לא קרה, לכאורה, כל מאורע, היוצא מגדר הרגיל.

העכביש רבץ במנוחה שאננה וארג את קוריו, אם התחפש בצדיה, או נרדם באמת, – זוהי פלוגתה היסטורית. אבל הזבובים התמימים חשבוהו לבלתי מסוכן להם והסתבכו בקוריו, ויש שנדמה להם, כי גם הם היו לאורגי-קורים, ולאט לאט “התעכבשו” הזבובים הקטנּים והיו – בעיניהם, כמובן – לעכבישים גמורים, ופתאם התנער העכביש מתרדמתו והכריז: אני הוא האדון – ואתם השבויים!

זהו המשל, והנמשל הוטעם והוברר והובלט במסבה עליזה של “הבוהימה” הספרותית הרוסית בביתו של הארטיסטן “הרוסי” חודוטוב על-ידי המבקר אראבאז’ין, המספר צ’יריקוב ועוד רבים מחבריו, במעמדם של האורחים הכבודים שלום אש ועוד אחדים מן הסופרים היהודים הצעירים, שחלק מהם כבר נתאזרחו בספרות הרוסית החדשה.

היהודים – אמרו להם בלי שום מליצות – עלו כזבובים על הספרות הרוסית ויבאישוה. הם המיתו את ה“ז’אנר” בטרם שיצאה נשמתו, קלקלו את הבנת החיים הרוסיים והרכיבו בספרות את היסודות היהודיים. ובאותה שעה, שמבקרים ממינו של צ’וקובסקי העלו על נס דוקא את הסופרים העברים המקוריים, שאין להם אלא מה שעיניהם רואות בחיים הלאומיים, והללו את כל המסתגלים לרוחות הזרות – באו אלה בחמה שפוכה כלפי המבליטים ביצירותיהם את נשמתם המקורית, היהודית. כשהרחיקו הסופרים מיצירותיהם את “היסוד הלאומי” – לא התלוננו עליהם. אדרבה, הם נתנו להם יד. ממרום שבתם אמנם ירדו לפרקים לקלקל את “הז’אנר” שלנו, ובמקום ה“גויים” של יושקוביץ, אייזמן, טאן ועוד, נתנו לנו את “היהודים” של צ’יריקוב. ואולם אלו היו חלופין כדרך התגרנים. כל אחד רמה את חברו, והמסחר נעשה. הסוחר יודע למפרע, כי חברו מרמה אותו, אלא שהוא מתחפש למאמין, בכדי שיאמין גם חברו בו ולא ברמאותו. אם לא הכירו היהודים את פרצופם של “יהודי” הסופרים הרוסים – לא הכירו את פני “הגויים” של היהודים – ושני הצדדים זכו במקחם.

אבל כשהיהודים מניפים את הדגל הלאומי ממהרים הרוסים להקים את הנס הלאומי שלהם – והרי יודעים אנו את פירושו של הדגל הזה. הדגל היהודי לא יזיק לדגלם. בתנופת יד אחת הם יכולים לזרוק את הנטל הזה מעל גבם, להפטר מן היהודים בספרות הרוסית – אין זה עבודה לשנים ולדורות. זוהי עבודה קלה.

בזאת אנו בטוחים, אלה, שעלו לדוכן בקדושה ובטהרה, אל “ארון-הקודש” של הספרות הרוסית – ירדו מבלי להשמיע את ברכתם. העם המבורך מרד בכהניו. זוהי מעין שביתה של המבורכים. צ’יריקוב לא יחבר עוד דרמות מחיי היהודים – ועל דא לא קא בכינא! – אלא יעסוק דוקא בדרמות מחיי הרוסים, יערבב בה פלפלין של הז’נאר הרוסי, בכדי להכעיס את גורנפלד היהודי, והיהודים לא יסתבכו עוד בין רגליו. ומר אראבאז’ין יוסף להחזיק בהשקפותיו הדמוקרטיות על שאלות-היהודים"…

והכל על מקומו יבוא בשלום.

וכל אותו המאורע –, למרות אי נעימותו, למרות הכאב, שמעוררות בנו ההתראות בנוסח זה של אראבאז’ין –, הוא סוף סוף לקח טוב להסופרים היהודים שלנו, אותם הסופרים, שזכו להתחמם לאורה של הספרות הרוסית.

ולא לחנם עשה המאורע הזה רושם יותר עמוק על אחד המשתתפים בו, על “החסיד” וואלינסקי-פליקסיר.

בבעיטה זו של צ’יריקוב ואראבאז’ין היה פליקסיר הנפגע הראשי. הוא בכל עבודתו הספרותית – הנהו אחד הזבובים היותר טפוסיים, שנדבק בספרות הרוסית על כרחה. הוא, היהודי הז’יטומירי, נכנס אל הספרות הרוסית לא בתור סופר-עוזר או יוצר, אלא בפריטינזיות. הוא רצה דוקא להרוס את הבנינים, שבנו הרוסים הקדמונים, ולהכניס ערכים חדשים, להרכיב זמורת-זר בתוך הספרות הזרה. בילינסקי, צ’רנישיבסקי, דוברוליוב ופיסריב הם “מהרסי-האיסתטיקה” בתוך הספרות הרוסית, ופליקסיר הז’יטומירי הוא בונה האסתטיקה הרוּסית ויוצרה. מלבד “ממלכת-הקאראמזבים”, מלבד “הגיון המשוגע”, דוסטויבסקי, שהוא, פליקסיר, הוא חסידו, אין הוא מוצא כלום בספרות הרוסית. אותה ההתמרמרות, שהתעוררה בראשית שנות התשעים כנגד ה“ז’יד המהרס” נשתתקה, ופליקסר היה יכול להקדיש את עתותיו לחקירות על הנוצריות ועל הקדושה ואל האידיאליות הפילוסופית, אך סוף סוף הרי מוכרח הוא הצד המגוחך של “עבודה זרה” זו – להתגלות, בבוא המקרה לכך. העקיצה צריכה להזרק. היא מתפרצת מאליה. ההתמרמרות כנגד היהודי בעל הפריטינזיות הרי אינה יכולה לשכוך, ובבוא השעה המוכשרת – האמת נאמרת.

יהי פליקסיר ראש הפילוסופים בדורנו, יהיה הוא אסטטיקן שבאסטיטיקים – בכל זאת, אפשר לבטוח במיכיילובסקי, שהוא הבין את רוחו של פיסריב ואת שאיפותיו של בילינסקי יותר מעשרים פליקסירים יחדו. וגם נבכי-הנפש של דוסטויבסקי גלויים יותר למבקר הרוסי מלפליקסיר. מבקר שלנו יבין יותר את שלום עליכם ואת פרץ ואת אש, משיבינו אותם פיטר פלסקי וקורניי טשוקובסקי, אפילו אם יתרגמו להם וויטר וניגר לא רק את ה“מאנאט-שריפטן” בלבד. פליקסיר יבין את דוסטויבסקי על-ידי פלפול של בחור ישיבה, הוא עלה בחקירתו את המסקנות המוסריות היוצאות מתוך תורתו של קאראמזוב, בעוד שהמבקר הרוסי קרוב בקרבת נפש לקאראמזוב, הוא הנהו עצם מעצמו ובשר מבשרו!

בלבנו מתעורר כאב, ובלבם של הרוסים גחוך, מה שבראש הבקורת התיאטרלית עומד קוגיל. הוא מגין על טהרתו של “בוריס גודונוב” בפני התיאטרונים הרוסים “מחללי הקדש”, שאינם שומרים את הטפוס בטהרתו ההיסטורית-לאומית – (הרוסית, כמובן!)

והאם אין זו קומדיה, שהסופרים היהודים-רוסים הם גבוריה הראשים? דוד אייזמן מוסיף נופך להפורנוגרפיה הרוסית, ומצייר טפוס של כהן רוסי שכור ועושה מעשה זמרי, כהן שלא ראהו בעיניו, שאיננו יודע את חייו ואיננו מבין את רוחו, באופן שאתה מרגיש, כי זוהי בדיחה גסה ומזויפת. פירילמאן – דימוב יושב על האבנַים ומפסל פסילים לא יהודיים, “שעינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו”; טאן – בוגורוז איננו יכול לחסום פיו ולא להזכיר את הווֹלגה אפילו רגע אחד. בפוליטיקה צריך הוא לעמוד דוקא בראש “אגודת-אכרים”, ובספרות לצייר ציורים מן הווֹלגה, אף-על-פי, שהגנילופיאטקה קרובה לו יותר. שלום אש יוצר לו אסתר’קה לכתחילה בשביל קוֹמיסרז’יבסקאיא, באופן, שגם ה“נ. וורימיה” נותן לו שבח ושוכח את חשבונותיו הישנים, כשהוא מגיע אל “היהודי החביב, המשתחוה בנעימות”. בשבה הרת המיסטיקה, – הוא יוצר בשביל השוק הרוסי לכתחילה את “הלוחם באלהים”, שאפשוביץ הוא כותב להם ובשבילם, ולא לנו. את שפתו היפה והנמלצה קלקל – בכדי שיבינוהו ה“גויים”. וגם בזה לא הועיל. הרוסים רואים תרגום מקולקל ומזדעזעים. וה“רוסיה” וה“נ. וורימיה”, בורינין וסירומיאטניקוב עומדים וצועקים: אוי ואבוי! השפה הרוסית נשחתת. שלום אש נהפך להקלאסיקן שלנו!

ועכשיו בא גם צ’יריקוב וקורא:

– שובו אל הגנילופיאטקה! הניחו את הווֹלגה לנו!…

* * *

התחרות זו, שבין הוולגה והגנילופיאטקה, היא התחרות בין שני כחות שונים, שאינם שוים זה לזה. זוהי מלחמה בין היום והלילה, השמש – וארובת העשן… הוולגה – זהו אחד הנהרות הגדולים ביותר בכל כדור הארץ, והגנילופיאטקה: נהר קטן בפלכי ווֹלין וקיוב. מדת הנהרות אינה אומרת, כמובן, כלום, כשהיא לעצמה, אבל המדה זהו הסמל של העושר הפנימי הצפון בנהר זה, ה“אם” של רוסיה הגדולה.

זרם הוולגה יש לו כח מושך יותר גדול – זהו מובן מאליו. הספרות הוולגית מתפרנסת ומזינה, נותנת כבוד והון; וגנילופיאטקה – אוי ואבוי לה ולמזונותיה ופרנסתה. כל זה ידוע, אבל יש בגנילופיאטקה, מה שאין בוולגה – זו היא שלנו וזו – לא שלנו. וחבל, שצ’יריקוב צריך לבוא ולהזכיר לנו את מציאותה של הגנילופיאטקה שלנו.

אפילו ב“שעה טובה”, כשהיתה הליביראליות שורה על כך העצים והאבנים, וכשהיו ה“יסודות לאומיים” של צ’יריקוב בטלים ומטושטשים, עד כדי שלא להבדיל בין יהודי ויוני, – גם אז לא חדל סופר רוסי זה אף רגע אחד להיות רוסי-לאומי מטבעו. באותה השעה עסק, למשל, יושקוביץ שלנו, בתפירת דרמות מחיי היהודים על פי המודה של התורה הסוציאל-דימוקרטית: הפועלים יצאו מזוקקים ומצורפים וטהורים כזוהר הרקיע, והעשירים – מוארים באשה של גיהינום. היושקביצים וחבריהם “יצאו מעורם”, התפשטו מגשמיותם והסתגלו, בכדי להשכיח את עצמיותם. הם זייפו את חיי היהודים וזייפו את חיי הרוסים בשאיפתם להיות רוסים ביותר מהרוסים עצמם, – וסוף סוף נכשלו. כרכוריהם לא הועילו. הם לא חשבו אף רגע ה“דגל הלאומי” היהודי – ואחרים העלוהו בכל זאת בחשבונם. הם דרשו תגים בספורי דוסטויבסקי, התעמקו בהפסיכולוגיה של האכר הרוסיּ – ולבסוף מאשימים אותם בהנפת דגל היהודים!

ואילו היה הכל כשורה, אלו היה לסופרינו אותו הרגש הטבעי, שיש לכל סופר לאומי; רגש החבה לקנינינו העצמיים, לצרכינו הלאומיים, רגש האחריות על החובות הלאומיים, – לא היו באים עד דכא. אילו היו נאמנים ללאומיותם, אילו היו מצלמים את חיי היהודים כמו שהם, בלי הארה ובלי כונה כלפי חוץ, היו הדרמות והציורים של מספרינו רבי הכשרון מובנים גם לרוסים, כמו שהם, בלי כל נחיצות של פירושים, כמו שמובנות יצירותיהם של הסופרים הסקאנדינאביים הגדולים לכל בני אירופה, אף על פי, שהיצירות האלו עוסקות בענינים לאומיים ובציורים מתוך החיים הלאומיים. הספרות היהודית היתה יונקת אז מתוך לשדה היא והיתה מיניקה גם את הספרויות האחדות, ככל ספרות לאומית.

ועכשיו – מקלקלים הם גם את עצמם, גם את ספרותנו, גם את הספרות הרוסית. מאתנו נלקחו הכשרונות, ושמה הם למשא. עמלם הוא עמל שוא, ועבודתם עבודה – סיזיפית.