רקע
שמואל טשרנוביץ
שני מנדלים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

שני מנדלים בקרבי (ספר הקבצנים).


בין הערבים עם שקיעת החמה והשראת שכינתה האחרונה על ראשי האילנות, אוהב הייתי להתבודד עם ר' מנדלי, באותו הקיץ שבו נמצא בפודברובזה הסמוכה לוילנה, באחד החורשות הרחוקים ממשכן בני האדם, שהפריעו את דממת העיר בשאון הכרך, – ולהקשיב לאמרי המשורר השב-הצעיר על הדרת הטבע.

מקורביו של ר' מנדלי כבר עמדו “על ר' מנדלי שבעל-פה”, שהיה עולה לפרקים על ר' מנדלי שבכתב. לראות ציָר כזה בשעת יצירתו החיה, המפעפעת ועולה מתוך נקבי הלב הגדול והרגש, החי והנלהב, – זה היה מעין עונג של שתוף במעשי בראשית ומעשי יצירה. כים סוער, שגל ירדוף גל, היה שוטף דבורו, מתיז ניצוצות, בורא וצר יופי אחרי יופי, ציור אחרי ציור, העומדים חיים לפניך.

ובאותה שעה יש שהייתי שוכח, כי לפני עומד זקן קרוב לגבורות, חסון, אמיץ, בעל קומה זקופה ועינים צעירות, מלא רוח עלומים, הירש’לי או שלמה’לי מכֻסים מסוה של זקן בשערות כסף. נדמה היה לי לפרקים, כי נמצא אני בחברתו של עלם בעל רגש, נאחז בחבלי הקסמים של הבריאה הנהדרה, של חורשת-הקיץ בשעת פריחתה.

יודע היה ר' מנדלי את נשמת היער, מקשיב לשיחת צפרים וללחש דשאים, ומתוך הדומיה השאננה הגיעה לאזניו שירת הבריאה החרישית. הוא ידע על פה את “פרק השירה” של הטבע אשר מסביב.

הוא היה, אולי, היחידי בין סופרי הדור, שלא צִיֵר את הירח ואת השמש ואת הדשאים ואת היער ואת כל מראות הטבע על-פי פסוקים מן המוכן: הוא ראה לא רק את קבציאל וכסלון כי גם את אשר מסביב לה. בעירה מצא גם אור וגם צללים, בעוד שבשדה היה הכל מלא אורה ולא נגואל בבצות העיירה.

אין אתה יודע מעולם, מדי קראך את יצירותיו, מי מהם גבוריו הראשיים החשובים ביותר: בני קבציאל וכסלון, הסבורים “כתולעת זו בתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר חמד טובה בכל העולם”, או יצורי-האל שאין הקבציאלים והכסלונים משגיחים בהם ואינם מרגישים במציאותם. מנדלי יודע את נשמתם של היצורים האלה, מדבר בעדם, מבאר ומפרש את החבוי והטמון בנפשם פנימה. ויש שנראה לנו, כי ליזר-יענקל, ר' אלטר, פישקא החגר, הגבנת, שמואלצ’יק הסמרטוטר, אינם אלא מסגרת לאותה התמונה אשר מסביב להם; כי הגבורים הראשיים בספוריו הם: הפרות, הסוסים, העורבים המתפללים עטופים בטלית קטנה, החטה הצהֻבה כעין הזהב, הכֻּסמת הצחה והאדֻמה, השִׁיפון, הזמיר ו“המשׁוררים המסַיעים לחזן מפֻרסם זה ומרננים בקול”, הצפרדעים שבאגמים, הזבובים, הסנוניות, הפרות וכל היצורים שהם קרובים כל-כך ללבו של הצַּיר.

וכשהיה מנדלי האחד, הקשור ומחֻבר בטבורו אל קבציאל, מתמרמר על קטנות-המוחין, על הזהמה והתעוב אשר בתוך הבצה הקבציאלית, – היה מנדלי השׁני יוצא אל המרחב, אל השדה במקום שמים ושדה, עגלים ובני-בקר, רועים ועדריהם, ושם היה מוצא מנוחה לנפשו. הוא היה מקשיב להמית לבם, אזנו היתה בוחנת וקולטת את הצלילים הדקים, את אושת האילנות, משק הכנפים, נענועי השבלים, געית הפרות, צהלת הסוסים וזמרת הצפרים, ושיחות אלה היו מובנות לו וקרובות לנפשו. “לשון-סוסית”, היתה לפרקים יותר תמימה ויותר טהורה מלשון ערומה זו של בני אדם.

פה, בשעת יצירותיו אלה, כשהוא נעשה צַיר לבריותיו של הקדוש ברוך הוא, שאין בהם מכעורי החיים ולא מיסורים הבאים מתוך התחכמות יתרה ומרידת האדם ביצרו, יכול היה מנדלי להיות אמן לשם אמנות בלבד. מה שהעורב היה עטוף טלית קטנה, הזמיר היה חזן מפֻרסם, הצפּור המצַיצת – בת-קול מנהמת כיונה זה היה מובן. הן כל אלה היו קבצי-אלים וכסלונים, חלק מן הסביבה, עצם מעצמם. גבורי קבציאל מתפללים על-פי דרכם, וגבורי השדה אשר מחוצה לה– על פי נוסחם הם, שם קורא החזן ופה – הזמיר. אבל הציור היה יוצא שלם ומשֻכלל, מהֻקצע מכל עבריו.

ואולם בשובו מן השדה אל העיירה השואנת וההומיה, אל השוק, אל החנונים, אל חבר הבטלנים, אל התגרנים, שאין באמת בינם ובין הירשילי הקטן ולא כלום, המחליפים “מסמר ישן ועקום בכפתור של נחשת”, או “באגוז נקוב שמשמיע קול חליל”; אל “הבריות היפות”, ההדיוטות הקופצים בראש, הקבצנים, המאמינים, שקבציאל היא “מקום הישוב וטבור הארץ – ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות ובני אדם ובעלי צורה ועם סגולה אינם אלא בקבציאל לבד”. – התקומם הצייר ומרד בצורות החיים הקפואות וערך מלחמה כנגדן. שם לא היה יכול להיות צייר לשם ציור, אמן לשם אמנות, שם היה דיין, מוכיח, מטיף מוסר בציורים ומשלים, במליצה וחידות.

אבל גם שם, בכסלון ובקבציאל, היתה בו שניות זו, שלטו שני המנדלים בקרבו. מנדלי אחד ראה לנגד עיניו תמיד את בן-המלך העטוף אדרת-פורפריאה של העבר היפה, בן-מלך אסור בכבלים. ומנדלי השני ראה את הגלגול של בן המלך, את הכלב חמקוסם, את החול של היהודי, את הנשמה הדלה, הרחוקה מן הנשמה היתרה מרחק רב.

לפרקים –היה סח לי מנדלי – כשאני מסתכל אל הרחוב היהודי ממרחק ורואה אותו בצערו וביסוריו, בעניותו ודלותו, במלחמתו הקשה על קיומו, ואת השכינה השׁרויה עליו, למרות כל אשר מסביב לו – מעי יהמו לו ורחם ארחמנו. אז אני מתפלל: הוי, אלמלי היו כל ראשי בני ישראל מתחברים לראש אחד, כי אז הייתי מחבק ומנשק את הראש הזה בחום נפש ובאהבת-עולמים.

ויש שאני מתבונן אל חיי היהודים הפנימיים, אל המדות המגונות שדבקו בהם, אל הזוהמה אשר בתוך בצתם, אל השנאה והתחרות, אל הכעור והנוול, של “הבריות היפות” מכל המינים, אז יש אשר רגש של תעוב תוקפני ואני אומר: מי יעשה לי מכל הראשים האלה ראש אחד וכתולעת ארמסנו עד אשר לא יהיה זכר לו.

מנדלי אחד יודע לאהוב עד כדי כלות הנפש, עד כדי שגעון, כישראליק ב“סוסה”, ומנדלי שני יודע לתעב כב“טקסה” וביתר הספורים, ש“הבריות היפות” ממלאים בהם את התפקיד הראשי, כי יש חזיונות בחיי האומה, בייחוד בעבר הקרוב, המשמשים לא רק לנו, בני הדור הזה, חומר לרומנטיקה, לגעגועים, כי אם השפיעו גם על בני הדור הקודם וקנו את לבבם לאהבה. התום, הצניעות, חיי-המשפחה, האמונה הטהורה והמסורה, החגים והמועדים, היה בהם הרבה מן היופי הפרימיטיבי, שהצייר לא היה יכול לעבור עליו בלי תשומת-לב. אבל בשעת תסיסת ההשכלה, בתקופת המעבר, בדמדומי העבר והשחר של ההוה, כשחיי היהודים הישנים התחילו להתערער והחקוי לצורות החיים החדשות הכניס לעולמנו רק את הקליפה בלי תוכן – היו חזיונות צבוריים כאלה, שאינם מעודדים גם בלבנו ברגע זה געגועים, ומכל שכן בימים ההם, כשהצייר עמד בעצמו בקרבת החיים ההם ונלחם להריסת צורתם.

* * *

מי גדל ממי: מנדלי המתעב והמהרס, או מנדלי האוהב והמרחם?

די להעיף עין על היצירות הגדולות שנשׁארו לנו לזכרון, די לקרוא בין השטין של “הסוסה”, “בעמק הבכא”, “ספר הקבצנים” ו“חיי רבי שלמה”, כדי לענות על השאלה הזאת.

ה“סוסה” – אמר לי רבי מנדלי פעם אחת בווילנה – זהו כוס הדמעות שלי, ולכן אל נא תפשפשו במעשיה ואל תחפשו בה פגימות אמנותיות. אם יש בה פגם – הריהו פרי הבכי, כי אין בוכים על-פי תוי נגינה".

זהו סוד היצירה שלו. בבכי העצור – זהו הקו התיכוני העובר כחוט השני דרך יצירותיו. זהו הרגש המפעפע של אהבה ומסירות לעם האובד בעניו, בתוך תנאי חיים משונים, שאין דוגמתם בשום אומה ולשון, תנאי חיים, שהם הם הגורמים לקלקולים המוסריים והרוחניים, העושים פגימות בנפש האומה, פגימות המעוררות לפרקים רגש של תעוב. רבי מנדלי הוא, כמבטאו, הדיפוטט של העם בעולם היצירה. הוא מתנה בתמונות וציורים את כל הכאב, את כל המחאה וההתמרמרות שנצברו בלבנו.

רבי מנדלי מייסר לפרקים, אבל ל“סבא” הכל מותר. הסבא עושה זאת מתוך אהבה, מתוך רצון להיטיב. הוא שוטם את “הבריות היפות” ששרצו ברחוב היהודים, את ה“יענקוצים” המוכתרים בשם “ר' יעקב”, מפני שהוא חובב את רחוב היהודים ורוצה בטהרתו. הן מי כמוהו יודע את האורה השופעת מרחוב היהודים, את השבת שבנשמת היהודי בן החיל, את הנשמה היתרה שבו?

“לבי לבי עליך, עמי, רחם ארחמך, עמי, עם עני ואביון!”

והלב הכואב והדואב הזה לא היה יכול להיות צייר ולדום. הוא יסר מתוך רחמים, צחק מתוך בכי, בכה מתוך צחוק, הכה גלים, חשף את הפצעים, חטט במכה והראה על התקלה, כאב וכאוהב אשר את אשר יאהב יוכיח.

שני מנדלים אלה – זהו סמל השׁניות והקרעים שבנשמת היהודי בן הגלות, הרואה את עצמו מצד אחד כבן מלך נדח, שירושתו וכתרו אבדוּ לו, ומצד אחר את התנאים הנוראים שנוולו את הודו, שכפפו את קומתו ועשוהו כאסקופה הנדרסת, השָּׁח עד לעפר ומלקט עצמו מתחת לשלחן זרים.

מנדלי הצייר נתן את הבטוי הנכון לנשמה רצוצה זו, העמידה לפנינו בכל זיוה והדרה ובכל כעורה ונוולותה, ובהשקיפנו אל הראי הזה יתעורר חפץ בלבנו לשוב לשניות זו, לגרש את הגלגול של נשמת הכלב, להזקיף את הקומה השחוחה להחזיר לבן המלך את אדרתו האבודה.

המלצות קוראים
תגיות