בקמה / שמואל צ’רנוביץ

השדה פגשני בלי רוגז, אם שזה ירחים שלא נפגשנו. ריח האדמה עלה לאפי. מרחב ואורה. קמטי ההרים מרמזים לי מרחוק וצללים וקרני שמש חליפות עליהם יפזזו. שלל צבעי הערוגות מעור את העיניים. הקמה גדלה ותיף. לא הכרתיה מימי חתוליה. היו ברכות שמים מעל: גשמי נדבות. גם החרמון הוריד בשנה זו שׁפעת טל והשקה הטל את השדות והרוה אותם עד בלי די. גם המלקוש המקווה בא.

מצב הרוח הוטב. אמנם הרכוש הוא לא רב. הגורן לא יכניס גם את הדרוש למלא את רשימת החובות הגדולים, לרבות “העשור” המבורך. אבל אין בכך כלום. יש רגש של נצחון בריא, נצחון העמל והעבודה. תבואת הגרן היא לאכר כילד שטפחוהו הוריו וגדל והתפתח ומשמח לב אבותיו. אין חשבון במקום שמרגישים, כי מעשי הידים אומרים שירה.

אנחנו נעלמים בין הקמה, אני ובן הכפר, שאך לפני רגע החזיר את העדר הביתה. הפנים הבריאים והשזופים של איש שיחי נעלמים מעיני ואני שומע אך את בת-קולו. הוא מדבר על העבודה, על התקוות, על הנצחונות, על המלחמות.

– קשה וכבדה היתה המלחמה. לנעוץ קנה בים, להעמיד מושבה עברית בין זרים, לחכות יום יום להתנפלות, להחזיק ביד אחת את האקדח ובשניה את המחרשה, אבל זו היתה מלחמה נעימה. הרגשנו בכל יום ובכל רגע, כי אנו הולכים וכובשים עמדה בארץ. זה עלה לנו בדם ובקרבנות, אך כל אחד מאתנו היה מוכן להיות הקרבן. ידענו, כי עמים וממלכות הולכים בקרב ומקריבים את מבחר כחותיהם לשם כבושה של הארץ, ואנחנו מה כי נפקפק? נתַנו את נפשנו על כל כבשה גזולה, על כל פִרדה שדודה, על כל אבן מאבני הגבול שניתקה ממקומה. הכל היה חשוב. כאן, אתה רואה את הגבעה הזאת? נפלו שני חללים. ושׁם, בבקעה, נפל חלל, החללים הראשונים, שוכני בית-הקברות שלנו. אבל אין בכך כלום, כמובן. היום הם ומחר אני. ותחת זאת אתה רואה את השטח הזה, כל השטח אשר לפניך, החל מן ההר וכלה בבקעה שלנו הוא. אדמת יהודים, מתי חלמנו על זה? איזו קדמה, איזה התפתחות! אולם די. אני שכחתי, אני מספר לך על הפוליטיקה שלנו, בעוד שאני צריך לשמוע ממך את הפוליטיקה שלכם. הרי אנחנו, בני הכפר, אין אנו יודעים מאומה. הכל אצלכם שם בבירה, העסקנים, העתונאים.

קשה היה לי המעבר מהפוליטיקה שׁלהם אל זו שלנו, אבל לא רציתי לוותר על יתרוני אני, בן הכרך, העומד על-יד הקלחת הצבורית, ושׁפכתי לפניו את רובי תורתי שהוצאתי מתוך השיחות שבעל פה, הסודות והרמזים, המאמרים של העתונים: אני גלוי- לב אולי יותר מדי. איני מכחיש דבר. יש רק שלשה עדים: השׁמים ובן-הכפר והקמה. אני מדבר על עבדאללה, הנציב העליון, העליה, הלשון העברית. פטורי פקידים, קורא רשׁימה שׁל “על חטא”, מוחה ומלא התמרמרות. אני מתלהב. רוצה אני להוציא את איש-שיחי מתוך המצב של שויון-נפש. איך זה? בלי שׁום השפעה? בל אני מרגישׁ, כי כלה אבק-השרפה שלי והוא הולך לבטלה. על פניו שפוכה מנוחה, ועוד יותר מזו: בת-צחוק קלה. הוא מפסיקני:

– על מה נזעקתם שם? מה מריעים ומרעישים-עתוניכם? החשבתם, כי יבואו ויפתחו לפניכם את המסדרון המרווח שׁל הבית הלאומי ויזמינו אתכם להכנס? ומה פעלתם בשביל הבית הלאומי? מה הקרבתם? אתם רוצים לשבת בארץ-ישראל ולהיות סמוכים על שלחן אחרים? גם אנחנו היינו סמוכים על שלחן נדיבים ואנו יודעים את טעם הלחם הקלוקל הזה. צרפנו ללחם זה את זעת אפינו ודמינו. ידענו, שׁמה שלא נעשה אנחנו לא נקבל. אין נדבות ומתנות. ליהודי אמריקה יש ממה להתפרנס ויש להם דאגות אחרות, חוץ מארץ-ישראל. יש להם פנאי. וגם לכם יש פנאי. חכינו ארבעים שנה וסבלנו ואף אתם יכולים לחכות. מה? גלוסקאות וכלי-מילת?

ואנחנו היינו יכולים לקום בלילה ולבנות בית ולהראות למחר לשלטונות התורכים את הגג המוכן, כדי שלא יהרסוהו? ואת טעם המקלות על עקבות הרגלים טעמתם? ואת התנפלות הבדואים בכל לילה ראיתם והרגשתם? אולי אתם מתגעגעים לחופש הפולני, לנצחונות, שלשים וששה צירים עם מכות ומלחמות ופרעות? או אולי אתם חולמים על האבטונומיה של ליטא המבורכת עם המיניסטר היהודי? מה? שעבוד יש לכם בארץ-ישראל? האם הרגיש מי- מכם, שלן בלילות בחוצות מוסקבה וקיוב, מהעדר זכות ישיבה, את טעם החופש ורגש של אדמה יהודית כמו שמרגישים אנחנו? ואולי אתם יודעים גם את ההבדל בין הקרבנות האומללים שנפלו שם מוכים ונשפלים, ככלבים, ובין הגבורים הנופלים פה על אדמת המולדת ובעד כבוש המולדת? ועל מה תם צועקים שם ומה מרגיז אתכם כאן? פה אתם חפצים תיכף הכל, מפני שאתם חשים שזהו שׁלכם, ושם אתם מבקשים נדבות, חסד לאומים, ומה לכם כי נזעקתם?

איש-שיחי הממני, קטנתי בעיני לעומת בן-הכפר שלקחני שבי בשטף אמרותיו. נסיתי להצטדק, להוכיח, אף להתנפל. הבאתי לו ראיות והוכחות. אולם בן-הכפר לא נח מזעפו: – מה אתם ממררים את חיינו וחייכם? על מה אתם בוכים ומקוננים? טוב שלא רבים בחוץ לארץ קוראים את עתוניכם ויללתכם יום-יום, אלמלא כן היו צריכים להתיאש ולעזוב את כל העבודה בארץ-ישראל. לשם מה? אם למעלה יושבים אנשים שכל כונתם היא אך להרע ולהציק ליהודים; אם כל נצחונותינו המדיניים הם כאין וכאפס; אם הבית הלאומי אינו אלא משל; אם המנדט היא מלה ריקה; אם יש חוסר עבודה, משׁבר, מצוקה, יציאה ולא עליה, אבוד לדעת, יאוש, כל מיני פגעים ואין תקוה, והכל שמם וחרב, וההנהלה הציונית אינה עושה כלום אלא מבזבזת ומוציאה רבע מיליון לשנה בסכום שהיא מכניסה רק למשכרת פקידים, והישוב רקוב מלמעלה עד למטה, חומסים ושודדים ורמאים – למה היא כל העבודה הזאת? החסרי-גלות אנחנו? אבל האמת היא שאתם, בני הכרך, נבלעתם בין חומות העיר, ואף על-פי שאין לכם מה שיש בשאר הכרכים: לא ארובות-עשן של בתי-חרושת ולא תעשיה ויש לכם רק שלטים, גזוז, פנסיונים ובתי-מלון, אבל יש לכם גם חוש מדיני של דוינינג-סטריט, להבדיל. אתם אין לכם בעולמכם אלא פוליטיקה. אתם יצרתם בעצמכם את המפלצת הזאת בעצביכם המרוגזים, דאיתם עד השמים ואחרי כן נפלתם אל עמקי תהום. או שמשיח כבר בא והדאגה רבה: מה לעשות אחרי גמר התקופה המדינית? או שאין כלום ודבר לא נתחדש. וכלום באמת לא נתחדש דבר? כלום לא התקדמנו? אין אנו מרגישים את ההתקדמות, כשם שאין אנו מרגישים את תנועת הארץ אשר אנו עומדים עליה. אבל מי שצופה מרחוק יודע ומרגיש זאת. לפני עשרים וחמש שנים היו לנו עשרים ושבע נקודות ישוביות, ועכשיו – שמונים ואחת. ותל אביב לא היתה בעולם, ובירושלים לא היה כלום מן החדש, וחיפה לא היתה מורגשת, וטבריה היתה חצי גוססת, ובעמק היתה שממה ורגל יהודית לא נראתה שם, ושפה עברית לא היתה בעולם ורק בעלי חלומות דברו בה וחלמו על תחיתה, והקונגרסים הציוניים היו ענין לנערים וקבצנים, כמו שאמר הרצל, והתנועה הציונית היתה ילדותית ושום בן אדם רציני באירופה לא התחשב אתה. ובכל זאת ישבו עתה באי-כח כל העמים והארצות בפריס, בסַן-רימו, בלונדון ובלוזַנה ודנו והתוכחו ברצינות על בית לאומי ליהודים ואשרו את המנדט, ובסינט ובית-הנבחרים באמריקה הכריזו על הבית הלאומי. ומתי קרה כדבר הזה? ועשרים וחמשת אלפים איש בכל זאת נכנסו לארץ ומהם עשרים ושלשה אלפים נבלעו בקרב התושבים והסתדרו. והלואי שהיו לנו עכשו שלשים אלף מחוסרי עבודה עם ארבע מאות אלף יהודים. יש גם לנו רשות להפריש אחוז ידוע ומקובל לחוסר העבודה, כשם שיש רשות זו גם לאנגליה. אבל אז היה מצבם של מחוסרי-העבודה כמצבו של העני במשפחה עשירה. ומה אתם זורים מלח על פצעים ולמה אתם מתגרדים כאיוב, מתיאשים כקהלת ומקוננים כירמיהו?

אני החרשתי, פני נתכרכמו. ריח השדה שכּרני. דברי איש-שיחי חדרו ללבי והטילו סערה בנפשי. הרגשתי את עצמי כאדם חולה הנמצא בקרבת איש בריא. אנחנו, בני הכרך, והם, בני הכפר. – ולמה קרה כדבר הזה, שמנהלי הפוליטיקה הם אנחנו, היהודים, מרוגזי העצבים, ולא הם, הבריאים,בעלי האמונה, הבטחון, המאמינים בכחותיהם ובכחותיו של העם?

יכלתי רק לגמגם בשפה רפה, בהניחי את ידי על כתפיו הבריאות: – חביבי! אני אציע לפני ההנהלה הציונית להעביר את העתונים שלנו ואת העסקנים שלנו ואת העצבים שלנו מירושלים ותל-אביב ליבנאל ולרחובות – אולי נהיה גם אנחנו וגם פעולותינו יותר בריאים בגוף ובנפש!…