רקע
יצחק ליבוש פרץ
מאריה קוֹנוֹפּניצקה - ("מנדל גדאנסקי")
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

בתורת ספּוּר “מנדל גדאנסקי” הוא יצירת⁻אמן ספרותית – פנינה, כפי שנוהגים לומר עכשיו. האם מגיע הערך החברתי של הספּור הזה אל הגובה הספרותי שלו – הנה, זו היא השאלה.

ממאריה קוֹנוֹפּניצקה אפשר לפחות לדרוש הרבה.

הספּוּר הנזכר נוגע אל המאורעות הוורשאיים בשנת 1881. לגבי אודיסה, קישינוֹב ודומיהן, הרי המקרה הווארשאי אינו אלא משׂחק⁻ילדים, שאינו ראוי כלל לשם “פּוֹגרוֹם”. למזכרת לא הניח אלא כמה משפחות שאבּדו פרנסתן; רק מספר מועט של פצועים, ומתים – אף לא אחד. האם התגוננו באיזה אופן שהוא? אומרים – בנאלעֶבקי: קצבים יצאו חוֹצץ בסכיניהם; עוזרים בבתי⁻מסחר התייצבו בכניסה לחצרות. – כתוב לא כתבו על כך, – לשם מה?

אך כל⁻כמה שהיה הפּוֹגרוֹם קטן, הרושם במקום היה בוַדאי עצום: זה היה עוד לפני הפּוֹגרוֹמים הגדולים⁻יותר והגדולים⁻ביותר במקומות אחרים; ואת הישנים, שהיו לפני עידן ועידנים, כבר שכחו. וכל אבן שהושלכה, ואפילו בראש לא פגעה, הרי היא פוגעת במוח היהודי! הרי היא פוגעת במחשבה, וקורעת שם מחשבות והשקפות⁻עולם ישנות, שנרקמו מחוטים של תוהו⁻ובוהו…

מובן שאין הדבר נוגע בכּולם במידה שוָה, ולא הכול הגיבו בדרך אחת.

מעמד⁻פועלים יהודי עדיין לא היה אותו זמן, ואם כבר היה הולך ונארג ונוצר בחדר⁻המרתף האפל והטחוּב – לידי הבעת⁻דעה עדיין לא הגיע, על השקפת⁻עולם פועלית עדיין אי⁻אפשר היה לדבּר, החיים היהודיים עדיין לא היו מפולגים לפי מעמדות, לא מחוּלקים מבפנים. מדבּרים היו על חסידים, – נציגיה של היהדות האדוקה (המתנגדים לא היו עוד בחיים); בעלי⁻בתּים, שכבר נתנו את דעתם יותר על ה“כֹל⁻יש⁻להם”, על עולם⁻הזה; ו“אשכּנזים”, שהשם הזה כבר מזמן לא היה תואם אותם, משום שמכּבר עברו מתורתו של מנדלסון אל התרבות הפולנית⁻המקומית.

היהודי האדוק לא נתפעל אלא מעט מאד. בפּוֹגרוֹם הזה, כמו בכל שאר האסונות, לא ראה ולא יכול היה לראות אלא את זעם אלוהים, שנשפך על אנשים יחידים בשל חטאותיהם; או, אם התרומם אל נקודת⁻ראיה גבוהה יותר: זעם אלוהים שנשפך על כל ישראל! כבר היה טוב מדי, כבר שכחו את הגלות: בתי⁻ספר של גויים, מיניקות נוצריות, שמות ובגדים נכריים, טריפות…

מה צריך לעשׂות, בשביל שהשם־יתברך ירחם וישיב את החרב לנדנה? צריך לחזור בתשובה… כל יחיד צריך לעשות את חשבון⁻הנפש שלו, לשפוך את לבו לפני אלוהים, ובכלל חייב כל ישׂראל לזכור, שאין זה אלא “גלות”… שמשיח צדקנו יבוא, מוכרח לבוא, במהרה בימינו תבוא הגאולה, ונשוב לארץ אבותינו הקדושה, ושם יהי הקב“ה מלכנו ומושיענו, ותורתו – החוק המחייב, ומלך המשיח – בא⁻כוחו של הקב”ה עלי אדמות, להוציא את חוקי־תורתו אל הפועל… על⁻כּן: צוּמו ורוצו לקריאת “וַיחל”, ולמדו חטיבת “הכשר הזבח”, או ענייני תרומות ומעשׂרות, שעתידים להפריש בקרוב… הכינו עצמכם לימות המשיח!

בעל⁻הבית, שלמד עוד אולי בצעירותו פרק משניות, אך כבר היה נעוץ ראשו⁻ורוּבּוֹ בחיים המעשׂיים, וכבר היתה לו חטיבה הגונה של עולם⁻הזה, כמוּת הגונה של נכסים: כסף, דירה, כלי⁻בית – רכוש העלול להתחרב בבת⁻אחת, ואחר⁻כך לך וכנוס כל זה מחדש… בעל⁻הבית הזה כבר נפחד יותר. לגביו, האדם החילוני יותר, לא היה עוד עשׂו מי שנוצר⁻על⁻פי גזירת הבורא כדי לשרת את יעקב, אם הוא יושב ועוסק בתורה והולך בדרך הישר, ואם לאו – בשביל לייסרו בשוטים. עשׂו הריהו אדם בפני עצמו, ויש ממנו פרנסה או צרות… ואם הוא מתכעס, הרי לא טוב… אסור להקניטוֹ! אם הוא כעוּס, חייבים לפייסו, בדגים של שבת, ביי"ש של פסח, בחניפה קטנה ולעתים קרובות⁻יותר בבת⁻שחוקה של בת⁻ישׂראל. ואם אינו נוח להתרצות והוא זועם – מוכרחים להתחבא בתוך מרתף, עד יעבור זעם.. אבל איך שלא יהיה, – בעל⁻הבית שלנו אף⁻על⁻פי כן הוא חטיבה הגונה של אוֹפּטימיסט, עבוֹר יעבור עב⁻הענן הזה; דברים גרועים יותר מזה היו – וגם הם עברו…

כרעם מן השמים הבהירים ירד הדבר על המשׂכיל הפוֹלני היהודי, אף הפחידו וזיעזועו יותר מן האחרים.

לפתע⁻פתאום, בסופה של המאה התשע⁻עשׂרה, מראה⁻בלהות טבול דם ואש, אור⁻עיוועים⁻חוזר מליל⁻ימי⁻הביניים?! הייתכן הדבר?

בלב דופק משׂמחה היה מתבונן אל לוח⁻השעות של שעון⁻העולם האירוֹפּי (על סין ויפּאן עדיין לא ידעו דבר, – אסיה נרקבת בעצלוּתה…) כמה זזים ומתקדמים, אם כי לאט⁻לאט ובחרדה, המחוגים שלו! עוד מעט ותצלצל שעת⁻השיחרור! בנחת⁻רוח יתירה היה תולש כל בוקר את הדף מעל לוח⁻הקיר: העת המאושרת התקרבה ביום אחד! היום ההוא זז, הולך ומתקרב, הציביליזציה הולכת ומתקדמת, ההשׂכלה גוברת ועולה… עוד, עוד כמה שנים, וכל בני⁻האדם יהיו שווים, – שווים לטוב, שווים ליוֹשר, שווים להשׂכלה – וממילא תחדל האמונה הטפלה, יחדלו שׂנאת⁻הדת והשׂנאה לעם ישראל, שנתן לעולם את המתנה הגדולה⁻ביותר – את האל האחד, את “עשׂרת הדבּרות” עם ה“אנוכי” בראש!

מכּך שההשׂכלה נגעה רק בראשי ההרים, ואילו בעמק, עדיין נשאר הכול בחשכה ועטוף בצל – לא מסר לעצמו דין וחשבון. טיבם של רגשות ועניינים לאומיים ודאי שלא הבין: ישנו שולחן ערוך ומזומן, צריך גם לו להגיש כיסא, להזמין לשבת ולסעוד, ולשתות “לחיים”! הרי הוא בן המקום, אדם קרוב, מחותן בחתונה, אחד משלנו!

וכל הזכויות וזכויות⁻היתר (על חובות לעצמה מדבּרת הבורגנות לעתים רחוקות) שייכות למדינה. והאם אנחנו בנים⁻חורגים אנו? ויצא משפט המלך: לא הארץ שתפסו, דרך משל, ה“פולנים” היא “פּולין”, אלא כל הדרים בפּוֹלין הם פּוֹלנים, שכן הכול נובע מן הארץ. (את המוּשׂגים הללו קבּל ממקום שקבּל את השׂכּלתו.) וארץ שעבודת⁻האדמה היא בה ההתעסקות הראשית, והפּריץ, בעל⁻האחוזה הגדול, הוא המדרגה הגבוהה ביותר, וההמון העצום של אִכּרים עובדי⁻אדמה הוא היסוד החשוב⁻ביותר, – בארץ כזו צוֹמח הכול – לחם, פרנסה וזכויות⁻אדם – מן האדמה, מן הארץ!

צריך רק לעבוד באמונה, לא לרמות, לא להגניב סחורה דרך הגבול, לא לייצר יי“ש ולא לבשל שׁכר בלי תשלום המכס. אסור לגרום נזק למדינה. להפך, להביא תועלת… אך מי שמביא תועלת למדינה, בדבר זה עצמו כבר הוא “אוֹבּיוואטעֶל” – אזרח⁻המדינה, ומגעת לו זכות⁻האזרחות! בדבר הזה חזר האינטעֶליגעֶנט היהודי, כמו בכל דבר שאמר וחשב, על דבריה של האינטעֶליגעֶנציה הנוצרית הליבּעֶראלית, שהעמידה את שאלת⁻היהודים על אבן⁻הבוחן האחת והיחידה: האם היהודים מועילים הם ל”אוֹיטשיזנה", למולדת הפּוֹלנית? אם כן – מגיע להם שיווי⁻זכויות; ואם לא – לא! הטובים והליבּעֶראליים⁻יותר שבהם העלו את הסברה, אולי אפשר לתת ליהודים את זכות⁻האזרחות באשראי? או אולי נכון יותר, לתת להם תחילה זכות⁻אזרחות, כדי שיתחילו לאהוב את הארץ, את האדמה, ויהיו לאזרחים מועילים ונחוצים?…

וגבּוֹרה של עליזה אוֹזשעֶשקוֹ, מאיר יוזּעֶפוֹביטש המפורסם בעולם, הולך באמת ומטיף מוסר לבני קהילתו, שהם מגניבים יי"ש בלא מכס! – אזרחים צריכים אתם להיות, אזרחים מועילים ולא מזיקים…

בצורה זו עצמה מוכרחה להשתקף שאלת⁻היהודים גם במוחו של המשׂכּיל שלנו, שאין מחשבתו לא יהוּדית ולא מקורית. כל הזמן לא פסק מלהוכיח לו לעצמו ולאחרים, שהוא מועיל! ועל⁻כן מגיעה לו זכות לחיות וזכות אזרחות! ובשעה שהוא טוען כך – בּאץ! מתפוצצות שמשות יהודיות! מה פירוש? מפני מה? וכי אפשר שלא לצאת מן הדעת? ואת מי מכים? האם מבחינים בין יהודים מועילים ובין בלתי⁻מועילים? לא? אם כן, הרי זו תכססנות זרה – רוצים להטיל מריבה בין אחים טובים, המחבבים כל⁻כך זה את זה!

ואם לא כך, אלא השכבות התחתונות של העם עוד כל⁻כך גסות, כל⁻כך נתונות בחשכת ימי⁻הבינים וחסרות⁻השׂכלה, צריך לעשׂות משהו כנגד זה… צריך לפעול…

לעשׂות, לפעול, אבל לא בידי עצמם!… עורכי⁻דין דרושים! סניגורים! לצאת במחאה מוטב שיצאו האחרים… בשם הארץ… ישתדלו בשבילנו ידידינו הטובים! בחינת “זכה – מלאכתו נעשׂית על⁻ידי אחרים” – –

ויצוֹא יצאה דמות⁻הכתר של הפּארנאס הפולני – מאריה קוֹנוֹפּניצקה! יצוא יצאה “מנדל גדאנסקי” – וכל ההשקפות והדמיונות הנזכרים לעיל, בלי שום סימן של העמקה כלשהי – משתקפות ב“מנדל גדאנסקי” זה…

מן הקצבים, שיצאו כנגד הפורעים בנאלעֶווקי, מעוזרי בתי⁻המסחר שהתייצבו בחצרות – לא סימן ולא זכר… אך מפני מה מגיע לו למנדל גדאנסקי להכּותו?

הרי הוא בן המקום, הרי הוא גר כאן כבר זמן רב כל⁻כך!

אמנם, מוצאו מדאנציג, ודאנציג כהיום הזה פּרוּסית היא, אך בזמן שנולד מנדל היתה דאנציג שלנו, ועדיין אין אנו מוַתרים על דאנציג! גלגל ההיסטוריה סובב הולך, ומחר⁻מחרתים אפשר שכל יהודי דאנציג יהיו יהודים שלנו!

ומנדל עצמו אינו מרגיש עצמו כאן זר, אינו מוחזק בעינו עצמו גר, אין הוא בארץ זו כאורח נטה ללון; הוא קשור ומקושר אל המקום שבו הוא חי, מעוֹרה בו, כאילו מעולם לא היתה קיימת לא ציון ולא ירושלים; כמעט אינו מרגיש עוד, שהוא נמצא בגלות…

אין הוא מרגיש עצמו זר ואינו מבודד: באלף חוטים הוא קשור וכרוך עם שכניו. הוא יודע ידיעה גמורה ושלימה את כל הסימטה ודייריה; הוא מכיר את פרצוף⁻פניה של הסימטה, את דופק⁻לבה, את תנועותיה וצליליה! הוא מכיר את כל הילדים (הנוצריים), הממהרים כל בוקר אל בית⁻המחסה, אל בית⁻הספר, הוא מכּיר את כל הפועלים, ההולכים אל בית⁻החרושת… הוא מכיר אפילו את הצפּרים, המסתופפות בפרצות⁻החומה של בית⁻מבשל⁻השֵׁכָר.

וכי דבר מועט הוא, אדם גר עשׂרים ושבע שנים באותו בית!

הוא מכיר, בשבתו בבית, את צעדיו של שומר⁻הבית, שעה שהוא מכבד את המדרכה… מכיר את השיעוּל היבש של הלבלר… השען הנוצרי נכנס אליו לשׂוחח בענייני פּוֹליטיקה… עושׂה⁻החבלים הנוצרי מאחיז בכף⁻המנעול של דלתו את החבל שהוא שוזר. תגרנית⁻השוק הנוצרית מגישה לו מזמן לזמן דרך החלון צנון שחור – בעד פיסות⁻נייר צבעוניות (מנדל הוא כורך⁻ספרים) שהוא נותן לילדיה לשׂחק בהן, ונער שכן, סטוּדעֶנט עני, לוקח אצלו בהשאלה זנב⁻נר של חלב ללמוד לאורו – –

רואים אתם, כמה תועלת, כמה שלום יש בחיים הללו?!

שמא מנדל זה מזיק, או לפחות לא מועיל, לגבי הארץ? חלילה וחס! מנדל אינו מבריח סחורה, אין לו בידו משקולות ומידות מזויפות. בכשרות, בעמל עשׂר אצבעותיו, מביא הוא את לחמו – הריהו, כמוזכּר, כורך⁻ספרים, עשׂרים ושבע שנים יושב הוא בסמוך לאותו חלון עצמו עם המקטרת בפה וכורך ספרים…

הוא מן האמונה האחרת! אך מה רעה יש בדבר! כשהוא מתפלל הריהו מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ודבּר מדבּר הוא אל אלוהיו בלשון אחרת, בלשונו העתיקה והקדושה – אך למי זה מפריע? כמה שקצים ביקשו פעם להרע לו, ונזדמן לשם אותה שעה הכומר עצמו, ועצר בעדם. דבּוּר אחד לא השמיע להם, רק במבטו בלבד! תמונה אילמת היתה ביניהם!

שמא הוא, מנדל זה, בדומה ליהודים אחרים, מורד⁻אור ושונא⁻השׂכלה? גם זה חס וחלילה! ילדים חיים אין לו, ורק נכד אחד. והנכד המשתּעל הזה (הבריאות דבר נדיר היא אצל היהודים) עם עינים מימיות שקופות, הוא גימנאזיסטון! והוא עצמו, מנדל, יש לו שׂמחה ונחת⁻רוח מכך שהוא כורך⁻ספרים, שהוא כורך (לא, חס וחלילה, גמרות, אלא) ספרי⁻לימוד… הנה, הנערות הללו, ההולכות אל בית⁻הספר ללמוד, נושׂאות את כריכותיו שלו! לא זו בלבד שהוא עובד, לא זו בלבד שיש לו יבלות על כל עשׂר אצבעותיו, אלא שלא⁻במישרין הוא מסייע עוד להתפשטותה של ההשׂכלה.

וכשבא היום ונכדו חוזר מן הגימנאסיה בלי כובעו, משום שתלשו אותו מעל ראשו, והוא מתחיל מתייפּח, משום שכינוהו בשם “זשיד” – מטיף לו הזקן מוסר בדברי חבּה: “מה אתה בוכה, שוטה? הרי אתה נולדת בעיר הזאת, אין אתה זר כאן! וכל זמן שאתה מתנהג כיאה וכנאה, יש לך הזכות לאהוב את העיר הזאת…”

וכשמתפשטת שמועה, שיהיו מכּים את היהודים, ושכנו השען מספּר לו זאת בשלוַת⁻נפש גמורה, שואל מנדל הזקן:

– אֵילו יהודים? גנבים?

וכשאומר השען:

– את כולם, כל אלה שאין מוצאם מן האדמה הזאת, – שואל הוא:

– ואני מהיכן מוצאי, מהיכן אני גדל?

ועוד זכות אחת יש לו למנדל על הארץ הזאת… בימי רעה סבל הוא יחד עם האחרים… "שׂמחות אין בכוחן לאחד בני⁻אדם, כשם שמאחדים צער וסבל! "

* * *

* * *

ואף⁻על⁻פי כן נתרחש מה שנתרחש… נתגלו מיני יחפנים, פרצופים זרים… וביניהם גם הלבלר השכן… רק שומר⁻הבית רצה להציל…. וְהַצֵל הציל אותו לבסוף הסטודעֶנט הכחוש…

נשאלת השאלה: מה נתרחש במוחו של מנדל גדאנסקי?

בשעת מעשׂה אין מנדל מרשה שיצילוהו על⁻ידי כך שיעמידו תמונה קדושה בחלונו… אין הוא רוצה אפילו לסור מעל החלון, אלא שהסטודעֶנט דוחף אותו משם בעל⁻כורחו. ולאחר המעשׂה הוא אומר:

– אבּדתי את אהבתי אל עיר הזאת!

* * *

* * *

בשעה שההמון הפשוט מרחם על מנדל הזקן ורוצה להצילו; בשעה שהמשׂכילים⁻למחצה – השען, הלבלר – מבינים יפה מאד, כי זרים אין בכך רעה אם מכּים אותם, אומרת מאריה קוֹנוֹפּניצקה: לא! אסור להכּות את מנדל גדאנסקי! – – מפני מה? מפני שהיהודי הזה איננו זר… מקומי הוא, משלנו הוא, אף⁻על⁻פי שהוא מדאנציג! והוא כורך, על⁻כן – הריהו מרויח לחמו בכשרות; ואין הוא ממורדי⁻האור, הוא כורך ספרי⁻לימוּד בשביל הנערות הפּוֹלניות לבית⁻הספר ושולח גם את נכדו שלו לגימנאזיוּם!…

ומאריה קוֹנוֹפּניצקה, היודעת כן להציץ אל תוך נשמתו של אדם, לא הרגישה בכך, שהאנשים הפשוטים מן ההמון חיים עם מנדל גדאנסקי בשלום רק מן השׂפה ולחוץ: מדברים על פּוֹלִיטִיקה, ולא על עצמם; קושרים את החבלים המשתזרים בכף⁻המנעול שלו, אבל אפילו חוט אחד ויחיד עדיין אינו מקשר את הלבבות. מחליפים צנון שחור בפיסות⁻נייר צבעוניות דרך החלון, – ולהציל רוצים רק את השכן הקרוב, שהתרגלו אליו – ויהודים אחרים הפקר הם! ולהציל רוצים לא על⁻ידי התנגדות לפורעים, על⁻ידי גירוש המתנפלים. מתרעם, זועם עליהם – אין אף אחד. רוצים רק להחביא את מנדל, או לרמות את המַכּים על⁻ידי העמדת תמונה קדושה בחלון! – –

ובקוֹנוֹפּניצקה עצמה גם⁻כן לא נתעורר האדם… היא מביטה על הכול מנקודת ראות פאטריוֹטית נמוכה ביותר: מנדל שלנו… שכניה שלה, שהתרגלה אליהם, כולם יהודים פּוֹלניים הם, לכל הפחות: כורכי⁻ספרים שיש להם נכדים בגימנאזיום…

לבה נרחב יותר מלבו של השכן השען והלבלר…

והיא גם חכמה מהם: מנדל עשׂוי עוד לאבּד את אהבתו אל העיר… וכל המנדלים – אל הארץ…

ואולי טעות היא לפני הקהל הפּולני: ולדידך?

1905


המלצות קוראים
תגיות