נדמה לנו שכבר הולך ובא, הולך ומתגלה בעולם המתהוה בארץ ישראל.

לפני הבלבול שהכניסה אל העולם המלחמה העולמית היתה מורגשת יותר מכל שאלת היהודים, או צרת היהדות. באירופה היתה צרה זו ענין לדקי-הרגש ועדיני-הרוח, שהיו חשים את דקירות המחט, דקירות, שלא היו בולטות בפני עיני היהודי הרגל. מצבו של היהודי הפרטי לא היה כל-כך רע. אם לא שאף לחדור אל קני-האצילים, אל הספירות העליונות, לא היתה לו הזדמנות להרגיש את הלחץ המוסרי ביחס ליהודים. בחיים היום-יומיים הסתפק היהודי במה שיש לו, התאבק על קיומו ולא חשב על פרובלימות כלליות. אפילו ברוסיה במקום שהיו שולטות גזרות וחומרות – דאגו לצרת הכלל רק יהודים מספר, אבל היהודי הבינוני התחכם לעבור על החוק, לבלוע את הגזרות ולא לשים אליהן לב, בהתנחמו בזה, שהממשלה הרשעה רק היא השונאת את היהודים, אבל העם… העם… זוהי כבשה תמימה, שמרכיבים עליה אלופים ומדברים בשמה והיא לא ידעה. ואולם לאחרי המלחמה, לאחר שהאנטישמיות השתלטה בחיים וחדרה אל כל פנותיהם ונעשתה תנועה עממית, באופן שגם בתי-נבחרים ובתים עליונים אינם מתביישים לדגול בשמה, התחיל גם היהודי הפרטי, הרגיל, לחוש את דקירתה. הדקירות חדלו להיות דקירות של מחט. עיני-הזעם מדריכות את מנוחת היהודי על כל מדרך כף רגל. הוא נלחץ, נרדף, מוכה ומנוצח בחיים. עלי-התאנה הוסרו מעל מפלצת זו. הנגע הולך ומתפשט בקרב ההמונים, שהיהודי נפגש אתם בחברה, בחיים, בסביבה, ברחוב. ו“דימוקרטיזציה” זו של הרגש האנטישמי הביאה לידי תגבורת הלחץ על היהודי היחידי, על הפרט.

ואני הייתי רוצה פעם לעזוב את הפרובלימה הכללית של ארץ ישראל בתור פתרון לאומה ולדון עליה רק מתוך הנקודה של פתרון שאלת הפרט: עד כמה הצלחנו גם בתקופה זו של ערב פתרון השאלה הכללית, למצוא מזור למחלת הפרט היהודי, שעבר מהתם להכא, ששרף אחריו את הגשרים המקשרים אותו להגולה.

יש אמנם מצוקה חמרית בארץ ישראל, ואי אפשר שלא תהיה בארץ, שיש בה אלפי איש החיים על תרומות הגולה ותלויים בחסדיה. נכון הדבר, כי יש ובאים הנה אנשים, שבמשך תקופת זמן ידועה הם מחפשים להם עבודה ואינם מוצאים. אבל איך היה מרגיש עצמו כל אחד מאתנו בבואו לאיזו ארץ חדשה אחרת, בלי אמצעים, בלי ידיעת לשון המקום, מבלי הכנה קודמת? ארץ ישראל למה היא דומה? לעלמה קפריזית ויעלת-חן, שיש לה טעם מיוחד, הבוחרת או בעלם בעל שרירים ובעל כחות גופניים חזקים ומוכשרים לעבודה, או באדם בעל שנים אבל בעל ממון. ומכיון שבאים הנה דוקא אנשים כאלו, שאת הנוער והממון כלו במלחמת החיים בגולה, שאת רכושם אבדו או בבולשביה, או בדרך לארץ ישראל, בבתי הבורסה שבאירופה, מובן, כי מלבד תביעות אינם יכולים להביא הנה כלום. ותביעות יש להם הרבה לארץ ישראל. שלא ברצון היה בלבו של הציוני הותיק, הבא הנה באחרית ימיו, ההכרה, כי ארץ ישראל זו שעבד בשבילה ולטובתה במשך של עשרות שנים – לא החזירה לו את תגמולו. בסתר לבו הוא חולם, כי ארץ ישראל תהיה לו, לציוני, מעין “עולם הבא”, מעין טרקלין, שבשבילו עבד בפרוזדור הגדול של חייו. ואם הטרקלין נהפך למסדרון החיים, נפשו של האיש מרה עליו ולפרקים יעלו על לבו רעיונות-תוגה: אולי שגה באהבת ציון זו?

ואולם לאמתו של דבר כדאי לנתח את עצם המצוקה החמרית הזאת. יש עניים בארץ ישראל ויש גם עשירים, כבכל ארץ. את העשירים, כמובן איננו רואים. הם נראים ב“חשבון החוזר” שבבנק, במחסנים המלאים כל טוב, ביחוד של בני הארץ ויהודי המזרח, של הפקידים העליונים בממשלה ובמוסדות הצבור, – כל אותה האריסטוקרטיה הארצית השואבת ממעינות העושר והשובע וחיה חיים העוברים על כל גדותיהם. ויש גם עניים הנהרגים על פחות משוה גרש מצרי. אבל כל מי שהכיר את הרובע הנוביגורודי בוילנה, את סמוצ’ה בוורשה, את חנייקס בביאליסטוק, את הגיטות היהודיות בכל ערי התחום הקודם; כל הזוכר את הדלות היהודית הטפוסית שבגולה, שחקרוה רבים עוד לפני המלחמה ופרסמו את מספריה ואת רחבה והיקפה, מוכרח יהיה להודות, שלפי הערך אולי יפחת עוד מספרם של מחוסרי הפרנסה פה, וחיי העני פה ותנאי חייו הם הרבה יותר טובים מחייו שם. כמה מחוסרי-פרנסה יש בגיטות ההן בין המוני היהודים? אלא ששמה אין איש חודר אל הפנות החשֻכּות ואין איש שם אל לב את החיים הנוראים, ופה – הכל גלוי וידוע. אנו חיים פה יותר מדי בגלוי, לעיני כל ישראל, מתוך שארץ ישראל נמצאת במרכז העולם היהודי, ולפיכך נהפך כאן העני שבישראל לעני-הכלל, לאביון-הצבור. אבל נסו לערוך ספירה ולקחת בחשבון את האחוזים – ואז תמצאו, כי מספרם של האביונים פה הוא לא כל-כך גדול. שהרי לא תחשבו בין העניים את העשירים הגדולים ביותר שבנו, אלו המסתפקים במועט ברצונם הטוב, המקדישים את עלומיהם וכחותיהם הצעירים לעבודה הגופנית הקשה ושלא יחליפו את אהליהם בהיכלי עשירים!

ואם גם נביא בחשבון את מצוקתנו הכספית, שאנחנו מתרגלים בה, כטיטוס ביתוש, – יש לנו בכל זאת, דברים המכריעים את הכף, המכפרים על כל מצוקותינו. לחיות בלי כסף בארץ ישראל זהו אחד החזיונות הכי-רגילים. הרי גם בתים ושכונות שלמות אנו מקימים בלי פרוטה; בהלואות, בחשבונות ובקומבינציות, שלא היו עולות על מחשבת שום בן-אדם מן הישוב בגולה. אבל תחת זאת לא יחליף שום אחד מאתנו – אני בטוח בזה – את מצבו במצבו של היהודי החי באיזה מקום שהוא, אם רק רגע ישים את לבו מה שנעשה בסביבתו פה, ובאיזו אוירה שואף וחי היהודי בגולה. יש, כמובן, רגעים של פחי-נפש, של מרירות, של מחשבות תוגה. יש גם קטני-נפש, שאינם יכולים לעמוד בפני מלחמת החיים הקשה והולכים לבקש להם הרוחה, מנוחה חמרית קלה. אבל גם היוצאים מוכרחים להרגיש במהרה את העדרה של ארץ ישראל, כשם שאנו כלנו חשים פה את ישותה. הרגשת הישות הזאת – זהו דבר שקשה לצייר מרחוק, כשם שקשה לבאר לעור מלידה מה זאת שׁמשׁ-יה. ימים על ימים ולילות על לילות ושנה על שנה אנו שכורי-חדוה ממראי עינינו, מכל אשר סביבותינו, מריח האדמה, האדמה שלנו, כאלו זה עתה ראינו את המראות הללו בפעם הראשונה. האם מרבים אתם להרים את עיניכם אל שמי לונדון או ניויורק, וילנה או קובנה? ופה יעור את עיניכם הנשואות למעלה “המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה”. אתם נהפכים שלא ברצונכם למשוררים וחוזי חזיונות. יודע אני אנשים החיים בירושלים עשרות שנים, וגם כיום הם נכונים בכל שעה שתציעו לפניהם לטייל עשרות קילומטרים ברגל, כדי לשוב ולראות את נחל פרת, או להתענג על יפי עין-גדי, או להסתכל בפעם המאה על ים המלח הנהדר, או לבקר שוב את מדבר יהודה ומדבר זיף, ובכל פעם הם נהנים מזיו המראה כמו בפעם הראשונה.

מי יודע מה צודה פה את הנפש: האור הבהיר המיוחד השופע מכל עבר, השמים הבהירים, אשר אף כתם לא יכתמם, הקיץ הנצחי, אשר לא יעזוב את הארץ הזאת גם בימי ה“חורף”, ההרים הקרוחים המלאים רזים-דרזים, או הרגשׁ של האתמול הגדול, אשר לא יזניח אתכם אף רגע, אך כל אלו יחד מנעימים את חייכם ומוסיפים לכם איזה עוז פנימי, איזה תוקף לנפש ומרפא לרוח.

תאמרו: זוהי רומנטיקה. אפשר מאד. אבל כלום אין בני-אדם מבקשים שכחה בחייהם ביין, בנשים, באופיוּם – וכלום שכרון הרומנטיקה אסור להשתמש בו לשם הצלה ממרירות החיים? כלום אין אהבה זו הבוערת בלבבכם תמיד לכל רגב, לכל אבן מאבני המקום, לכל שעל אדמה, כלום אין היא שוה כלום? מה יש לנו בגולה תמורת הרגש החדש הזה, שאין דוגמתו בשום מקום?

כן, שכחתי, אתם “תכו” את האופטימיות הזאת בנמוקים מסוג אחר. כלום אין לכם בארץ ישראל – תאמרו לי – אותה הגלות עצמה שיש לנו שם? כלום הממשׁלה ממלאת את תביעותיכם? מה היא נותנת לכם? וכו' וכו‘. היכן הוא הבית הלאומי שלנו? היכן ההבטחות וכו’ וכו'.

אולי רק אתמול כתבתי אני בעצמי, או כתב אחד מחברי, מאמר-ראשי באחד מעתונינו בסגנון זה. אולי אכתב גם מחר ברוח זו. אבל ברגע של חשבון-נפש שאני עושה הפעם אני מבקש מכם שתזכרו תמיד, מדי שׁמעכם את היללות והבכיות שלנו, שׁתבינו מה שאתם קוראים בעתונינו ותשכילו להבין: איך ולשם-מה ומדוע אנו משמיעים את קול הצעקה? אנו, היושׁבים פה, יש לנו דרישות אחרות ותביעות אחרות, מפני שאנו מרגישים כבני ארץ חיה, היושבים עליה ודורשׁים זכויות המגיעות להם, את כל הזכויות. איננו רוצים ואיננו צריכים לוותר על שום דבר. אבל נסוּ נא לתרגם את דרישותינו ללשונותיכם ביחס לארצות שׁאתם יושבים בהן – כלום לא תהיו ללעג? כלום יש באיזו ארץ, אם גם מיליונים יהודים יש בה, אפשרות של דרישת קרקע ממשלתית ליהודים בתור חוב המגיע להם? כמה אתם צריכים לחכות עד שתשיגו באיזה מקום את הזכויות המקופחות של הלשון העברית פה? כל “הגלות” שלנו זוהי ארץ ישראל לגביכם. לנו יש יצרים רבים, אבל לכם הרי אין גם אפשרות של שאיפה. אתם נלחמים שם על דברים שאנו פה דשים בעקבינו, באיזו מן המדינות, שיש לכם שם אבטונומיה, כביכול, ניתנה לכם זכות לרשום על השלטים, על הקרונות של הרכבת, על התחנות, על הכתפיות של השוטרים “הגויים”, על הניירות הרשמיים, על תוי-הפוסתה, אותיות עבריות? באיזה מקום יש לכם שופטים ושוטרים יהודים? ושתי אותיות קטנות אלוּ “א”י", בתור תוספת לפלשתינה, שפה אנו לועגים להן, כלום אין בהן חשיבות מן הצד הלאומי? ובאיזה מקום אתם מרגישים את עצמכם כמו בתל-אביב, מושבות-יהודה והגליל, בעמק, בשכונות היהודיות בירושלים, בחיפה ובטבריה? והשבת בתל-אביב, זו המלאה “מינות” נוראה – אפילו בעירה היותר חסידה בדור הקודם לא ראיתם דוגמתה. אתם חשים את השבת בכל אברי גופכם, בשמים, בים וברחוב. והשוטרים, האדונים כהן ולוי, אף פעם לא ידרשו מאתכם, כמו בוורשה ובברלין, לא זכות ישיבה ולא פספורט. אם אין אתם רוצים לצאת מהארץ תוכלו לזרוק את הפספורט אל הים במנוחה שלמה ולרמות את כל העולם ולקרוא לעצמכם חצקל או טודרוס ואיש לא ישמיע לכם אף דבר וחצי דבר. הרי זה החפש שאתם חלמתם על אודותו בארץ הסוביטים, בגרמניה, בפולין וביתר הארצות.

כן, שאלת הערבים. היא ישנה, אבל הרי שאלת העברים איננה. אתם מבינים את ההבדל? אלמלי היתה ברוסיה שאלת הרוסים, בגרמניה – שאלת הגרמנים, בפולין – שאלת הפולנים הרי לא היתה קיימת שאלת היהודים. ופה שאלת היהודים איננה, ויש שאלת ערבים, מפני שהערבים מרגישים, שליהודים בודאי יש ותהיה מולדת, והם רוצים להגן על עצמם מפנינו. פה יש קנאה נגד הזוכים בגורל, בני העתיד בארץ. אבל אין לנו אף זכר לאותו הרגש החי בלב היהודי בארצות נכריות. בפעם הראשונה בחייו מרגיש היהודי היחיד את טעם המולדת. היבינו שם הצוענים שלנו את החוש החדש, חוש המולדת?

ועוד זאת:

היכן ראיתם בשביל היהודי ארץ, שבה הכל יהיה שלו, של כל יחיד ויחיד? המתענינים אתם הרבה בגורלו של היהודי, שבנה לו בית בקורפירסטנדם, בפיקדילי, בברודוויי, ברחוב היהודים בפראג, או ברחוב המרשלים בוורשה? היודעים אתם, אם מרויח או מפסיד פלוני בעל בית-החרשת של ניר בווילנה, או אלמוני בעל פבריקה של ארג בלודז? אדרבה: לפרקים שמח ראובן על מפלתו של שמעון, ואם יש לו יכולת הוא “מעמיד לו רגל” להכשילו. ופה – אם בונה היהודי בית – הרי הבית שלך, אם יש לו בית-חרשת אז נצחונו או מפלתו נצחונך ומפּלתך אתה, הרחוק, הזר, אבל האח. אם שכונה יהודית נבנית הרי אתה בעצמך נבנה, יש לך הרגש, כאלו נתוסף רכוש לך. אם פלוני היהודי, שלא ראית פניו מימיך, שבא מנויורק, ממונטריאול או מקפריסין, מצליח באיזה נסיון – אתה מרגיש עצמך כאלו זכית בגורל, או כאלו ספינתך שנטרפה נצולה מסכנה. אתה הנך שותף לכל היצירות שבארץ, וכשאתה עובר בתל-אביב ברחוב אלנבי ורואה דיוטה עליונה הולכת ונבנית לבית של דיוטה אחת, שאתה בקי בכל נדבכיו ושספרת את כל שורות לבניו, פניך קורנים מאושר, אם שבאותה שעה עצמה משפּחתך יושבת באוהל על שפת הים, אוהל שכל רוח מצויה תוכל להפילו. כל הארץ היא בעיניך כילד שהולך ומתפתח, הולך וגדל. וכל מדרך כף רגל של ילד זה, שלמד זה עתה ללכת, כל בת-צחוק ראשונה שלו, כל מלה שהוא משמיע – ממלאים את לבך שמחה.

ומיהו “המסכן”, האמלל: הבונה “שערים בעליותיו” באיזו ברלין או וינה וחרד מקול עלה נדף, ומתרגז למקרא עתון הבוקר, ומתאמץ לכפר על עונו היהודי במתנת-יד-רחבה של עפרות זהב לטובת האומה הרודפת; או החלוץ, בעל-הבית, היהודי הפשוט המחבק חיק אֵם, ולא חיק נכריה, ומרגיש את הריח הנעים והמשכר של המולדת? באיזה מקום נפתרת שאלת היהודי, שאלת הפרט, היחיד? – שם או פה?…

המלצות קוראים
תגיות