רקע
יצחק ליבוש פרץ
חסיה היתומה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

דראמה בארבע מערכות מאת יעקב גורדין

בית טראכטעֶנבּעֶרג שבעיר רוסית בינונית הוא בית עליז. משׂחקים פרעֶפעֶראנס, ולפעמים, כשרגש היהדות מתעורר– משׂחקים אוֹקאַ. אבל אבא⁻אמא שמותיהם עדיין הם “יוֹאל”, ו“פריידה”; והילדים – “ולאדימיר וקארולינה”. וראוי להכיר אותם. ר' יואל שלנו הוא אדם סוחר, הוא עשׂה רכוש (נשאלת השאלה: כיצד? ) ונותן לבתו עשׂרת אלפים רובּל נדוניה, והוא יושב⁻ראש בקלוּבּ הסוחרים. אף הוא מנהל את התלמוּד⁻תורה המקומי, ובעד פעולתו זאת, וכמה רובלים שתרם למען מוסדות השׂכלה – קבּל מֶדאליה. מן הסרט של המדאליה אין הוא נפרד לרגע אחד – תמיד הוא נושׂא אותו על צוָארו.

ור' יואל הוא באמת אדם⁻סוחר ואדם בעל “עקרונות מסחריים”, ופירוש הדבר: מה שמביא תועלת – זה טוב, וצדקה אף היא יכולה להיות מועילה, אם היא מזכה במדאליה. עקרונית הרי הוא ליבעֶראל. ובייחוד במה שנוגע לידידות עם המשרתת בבית, אם רק אינה מכוערת ביותר. ומזה נובע עקרון שני: לאנשים מקרובי המשפחה אסור לתת דריסת⁻הרגל בבית! מאדם זר קל להפּטר. בתורת אדם⁻סוחר ליבּעֶראלי, הרוצה ליהנות בעצמו מן החיים ומן הכבוד, ומן העולם⁻הזה הגלוי והנסתר, אין ר' יואל שלנו אב נלהב ומסור ביותר, אבל כנגד זה הוא בעל דואג מאד, ואם מתרגשת לבוא שערוריה בבית, וביחוד שערוריה שהוא עצמו אשם בה, ואשתו פריידל פותחת את פיה לומר לו דברי מוסר, – מיד הוא מתחיל חרד מאד לשלומה ולבריאותה, ומתחנן לפניה שלא תסכּן חס וחלילה את לבה החלש, ומזכּיר לה את הטפּות שהיא חייבת לקבּל…

שכן פריידה היא, לא עליכם, אדם ידוע⁻חולי, כיאה וכנאה לגבירה שעלתה לגדולה לפני זמן מועט; היא חוששת בלבה ואסור לה להתרגז. אף היא קצרת⁻רואי ואינה מוציאה את הפּעֶנסנעֶ מן הידים, ואת חטאיהם של בעלה ושל ולאדימיר בנה היא רואה “מבעד לאצבעות”. אבל פה⁻קדוש יש לה ומוּסר להטיף היא יודעת, וכשהיא רוצה הרי היא מתייצבת ואומרת ואומרת… ומפני המוסר הזה מפחד יואל עד מאד. ומיד הוא מזדרז להזכיר לה את חולשתה ואת טפּותיה, ואילו ולאדימיר מוחה בקול רם למדי. מוסרה של אמו כבר נתקע לו כעצם בגרון. "רק לא מוסר! " צועק הוא; זה מרעיל לו את החיים.

וּולאדימיר בוַדאי שהוא רוצה לחיות. אף הוא עם⁻הארץ בּעל⁻בּתּי, אלא צעיר יותר, דמו רותח יותר, והריהו מתחרה בהצלחה כנגד אביו במטבח, וכנגד גיסו לעתיד (עורך⁻דין מושבע) – במקומות אחרים. ואם הוא חסר כסף, הריהו מוציא משהו מן הבית… פרי ישווה לו היא גם אחותו –נערה⁻כלה, אך לא כל⁻כך במהרה רוצה היא להתחתן, חתנה עדיין אין לו לקוחות. במשך הזמן וַדאי יקבל, בעזרת השם יתברך! ואותו זמן החיים יהיו חיים! חיים של חופש, שכן אשת⁻איש מותר לה הכול; כי קארולינה יודעת כיצד לחיות, ויודעת כי בעל הוא בעל, ואם יש צורך במאהב – מוצאים אותו…

אבל נערה “הגונה” הרי היא, כפי שנאה לבתו של טראכטעֶנבּעֶרג. אף היא עובדת למען הפצת ההשׂכלה, היא מלמדת את המשרתות לקרוא ולכתוב ואפילו דקדוק עם תחביר: איך נקרא הדבר, שעליו מדברים? ואיך נקרא מה שאומרים על הדבר הזה? ובינתים חוטפים שׂיחה על “מנהגיהם” של הגברים במטבח ועל ה“עסקים” ברחוב.

והנה אל תוך בית כזה באה ונופלת חסיה היתומה.

חסיה נתחנכה בכפר אצל אבא⁻ואמא עניים, אבל בכפר, בחיק הטבע, השׂדה והיער! חסיה היא נפש גלויה, צעירה, סוערת וחמת⁻מזג. היא אנוסה ללכת אל הדודה, משום שאמה מתה עליה והאם החורגת צובטת וּמַכּה. חסיה אינה ראויה לכך, אך בבית שׂוררת הדלות, והיא ממרירה את החיים, ועל מי אפשר לשפוך את הלב המר, אם לא על הבּת⁻החורגת? וכשנגדשת הסאה, נוטל האב ומביא אותה העירה אל קרוביו העשירים והקרובים כל⁻כך, שם יהיה לה טוב…

כיצד מקבּלים את חסיה?

הטראכטעֶנבּעֶרגים זקוקים למשרתת. את ההיא מוכרחים היו לשלח. “סתמו לה את הפה”, השערוריה לא יצאה אל הרחוב, ומאחר שהיא פּוּטרה – יכולה חסיה למלא את מקומה. דבר זה תופסת פריידה בו במקום. היא מבינה גם, כי חסיה תהיה בת⁻בית, לא משרתת, ולא יהיה צורך לשלם לה. כנגד זה היא תעשה אותה בן⁻אדם, היא תלמד אותה לבשל, לאפות, לכבּס ולגהץ. הבת תלמד אותה לכתוב, לקרוא וגם דקדוק. בלתי⁻מרוצה הוא רק יואל. כאמור, הוא אדם⁻סוחר עם עקרונות, ויודע כי משרתת קרובה אינה עניין בשבילו; שכזאת אין נפטרים ממנה, אם מתרחש משהו, בכמה רובלים; אם תקרה שערוריה, הרי זה יעלה ויעלה ממון קורח. יהיה מי שיעמוד לצדה ויתבע את עלבּוֹנה. אבל לוַתר לאשה בעלת הלב החולה אף זה עקרון הוא, וחסיה – נשארת…

חסיה נשארת, והתברר מתברר – ר' יואל צדק. לא טוב עם משרתת קרובה. בת⁻הכפר נעשׂתה כמין אבן⁻שואבת לגביו, לגבי הבן ולגבי החתן לעתיד – העורך⁻דין המושבע. אבל כל זה עדיין לא היה נראה כסכנה גדולה, לדברים כאלה רגילים בבית הזה… כבר אנו יודעים כי פריידה, אם היא מוצאת את בעלה במטבח, הריהי מתייצבת לומר לו מוסר; אבל הוא מזכיר לה את לבּה החלש ואת הטפּוֹת, והיא נרגעת ושותקת… קארולינה, כשהיא מוצאת את החתן שלה במקום שאינו צריך להימצא, הריהי צובטת את המשרתת ונרגעת בזה… וּולאדימיר, השארלאטאן, הוא ממילא אבוד… מן החומר הזה אפשר היה לעשׂות לכל⁻היותר קוֹמדיה, ולא דראמה, וחסיה היתומה היא יותר מדראמה, היא כמעט טראגדיה.

חסיה אינה מתפּתּה; יותר מזה, היא מתאהבת בוולאדימיר. חסיה יודעת מי הוא ומה הוא, היא יודעת מה הסכּנה שבהתקרבותה אל טראכטעֶנבּעֶרג הצעיר, היא יודעת, כי הדבר הזה יהיה אסונה שלה, ואף⁻על⁻פי כן, דמים צעירים ורותחים אינם מים שקטים ובוטחים… היא אוהבתו בדרך הכפרית הטבעית, בלי חשבונות ובלי תקוָה לנישׂוּאין, בכל הידיעה שהסוף מוכרח להיות נורא ומר. ובהתחלה, כשוולאדימיר המצוחצח מבחוץ יש לו קצת סלידה מפני הנערה הכפרית בלי קורטוב של “תרבות” – הריהי מתגעגעת עליו, מתגעגעת על אסונה, שאינו רוצה ללכת אחריה לרדוף אחריה, וכשהוא בא ומופיע לפניה – הריהי מתנפלת אל תוך התהום בעינים פקוחות…

במה צריך להסתיים דבר כגון זה?

בדרך כלל הוא מסתיים בכך, שוולאדימיר כזה מוצץ את תוכו של הפרי ואת קליפּתו הוא זורק אל האשפה. מן האשפה קשה להתרומם; וכיוָן שהתחילה נערה לנפול, הריהי מוסיפה ונופלת יותר ויותר נמוך…. ואם רוצים להפליג בטראגיות– הריהי מאבדת עצמה לדעת.

אפשר שיהיה גם אחרת: חסיה הריהי בכל זאת קרובה, וכשהדבר צף ועולה, כשמן על⁻פני המים, לוקח טראַכטעֶנבּעֶרג כזה, אדם⁻סוחר עם עקרונות, ומשׂיא אותה עם עם⁻הארץ וגס⁻הרוח ולפני חסיה נפתחת גיהינום ממין אחר: בעל שאינו אהוב, בעל גס⁻רוח, טענות וטענות⁻שכנגד שאינן פוסקות, התכתשות נצחית, צער וחרפה, ואם רוצים דוקא, אפשר שוב שיהיה אבּוּד לדעת: חסיה אינה יכולה לשׂאת עוד, והיא נוטלת את חייה בידיה.

אך לא בזה מסיים גורדין את הדראמה שלו.

גורדין עומד על הגבול שבין “שוּנד” ואמנות; הוא קרוב יותר לצד האמנות, אבל לגמרי בלי סצינות מילודראמאטיות אי⁻אפשר לו. יש בו לפעמים ריח של שעֶקספיר (שתי המערכות הראשונות של “מירה’לה אפרת”); יש בו לפעמים גם מריח השירה הלירית הרומאנטית (תמונת האהבה “בחסיה היתומה”), אך חסרה לו ידיעת המידה, ולעולם אינו יודע, מתי והיכן לסיים. תכופות יש לצופה הרושם, שלא הספיק לו חומר לערב שלם, והריהו מוסיף את השאר בתכּים של כליבה. לאחר שתי המערכות השעֶקספּיריות החזקות של “מירה’לה אפרת” באות שתים חלשות, הולכות ונמשכות שתי מערכות מודבקות, המקלקלות את רושמן של שתי הראשונות; ודבר זה עצמו עשׂה ב“חסיה היתומה”.

לוַתר על התאבדותה של חסיה לא היה גורדין לא רוצה ולא יכול. הוא יודע ומכיר את קהל⁻צופיו בתיאטרון היהודי (לפחות יהודי⁻אמריקאני), ויודע כי אבּוּד לדעת הוא מסמר חזק – נשים מתעלפות! אבל את המחזה מוכרחים למתּח ולהאריך, שיתפוס את כל הערב! ולשם כך מצווה גורדין, שיתחתן ולאידימיר עם חסיה, ושיהיו הטראכטעֶנבּעֶרגים מסתלקים מוולאדימיר בשל המעשׂה הזה… ולאדימיר עם חסיה חיים בדחקות, וּולאדימיר אינו יכול לחיות בדחקות, אין הוא רגיל בכך; הוא עצמו להשׂתכר אינו יודע, לחיות משׂכר⁻עבודתה של חסיה בסריגת גרביים פירושו לא לאכול כדי שׂוֹבע, וקלפלף לא ליטול אל היד… מרוב צער מתחיל ולאדימיר שותה שכּור. ולאדימיר מבלה גם (כך הוא מספּר) במקומות העליזים, שבהם הוא נפגש עם גיסו⁻לעתיד, והוא שר שירים עצובים כל⁻כך, שהחבורה העליזה מתעצבת כולה גם היא ובוכים אתו יחד… בבית ולאדימיר תמיד כעוּס, רגוּז, אינו יכול לסבול את עצבותה של חסיה, מפריעה לו התינוקת הבוכה – אין הוא יכול לסבּול עוד כל זה וכותב מכתב אל אביו ואמו, שהוא יאבד עצמו ביריה, אם לא יעזרו לו… “אין אני מתכוון לעשות כן”, – מרגיע הוא את חסיה, – "אך הם, הם צריכים לצאת מדעתם! תהיה שערוריה! "

וכשהתכסיס הזה מצליח, והטראכטעֶנבּעֶרגים באים לעזור – אבל רק לו ולא לחסיה, מציע הוא, שתסע היא הביתה, לפחות לזמן מה, אל הדוד הכפרה… והוא בוַדאי יתגעגע עליה עד מהרה ויבוא אליה… הטראכטעֶנבּעֶרגים מסכימים גם הם לכך. שתסתלק רק מלפני עיניו, השאר כבר יבוא מעצמו.. אולם חסיה שוב אין בכוחה לשׂאת עוד כל זה.

וחסיה היתומה הולכת ומסממת עצמה… וגורדין מילא את כל הערב! בפיה של חסיה היתומה הוא שׂם מוֹנוֹלוֹג גדול ונלהב אל התינוקת שבעריסה… אולי היא תקח את התינוקת אתה אל הקבר? מה מזל צפוי לה ליתומה? אבל מיד הוא מצווה לה להתיישב בדעתה, להשאיר אותה לחסדי הגורל ולהסתלק לבדה… ומצווה אחר⁻כך לוולאדימיר להתחרט ולהתנפל בבכיה קורעת⁻לב על גויתה של חסיה ולצעוק, כי לא לכך התכוון, לא בכך רצה! ומצווה לאביה של חסיה להכריז ולומר: "כאילן צעיר ועסיסי באה בתי לכאן ומה עשׂו כאן ממנה! " ולאחר כל מעשׂי⁻הפלאים האלה מתקבּל, כמובן, לא מה שרצה גורדין! הרושם שמקבלים מן המערכות הראשונות הולך ונחלש; מרת קאמינסקה, המשׂחקת את חסיה, אינה יכולה, עם כל כשרונה, להציל את המערכה הרביעית. היא מתה לעיני הקהל יפה מאד, אבל בכוֹ למותה בוכה רק ולאדימיר בלבד, הקהל מפהק…

ואף⁻על⁻פי כן יש במחזה הזה תמונות מוצלחות. ראוי לעורר את תשׂוּמת⁻הלב לתמונת⁻האהבה, כשחסיה מודה לפני ולאדימיר, שהיא המתינה וצפּתה לאסונה, היא לא ישנה לילות תמימים ורצתה שהוא יבוא; בכל חום נפשה רצתה! יפה, רוֹמאנטית יפה, היא התמונה, שבה רוצה חסיה לעשׂות את אושרה מלא ושלם. ורוצה שיהיה לה הכפר בסאלון של הטראכטעֶנבּעֶרגים, והיא מעמידה בשתי שורות את העציצים בדומה לשדרה של עצים, ומניחה את הסרטים במקום שצריך לעבור הנהר, והיא מתיישבת אתו על שׂפת הנהר ומצוָה לו לשתוק… "שתוֹק! " מתחננת היא. כי היא מרגישה, שבערב כפרי מלא כזה אין הוא צריך לדבּר! היא אוהבת אותו, אך הוא הרי אינו מתאים לכל זה… יפה תפוּסה היא כּניסתה של חסיה, כשהיא באה מן הכפר, איך היא נופלת לתוך בית הטראכטעֶנבּעֶרגים, המלא הטפת⁻מוסר, עקרונות ומשׂחקי⁻קלפים… ועוד ועוד מקומות אחרים.

הוצאות⁻הספרים האמריקניות מתקיימות עד היום על הבּעֶלעֶטעֶריסטיקה שלנו, הן מעתיקות ומדפיסות כמעט הכול משלנו; התיאטרון היהודי שלנו רוצה לאַזן את החשבון ומגניב אלינו דראמות מאמריקה: אין זה עולה בכסף.

"אוי, דלוּת, דלוּת! " – כפי שאומר אביה של חסיה. אך עניות אינה פסלוּת, וגורדין יש לו כשרון.


* * *

ושׂחק שׂיחקו את המחזה כראוי. הצטיינה, כרגיל, מרת קאמינסקה. מרת טרילינג, המשׂחקת כל⁻כך יפה את מירה’לה אפרת, היא “פריידה” טובה רק מן המערכה השניה והלאה, כשיש לה יותר מה לפעול. טוב הוא ולאדימיר (ה. סעֶרוֹצקי), כשהוא מתעורר במערכה האחרונה בין בני משפחתו ורץ להזמין בשביל חסיה עגלת⁻כילה על⁻גבי קפיצים ולקנות בשבילה דברים טובים לדרך. רגע מוצלח יש לו למוֹטיעֶ שטרייכעֶל (מר טיטלמאן), כשהוא סופר את הכסף, שהוא מקבל מן האשכּנזי השוטה, מטראכטעֶנבּעֶרג, שכּן למעשׂה צריך היה הוא להוסיף ולשלם, בשביל להפּטר מגוי כזה. שלא כראוי מתנהג רק הקהל הממעט כל⁻כך לבוא אל התיאטרוֹן.

1905


המלצות קוראים
תגיות