על חומותיך, ירושלים, הפקדתי
שומרים, כל היום וכל הלילה,
תמיד לא יחשו" (ישעיה ס"ב).
הבה נתיחד עם כל העולים להשתחוות אליה, עם נשמת ירושלים. תהיה גם בעינינו, היושבים בה, כחדשה. תופיע אלינו מתוך ענני העבר, מלאה זוהר וחן-השיבה, ירושלים של מעלה, עם נשמתה היתרה, נשמת השבת והחג.
נשוב ונהיה, כאשר היינו בימים ההם, ימי קדומים. רק רגע נהיה כעולים בימים ההם, כש“הכל היו חייבין בראיה”, “חוץ מעבדים שאינם משוחררים”. החגיגה הנפשית, הפנימית, היתה תמיד רק לאלו שהשתחררו מכל השפעה זרה, אשר שעבדה את חרותם, קצצה את כנפי דמיונם והעמידה אותם בתוך תוכם של חיי החול והמציאות.
גם אז היו עולים לא לירושלים אכולת הקנאה והשנאה, מלחמת האחים ומריבות המפלגות. העולים לא היו לא פרושים, לא צדוקים, לא ביתוסים, כי אם רק יהודים הדורשים לאלהים. כאלו הושם חיץ והעמד קיר בין העיר ובין הר הבית, בין החול ובין הקודש. אותם ההמונים שצבאו על הר הבית וספגו לתוכם את אויר הקדושה, של האלהים השוכן בציון, נשאו יחד עם אש הקרבן אל על וראו מחזות אלהים.
הראיה, העליה ירושלימה, היתה ליהודי הקדום חובת-הנשמה. כל “העיירות שבמעמד” היו מתרוקנות. כל החי והבריא – חוץ מ“החיגר והסומא, החולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו” – היה זורם ונוהר אל העיר הקדושה. לא היתה שום נטיה שלא לשמה, רק עליה לשם עליה. “מפני מה אין חמי טבריא בירושלים? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים: אלמלי לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו, ונמצא עליה שלא לשמה”.
אז היינו “שרים ועולים”. הישיר גם בנו עתה הלב? התהיה לנו גם כיום שמחת העליה?
אין מקדש. אין מרכז לאומה בבירה העתיקה. ויש אשר נראה לנו, כאילו באה תקופה של שנוי מרכז. ירושלים נזונה מזהרו של ההיקף, משכינת חופי הים והעמק. לבה דופק מהלמות הבנין הנשמעת מרחוק. היא עצמה כאילו עומדת מחוץ לשטח היצירה. רק פה ושם איים קטנים בה בתוך השממה. היא מפגרת. רק מעטות בה נקודות האורה החדשות, סימני התחיה. בחומותיה עוד רבו הפרצים.
ומהו הכח הפנימי הדוחף אותנו לעלות אליה? מהו הדבר אשר ימנע אותנו מליצור מרכזים חדשים? מפני מה נראה לנו תמיד, כי יצירת מרכז אחר תהיה לנו כעין בית-אל בימי ירבעם, מעין שניות, שאין הנפש היהודית סובלתה? מדוע אין אנו יכולים להשתחרר מההיפנוזה של ירושלים העתיקה – זו הקוסמת, הרודפת אחרינו ומדריכה את מנוחתנו?
אולי זוהי זכותו של האור הגנוז אשר בתוכה, של קרני העבר אשר על פניה הבלים, שמהן אורה שופעת על מרחקי אופקי התקוה. אין אנו רואים ואין אנו רוצים לראות את קמטי הרוגז של ירושלים הישנה והמחודשת, את עיניה הזועפות, את גבותיה המורדות. אנו רואים, ורוצים לראות, רק את צעיף החלום העוטף אותה, את בת הצחוק הקורנת על לחייה.
לא ירושלים המדברת, כי אם זו האלמת, ששכחה את לשונה, מכוונת את פניה אלינו. אבן מקיר תזעק, סלע מהר. תחית המתים לפנינו. כאילו לא מקום משכן למתים הם קברי האבות. רק אגדה אכזרית היתה יכולה להפוך את הר ציון להר הזיתים. ירושלים הדוממה מזכירה לנו את חלומות העבר, את זכרונות הילדות, כאילו היו הללו זכרונות הילדות שלנו ולא של האומה כולה. נדמה לנו כי אם רק רגע נעצום את עינינו, יתגלו שוב לפנינו ראשי ההרים הזרועים אנשים, עולי ברגל, כבימי אגריפס המלך. שוב “ששים רבוא”.
יִוָצְרו החיים בכל מקום שהוא, בכל מרחבי הארץ. תארוג לה מסכת ההוה את החלום הנפלא של תחית העם. ירנן העמק ויקום לתחיה שדה הגבורים אשר על יד הגלבוע והר תבור. יפרחו שדות הגליל ויזהירו בהדר הירק, קמטי הרריו. ילבלבו עצי יהודה ויתנו את ריחם המבושם. אבל תמיד ישאר הריח המיוחד אשר לירושלים, היופי של פרחי אל-מות אשר על קבריה. פה אנו מציבים גבול אלמנה בכל אבן אשר אנו משחררים מגלי העפר, בכל קיר אשר אנו מעמידים במקום אשר בו חיתה ופרכסה נשמה עברית בעבר הרחוק. כל אחד מאתנו הוא, כביכול, גלגולו של אותו העברי בלתי הנודע, אשר נאסף במלחמה ואשר חלק מנשמתו, או ניצוצות ממנה, העברו לדורות הבאים.
ויש אשר מדי עברכם בחוצות ירושלים העתיקה והחדשה, בעלותכם אל אחד ההרים, או ברדתכם אל אחד העמקים, ובהגלות לנגד עיניכם המראה הנהדר על ההרים מופזי השמש ולכודי המשחק, משחק הצללים, – נדמה לכם, כי רק אתמול היה הדבר, כי לא קרה דבר בינתים, כי לא היו סבלי הדורות, לא היו חבלי-הגלות, כי היתה רק תרדמת אימים. ואז אתם לובשים עוז והולכים שפי, גם הסמטאות הצרות והעקלקלות אשר על יד הכותל העגום, העד הנצחי של תפארת העם, לא יעכרו את רוחכם. הוא, הכתל, כאִלו מתמתח בכל רוחב חזהו, באבניו הכבדות והרחבות, כאִלו הוא מתאמץ להתרומם שוב יותר ויותר, להשתחרר מכבלי האבנים החדשות אשר שמו עליו למוּעקה ולשחרר מתוך מעבה האדמה את שורותיו הקבורות.
ואז חי, חי הכל סביבותיכם. אתם מדברים אל המתים, והם אליכם. הם מדברים בשפה מובנה של חיים גדולים וחפשים, שאך זה עתה חלמתם עליהם. ואתם רואים את אותות התחיה גם בשמי ירושלים, שמי התכלת העמוקה, וגם בארץ השוממה, ונסו מנפשותיכם הצללים ושבה האורה.
הנה הוא חזון התחיה אשר בשערי ירושלים!
_________
ויהיו נא ימי העליה לרגל – ימי עליה גם לנפשותינו, אנחנו, אכולי הגלות, שבויי החולין של החיים ואסירי השעבוד. נהיה פעם אחת בני חורין. תתלכד נשמת השבת שלנו עם נשמת העבר הגדול, החי בתוך העיר הזאת, הראשית והאחרית של עם-דוד, רק החופרים והחוקרים ימצאו פה את עקבות היבוסי – על השטח חי ויחיה תמיד דוד מלך ישראל. נִטַּהר לכבוד החג, נשאף מלוא הריאה את האויר הטהור של העיר הזאת האורירית הקלה, הזכה, ויכנס גלגולם של בני הדורות הקודמים אל נפשנו ויהיה לנו ל“דבוק” נצחי, אשר לא יתן לנו מנוחה עד אשר נשוב ונחדש את ירושלים שלנו.
עברו בחוצות ירושלים והסבו עין ממראה החול שלה, מכל הכרוך בהר-הצופים המרגיז ובבתי-אונגרן המכאיבים. אל תשימו לב אל החלאה אשר בסמטותיה, לא אל חלאת הרחוב ולא אל חלאת הנשמות. אל תביטו אל ירושלים של מטה, אשר יש שאתם רוצים לעמוד ממנה כמטחוי קשת, כי אם הרימו עין אל השכינה המציצה מכל נקרות הצורים ונקיקי הסלעים, והתיחדו עם העיר הקדושה.
_________
הבה נתיחד, יחד עם כל העולים להשתחוות אליה, עם נשמת ירושלים. תהיה גם בעינינו, היושבים בה, כחדשה. תופיע אלינו מתוך ענני העבר מלאה זוהר וחן-השיבה ירושלים של מעלה, עם נשמתה היתירה, נשמת השבת והחג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.