רקע
שמואל טשרנוביץ
כבלי הדורות: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בקרן-זוית צנועה ישב לו המשורר במשך שנים רבות, שנות חייו האחרונות, וארג את מטוה האגדה, אגדת הקסמים של העם, ילידת העבר הרחוק והקרוב. האולימפוס העממי – הר הספרים – היה פתוח לנגד עיניו ובין סלעיו בדק וחפש ומצא גרגרי-חול, אבני חן, פנינים, ואת כלם קבץ בחבה רבה, חרז במחרוזת והקים בנין ענקי של המיתוס הלאומי, וכמעין נובע היה לו העבר, אוצר בלום של ציורים, רעיונות השקפות-עולם שממנו ניזונו יצירותיו, וכל אשר מסביב לעולם הזה היה זר לו; החיים, הטבע, יפי העולם, הבלי-הלידה של התקופה החדשה, התנועות הצבוריות – לא תם שמשו חמר ליצירותיו. הם כאלו עמדו מחוץ לגבולות ההשפעה על הייצר.

ואולם היו ימים שהאיש הזה לא עמד בתוך העוגה שלו מחוץ להחיים, או ממעל להם. היו ימים שהוא שאף להיות השליט עליהם, שהתפרץ ברעם וברעש אל רחובנו בשאיפה לפרוץ גדרים, לשנות ערכין למרוד כנגד כל העבר שחדר לעולמנו והכה בו שרשים עמוקים המפריעים בעד גדולם של החיים האנושיים. הוא הכריז מלחמה על כל ההון שלנו, הוא המשיל את המסורה של יוצרי הספרות העברית החדשה, של ארטר, בריידס, לילינבלום, סמולנסקין, מנדלי, שלום עליכם ופייאֶרברג - להכניס על ידי בקורת חריפה אל חיינו את כל החסר בהם: את אהבת הטבע, את הבנת היופי שבחיים, ולהלחם באותה הנזירות השלטת בנו, החולמת על ממלכת רוח, הרואה בעבים ואינה מרגישה את הקרקע שמתחת רגלינו.

הספר – זה היה האויב. שלטון הספר לא נתן לחיים מרחב, לא נתן לקוי האור של שמש ההרים לחדור את המבואות האפלים, נשמתנו המתלבטת ונתינה בין הגוילים כבלים הושמו עליה ומרחב אין לה.

התזכרי?

“התקבצו הנה כל אנשי מזרח ומערב וראו טרגדיה נוראה של עם גווע בעשרו, בעושר רוחניותו מצד זה, ועניו מצד אחר. בואו וראו אנשים שאסרו לעצמם להסתכל בטבע, באילנות הנאים, בנירים הנאים, אין לנו טבע, אין לנו עולם, אין לנו חיים, אבדנו אותנו בעצמנו, - אין לנו כלום!”

והחיים נסתלקו ממנו רק “באשמת הספרים ורוחות הספרים, שבהם נצררו נשמותינו משנות דור ודור” והשפיעו על כל מהלך החיים, אותם הספרים עצמם שממנה ינקה אחרי כן יצירתו של מיכה יוסף ושהשפיעו גם על נשמתם של החסידים. – אלה המורדים בחלק מן העבר ויוצרי חיים חדשים, שברדיצ’בסקי רואה בהם “חיים מלאים הוד נורא, הוד עולם שכלו אור מתחדש, מתחדש וגולל את האופל המבדיל בינו ובין נשמתו, גולל ומאיר, ומהגלילה ישמע הד שירה עילאה, שירת קודש”.

והאם הבדיל ברדיצ’בסקי המוכיח לטובה את הסודות בתוכחתו? האם מציב המשורר גבולים בין חלקה של היהדות לחלקה האחר? לא. בכל הוא מוצא לא-חיים כי אם בית-קברות עתיק. “כל אשר בנו וכל אשר מסביב לנו כמצבות לנגד עינינו והכל יראה בתכריכי מתים לא יחיו”.

והוא האחרון שבסופרי תקופת ההשכלה הממשיך את המסורה, שנפנף בדגל שהורם עוד בראשית התקופה החדשה – היה איש ריב ואיש מדון לרביו וחבריו. הוא הרים דגל שנפל מידיהם. “דרך התשובה” אחרי “חטאת נעורים” באמת נכתב רק על-ידי לילינבלום, אבל הוא היה מעין ודוי של כל חבורת המורדים, כלם היו בין המעפילים לעלות אל ההר, לברוח מן הסביבה המורעלה בארס הספרים וליצור שם חיים חדשים. אולם בעלותם ובהשקיפם מראש ההר על הדרך אשר משם באו – נראתה להם בקעת העצמות שמשם עלו, כל כך נהדרה מרחוק ומלאה קסם-תום עד כי קללתם נהפכה בפיהם לברכה וקינתם – לשירה.

כלם נגשו אל החומה בחימה שפוכה לנפצה ולשברה, אך כשנעו הקירות והפרצים נראו בה – נרתעו לאחוריהם והגרזן נפל מידם. כלם נלחמו עם החיים כל עוד שעמדו בתוכם וראו אותם בנוולותם, אך במדה שהתרחקו מאתם נראו להם, כל אדם המשקיף על התמונה מרחוק, כשהם מזהירים בזהר מיוחד מלא חן, מבלי ראות את גבוב הצבעים והכתמים

ההיתה בזה מעין הכנעה לפני הוד השקיעה והגסיסה של העולם הישן, שדורות כל-כך רבים עמלו בו, שקורותיו חרדו ונעו לקול המנפצים? ההיה בזה מעין רגש של סליחה ורחמים שמרגיש האדם בעמדו על יד מטתו של אויבו הגוסס ונופל חלל? ואולם ברור הוא, כי תחלתה של הספרות העברית אינה נעוצה בסופה, כי אחרי סערת המלחמה נשמע קול דממה דקה וידי הלוחמים רפו.

הנה כי כן רב הדרך מן ה“פריזיון” וה“טקסה” ואפילו מ“ספר הקבצנים” ו“עמק הבכא” עד “חיי שלמה” שהם מציירים לנו כמעט אידיליה של חיי העברי. אם נשוה אותם אל הטפוסים של “הבריות היפות” המתוארים על-ידי מנדלי, ביצירותיו הקודמות, שהיו ברובן לא יצירות לשם אמנות, אלא לשם תוכחה. פתח גם שלום עליכם בהתול מר ועוקץ, המשיב לאל את החיים השוממים והמגוחכים של המנחם-מנדלים ושאר בעלי החלומות, הבונים מסלות בשמים ומעמידים סלם אל הכוכבים – וגמר, כדבריו, ב“שיר השירים של נשמתו”, בספרו “חיי אדם”, שהוא כעין שירי תהלה, להדודים והדודות ולכל אותם החיים הנארגים באותה העירה, שרק רשומיה נשארו ושבן הדור הבא ימצאה אך בספרים ובציורי העבר. וכלום אין אנו מרגישים את המעבר של י. ל. פרץ, שהתחיל ב“שטריימל” ובציורי-מסע, במלחמה נמרצה נגד המסורה ונושאיה, נגד הרבנים והרביים, החסידים והחסידות וגמר במחרוזת האגדות “מפי העם”, אלו הניצוצות של קדושה ותום, של טהרה ואמונה, המעוררים רגשות קנאה אל האנשים ההם, שגבול לא היה לאשרם הפנימי?

ולילינבלום? הרי הוא חטט בפצעי נפשו ברבים, שם, ב“חטאת נעורים”, הרגשתם את המשטמה אל אותה הספרות העתיקה, שהפכה את כל ההוגים בה ל“מתי עולם”, “ספרות שהיא בעצמה מתה ואין בכחו של שום טל של תחיה להחיות את המת”. ולאחר כך, “דרך תשובה”, שרף את כל הגשרים ויצא למלחמה נגד בלבול הדעות והמושגים", נגד דורשי התקונים בחיי האומה והודה בנחיצות להמשיך את הפתילה ולהוסיף אך שמן.

והנה פייאֶרברג: בימי עמדתו בתוך הסביבה, המבדילה ומפרישה אותו מכל העולם הזה, מן הטבע אשר מסביב, מן השמים הנשקפים לו מתוך החלונות הפתוחים בבית-המדרש הישן, מריחות האביב המתגנבים דרך הסדקים והאשנבים, מזמרת הצפרים, - הוא רואה אז לפניו רק ארונות מלאים “ספרים עבים”, המזכירים לו “עבודת עבד שגזר עליו אדונו לעדור תחת הגפן, לעדור ולשוב לעדור ולעדור” – ובן המלך המקולל נסגר בין החרבות ומשדד את ד' אמותיו, קורא והוגה באותו הספר, שהוא כלו דואג “לכלות מהרה את הדבר הנורא הנקרא חיים”. ואחר כך, בצאתו למרחב, הוא רואה “עתידות גדולים להספר, כי בהתפתח עמנו יתפתח גם הספר עמו”.

ומה קרה לברדיצ’בסקי עצמו, איש הריב ואיש המדון לכל חבריו ורעיו? הוא נלחם בעוז ובגבורה ובמרץ רב בכל העבר ובנחלת אבות – ובהלחמו נלכד סוף סוף בשחיתותיהם, ומתוך מלחמה בא לא רק לידי שלום, כי אם גם לידי הערצה חשאית של העולם ההוא, שהוא הולך ושוקע, הולך ונבלע בתהום הנשיה ונעשה חומר לחקירות היסטוריות.

* * *

האם היה אפוא בספרותנו “מוקדם ומאוחר”, - כמבטאו של ברדיצ’בסקי במלחמתו עם אחד העם, לילינבלום ופיירבאֶרג, שנטו מן הדרך הכבושה והלכו ב“דרך תשובה? " האם היה זה מעבר פשוט מנוער לזקנה, מהתפרצות הדם הרותח עד הזדקנות ו”דעה מיושבת?" האם השתנו ההשקפות והדעות של הספרים הלוחמים עד שנהפכו לחולמים?

לא ולא. שום איש אינו יכול לציין את הזמן והשנה והמקום, שבהם התחילה תסיסה זו או אחרת, שבהם הסתמן המהלך החדש, אפילו “דרך תשובה” לא יוכל לשמש גבול, אפילו בו דברים שלא נפלטו תחלה במאמר זה של לילינבלום או אחר. זו היתה התרוצצות תמידה, מלחמה ממושכת בין “נחלת אבות” ובין נחלת העתיד. כל אלו שעריסתם עמדה על המפתן שבין שני העולמות, בין תקופה לתקופה, היו בלבם שני רגשות, היתה בתוכם מלחמה מתמידה ובלתי-פוסקת בין היופי שבישן ובין הנאה שבחדש. אתם מוצאים אצל מנדלי, אפילו בספרי התוכחה שלו, יחד עם השנאה לחיי האופל, גם אהבה, גם הרגשת-היופי שיש בעיירה הנדחה. ואתם מוצאים אצל פייאֶרברג יחד עם המחאה נגד ההתאבנות, גם עמודים מלאים פיוט של אותם ימי הילדות והנוער של העם, שלכאורה אין ילדות לו.

כבלי הדורות הכבידו על רגלי האסירים ולא נתנו להם חרות גמורה, ויש אשר גם חביבים היו עליהם יסורי המאסר. לפרקים מרגיש גם הכלוא בבית-הסוהר כאב וצער, כשבאה השעה להפרד מאותם ארבעה הכתלים שבתוכם חי, חלם והגה, ראה את קטעי השמים, שמע את זמרת הצפור שהיתה מקדמת פניו בברכה יום יום. יש טעם החופש, אבל גדולים הם גם ההרגל, החיים המשותפים, המסורה, כל מה שנבלע בתוך הדם והמוח: בית-המדרש, ה“חדר”, ה“ישיבה”, כל סביבת הבית, בית ההורים, הספורים והאגדות. וכל אלו הדברים, המעוררים בהם גועל ומרידה, כשהם נמצאים בתוך סביבה זו, מקבלים צורה אחרת, כשהם מתרחקים ממנה ומצטיירים בדמיונם בכל זיום והדרם.

בחושו האמנותי הרגיש בזה ברדיצ’בסקי עצמו, ובאותה תקופה עצמה, שבה הופיע בספריו “נמושות”, “על אם הדרך” ויתר ספרי התוכחה – שם בפי גבורו מיכאל (בספור “מחנים”) דברים הנותנים לנו תמונה בהירה ממצב הרוח של אלו האמללים, שנולדו בתקופת המעבר.

הכל היה, לכאורה, מוכן בשביל מיכאל. כל העולם הזה עם כל תענוגותיו, והוא נתרחק מעירתו, מבית הוריו, ששם נלחם עם הקנאים החשכים, שרדפוהו ושטמוהו על “מינותו”. הוא נמצא לבדו בחוץ לארץ, מעבר לגבול – זה האידיאל של הצעירים בעבר, - בלב אירופה הנאורה, ללמוד חכמה ומדעים, הרחק מכל קרוביו ומיודעיו, במקום שאין מכירים אותו וחפש גמור ניתן לו. “ספרים עברים אינו קורא עוד, כמנהגו תמיד, ואת תפליו וסדורו שכח במתכון באיזה מקום, למען יהיה נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד”.

ובכל זאת איננו יכול להשתחרר מן העבר ולצאת לחרות, כאלו היה נרצע באזנו, כעבד, ואיננו יכול לזוז ממקומו, איזה כח נסתר ונעלם מושך ודחף אותו לאחור – אל עמו ואל חיי עמו.

“מאומה לא נשאר אתו מעמו – ובן הוא לעמו. מחו נתרוקן מנחלת אבות ולבו עודנו נעוץ בקברות אבותיו”.

“את הדורות מראש אינו קורא עוד, אינו חפץ לדעת עוד דור ודור ןדורשיו, דור דור וסופריו, שהראם הקב”ה לאדם הראשון, אבל בסתר לבו מרגיש הוא, שעוד נר הדורות דולק בו לפעמים".

המקרה היה לכאורה, בעזרתו, הוא צריך לעשות כפיה על עצמו ולקרוע את כל היחוסים עם עמו. “לשרוף את כל הגשרים” לבל ימשכו עוד אחריו את לבבו. הוא אהב בת אל נכר, אהב אהבה עזה, טהורה ותמימה, וגם היא – במה היא אשמה, כי נולדה בלי חופה וקדושין, כי נולדה לא לאחד מבני עמו, אם היא כל כך טהורה ותמימה, כל כך יפה ועלובה בחִנה?

“ובמלחמותיו עם הקנאים בארץ מולדתו כבר חשב לשאת אשה נוצרית כדי להכעיסם. בנגודיו הפנימיים שהוא מתנגד עתה להחברה ויסורי המוסר שלה עלה על לבו הרעיון להתקשר בבת אל נכר, שנולדה לא בקדושין, לשעשועי רוח, אדרבא. יפסיק את כל החבלים בפעם אחת ויהיה בן חורים גמור, יעזוב את הדור האחרון /שעודנו שייך לו ויהיה לאדם חדש בן דור ראשון”.

ואולם כל אלו היו מחשבות פורחות שלא נתקימו, די היה למקרה אחד, שעורר בו דוקא את “יסורי המוסר”, שהוא מתנגד להם, להקיצו מתרדמת האהבה ולברוח, כיונה בן אמתי, מפני האלוה הפנימי, אֵל האבות, שהדריכהו מנוחה.

וכך קרה גם לאלימלך בן יונה בספורו “עורבא פרח” גם הוא היה אסור נצחי, שהתהלך בעולם בכבלי הדורות אשר על רגליו. הוא התהלך תפוס במחשבתו ושאיפותיו “להקל את משא נפשו הכבד עליו שבא לו מנחלת אבות הקדושה ולחדש את נעורי בן האדם שבו באשר הוא אדם”. ויש אשר נדמה לו, כי כבר קפץ בקפיצה אחת על כל הדורות של אבותיו ונשמתו כבר פנויה לגמרי לעולם אחר ולמחשבות אחרות – אך כל זה היה רק דמיון כזב. הוא עזב, לכאורה, את הספרים הבלים ההם וקרא ושנה ספרים חדשים, שבהם מצוירים חיים שיש בהם ממש, חיי החיים, הוא לקח לו אותם לדוגמא ושאל את נפשו כמה פעמים: “מדוע לא אראה חיים כמו שהם מתוארים בספרים ההם? מדוע לא אחיה חיים כאלה אף פעם אחת?” ואולם הוא לא היה יכול לקחת מן החיים כלום. אפילו האהבה, זה הרגש שהיה חי בלבו – לא היה רגש כמו שהוא מצויר בּספרים ההם.

והוא מתמלא חימה על הספרים ונושאי הספרים הבלים והוא רוצה לשכוח אותם, “להשליך חרצובותם מנפשו ולעירם לחרות”, כי רק הם אשמים על אשר לא יוכל למצוא את האהבה אשר הוא מבקש, הם, “אבותי עם כל מהלך מחשבותיהם וספריהם, חיי כל הדורות שלנו, חיי השקר אשר דכאו רוחנו ויכופו את קומתנו”. ואולם זה היה כעם אין-אונים – אי-אפשר לו לאדם להתפשט מעורו ולהיות לאחר. ירושת האבות רודפת אחריו, נר הדורות יוכל רק להבהב, הפתילה יורדת לפעמים, אבל אינה כבה לעולם.

* * *

במותו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ירד לקבר אחד מאחרוני התקופה הגדולה ההיא, תקופת הלוחמים, שגמרו בכריתת ברית שלום. והנה באה תקופה חדשה, אנשים חדשים. העבר נבלע בתהום הנשיה ושמש עוד לפרקים אך חומר ליצירה. צרת היחיד תפסה בספרות האמנותית את מקומה של צרת הרבים. אין עוד בנפש היוצרים הצעירים מיסורי היוצרים של התקופה ההיא, זה – אשרם. אבל האם האושר זהו אושר גם לספרות?

איני יודע, אולי, יש ביסורים אלו יופי שאין כמוהו בשלוה הפנימית של יורשיהם. אולי רק מתוך צער ויסורים ומתוך אהבה וחמלה אל הדור העובר, שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, יכולים היו לברוא יצירות בנות-נצח להקים מגרגרים קטנים בנינים נהדרים של השחרה העממית והמיתוס הלאומי. ואם אמנם טוב להם, לחדשים, שלא סבלו את ענווי הכיר המצרף של המלחמה הפנימית וההתרוצצות הנפשית, מי יודע, אם ימצאו בחיינו אלה, אחרי שיהיו לעבר, חומר לשירה וליופי, לגעגועים ולאהבה. כשם שמצאו אלו הסופרים והיוצרים בני התקופה הגדולה והאמללה גם יחד?


תרפ"ב.

המלצות קוראים
תגיות