בתורת ספּוּר “מנדל גדאנסקי” הוא יצירת⁻אמן ספרותית – פנינה, כפי שנוהגים לומר עכשיו. האם מגיע הערך החברתי של הספּור הזה אל הגובה הספרותי שלו – הנה, זו היא השאלה.

ממאריה קוֹנוֹפּניצקה אפשר לפחות לדרוש הרבה.

הספּוּר הנזכר נוגע אל המאורעות הוורשאיים בשנת 1881. לגבי אודיסה, קישינוֹב ודומיהן, הרי המקרה הווארשאי אינו אלא משׂחק⁻ילדים, שאינו ראוי כלל לשם “פּוֹגרוֹם”. למזכרת לא הניח אלא כמה משפחות שאבּדו פרנסתן; רק מספר מועט של פצועים, ומתים – אף לא אחד. האם התגוננו באיזה אופן שהוא? אומרים – בנאלעֶבקי: קצבים יצאו חוֹצץ בסכיניהם; עוזרים בבתי⁻מסחר התייצבו בכניסה לחצרות. – כתוב לא כתבו על כך, – לשם מה?

אך כל⁻כמה שהיה הפּוֹגרוֹם קטן, הרושם במקום היה בוַדאי עצום: זה היה עוד לפני הפּוֹגרוֹמים הגדולים⁻יותר והגדולים⁻ביותר במקומות אחרים; ואת הישנים, שהיו לפני עידן ועידנים, כבר שכחו. וכל אבן שהושלכה, ואפילו בראש לא פגעה, הרי היא פוגעת במוח היהודי! הרי היא פוגעת במחשבה, וקורעת שם מחשבות והשקפות⁻עולם ישנות, שנרקמו מחוטים של תוהו⁻ובוהו…

מובן שאין הדבר נוגע בכּולם במידה שוָה, ולא הכול הגיבו בדרך אחת.

מעמד⁻פועלים יהודי עדיין לא היה אותו זמן, ואם כבר היה הולך ונארג ונוצר בחדר⁻המרתף האפל והטחוּב – לידי הבעת⁻דעה עדיין לא הגיע, על השקפת⁻עולם פועלית עדיין אי⁻אפשר היה לדבּר, החיים היהודיים עדיין לא היו מפולגים לפי מעמדות, לא מחוּלקים מבפנים. מדבּרים היו על חסידים, – נציגיה של היהדות האדוקה (המתנגדים לא היו עוד בחיים); בעלי⁻בתּים, שכבר נתנו את דעתם יותר על ה“כֹל⁻יש⁻להם”, על עולם⁻הזה; ו“אשכּנזים”, שהשם הזה כבר מזמן לא היה תואם אותם, משום שמכּבר עברו מתורתו של מנדלסון אל התרבות הפולנית⁻המקומית.

היהודי האדוק לא נתפעל אלא מעט מאד. בפּוֹגרוֹם הזה, כמו בכל שאר האסונות, לא ראה ולא יכול היה לראות אלא את זעם אלוהים, שנשפך על אנשים יחידים בשל חטאותיהם; או, אם התרומם אל נקודת⁻ראיה גבוהה יותר: זעם אלוהים שנשפך על כל ישראל! כבר היה טוב מדי, כבר שכחו את הגלות: בתי⁻ספר של גויים, מיניקות נוצריות, שמות ובגדים נכריים, טריפות…

מה צריך לעשׂות, בשביל שהשם־יתברך ירחם וישיב את החרב לנדנה? צריך לחזור בתשובה… כל יחיד צריך לעשות את חשבון⁻הנפש שלו, לשפוך את לבו לפני אלוהים, ובכלל חייב כל ישׂראל לזכור, שאין זה אלא “גלות”… שמשיח צדקנו יבוא, מוכרח לבוא, במהרה בימינו תבוא הגאולה, ונשוב לארץ אבותינו הקדושה, ושם יהי הקב“ה מלכנו ומושיענו, ותורתו – החוק המחייב, ומלך המשיח – בא⁻כוחו של הקב”ה עלי אדמות, להוציא את חוקי־תורתו אל הפועל… על⁻כּן: צוּמו ורוצו לקריאת “וַיחל”, ולמדו חטיבת “הכשר הזבח”, או ענייני תרומות ומעשׂרות, שעתידים להפריש בקרוב… הכינו עצמכם לימות המשיח!

בעל⁻הבית, שלמד עוד אולי בצעירותו פרק משניות, אך כבר היה נעוץ ראשו⁻ורוּבּוֹ בחיים המעשׂיים, וכבר היתה לו חטיבה הגונה של עולם⁻הזה, כמוּת הגונה של נכסים: כסף, דירה, כלי⁻בית – רכוש העלול להתחרב בבת⁻אחת, ואחר⁻כך לך וכנוס כל זה מחדש… בעל⁻הבית הזה כבר נפחד יותר. לגביו, האדם החילוני יותר, לא היה עוד עשׂו מי שנוצר⁻על⁻פי גזירת הבורא כדי לשרת את יעקב, אם הוא יושב ועוסק בתורה והולך בדרך הישר, ואם לאו – בשביל לייסרו בשוטים. עשׂו הריהו אדם בפני עצמו, ויש ממנו פרנסה או צרות… ואם הוא מתכעס, הרי לא טוב… אסור להקניטוֹ! אם הוא כעוּס, חייבים לפייסו, בדגים של שבת, ביי"ש של פסח, בחניפה קטנה ולעתים קרובות⁻יותר בבת⁻שחוקה של בת⁻ישׂראל. ואם אינו נוח להתרצות והוא זועם – מוכרחים להתחבא בתוך מרתף, עד יעבור זעם.. אבל איך שלא יהיה, – בעל⁻הבית שלנו אף⁻על⁻פי כן הוא חטיבה הגונה של אוֹפּטימיסט, עבוֹר יעבור עב⁻הענן הזה; דברים גרועים יותר מזה היו – וגם הם עברו…

כרעם מן השמים הבהירים ירד הדבר על המשׂכיל הפוֹלני היהודי, אף הפחידו וזיעזועו יותר מן האחרים.

לפתע⁻פתאום, בסופה של המאה התשע⁻עשׂרה, מראה⁻בלהות טבול דם ואש, אור⁻עיוועים⁻חוזר מליל⁻ימי⁻הביניים?! הייתכן הדבר?

בלב דופק משׂמחה היה מתבונן אל לוח⁻השעות של שעון⁻העולם האירוֹפּי (על סין ויפּאן עדיין לא ידעו דבר, – אסיה נרקבת בעצלוּתה…) כמה זזים ומתקדמים, אם כי לאט⁻לאט ובחרדה, המחוגים שלו! עוד מעט ותצלצל שעת⁻השיחרור! בנחת⁻רוח יתירה היה תולש כל בוקר את הדף מעל לוח⁻הקיר: העת המאושרת התקרבה ביום אחד! היום ההוא זז, הולך ומתקרב, הציביליזציה הולכת ומתקדמת, ההשׂכלה גוברת ועולה… עוד, עוד כמה שנים, וכל בני⁻האדם יהיו שווים, – שווים לטוב, שווים ליוֹשר, שווים להשׂכלה – וממילא תחדל האמונה הטפלה, יחדלו שׂנאת⁻הדת והשׂנאה לעם ישראל, שנתן לעולם את המתנה הגדולה⁻ביותר – את האל האחד, את “עשׂרת הדבּרות” עם ה“אנוכי” בראש!

מכּך שההשׂכלה נגעה רק בראשי ההרים, ואילו בעמק, עדיין נשאר הכול בחשכה ועטוף בצל – לא מסר לעצמו דין וחשבון. טיבם של רגשות ועניינים לאומיים ודאי שלא הבין: ישנו שולחן ערוך ומזומן, צריך גם לו להגיש כיסא, להזמין לשבת ולסעוד, ולשתות “לחיים”! הרי הוא בן המקום, אדם קרוב, מחותן בחתונה, אחד משלנו!

וכל הזכויות וזכויות⁻היתר (על חובות לעצמה מדבּרת הבורגנות לעתים רחוקות) שייכות למדינה. והאם אנחנו בנים⁻חורגים אנו? ויצא משפט המלך: לא הארץ שתפסו, דרך משל, ה“פולנים” היא “פּולין”, אלא כל הדרים בפּוֹלין הם פּוֹלנים, שכן הכול נובע מן הארץ. (את המוּשׂגים הללו קבּל ממקום שקבּל את השׂכּלתו.) וארץ שעבודת⁻האדמה היא בה ההתעסקות הראשית, והפּריץ, בעל⁻האחוזה הגדול, הוא המדרגה הגבוהה ביותר, וההמון העצום של אִכּרים עובדי⁻אדמה הוא היסוד החשוב⁻ביותר, – בארץ כזו צוֹמח הכול – לחם, פרנסה וזכויות⁻אדם – מן האדמה, מן הארץ!

צריך רק לעבוד באמונה, לא לרמות, לא להגניב סחורה דרך הגבול, לא לייצר יי“ש ולא לבשל שׁכר בלי תשלום המכס. אסור לגרום נזק למדינה. להפך, להביא תועלת… אך מי שמביא תועלת למדינה, בדבר זה עצמו כבר הוא “אוֹבּיוואטעֶל” – אזרח⁻המדינה, ומגעת לו זכות⁻האזרחות! בדבר הזה חזר האינטעֶליגעֶנט היהודי, כמו בכל דבר שאמר וחשב, על דבריה של האינטעֶליגעֶנציה הנוצרית הליבּעֶראלית, שהעמידה את שאלת⁻היהודים על אבן⁻הבוחן האחת והיחידה: האם היהודים מועילים הם ל”אוֹיטשיזנה", למולדת הפּוֹלנית? אם כן – מגיע להם שיווי⁻זכויות; ואם לא – לא! הטובים והליבּעֶראליים⁻יותר שבהם העלו את הסברה, אולי אפשר לתת ליהודים את זכות⁻האזרחות באשראי? או אולי נכון יותר, לתת להם תחילה זכות⁻אזרחות, כדי שיתחילו לאהוב את הארץ, את האדמה, ויהיו לאזרחים מועילים ונחוצים?…

וגבּוֹרה של עליזה אוֹזשעֶשקוֹ, מאיר יוזּעֶפוֹביטש המפורסם בעולם, הולך באמת ומטיף מוסר לבני קהילתו, שהם מגניבים יי"ש בלא מכס! – אזרחים צריכים אתם להיות, אזרחים מועילים ולא מזיקים…

בצורה זו עצמה מוכרחה להשתקף שאלת⁻היהודים גם במוחו של המשׂכּיל שלנו, שאין מחשבתו לא יהוּדית ולא מקורית. כל הזמן לא פסק מלהוכיח לו לעצמו ולאחרים, שהוא מועיל! ועל⁻כן מגיעה לו זכות לחיות וזכות אזרחות! ובשעה שהוא טוען כך – בּאץ! מתפוצצות שמשות יהודיות! מה פירוש? מפני מה? וכי אפשר שלא לצאת מן הדעת? ואת מי מכים? האם מבחינים בין יהודים מועילים ובין בלתי⁻מועילים? לא? אם כן, הרי זו תכססנות זרה – רוצים להטיל מריבה בין אחים טובים, המחבבים כל⁻כך זה את זה!

ואם לא כך, אלא השכבות התחתונות של העם עוד כל⁻כך גסות, כל⁻כך נתונות בחשכת ימי⁻הבינים וחסרות⁻השׂכלה, צריך לעשׂות משהו כנגד זה… צריך לפעול…

לעשׂות, לפעול, אבל לא בידי עצמם!… עורכי⁻דין דרושים! סניגורים! לצאת במחאה מוטב שיצאו האחרים… בשם הארץ… ישתדלו בשבילנו ידידינו הטובים! בחינת “זכה – מלאכתו נעשׂית על⁻ידי אחרים” – –

ויצוֹא יצאה דמות⁻הכתר של הפּארנאס הפולני – מאריה קוֹנוֹפּניצקה! יצוא יצאה “מנדל גדאנסקי” – וכל ההשקפות והדמיונות הנזכרים לעיל, בלי שום סימן של העמקה כלשהי – משתקפות ב“מנדל גדאנסקי” זה…

מן הקצבים, שיצאו כנגד הפורעים בנאלעֶווקי, מעוזרי בתי⁻המסחר שהתייצבו בחצרות – לא סימן ולא זכר… אך מפני מה מגיע לו למנדל גדאנסקי להכּותו?

הרי הוא בן המקום, הרי הוא גר כאן כבר זמן רב כל⁻כך!

אמנם, מוצאו מדאנציג, ודאנציג כהיום הזה פּרוּסית היא, אך בזמן שנולד מנדל היתה דאנציג שלנו, ועדיין אין אנו מוַתרים על דאנציג! גלגל ההיסטוריה סובב הולך, ומחר⁻מחרתים אפשר שכל יהודי דאנציג יהיו יהודים שלנו!

ומנדל עצמו אינו מרגיש עצמו כאן זר, אינו מוחזק בעינו עצמו גר, אין הוא בארץ זו כאורח נטה ללון; הוא קשור ומקושר אל המקום שבו הוא חי, מעוֹרה בו, כאילו מעולם לא היתה קיימת לא ציון ולא ירושלים; כמעט אינו מרגיש עוד, שהוא נמצא בגלות…

אין הוא מרגיש עצמו זר ואינו מבודד: באלף חוטים הוא קשור וכרוך עם שכניו. הוא יודע ידיעה גמורה ושלימה את כל הסימטה ודייריה; הוא מכיר את פרצוף⁻פניה של הסימטה, את דופק⁻לבה, את תנועותיה וצליליה! הוא מכיר את כל הילדים (הנוצריים), הממהרים כל בוקר אל בית⁻המחסה, אל בית⁻הספר, הוא מכּיר את כל הפועלים, ההולכים אל בית⁻החרושת… הוא מכיר אפילו את הצפּרים, המסתופפות בפרצות⁻החומה של בית⁻מבשל⁻השֵׁכָר.

וכי דבר מועט הוא, אדם גר עשׂרים ושבע שנים באותו בית!

הוא מכיר, בשבתו בבית, את צעדיו של שומר⁻הבית, שעה שהוא מכבד את המדרכה… מכיר את השיעוּל היבש של הלבלר… השען הנוצרי נכנס אליו לשׂוחח בענייני פּוֹליטיקה… עושׂה⁻החבלים הנוצרי מאחיז בכף⁻המנעול של דלתו את החבל שהוא שוזר. תגרנית⁻השוק הנוצרית מגישה לו מזמן לזמן דרך החלון צנון שחור – בעד פיסות⁻נייר צבעוניות (מנדל הוא כורך⁻ספרים) שהוא נותן לילדיה לשׂחק בהן, ונער שכן, סטוּדעֶנט עני, לוקח אצלו בהשאלה זנב⁻נר של חלב ללמוד לאורו – –

רואים אתם, כמה תועלת, כמה שלום יש בחיים הללו?!

שמא מנדל זה מזיק, או לפחות לא מועיל, לגבי הארץ? חלילה וחס! מנדל אינו מבריח סחורה, אין לו בידו משקולות ומידות מזויפות. בכשרות, בעמל עשׂר אצבעותיו, מביא הוא את לחמו – הריהו, כמוזכּר, כורך⁻ספרים, עשׂרים ושבע שנים יושב הוא בסמוך לאותו חלון עצמו עם המקטרת בפה וכורך ספרים…

הוא מן האמונה האחרת! אך מה רעה יש בדבר! כשהוא מתפלל הריהו מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ודבּר מדבּר הוא אל אלוהיו בלשון אחרת, בלשונו העתיקה והקדושה – אך למי זה מפריע? כמה שקצים ביקשו פעם להרע לו, ונזדמן לשם אותה שעה הכומר עצמו, ועצר בעדם. דבּוּר אחד לא השמיע להם, רק במבטו בלבד! תמונה אילמת היתה ביניהם!

שמא הוא, מנדל זה, בדומה ליהודים אחרים, מורד⁻אור ושונא⁻השׂכלה? גם זה חס וחלילה! ילדים חיים אין לו, ורק נכד אחד. והנכד המשתּעל הזה (הבריאות דבר נדיר היא אצל היהודים) עם עינים מימיות שקופות, הוא גימנאזיסטון! והוא עצמו, מנדל, יש לו שׂמחה ונחת⁻רוח מכך שהוא כורך⁻ספרים, שהוא כורך (לא, חס וחלילה, גמרות, אלא) ספרי⁻לימוד… הנה, הנערות הללו, ההולכות אל בית⁻הספר ללמוד, נושׂאות את כריכותיו שלו! לא זו בלבד שהוא עובד, לא זו בלבד שיש לו יבלות על כל עשׂר אצבעותיו, אלא שלא⁻במישרין הוא מסייע עוד להתפשטותה של ההשׂכלה.

וכשבא היום ונכדו חוזר מן הגימנאסיה בלי כובעו, משום שתלשו אותו מעל ראשו, והוא מתחיל מתייפּח, משום שכינוהו בשם “זשיד” – מטיף לו הזקן מוסר בדברי חבּה: “מה אתה בוכה, שוטה? הרי אתה נולדת בעיר הזאת, אין אתה זר כאן! וכל זמן שאתה מתנהג כיאה וכנאה, יש לך הזכות לאהוב את העיר הזאת…”

וכשמתפשטת שמועה, שיהיו מכּים את היהודים, ושכנו השען מספּר לו זאת בשלוַת⁻נפש גמורה, שואל מנדל הזקן:

– אֵילו יהודים? גנבים?

וכשאומר השען:

– את כולם, כל אלה שאין מוצאם מן האדמה הזאת, – שואל הוא:

– ואני מהיכן מוצאי, מהיכן אני גדל?

ועוד זכות אחת יש לו למנדל על הארץ הזאת… בימי רעה סבל הוא יחד עם האחרים… "שׂמחות אין בכוחן לאחד בני⁻אדם, כשם שמאחדים צער וסבל! "

* * *

* * *

ואף⁻על⁻פי כן נתרחש מה שנתרחש… נתגלו מיני יחפנים, פרצופים זרים… וביניהם גם הלבלר השכן… רק שומר⁻הבית רצה להציל…. וְהַצֵל הציל אותו לבסוף הסטודעֶנט הכחוש…

נשאלת השאלה: מה נתרחש במוחו של מנדל גדאנסקי?

בשעת מעשׂה אין מנדל מרשה שיצילוהו על⁻ידי כך שיעמידו תמונה קדושה בחלונו… אין הוא רוצה אפילו לסור מעל החלון, אלא שהסטודעֶנט דוחף אותו משם בעל⁻כורחו. ולאחר המעשׂה הוא אומר:

– אבּדתי את אהבתי אל עיר הזאת!

* * *

* * *

בשעה שההמון הפשוט מרחם על מנדל הזקן ורוצה להצילו; בשעה שהמשׂכילים⁻למחצה – השען, הלבלר – מבינים יפה מאד, כי זרים אין בכך רעה אם מכּים אותם, אומרת מאריה קוֹנוֹפּניצקה: לא! אסור להכּות את מנדל גדאנסקי! – – מפני מה? מפני שהיהודי הזה איננו זר… מקומי הוא, משלנו הוא, אף⁻על⁻פי שהוא מדאנציג! והוא כורך, על⁻כן – הריהו מרויח לחמו בכשרות; ואין הוא ממורדי⁻האור, הוא כורך ספרי⁻לימוּד בשביל הנערות הפּוֹלניות לבית⁻הספר ושולח גם את נכדו שלו לגימנאזיוּם!…

ומאריה קוֹנוֹפּניצקה, היודעת כן להציץ אל תוך נשמתו של אדם, לא הרגישה בכך, שהאנשים הפשוטים מן ההמון חיים עם מנדל גדאנסקי בשלום רק מן השׂפה ולחוץ: מדברים על פּוֹלִיטִיקה, ולא על עצמם; קושרים את החבלים המשתזרים בכף⁻המנעול שלו, אבל אפילו חוט אחד ויחיד עדיין אינו מקשר את הלבבות. מחליפים צנון שחור בפיסות⁻נייר צבעוניות דרך החלון, – ולהציל רוצים רק את השכן הקרוב, שהתרגלו אליו – ויהודים אחרים הפקר הם! ולהציל רוצים לא על⁻ידי התנגדות לפורעים, על⁻ידי גירוש המתנפלים. מתרעם, זועם עליהם – אין אף אחד. רוצים רק להחביא את מנדל, או לרמות את המַכּים על⁻ידי העמדת תמונה קדושה בחלון! – –

ובקוֹנוֹפּניצקה עצמה גם⁻כן לא נתעורר האדם… היא מביטה על הכול מנקודת ראות פאטריוֹטית נמוכה ביותר: מנדל שלנו… שכניה שלה, שהתרגלה אליהם, כולם יהודים פּוֹלניים הם, לכל הפחות: כורכי⁻ספרים שיש להם נכדים בגימנאזיום…

לבה נרחב יותר מלבו של השכן השען והלבלר…

והיא גם חכמה מהם: מנדל עשׂוי עוד לאבּד את אהבתו אל העיר… וכל המנדלים – אל הארץ…

ואולי טעות היא לפני הקהל הפּולני: ולדידך?

1905

(טיפּוּס של עסקן צבּוּרי יהודי⁻פּולני)

בא לידי ספר עתּיק, שנדפס בשנת 1819 בוַארשה, ספר פולני, על נייר גרוע, באותיות שבורות, אך בעל שם מעניין. איך להוציא אל הפועל את הרעֶפוֹרמה היהודית בפּולין, ושם המחבר: מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

מי הוא מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ?

ישיב הוא עצמו:

“הנני יהודי”, – אומר הוא; אך לא אחד מן היהודים הישנים, שבאותו זמן עוד לא חדלו מלומר “לשנה הבאה בירושלים” ולבכּות באמרם “על נהרות בבל”, – שכן: “מה שנוגע למולדת (כלומר, לפּולין) אין אני נופל, באהבתי אליה, מן הפולני הנוצרי⁻הטהור הטוב ביותר”.

ואת האהבה למולדת קבּל בירושה, זה שלושה דורות היא פורחת במשפחת יעֶנקעֶלעֶביץ, בדומה לשושנה של ורד. הסב נטע אותה בלב האב, והאב – בלב הבן. הם אמרו: אהב את העם הפּולני…

עירבוב המוּשׂגים של “עם” ו“ארץ” נהוג עוד עד היום הזה. ומשום כך אין אנו יכולים להתרעם בשל זה על יעֶנקעֶלעֶביץ הזקן. יורשיו הרוחניים, קעֶמפּנעֶר, דוּטלינגעֶר, ד“ר נוּסבּוים וגרוּריהם, אף הם אין להם מושׂגים ברורים בזה. אך מעניין הדבר, שלאהוב את העם הפּולני צריך, לדעתו של המחבּר, לא מפני שצריך לאהוב את כל העמים, אלא מפני ש”העם הפּולני אציל באופיו יותר מכל שאר העמים", והא ראיה: עמים גדולים הסמוכים אל גבולותיה קירבה פּולין אל עצמה באהבה שבלב ולא בחרב המלחמה! שכנים שהיו חזקים למדי בשביל לחיות בכוח עצמם, באו מרצונם הטוב אל העם הפּוֹלני והתחננו: "תני לנו להיות לך אחים, קבּלי אותנו! תני לנו ליהנות בשׂמחה מפּירוֹת סדריך הטובים ולנוח בצלם המתוק של מוסדותיך! טוּב⁻הלב הפּולני איכלס בגרמנים את ערי המדינה, ולנו, היהודים הנודדים, המגורשים ממקם למקום, פתחה את שערי הארץ! "

אין בכך כלום, שהעמים הנכנעים ברצונם הטוב אינם נקראים בפירוש בשמותיהם, והזמן שבו אירעו הדברים אינו נמסר, אף אין בכך כלום, שמעט לאחר⁻מכּן מטיף אותו יעֶנקעֶלעֶביץ עצמו לעם הפולני מוסר, מפני מה אינו פורה ורבה הוא עצמו, והוא אנוס משום כך ליישב את הארץ באוכלוסיה זרה; מעניינת היא הרגשת ה“אתה בחרתנו” של העם הפולני שמרגיש היהודי הזקן…

חדור אהבה אל המולדת ותודה אל העם הפולני, שפתח לנו את השערים, עשׂה יעֶנקעֶלעֶביץ כל מה שהמולדת יכלה לדרוש ממנו, וזה באמת יפה מאד וטוב מאד מצדו. יורשיו הרוחניים שרים עד היום את ה“אתה בחרתנו” הפולני, ואין זה עולה להם בפרוטה אחת…

יעֶנקעֶלעֶביץ הקריב את עצמו לא רק בפה, או בעט ב“קוּריעֶר וארשאבסקי”. בזמן המרידה הראשונה (1831) נתן כסף (לפי יכולתו, כותב הוא); בבתי⁻הכנסת (יורשיו היו מבכּרים לשם כך את הכנסיות) השמיע נאומים נלהבים (בוַדאי ביידיש, מה שיורשיו לא היו יכולים לעשות עוד), ועורר בלבבות יהודיים את האהבה למולדת. שני בנים היו לו, ושלח אותם אל הקרבות, הם נלחמו תחת פיקודו של יוסף בּעֶרקוביץ¹ והם נפלו במלחמה…

לכאורה, די אמצעים בשביל להיות לפּאטריוֹט; אבל הוא עשׂה עוד יותר מזה: שתי נכדות נערות היו לו, ורצה לשלוח אותן לבית⁻אולפן פולני. “אך לצערי” – בוכה הוא בדמעות נלבבות – "לא מצא בווארשה בית⁻אולפּן פולני! צרפתית לומדות הן! "

אפילו העוזרות באותו מקום⁻תורה מדברות צרפתית! ומה, בעווֹנותינו, מלמדים שם? דעֶקלאמאציה, קאליגראפיה, או אוֹרטוֹגראפיה, גיאוגראפיה, קוֹסמוֹגראפיה… לימודים שאין להם אפילו שמות פּולניים; יעֶנקעֶלעֶביץ רוצה מוסד לימודי פולני⁻לאומי⁻אמיתי בלי קאליגראפיה, אוֹרטוֹגראפיה וגיאוגראפיה… שתדלן מותר לו שיהיה חטיבה של עם⁻הארץ גם⁻כן…

“המרידה” נכשלה,פּולין נימולה בדרך יהודית גמורה, והנה צפה ועולה שאלת הרעֶפוֹרמות הכלליות. פולין המקוצצת התבוננה וראתה, כי נהגה לשעבר מנהג לא טוב, והיא רוצה לתקן את דרכה. אך מה לעשות ביהודים? לכלול גם אותם בתיקונים? כיצד? הנה, זו היא השאלה. ובשאלה זו לוקח יעֶנקעֶלעֶביץ את רשות הדבּור!

כיצד יש להוציא אל הפועל את התיקונים?

בפּרוסיה עשו זאת בדרך משונה: הוציאו את היהודים שלא התעסקו בעבודת⁻האדמה, וגירשו אותם מן הכפרים אל הערים. בימי הבינים עשו “תיקוּנים” בדרך פשוטה עוד יותר: לקחו את מעט היהודים והטילו אותם מעבר לגבול. כל אלה דרכים בּרבּריות הן, כזאת פולין לא תעשׂה.

ראוי היה ללכת בדרכה של צרפת. צרפת חתכה בבת⁻אחת את הקשר העקשני, כינסה סנהדרין, שתאמר כי פאריס כמוה כירושלים, וכי בנות צרפת אין נוהג בהן הדין של בנות⁻עכּו“ם, ומתוך הישענות על כך, הוסיפו בקודכּס סעיף האומר, ש”כל אלה שנולדו בצרפת צרפתים הם“. כהיום הזה לא היו קעֶמפּנעֶר, דוּטלינגעֶר וד”ר נוּסבּוים דורשים יותר, הם היו רואים בכך את האמצעי היחיד לשים קץ לשאלת⁻היהודים הארורה. אך יעֶנקעֶלעֶביץ, אבי⁻אביהם הרוחני, היה קצת יותר מפוכּח ומעשׂי.

“פולין”, – אומר הוא, – “איננה צרפת”.

צרפת היתה בימים ההם, בנוגע ליהודים, במצב של רוסיה בזמן הזה. רוסיה לא הניחה ליהודים להכּנס, אלא קבּלה אותם בירושה יחד עם השטחים הפולניים⁻ליטאיים; צרפת אף היא היו לה יהודים זרים בלבד – יהודים גרמניים; את יהודיה שלה גירשה אך זמן מועט לפני⁻כן. ומעט היהודים לא נמצאו בלב⁻לבה של צרפת, אלא באמת בתחומי⁻הספר, שחתכה מעל גרמניה, ומספר מועט כזה של יהודים הופכים לצרפתים בן⁻לילה! סעיף חדש בקודכּס – וחסל סדר יהודים!

אך בפולין לא יהיו ההמונים היהודיים מוכנים כל⁻כך במהרה להכנע! האוכלוסיה היהודית גדולה ביותר, חזקה ביותר, והיא פרה ורבה יותר מן הפולנים. להטיל על האוכלוסיה היהודית תיקוּנים מבחוץ אי אפשר! הזרע שיוטל ביד זרה לא ימצא מזון באוכלוסיה היהודית ולא ייקלט ולא יצמח… יעֶנקעֶלעֶביץ מבין, שיש להביא לידי כך, שהאוכלוסיה היהודית תרצה לקבל תיקונים, שיש לדבּר אליה לא בשם טובתו של העם הפּוֹלני, אלא בשם טובתה של האוכלוסיה היהודית עצמה! התיקוּנים אסור שיהיו מוטלים על⁻פי צו; לעשׂוֹת תיקונים צריך כל עם לעצמו…

יעֶנקעֶלעֶביץ רואה כדבר מועיל וטבעי, כּי “שני עמים היושבים בארץ אחת צריכים להתמזג ולהיות לעם אחד. אך לדבר זה צריכים שני העמים להסכים; ובהתמזגות הזאת צריכים שני העמים למצוא את ספּוּק צרכיהם שלהם…”

דבר זה כבר לא יבינו נכדיו של יעֶנקעֶלעֶביץ! הוא עצמו, צריך להודות, אף הוא היתה לו השׂגה ברורה מכך, וחוץ מן הפסוק המופשט הקצר הנ“ל, אין אנו מוצאים בספר הזה אף דבּוּר אחד נוסף על כך, כיצד יבואו הצרכים היהודיים על ספּוּקם ב”התמזגות". אבל כגבוה שמים מן הארץ כך גבוה יעֶנקעֶלעֶביץ מיורשיו. לא איכפת לו, שהעם היהודי בפולין ייעלם; אבל לפחות הוא מרגיש, שהעם היהודי צריך לרצות זאת, לעשות זאת ברצונו; צריכים לבוא בעצמם ולומר: "קבּלו אותנו! ", כמו שעשׂוּ זאת עמים אחרים ערלים, לפי ידיעותיו של יעֶנקעֶלעֶביץ בתולדותיה של פּוֹלין…

וכן מדבּר הוא על “צרכינו אנו” ו“טובתנו שלנו”, ואין הוא מדבּר על היהודים, בדומה לנכדיו הרוחניים, בלשון⁻נסתר. “אנחנו היהודים”, אומר הוא, ואם הוא דורש משהו – הריהו אומר: “תנו לנו”, ולא “תנו להם”, כפי שנהוג היום.

־־־־־־־־־־־־־־

אך השאלה היא: כיצד יכולה ההתמזגות הזאת להיעשׂות? כיצד יכולה פּולין להטמיע בתוכה אוכלוסיה יהודית גדולה כל⁻כך, שהיא פרה ורבה יותר מן הפולנית?

וכאן נעשׂה יעֶנקעֶלעֶביץ תמים ונעשׂה עוד הרבה יותר מעניין.

להכחיש את הפוריות היהודית אינו רוצה. מה שאנו מתרבים הרבה רואה הוא כדבר רצוי מאד. “זוהי תוצאה מכך”, – אומר הוא בגאוָה, – “שאנו מכבדים ומוקירים את נשותינו, ודואגים לכך שלא יחסר להן כל⁻טוב, אנו מחשיבים מאד את “המין האנושי”, ועל⁻כן אנו רוצים שהאנוֹשוּת תגדל ותרבה! ה”דת" מצוָה כך! זוהי המצוה הראשונה שציוָה הקב"ה… ועוד – כל הנערות אצלנו מתארסות (ולוַאי באמת כך גם בימינו! ), והארוסות – נישׂאות! אנו היהודים משתדלים בכל יכולתנו, ששוּם כּשרון של אשה ללדת(! ) לא ילך לאבוד! והזוגות חיים אצלנו באהבה ובשלום, נשינו יולדות מימי⁻עלומיהן המוקדמים ועד לסף הזקנה… ואם יקרה לפעמים אסון, ומתברר שהזוג איננו זיווּג מן השמים, ואין שלום⁻בית, הרי הישועה קרובה ופשוטה: נותנים גט בשקט, בלי שערוריה, ומזוג אחד בלתי⁻מוצלח נוצרים שני זוגות טובים! והללו כבר חיים בשלום ובאהבה, כפי שציווּ אלוהים ואנשים טובים! "

ולפיכך, כדי שההמונים היהודיים לא יאמרו, למה לנו הפולנים, ומה לנו דעתם עלינו, הרי בעוד זמן מה נהיה אנחנו הרוב ואנו נמשול פה – מייעץ יעֶנקעֶלעֶביץ, שיהיו גם הפולנים פרים ורבים!

“נביא לגויים נתתיך” – התעודה היהודית הנצחית…

“ראו”, – מטיף הוא מוסר לפולנים, – “אנו אין לנו לא אחוזות ולא כפרים, וכספים מרובים גם⁻כן לא, ואנו מתרבים ופרים ורבים, בשעה שארמונותיכם שוממים מאין יושב, ארצכם ריקה, עריכם זרים תופסים אותן. ומיליונים חסרים לכם בשביל ליישב את ארצכם.”

נעימה נבואית אמיתית! ואחר⁻כך בא עוד משל, כמו מתוך המדרש!

"פרו ורבו, שכן עם שהוא דואג רק לאלה החיים כהיום הזה, ואינו דואג לקיומו בימים הבאים, משול לאִכּר, השומר על החיטים שכבר הם מצויים באסם; ואילו את שׂדהו הוא מניח בלי עבּוּד ובלי זריעה, ואינו דואג להצמיח חיטה חדשה! "

פתחתי לפניכם קבר ישן, עוררתי שוכן⁻עפר. התבוננו בו. אם הדוּמא של הקאדעֶטים תתגשם ופולין תקבל אוֹטוֹנוֹמיה – מה שיכול וצריך להתרחש – יקום יעֶנקעֶלעֶביץ לתחיה. סגנונו יהיה אחר, אבל חכם יותר לא יהיה, אף תמים וישר כל⁻כך לא יהיה…

1906

¹

ועוד קבר אחד אפתח לפניכם; ואת שפתותיו של שוכן־עפר נוסף אדובב; ואתם הקשיבוּ יפה לדברי המת, בשביל שתבינו היטב לחיים החיים עדֶנה.

גם הפעם ספר ישן. נדפס בשנת 1818; מחירו היה שני גולדן ועוד 15 גרוֹשין; אבל מחברו של הספר הישן הזה אינו עוד בעל⁻טובה עשיר, אלא רב בשם ר' משה בן אברהם.

ר' משה בן אברהם כותב גם הוא בדבר “תיקוּנים”, אבל לא בעדם, כנגדם כותב הוא. אף הוא נלחם מלחמה לחיים ולמות כנגד מציעי⁻התיקונים הפרטיים, אבל בעיקר הוא משנס את מתניו כנגד אותם האנשים, שמוֹבשה יעֶנקיעֶלעֶביץ² מוכן ומזומן ליפול על צואריהם ולהרטיב את פניהם בדמעות תודה…

בשעה שמוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ רוצה, שהתיקונים יוצאו אל הפועל, ורק לא בכוח; לא בכוח כפיה מן החוץ, אלא מרצונם הטוב של היהודים – הרי ר' משה בן אברהם הוא נגד תיקונים בכלל… שיווי⁻זכויות – מהיכא־תיתי, אבל בלי תיקונים.

וזכות יתירה יש לו לרב על מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ בכך, שהוא מדבר על התיקונים ועל מציעיהם הרבה יותר ברור ומפורש.

מציעים – אומר הרב – ישנם משני סוגים: סוג אחד רוצה לצאת כנגדנו, כמו נבוּכדנצר; כלומר: להשחית ולאבּד; לקחת את מעט היהודים, לעקור אותם ממקומותיהם, ממושבותיהם, ולהגלות אותם אל מעֵבר לגבול של ארץ הטאטארים, בכל הפשטות. ואילו הסוג השני רוצה לנהוג כאנטיוכוס: כלומר: היהודים מותר להם להישאר, צריך רק לאבּד את היהדות.

הצד השווה שבשני הסוגים הללו הוא זה, ששניהם רואים את היהדות כדבר של שטות, אמונה טפלה ומזיקה. מזיקה גם לענייניה של הארץ, וגם לענייניו של העם היושב בה. אך בשעה שהראשונים רואים את היהודים כעדה שאין לה תקנה, ורוצים משום כך פשוט להשמידם, סבורים האחרים כי האופי היהודי, כל כמה שלא יהיה מושחת, עדיין אפשר לתקנו, אפשר לתרבּת את היהודים ולעשׂותם אנשים מועילים.

לשם כך צריך לשווֹת ליהודי צורה דומה לזו של הנוצרי: לקצץ פיאות, לגלח זקנים, לקצר קאפּוֹטוֹת – זה מלבּר. ומה שנוגע לתוך, לנשמה: לסגור את בתי⁻הדין היהודיים, לנעול את החדרים, לפתח בשביל ילדי ישראל בתי⁻ספר כלליים וללמדם לקרוא ולכתוב פּוֹלנית.

ואילו המציעים, המצפים לתקנתו של האופי היהודי, מתחלקים אף הם לשני חלקים: חלק אחד רוצה, שיתנו ליהודים שיווי⁻זכויות תיכף ומיד, בו במקום, מתוך תקוָה שהדבר הזה יעיר בהם את “נקודת⁻הכבוד” והרצון להיות לבני אדם; מתוך תקוָה, שאם יניחו להם לגשת אל השולחן עם האורחים ההגונים, ילמדו ממילא לשבת כראוי ולהשתמש בסכין ומזלג; ואילו החלק השני יש לו פחות אמוּן ברגש⁻הכבוד היהודי, והוא דורש ששיווי⁻הזכויות יבוא רק אחר⁻כך, בתורת שׂכר – שׂכר בעד מעשׂים⁻טובים שיש לעשׂותם תחילה.

לפי דעתם של אלה האחרונים יש לקבוע כלל גדול, שיוציא את היהודים מכלל הזכּאי לשיווי⁻זכויות, אך בתנאי זה, שהכלל הגדול הזה יש לו יוצא⁻מן⁻הכלל, והוא: “ההוצאה מכלל שיווי⁻הזכויות אינה מכוּונת אלא לגבי היהודים האלה, שהם מאמינים כי ההתבדלות וההשתנות מן הנוצרים היא חובה להם מבחינת המוסר והדת.”

אבל שני החלקים של המציעים מן הסוג השני בטוחים, כי “מוכרחים לתרבּת את היהודים; להחליף את לשונם, לשנות את בגדיהם ואת חינוכם”, כי רק על⁻ידי כך ישתנה האופי היהודי והעם היהודי יהיה ראוי לכבוד³ מצד כל העמים.

ההבדל בין שני החלקים של המציעים מן הסוג השני ובין אנטיוכוס הוא רק בזה, שאנטיוכוס רצה לעשׂות את היהודים יוָנים ועובדי אלילים, בשעה שהמציעים הללו רוצים לעשׂות את היהודים – נחשו מה? מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ היה אומר: פּוֹלנים. ומלה זו עצמה בוַדאי היתה מונחת גם אצלכם על קצה הלשון; אבל לא לכך נתכוון ר' משה בר' אברהם; ר' משה בר' אברהם אינו ניצב על העמדה הלאומית, אלא על העמדה הדתית. והוא מפחד שרוצים לעשׂות את היהודים גויים; וגרוע מגויים: אתיאיסטים – כּופרים⁻בעיקר רוצים לעשׂותם.

ה“נאטוּראליסטים”, שהיו הולכים ומתפשטים בימים ההם, כמין מחלה שהובאה מצרפת, מעוררים ברב שלנו פחד ורעדה וחלחלה. ואין דרוש יותר, אומר הוא, אלא שיהא יהודי שולח את בנו לשקוֹלא הגוֹיית, שילמד לקרוא ולכתוב פולנית! דבר זה עלול להביא כליה על היהדות. שם, בשקוֹלא, עלולים ליפּול לידיו של הנער הספרפרים הידועים, המדברים על השם ועל משיחו. על אלוהי ישׂראל ועל תורתו, חבּוּרים המלעיגים על יציאת מצרים ועל כל הנסים, הן ביבשה והן בים, והילד היהודי יהפוך ויהיה, חלילה, “לא כלב ולא זאב”, כלומר: לא נוצרי ולא יהודי, אלא משהו שהשי"ת ישמרנו ויצילנו ממנו!

לפי התכנית הזאת – מתרגש ומתרעם הרב – ישתנה באמת אופיו של היהודי, אבל שינוי “פאטאלי”. בין האוכלוסיה הנוצרית רואה הרב הרבה מאד פילוסופים, אפיקורסים, מינים, בדבּוּר אחד –“נאטוּראליסטים”, כופרים בכל אמונה, מלעיגים ומלגלגים – אך ילמדו היהודים פולנית, יגישו פיהם אל מקורות המים המאוררים והמורעלים הללו, וירעילו את נשמותיהם…

והמעט עוד – מתרגז הרב – שהגעֶנעֶראל (אחד מן המציעים) רוצה לקחת מאתנו את לשוננו, המבדילה אותנו מן הסביבה ושומרת עלינו כחומה מכל רע מן החוץ; עוד הוא רוצה לקחת מאתנו את הזקן והפיאות… עוד רוצה הוא לקחת מאתנו (הרבנים) את הזכות לשפוט ולפסוק הלכה, ואין הוא נרתע, בתככיו הפוליטיים, אפילו בפני הלכות אישות – ורוצה לבטל את דיני ישׂראל בענייני גיטין וקידושין, ומכל⁻שכן יבּוּם.

פרעה – אומר הרב – לא ביקש להשׂיג כל⁻כך הרבה בבת⁻אחת. ההבדל הוא רק, שפרעה גזר כל מה שגזר מתוך שׂנאה אל בני ישׂראל, ואילו הגעֶנעֶראל מייעץ מה שהוא מייעץ כביכול מתוך התעוררות של לבו הטוב, שהוא מלא אהבה ואחוָה אלינו. הוא מתכוון בזה לטובתנו. הוא נוטל מאתנו הרבה, כמעט את הנשמה, אבל אין הוא רוצה בחינם, הוא נותן משהו במחירה – חתיכת דובשן! כלומר: שיווי⁻זכויות! הוא רוצה להנחיל לנו אצילות ולתת לנו את התואר אזרחים. אבל בעד חתיכת הדובשן הזאת לא ייעשׂה הדבר. “לשנות את אופיו של אדם פירושו, במובן המוסרי, לשנות את נשמתו, את לבו, את שׂכלו, את רצונו ואת דרך⁻חשיבותו. ואם רוצים להשׂיג זאת אצל יהודים, פירוש הדבר שרוצים לקחת יהודים ולעשׂותם שאינם⁻יהודים; והוא הוא הדבר שביקש אנטיוכוס לעשׂות! ואנו יודעים, כי השׂטן הוא שנתן לאנטיוכוס את העצה הזאת!…”

היהודים ידחו זאת בתודה! הם לא ימכרו את עצמם ואת יהדותם בנזיד עדשים! כך סובר הרב.

יהודים – אומר הוא – נשארים יהודים! אבל לא, חס ושלום, במוּבן הלאומי. על היהודים כאומה יודע הרב לא יותר ממוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ. כלומר: לא כלום! קיימת רק אמונה יהודית, המאחדת את כל הנימולים בעולם כולו; אך מי שסובר, כפי שהגעֶנעֶראל אומר, או כפי שאמר לפנים המן הרשע, כי היהודים הם אומה מיוחדת ומבודדת, ואת דתו המלך והמדינה אינם עושׂים – הרי זה אידיוֹט גמור! היהודים בפּוֹלין הם פּולנים, בצרפת – צרפתים, וכן הלאה… בקצרה, במקרה הזה דעתו של הרב היא בדיוק כדעתו של מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ ונכדיו הרוחניים… ואילו נקראה בפּוֹלין סנהדרין, היה הר' משה בר' אברהם שלנו יכול להיות היו"ר שלה…

האם היו הרבנים שלנו כהיום הזה משיבים אחרת על השאלה הזאת? ודאי שלא. וביחוד לא הרבנות הוורשאית, שהיא מ“אוּמנת” כל⁻כך על⁻ידי ה“קהילה”… אף⁻על⁻פי כן נשמעים אצל ר' משה בר' אברהם צלילים כאלה, שלא תשמעו כמותם אצל רב בימים הללו.

הרב של הימים הללו גם הוא יגן על האמונה – ייהרג ואל יעבור! – אבל לא באותו אומץ⁻לב ולא באותו רגש⁻כבוד שאתם מוצאים אצל ר' משה בר' אברהם, הפונה, למשל, אל הנוצרים בזה הלשון:

"אנחנו הננו אבותיכם שלכם; דתכם מוצאה מדתנו! אתם חייבים לכבד אותנו, כשם שבנים חייבים לכבד את אלה שנתנו להם את החיים, מגיע לנו כבּוד⁻אב! אנחנו בלעדיכם יכולים להתקיים, ככל קומה ראשונה בלי השניה; ואילו אתם בלעדינו – לא; באויר אין הקומה השניה יכולה להיות תלויה!

"אנו יכולים גם להיות אחים, – הרי כולנו בנים לאב אחד בשמים, – וחייבים אתם, אחים יקרים, לאהוב אותנו.

"אבל אין אנו מבקשים מכם לא כיבוד כמו מבּנים ולא אהבה כמו מאחים; מה שאין לכם, אין אתם יכולים לתת! אבל בני⁻אדם הרי הנכם; על⁻כן חייבים אתם להיות צודקים וישרים כבני⁻אדם! "

והצדק והיושר האנושי דורשים, לפי דעתו של ר' משה בר' אברהם, שיתנו לנו שיווי⁻זכויות מבלי להכריח אותנו ללמוד פּוֹלנית, לקצץ את הזקן והפיאות, לקצר את המעילים: ומבלי להוציא מידי הרבנים את הזכות לדון דיני⁻תורה, לפסוק בשאלות נשים ובהליכות אישות.

יותר מזה לא היה תיאבונו של ר' משה בר' אברהם גדול.

דבר אחד חשוב מתברר לקורא: גם ר' משה בר' אברהם וגם מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ מדברים בשם אוכלוסיה יהודית, שהיא נראית חזקה למדי בשביל לעמוד על זכויותיה, להיות “מדבּרת בעדה”… היא לא תניח לעשות בה כרצון האחרים, הם אומרים, היא אוכלוסיה גדולה, רבת⁻ראשים ורבת⁻ידים: ואילו אנחנו כהיום הזה נראים לעצמנו הרבה יותר קטנים, חלשים, מצערים! והדבר הזה, כנראה, מקורו בכך, שבזמן ההוא לא הביאו בחשבון את עם האִכּרים… האִכּר היה אילם ועיור, וכל משקלו היה כשחק מאזנים בחיים הפּוֹליטיים⁻החברתיים הפּוֹלניים. אם כן היו איפוא רק שני צדדים: פּריצים ויהודים, ויהודים לגבי פריצים באמת אינם חלשים כל⁻כך!

אבל כהיום הזה כבר יודעת ה“דימוקראטיה הלאומית” לומר: הישמרו לנפשותיכם, באגרוף האִכּר נלמד אתכם דרך⁻ארץ! ולא רחוק הזמן, שהאִכּר לא יהיה ממתין עוד שיקראו לו! הוא יבוא בעצמו… השאלה היא רק – ומה יביא עמו?