פה, בארץ מזרח שמש, במקום שטל השמים ממלא לפעמים מה שיחסירו משמני הארץ, יש ממעל לנו ובתוכנו שני עולמות, שהעולם השלישי – הוא העולם השפל שאנו שרויים בו – הוא טפל להם: עולם המזלות אשר ממעל ועולם הילדים אשר מתחת.
אין לנו זמן להתבונן הרבה אל שני העולמות האלה, הרחוקים והחביבים. יותר מדי נסחפים אנו אחרי זרמי החיים והמולת ימי המעשה. המציאות היא אכזריה פה כמו בכל מקום ואינה יודעת חמלה. הסמבטיון של החיים אינו נח אפילו בשבתות. אבל באותם הרגעים המעטים, שהיופי המיוחד אשר לעולמות האלה מקסים גם את לב עבד העבדים של חיי המציאות – הוא הולך שבי אחריהם. כשהוא ניתק לרגע מהבלי עולמו העכור והוא נושא עיניו אל כוכבי אל לאין מספר, אל השמים הטהורים והלבנבנים מזוהר, אל הירח המטייל לאטו, כ“שמש” הדולק אחרי הדלקת נרות חנוכה, מיד הוא נשקט ונרגע וכל רוגז עצביו כלא היה. יש בו בעולם ההוא איזה דבר המרגיע, כשירת-ערש, אם היא נשנית ומשולשת באזני התינוק יום יום. כל המתחלף ומשתנה מעורר גלים חדשים בתוך הנפש ואינו נותן לה לעמוד ולהשקט, אבל הקבוע והמתמיד משקיט את המית הלב. שם הכל כה שלו ושקט, שגם הלב והעצבים נכנעים לפני שלוה נצחית זו. וכזה הוא גם הרגש הממלא את הלב בחמשה עשר בשבט, שהוא לעולם הילדים כליל שבועות לשמים: הוא נפתח ונגלה ואורו מבהיק מסוף החיים ועד סופם. הנפש היבשה מתרככת, הנשמה הנעדרת ליח מתעוררת, הפנים העגומים ביותר מצטחקים.
הם הולכים בשורות שורות בבטחון כזה, כאלו שם, במרחקים, מחכה להם אותו הפתרון שהם בקשו אותו כל-כך. הכל ברור, הכל מחוור להם. מה אנו ומה ספקותינו לעומת אותו הודאי אשר בתוך השורות הנמשכות בלי סוף ובלי גבול? מה הוא השמא שלנו לעומת הברי שלהם? מה אנחנו כולנו לעומתם? אנחנו – נרות שכבו, נשמות פורחות, התלוית בשערת החיים. ושם – גץ שהודלק, כוכב שנולד ושר את שירתו, טהרה שיש לה דמות הגוף, זוהר שאין שקיעה לו.
אנחנו מבוקר עד ערב באנו. כמעט שחדלנו להאמין, שגם לנו היתה ילדות. שירתנו יתומה היתה. כזקנים נולדנו. מלאי פחדים עמדנו לפני סוד הבריאה. נורא היה לא רק מה שצפוי לנו בערפלי ההוה, כי אם גם מה שצפוי בחיק העתיד שמעבר לחיים. אל זועם בשמים, השומר כל צעד ונקה לא ינקה. הכוכבים כשליחי-אל, שומרים אותך ומשגיחים עליך בעין פקוחה, שלא תכשל. אין מנוס ואין מסתר, אין חופש לפעולה ולמחשבה. והם מציצים בלי פחד בפני הבריאה. אין סוד. הכל גלוי לפניהם. השמים שלהם והארץ שלהם. השמש לא שאולה היא, לא זרה, והיא מאירה ומחממת גם יחד.
אנחנו התהלכנו על אדמה זרה, שאבניה פצעונו. החנקנו בתוכנו את הצחוק המתפרץ, את העליזות הילדותית החורגת ממסגרותיה. מסביב לנו עינים נעוצות, עיני-זעם, עיני-זר, שבחושנו הפנימי הרגשנו בו. היער הזר והשדה – לא שלנו. גם זמרת הצפרים נשמעה באזנינו כזמרה שאולה. לא ידענו, מהי מולדת. היא היתה עטופה בגוילי הספר ורחוקה, רחוקה. את עינינו היינו עוצמים למען עבור לרגעים במחשבה אל המולדת של יעקב,אל עיר דוד, אל ימי מקדש וכהן. אל תקופת החשמונאים, אל חרבן הבית. הלאה מזה לא היתה דרך. נפסק החוט, כבה הנר ומתחילה התקופה הארוכה של הגלות הנצחית, שאין לה סוף ואין לה גבול, אין לה פדות ואין אחרית. ונוראה היתה המחשבה, כי ככה יהיה תמיד, תמיד. כי המולדת תהיה לעולם אך נחלת העבר, והעתיד מכוסה ערפל.
והם, הילדים, טובלים בים הזוהר של המולדת עד צואר. הם רואים מה שאנו אין אנו רואים. הם אינם ממררים את חייהם באותן השאלות המכבידות על לבנו. אין להם ספקות ופקפוקים, מלחמות ומריבות, שאלות תמידיות על דבר העתיד: באילו דרכים נלך, באילו לבנים נבנה, אם הכל יתגשם באותה הצורה הרצויה לנו, אם טובה העליה או רעה, אם לונדון נוטה לנו חסד, או ג’יניבה פוסקת הלכות. הכל ברור. מי יקח את הארץ מאתם, אם היא שלהם ברוח ובמחשבה ובמעשה? מי יעיז לנגוע בשלהם, בשמי-התכלת שעל ראשם, בשמש הזורחת תמיד, בכוכבים שלהם, שנולדו יחד אתם, בירח המאיר המלוה אותם תמיד, ברחובות אלו ששם הם מבלים את ימיהם, בבית-הספר הממלא את לבם גאון? הכל: ההורים, המורים, החברים, הם נצחיים כשמים וכארץ. הם מולדת. גם הספרים הכתובים בלשון זו, שבה נכתב אותו הספר ששמש לנו במקום מולדת, גם הם משמשים התחלה להמשך הנפלא הזה. אולי גם על השלוה שבנפשם יכתב ספר-ספרים ויהיה למקרא לבני הנעורים של הדורות הבאים.
אנחנו מבוקר עד ערב באנו. הערב כה ארוך, והשחר כה רחוק. אנו מחכים ללילה ללא כוכב, ליל-מחשכים. האתמול שקע בתהום הנשיה, היום אפור והמחר מעורפל. והם עם כוכבי-בוקר קמו והיום עוד גדול לפניהם.
האתמול – בספרים הנקראים, ובספרים אלו, ספרי-הנוער, הכל כל-כך טוב והסוף כל-כך יפה. המכשולים ואבני-הנגף שבחיים לא נבראו אלא לשם הסוף הנחמד. הגיהנום לא נבראה אלא להיות מעבר אל גן- העדן. בלי מכשולים חי רק המת. והחיים הם מלאים מכשול ושמר נפשו ירחק מהם. והיום, ההוה, הוא מלא קסמים, קסמי-המציאות. מי זה יאמר, שבירושלים החרבה והבנויה, בסביבותיה, בתל-אביב החדשה והמזהירה, במושבות הפורחות והמלבלבות, בחיפה המעוטרת בהדר הכרמל ובנועם הים הכחול, אין קסם? והעתיד – אל אלים! מי זה יכפור בעתיד להוה כזה, שהולך ונמשך בוקר, בוקר? מי זה יעיז להפריע אף רגע את הבטחון הזה בעתיד, שאפקיו נראים קרובים, קרובים?
והיום גדול. ספרים, אנשים, שמים, הרים, ים, הורים, מורים, חופש, חברים, טיולים אל “מרחקים”, יהודה, גליל, שומרון, ים המלח. תמיד שמש, תמיד רקיע בהיר, תמיד כוכבים נחמדים, המבריקים באור מיוחד, תמיד הלמות בנין, געגועים לאניות הבאות ובשורת הגאולה בתוכן. ומי זה יעיז להטיל טפה מרה אל שמחת חיים זו?
ולמראה הרגלים ההולכות מעדנות והעינים הנוצצות והפנים הצוחקות; למראה השורות האלו המלבינות ומזהירות עם אור השמש, מתעורר הרצון בלב להשליך בבת אחת מעל הכתפים עשרות שנים אחדות למען היות כמוהם. ללכת ככה. לצעוד ככה בבטחה, בתקוה, באמונה. לא לשאול: “לאן?” ואלמלא נפתחו השמים גם הם, כאשר נפתח עולם זה, ואלמלא היית יכול לבקש מאתם איזה דבר שימלא מיד, כי אז לא היית מבקש לא אושר ולא עושר, כי אם רק את הילדות, רק להיות כמוהם רגע אחד. כי כאן הכל. להם האושר והשלוה, להם המולדת לא בהבנותה, כי אם בצורתה הקבועה, האחרונה.
ורגש של צער מתעורר בלבך על עצמך: למה גדלנוּ ככה ולמה קטֹנּו ככה? למה לנו למרר את החים, שהם כה נעימים וטובים? למה אנו נלחמים ומתאבקים, מחטטים ומנקרים, מורידים דמעות מהבקר עד הערב, זועמים ורבים? למה הם הספקות והפקפוקים? מדוע אין אנו לוקחים רק לרגע את ה“ברי” הזה אשר בתוך השורות האלו ותולים אותו כקמע על צוארינו? מדוע לא נהיה רגע כילדים?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.