(טיפּוּס של עסקן צבּוּרי יהודי⁻פּולני)
בא לידי ספר עתּיק, שנדפס בשנת 1819 בוַארשה, ספר פולני, על נייר גרוע, באותיות שבורות, אך בעל שם מעניין. איך להוציא אל הפועל את הרעֶפוֹרמה היהודית בפּולין, ושם המחבר: מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ.
־־־־־־־־־־־־־־־־־
מי הוא מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ?
ישיב הוא עצמו:
“הנני יהודי”, – אומר הוא; אך לא אחד מן היהודים הישנים, שבאותו זמן עוד לא חדלו מלומר “לשנה הבאה בירושלים” ולבכּות באמרם “על נהרות בבל”, – שכן: “מה שנוגע למולדת (כלומר, לפּולין) אין אני נופל, באהבתי אליה, מן הפולני הנוצרי⁻הטהור הטוב ביותר”.
ואת האהבה למולדת קבּל בירושה, זה שלושה דורות היא פורחת במשפחת יעֶנקעֶלעֶביץ, בדומה לשושנה של ורד. הסב נטע אותה בלב האב, והאב – בלב הבן. הם אמרו: אהב את העם הפּולני…
עירבוב המוּשׂגים של “עם” ו“ארץ” נהוג עוד עד היום הזה. ומשום כך אין אנו יכולים להתרעם בשל זה על יעֶנקעֶלעֶביץ הזקן. יורשיו הרוחניים, קעֶמפּנעֶר, דוּטלינגעֶר, ד“ר נוּסבּוים וגרוּריהם, אף הם אין להם מושׂגים ברורים בזה. אך מעניין הדבר, שלאהוב את העם הפּולני צריך, לדעתו של המחבּר, לא מפני שצריך לאהוב את כל העמים, אלא מפני ש”העם הפּולני אציל באופיו יותר מכל שאר העמים", והא ראיה: עמים גדולים הסמוכים אל גבולותיה קירבה פּולין אל עצמה באהבה שבלב ולא בחרב המלחמה! שכנים שהיו חזקים למדי בשביל לחיות בכוח עצמם, באו מרצונם הטוב אל העם הפּוֹלני והתחננו: "תני לנו להיות לך אחים, קבּלי אותנו! תני לנו ליהנות בשׂמחה מפּירוֹת סדריך הטובים ולנוח בצלם המתוק של מוסדותיך! טוּב⁻הלב הפּולני איכלס בגרמנים את ערי המדינה, ולנו, היהודים הנודדים, המגורשים ממקם למקום, פתחה את שערי הארץ! "
אין בכך כלום, שהעמים הנכנעים ברצונם הטוב אינם נקראים בפירוש בשמותיהם, והזמן שבו אירעו הדברים אינו נמסר, אף אין בכך כלום, שמעט לאחר⁻מכּן מטיף אותו יעֶנקעֶלעֶביץ עצמו לעם הפולני מוסר, מפני מה אינו פורה ורבה הוא עצמו, והוא אנוס משום כך ליישב את הארץ באוכלוסיה זרה; מעניינת היא הרגשת ה“אתה בחרתנו” של העם הפולני שמרגיש היהודי הזקן…
חדור אהבה אל המולדת ותודה אל העם הפולני, שפתח לנו את השערים, עשׂה יעֶנקעֶלעֶביץ כל מה שהמולדת יכלה לדרוש ממנו, וזה באמת יפה מאד וטוב מאד מצדו. יורשיו הרוחניים שרים עד היום את ה“אתה בחרתנו” הפולני, ואין זה עולה להם בפרוטה אחת…
יעֶנקעֶלעֶביץ הקריב את עצמו לא רק בפה, או בעט ב“קוּריעֶר וארשאבסקי”. בזמן המרידה הראשונה (1831) נתן כסף (לפי יכולתו, כותב הוא); בבתי⁻הכנסת (יורשיו היו מבכּרים לשם כך את הכנסיות) השמיע נאומים נלהבים (בוַדאי ביידיש, מה שיורשיו לא היו יכולים לעשות עוד), ועורר בלבבות יהודיים את האהבה למולדת. שני בנים היו לו, ושלח אותם אל הקרבות, הם נלחמו תחת פיקודו של יוסף בּעֶרקוביץ1 והם נפלו במלחמה…
לכאורה, די אמצעים בשביל להיות לפּאטריוֹט; אבל הוא עשׂה עוד יותר מזה: שתי נכדות נערות היו לו, ורצה לשלוח אותן לבית⁻אולפן פולני. “אך לצערי” – בוכה הוא בדמעות נלבבות – "לא מצא בווארשה בית⁻אולפּן פולני! צרפתית לומדות הן! "
אפילו העוזרות באותו מקום⁻תורה מדברות צרפתית! ומה, בעווֹנותינו, מלמדים שם? דעֶקלאמאציה, קאליגראפיה, או אוֹרטוֹגראפיה, גיאוגראפיה, קוֹסמוֹגראפיה… לימודים שאין להם אפילו שמות פּולניים; יעֶנקעֶלעֶביץ רוצה מוסד לימודי פולני⁻לאומי⁻אמיתי בלי קאליגראפיה, אוֹרטוֹגראפיה וגיאוגראפיה… שתדלן מותר לו שיהיה חטיבה של עם⁻הארץ גם⁻כן…
“המרידה” נכשלה,פּולין נימולה בדרך יהודית גמורה, והנה צפה ועולה שאלת הרעֶפוֹרמות הכלליות. פולין המקוצצת התבוננה וראתה, כי נהגה לשעבר מנהג לא טוב, והיא רוצה לתקן את דרכה. אך מה לעשות ביהודים? לכלול גם אותם בתיקונים? כיצד? הנה, זו היא השאלה. ובשאלה זו לוקח יעֶנקעֶלעֶביץ את רשות הדבּור!
כיצד יש להוציא אל הפועל את התיקונים?
בפּרוסיה עשו זאת בדרך משונה: הוציאו את היהודים שלא התעסקו בעבודת⁻האדמה, וגירשו אותם מן הכפרים אל הערים. בימי הבינים עשו “תיקוּנים” בדרך פשוטה עוד יותר: לקחו את מעט היהודים והטילו אותם מעבר לגבול. כל אלה דרכים בּרבּריות הן, כזאת פולין לא תעשׂה.
ראוי היה ללכת בדרכה של צרפת. צרפת חתכה בבת⁻אחת את הקשר העקשני, כינסה סנהדרין, שתאמר כי פאריס כמוה כירושלים, וכי בנות צרפת אין נוהג בהן הדין של בנות⁻עכּו“ם, ומתוך הישענות על כך, הוסיפו בקודכּס סעיף האומר, ש”כל אלה שנולדו בצרפת צרפתים הם“. כהיום הזה לא היו קעֶמפּנעֶר, דוּטלינגעֶר וד”ר נוּסבּוים דורשים יותר, הם היו רואים בכך את האמצעי היחיד לשים קץ לשאלת⁻היהודים הארורה. אך יעֶנקעֶלעֶביץ, אבי⁻אביהם הרוחני, היה קצת יותר מפוכּח ומעשׂי.
“פולין”, – אומר הוא, – “איננה צרפת”.
צרפת היתה בימים ההם, בנוגע ליהודים, במצב של רוסיה בזמן הזה. רוסיה לא הניחה ליהודים להכּנס, אלא קבּלה אותם בירושה יחד עם השטחים הפולניים⁻ליטאיים; צרפת אף היא היו לה יהודים זרים בלבד – יהודים גרמניים; את יהודיה שלה גירשה אך זמן מועט לפני⁻כן. ומעט היהודים לא נמצאו בלב⁻לבה של צרפת, אלא באמת בתחומי⁻הספר, שחתכה מעל גרמניה, ומספר מועט כזה של יהודים הופכים לצרפתים בן⁻לילה! סעיף חדש בקודכּס – וחסל סדר יהודים!
אך בפולין לא יהיו ההמונים היהודיים מוכנים כל⁻כך במהרה להכנע! האוכלוסיה היהודית גדולה ביותר, חזקה ביותר, והיא פרה ורבה יותר מן הפולנים. להטיל על האוכלוסיה היהודית תיקוּנים מבחוץ אי אפשר! הזרע שיוטל ביד זרה לא ימצא מזון באוכלוסיה היהודית ולא ייקלט ולא יצמח… יעֶנקעֶלעֶביץ מבין, שיש להביא לידי כך, שהאוכלוסיה היהודית תרצה לקבל תיקונים, שיש לדבּר אליה לא בשם טובתו של העם הפּוֹלני, אלא בשם טובתה של האוכלוסיה היהודית עצמה! התיקוּנים אסור שיהיו מוטלים על⁻פי צו; לעשׂוֹת תיקונים צריך כל עם לעצמו…
יעֶנקעֶלעֶביץ רואה כדבר מועיל וטבעי, כּי “שני עמים היושבים בארץ אחת צריכים להתמזג ולהיות לעם אחד. אך לדבר זה צריכים שני העמים להסכים; ובהתמזגות הזאת צריכים שני העמים למצוא את ספּוּק צרכיהם שלהם…”
דבר זה כבר לא יבינו נכדיו של יעֶנקעֶלעֶביץ! הוא עצמו, צריך להודות, אף הוא היתה לו השׂגה ברורה מכך, וחוץ מן הפסוק המופשט הקצר הנ“ל, אין אנו מוצאים בספר הזה אף דבּוּר אחד נוסף על כך, כיצד יבואו הצרכים היהודיים על ספּוּקם ב”התמזגות". אבל כגבוה שמים מן הארץ כך גבוה יעֶנקעֶלעֶביץ מיורשיו. לא איכפת לו, שהעם היהודי בפולין ייעלם; אבל לפחות הוא מרגיש, שהעם היהודי צריך לרצות זאת, לעשות זאת ברצונו; צריכים לבוא בעצמם ולומר: "קבּלו אותנו! ", כמו שעשׂוּ זאת עמים אחרים ערלים, לפי ידיעותיו של יעֶנקעֶלעֶביץ בתולדותיה של פּוֹלין…
וכן מדבּר הוא על “צרכינו אנו” ו“טובתנו שלנו”, ואין הוא מדבּר על היהודים, בדומה לנכדיו הרוחניים, בלשון⁻נסתר. “אנחנו היהודים”, אומר הוא, ואם הוא דורש משהו – הריהו אומר: “תנו לנו”, ולא “תנו להם”, כפי שנהוג היום.
־־־־־־־־־־־־־־
אך השאלה היא: כיצד יכולה ההתמזגות הזאת להיעשׂות? כיצד יכולה פּולין להטמיע בתוכה אוכלוסיה יהודית גדולה כל⁻כך, שהיא פרה ורבה יותר מן הפולנית?
וכאן נעשׂה יעֶנקעֶלעֶביץ תמים ונעשׂה עוד הרבה יותר מעניין.
להכחיש את הפוריות היהודית אינו רוצה. מה שאנו מתרבים הרבה רואה הוא כדבר רצוי מאד. “זוהי תוצאה מכך”, – אומר הוא בגאוָה, – “שאנו מכבדים ומוקירים את נשותינו, ודואגים לכך שלא יחסר להן כל⁻טוב, אנו מחשיבים מאד את “המין האנושי”, ועל⁻כן אנו רוצים שהאנוֹשוּת תגדל ותרבה! ה”דת" מצוָה כך! זוהי המצוה הראשונה שציוָה הקב"ה… ועוד – כל הנערות אצלנו מתארסות (ולוַאי באמת כך גם בימינו! ), והארוסות – נישׂאות! אנו היהודים משתדלים בכל יכולתנו, ששוּם כּשרון של אשה ללדת(! ) לא ילך לאבוד! והזוגות חיים אצלנו באהבה ובשלום, נשינו יולדות מימי⁻עלומיהן המוקדמים ועד לסף הזקנה… ואם יקרה לפעמים אסון, ומתברר שהזוג איננו זיווּג מן השמים, ואין שלום⁻בית, הרי הישועה קרובה ופשוטה: נותנים גט בשקט, בלי שערוריה, ומזוג אחד בלתי⁻מוצלח נוצרים שני זוגות טובים! והללו כבר חיים בשלום ובאהבה, כפי שציווּ אלוהים ואנשים טובים! "
ולפיכך, כדי שההמונים היהודיים לא יאמרו, למה לנו הפולנים, ומה לנו דעתם עלינו, הרי בעוד זמן מה נהיה אנחנו הרוב ואנו נמשול פה – מייעץ יעֶנקעֶלעֶביץ, שיהיו גם הפולנים פרים ורבים!
“נביא לגויים נתתיך” – התעודה היהודית הנצחית…
“ראו”, – מטיף הוא מוסר לפולנים, – “אנו אין לנו לא אחוזות ולא כפרים, וכספים מרובים גם⁻כן לא, ואנו מתרבים ופרים ורבים, בשעה שארמונותיכם שוממים מאין יושב, ארצכם ריקה, עריכם זרים תופסים אותן. ומיליונים חסרים לכם בשביל ליישב את ארצכם.”
נעימה נבואית אמיתית! ואחר⁻כך בא עוד משל, כמו מתוך המדרש!
"פרו ורבו, שכן עם שהוא דואג רק לאלה החיים כהיום הזה, ואינו דואג לקיומו בימים הבאים, משול לאִכּר, השומר על החיטים שכבר הם מצויים באסם; ואילו את שׂדהו הוא מניח בלי עבּוּד ובלי זריעה, ואינו דואג להצמיח חיטה חדשה! "
פתחתי לפניכם קבר ישן, עוררתי שוכן⁻עפר. התבוננו בו. אם הדוּמא של הקאדעֶטים תתגשם ופולין תקבל אוֹטוֹנוֹמיה – מה שיכול וצריך להתרחש – יקום יעֶנקעֶלעֶביץ לתחיה. סגנונו יהיה אחר, אבל חכם יותר לא יהיה, אף תמים וישר כל⁻כך לא יהיה…
1906
-
בנו של בערעק יוסעלוביץ הנודע. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.