יסלח לי הצל הגדול, רבי וחברי ר' שמואל יעקב רבינוביץ, אם ישמש לי מותו גורם לעורר בזכרוני גלי-גלים של חיים, של תקופה שלמה ומלאה זוהר עולמים, שמלאה בחיים תפקיד חשוב; תקופה הקוראת מעוררת, מלוה את האדם, בשמש הדופק על תריסי חלונותיו: " לבית-הכנסת לכו!" – הן זהו הרז של אותם הגעגועים הכמוסים אל הנוער הנעלם, שאורו נדעך ונגוז.
כן, אל אותו הנוער. אני משמיע מינות זו בנגוד אל הסיסמא של “היכן נעורי?”, שחיים נחמן ביאליק, הכרוך ביותר אחרי שמש בית-הכנסת, נעשה לה לפה. מקובל הוא בעולמנו, ש“נעורים” הם רק משחקים ושעשועים, התעמלות, זמרה ורקודים. ועל יסודות אלה באים אנשים ומעמידים את כל אשיות הבנין של החנוך החדש בדורנו ומתפארים ומשתבחים במעשיהם אלה. כאלו גלו עולם חדש, אבל גם לנו היו נעורים, לנו, חניכי החדר והישיבה, כלנו ספוגי הנעורים היפים, המלאים זיו ואורה. חברים-תלמידים, פרצופים ואנשים, טיולים בין ההרים, חזיונות ודמיונות, אגדות חיות, לילות נדודי-שינה בסביבה מלאת צללים, צללי העבר, גבורי ההלכה והאגדה, שהופיעו לפנינו כבני אדם חיים עת מחשבותיהם ורעיונותיהם והרגשותיהם, עם הפלוגתות והאבעיות, החריפות והחדודים, שהיו חודרים אל לבנו והיו עושים תלמים בנשמתנו. היו מתרשמים ומצטלמים בה, מתדבקים בה לעולמי-עולמים. והאם אין אלו נעורים, הנותנים בכל ימי החיים חומר לדמיון, מפרנסים את הנשמה ונותנים לה מזון רוחני לנצח נצחים? האם אין זה מעין שממנו אנו שואבים תמיד?
ותקופת-קובנה היתה לי תקופת נוער כזו, בית-המדרש החדש, ישיבת “כנסת בית יצחק” בסלובודקה וזמן קצר ישיבת ה“מוסריים”, היו לי עריסת הילדות והנוער. קרעים לא היו עוד בנפש והנשמה שבנה בשלוה בלי פרפורים ובלי זעזועים. הכל היה ברור ומחוור, זולתי אי-אלו מקומות קשים להבנה במהרש“א ובמהר”ם שיף וב“קצות החושן”. אמנם הפרושים של כולל סלוצ’בסקי התהלכו להם בהרחבה על פני בית-המדרש והביטו מלמעלה למטה עלינו, הפרחחים, שהשמענו קול זמרה, כאילו היו אומרים: “איסתרא בלגינא קיש קיש קריא” – הם קמטו את מצחם, כזקנים, מלמלו בלחש, הרבו לחשוב ולהגות ברצינות, בעוד שאנו שאפנו בזמרתנו לחדור אל הסודות והכוונות הצפונים במקומות הסתומים, אבל דרכנו נראתה לנו כדרך האמת.
ואולם מן הרחוב עלו ריחות חדשים, זמירות חדשות ונסו לחדור דרך תריסי החלונות הרמים של בית המדרש, להתפרץ אל סביבת התנאים והאמוראים. פומבדיתא ונהרדעא כאלו עמדו מן הצד מבוישות ונסוגו אחור מפני המית החיים החדשים וזרמיהם.
התעוררו אי-אלו פקפוקים וספיקות. חריפות המלחמה בעד ההשכלה של תקופת סמולנסקין כבר עברה. “הדת והחיים” של ברוידס נתישן קצת ולילינבלום ומלחמת-התקונים בדת כבר היו לנחלת העבר. אבל אי-אלו נתיבות השאירו. הבנינים הישנים נסדקו ונפרצו וגדרים רבים נשמרו בכחם של הזרמים החדשים. אחד-העם, הציונות המדינית, הקונגרסים הראשונים, תבעו תביעות, עוררו חבה חדשה וישנה לארץ קדימה, דרשו התאמה בין הרגשות חדשות וישנות, בין השקפות עתיקות והגיונות מודרניים. איך להשלים בין שני העולמות? ועל הישיבה וסביבותיה התקדרו עננים.
כסא ר' יצחק אלחנן עבר לאחרי מותו לכנופיה של קרדינלים, שהקיפה את כל הסביבה באדים מחניקים, שלקחה לה את השם של המת הגדול בחכירה לעשות בו את להטיהם, ואם התערערו עמודי הבנין של המסורה בקרב הבחורים של הימים ההם. אם נבעה פרץ באותה החומה הבצורה, - הם הם שגרמו לזה, הם, הבריות האלו הכילו בתוכם את כל הכעור והשפל שבעולם ההוא, את הקנאות החשכה, את האינטריגות השפלות והטיול כתמים שחורים על אותה התורה, שבשמה הם דוגלים.
ובלבות דופקים היינו מחכים ל“המליץ” – זה הגשר בין עולמנו אנו ובין העולם החדש, - שבו התלקחה המלחמה. ש. רוזנפלד ב“מכתביו מערי השדה” גלה אז את הצפון במעמקי אותה הסיעה, שאברהם יעקב סלוצקי הכתירה בשם “הלשכה השחורה”, וקבוצת רבנים באה בלשון המשכילים ובסגנונם להשתתף במלחמת מצוה זו. בפעם הראשונה דברו הרבנים בלשון בני אדם. ראשי המדברים היו: מצד הסיעה הרב וייל צירלסון מפרילוקי, במאמריו “קוץ שבקץ”; הרב פרייל, שנקטף בלא עת, רב בעל רגש כביר, המלא ספיקות כרמון, המאמין ואינו מאמין, שהתגעגע אל היופי והזוהר של התנועה הלאומית, אך כבלי הדורות חסמו בעדו את הדרך; “אחד הרבנים המרגישים”, שדרכו בסופה וסערה, - וקול דממה דקה של רבי שמואל יעקב רבינוביץ, אבל קול הנאמר בעוז, בהגיון בריא, ברגש חם, בסגנון בהיר ועז, בהכרת האמת שבלב ובהבנת המציאות.
מאמריו של הרב רבינוביץ מאליקסוט, שהיו כל-כך קרובים ללבנו, שקראו אותנו, עוררו וחזקו את עמדתה של הקבוצה הקטנה, שפנתה עורף לסיעת “הלשכה השחורה”, שהביאו אותנו לידי מרידה ובעיטה גם ב“ישיבת” המוסריים וגם ב“ישיבת” “כנסת בית יצחק”, זו שמנהלי “הלשכה” עמדו בראשה, עוררונו ללכת ולהתודע אל הלוחם האמיץ, שלא העלים את שמו, שגלה את הנעשה מאחורי הפרגוד באותה קובנה, אשר בימים ההם נעשתה קן של רגול וחפוש וחטוט ובדיקה אחרי כל צעדו של רב, שנפל ברשתה של הציונות.
ביתו של הרב, בית רעוע ודל, עמד בסביבה נהדרה, באליקסוט זו, השוכנת לרגלי הרים גבנונים, על חוף הנימן הנהדר ונראית מרחוק בשלל צבעיה ככפר שוייצי השוכן בין ההרים והנחלים. אבל הבית בחיצוניותו ופנימיותו היה כנגוד ליפי הסביבה, זה היה משכן דלים, או אוהל בעל חדר אחד, שהכל בו. גם חדר-האוכל, גם חדר-המשכב, גם המטבח. ורק יריעה צנועה וקטנה פרושה ומחייצת בין המטות ובין החדר. ובין גלי ספרים אל שלחן קטן ישב רבי שמואל יעקב והגה בתורה. הקסימו אותי הפנין המזהירים בזוהר פנימי, העינים השחורות ומביעות טוב לב, המלאות חן עלומים ופקחות נפשית, אופן-דבורי הנאה של אדם מודרני ונמוס של תלמיד חכם זה, שהתגולל בעירה פעוטה, בסביבה של דלות חנינא-בן-דוסאית.
שיחתנו נמשכה שעות אחדות, בכל העת דבר הוא, כאלו התורה לפנינו, או התודה לפני עצמו. הוא היה מלא התמרמרות על הרבנים המקרבים את קץ שלטונם בחיינו על-ידי פרישותם מן החיים ושחייתם נגד הזרם. אם גם נניח, שהלאומיות מתנגדת אל הדת – אין הדת רשאית להתנגד אל הלאומיות, מפני שהדת היא הלאומיות עצמה. אותו היהודי הקשור בעבותות אל האמונה הגדולה והכבירה ואל מורשת אבות אינו יכול להתקומם נגד הרוח העברי, החודר אל הנשמה היהודית מכל העברים ומופיע לפניה בצורות שונות ובגלויים שונים. זהו סוד הקיום של האומה לפני ירידתה באה עליתה ולנשמה התועה בא תקון. אין להכחיש את העובדה הקיימת, כי עמודי האמונה מתרופפים, כי שכינת העבר סרה מעל משכננו, ובמה נעצור את הזרם? במלחמה לא נפעול כלום. בכפיה לא נחדש את האמונה שנתרופפה בלב הצעירים. ולפי שאין התורה מתקיימת אלא בזכות ישראל – דרוש למצוא תרופה להחזיק את הדור הצעיר בתוך גבולותינו. כל עוד שהאברים מדולדלים ותלויים בגוף האומה – היה אומר הבעש"ט – עוד יש להם תקוה, אבל אחרי התָּלשם מעל הגוף אין להם תקומה עוד, ובכן תהיה הלאומיות הכלי המחזיק ברכה – ישָׁאר הניצוץ בנשמתם, ואז יש תקוה כי ברבות הימים ישובו עוד אלינו, בגבור בנפשם ההשפעה של היהדות המקורית. אחרי שיגלו את המאור שבה, והיא היא שתחזיר אותם למיטב ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
כאלו וכאלו היו הדברים, לפי הרשות בזכרוני – וחדשים היו לנו בחורי-ה“ישיבה” המעירים. שתינו אותם בצמא, ובכל עתות הפנאי כשגברו הספיקות והפקפוקים, הלכנו לשמוע תורה מפי הרב מאליקסוט בארנו לפניו את הרהורינו, התוכחנו, התפלפלנו לפרקים בדברי-תורה ומצאנו בו תמיד לב ער, המבין את הנפש הצעירה, הכמהה ומבקשת בצמאון דרכים ופתרונות לשאלות הלב ותביעות הנפש.
ואני הלכתי אחרי הרב – נקשרה נפשי בנפשו, הלכתי אחריו אל כל אשר הלך הוא – ובהמשך העבודה המשותפת והחביבה לשנינו נטַּשטשו הגבולין ביני, צעיר בן רבנים ומתכונן לרבנות, שיצא מעולם זה לבקש עולמות אחרים ובינו, הרב החרד באמת. מחיצה עשינו לנו, עולם אחד היה משותף לנו, עולם של עבודה בעד העם ותחיתו בארצו, ועולם אחד היה לכל אחד לבדו! הוא מצא את עולמו באותה ערמת הספרים, המכובדים מרוב ימים ואני ישבתי על גלי-הספרים החדשים, וסוף סוף היינו שנינו עבדים להנייר והכתב והספר, נשתנה רק התוכן – אבל הצורה נשארה. הוא היה משועבד למסורה שלו, לאוטוריטטים שלו, ואני – לשלי.
ואולם בגבולות העולם המשותף שלנו לא היה הבדל ביני ובינו. שם היה גם הוא אך צעיר מלא התלהבות, אמונה כבירה בעתידה של העבודה הגדולה, שקדן בכל מפעל, מעורר, מזרז, שמח על כל אגודה שנוסדה באיזו עיר, על כל שקל שנתוסף ומניה שנמכרה. שום נגוד. שום סתירה בין רב ובין הציוני לא היה. בבוקר ישב והגה בתפלה ובתורה. ערך שאלות ותשובות וחבר ספרי-פלפול, ובערב היינו נאספים בלשכה לדון בשאלות אורגניזאציוניות שונות, והוא היה עורך את ההקדמה הכללית, " ההתעוררות", למכתבים החוזרים אל האגודות, או היה מקשיב אל הנוסח שנסחתי אני.
וכל-כך רגיל הייתי לראותו צעיר מלא שאיפות והתלהבות, עד כי השתוממתי לראותו בקונגרס העשירי בבזיליה עם סימני ליאות על פניו. הוא התאונן לפני על אנגליה היבשה והעכורה, כשמיה, שאין בה מקום לאותה הרחבות, לאותה האש הבוערת בלבבות, לאותה התנועה החיה והמקיפה שבה נרדם האדם בחיק החיים הממשיים, הריאליים, שאין בה מקום למעוף הדמיון ולהדר החלום.
ותמיד, כשאני רואה לפני אנשים, המדברים בשם האמונה ונלחמים בכל זרם לאומי, שאינו נמצא באותו השטח שהם עומדים עליו, רוצה הייתי להחיות לפניהם את הטפוס הזה של הרב והיהודי הגדול, ואז אולי היו משיגים את היופי של הנפש הרחבה, היכולה לא רק להרגיש. כי אם כם להבין את ההרגשות של האחרים, ולנחש עתידות ולראות מראש, כי כל הפרפורים והשחיות נגד הזרמים יכולים אך לקלקל את היחוסים שבין האנשים העומדים על סף של שני דורות, להרחיק ולא לקרב, לקצץ ולא לנטוע, להרים ולא לבנות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.