רקע
יצחק ליבוש פרץ
האם
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

דראמה בשלוש מערכות, מאת דוד פינסקי

האם – האלמנה, שאינה רוצה להינשׂא בפעם השניה, שוּתפו של בעלה המנוח וידידו הטוב משתדך אליה: היא מסרבת לו. ולא משום כך שאין היא רוצה בו. ולא זכרו של בעלה שמת אינו מניח לה להינשא – היא מוַתרת על השדוּך למען הילדים. כל⁻כך טוב לה עם הבן ועם הבת ביחד. אך עד מהרה נהפך הגלגל! הילדים חוזרים הביתה: הבת מן הטיול, רעבה ומתנפלת על האוכל; אך זהו פרט מקרי, שאין לו תוצאות במחזה. ואחר⁻כך בא הבן. הוא נכנס מחומם, משולהב, מאושר; הוא מאוהב עד למעלה ראש! היא לא השיבה את פניו, קבּלה את אהבתו! והוא תופס את אמו ומחבּקה ומנשקה – איזו שׂמחה! אך זו תהיה שׂמחה נוראה!

– מי היא הנערה שלך? – מי? מאשה!

והאם אינה יכולה להסכים לשידוך בשום פנים: אביה של מאשה היה איש התיאטרון, על הבמה היה משׂחק, ובין חבריו וחברותיו למקצועו היה מלווה ברבּית. את עורם היה פושט מעליהם! כנגד זה, כשהיו מראים על הבמה התכּתּשות – היו מתנקמים בו ומרביצים בו באמת, מכות⁻רצח היו מכים אותו, עד שהיה צורך להורידו מעל הבמה על⁻כפּים…

שוב פרט מקרי וחולף. שכן מַאשה, כפי שמתברר אחר⁻כך, לא ירשה מאביה ולא⁻כלום. היא באמת טובה ונחמדה, או כפי שאומרת אחותו של החתן, ברקדה על⁻פני החדר: היא “פּרעֶליעסט”! (נחמדת).

אך האם אינה מסכימה בשום אופן, והיא דורשת מן הבן לבחור בינה ובין מַאשה, וכשהבן אינו נכנע, והבת עומדת אף היא לצדו של אחיה, – מתפלגת המשפחה, והאם עוזבת את הבית והולכת אל הבעל השני.

כך מתקשרת הדראמה במערכה הראשונה.

האם התחתנה, הבן אף הוא, הבת נשארת עם הבן ביחד.

בילדים חדשים לא בירך השי"ת את האֵם, והיא מתגעגעת, כמובן, על ילדיה הגדולים, כותבת להם מכתבים על מכתבים; אך הילדים שולחים אותם בחזרה בלי לפתוח. לאחר שש אוֹ שבע שנים (כבר יש נכד בגיל זה) נודע לה לאם, כי על הבת עברה מחלה קשה (שוב פרט מקרי), והריהי הולכת אל הילדים. והביקור אצל הבן והבת – זהו תוכנה של המערכה השניה.

האם נכנסת ומוצאת רק את המשרתת בבית, וממנה נודע לה, כי הילדים שכחוּה שכחה גמוּרה. אפילו את הפּוֹרטרעֶט שלה הסירו מעל הקיר! מופיע הנכד – הוא מעולם לא שמע על סבתא! נכנסת הכלה אשת⁻הבן – ואינה יודעת איך תנהג. רחמיה נכמרים על הזקנה, אך אינה רוצה לעשׂות דבר נגד רצון בעלה. ואולי עוד היא מרגישה את העלבון שהעליבה אותה!

היא חוככת בדעתה. לבסוף מנצח בה צד הטוב, היא מעכבת את חמותה. עד מהרה באה המבריאה – הבת: חיוורת, רופפת, נועצת צפורניה בחזה, ואף⁻על⁻פי כן אינה יכולה להביט בפני אמה, בשום אופן. עוד רגע והבן בא, פותח את הדלת, רואה את האם – ונסוג אחור!

במערכה השלישית והאחרונה חוזרת1 האם מביקורה הביתה אל בעלה ואל אחותו, שהיא דרה עמהם.

היא רוצה להסתיר את מכאוב לבה. אדרבה: היה טוב מאד! איזו נחת! אוהבים אותה! לא שכחו אותה אף רגע אחד! אבל כוחותיה אוזלים, צערה פורץ מתוכה בכוח רב – היא, מתעלפת. לרוץ ולהבהיל רופא? לא, את הילדים רוצה היא, את הילדים. שיודיעו להם, כי היא חולה, כי היא הולכת למות! הם יבואו, הם מוכרחים לבוא! – הבעל השני רץ לעשׂות את רצונה. הדלת נסגרת מאחוריו, ובמשך הזמן שהוא שוהה בדרך, נאחזת האם בכוחותיה האחרונים בתקוָתה, שהם יבואו. אל האם החולה בוא יבואו. הנה הם הולכים, הנה הם באים,הנה הם כאן! הנה היא חובקת ונושקת אותם, הנה היא לוחצת אותם אל לבה. וכשבעלה חוזר אחד ויחיד, הריהי נופלת כאילן שנגדע.


* * *

הדראמה עושׂה רושם, יש בה תּמונות חזקות, חזקות מאוד, ואף⁻על⁻פי כן – הרושם הכללי איננו חזק כפי שיכול היה להיות.

ואשם בכך לא המשׂחק, מרת קאמינסקה שׂיחקה את התפקיד הראשי משׂחק אמנותי למופת, והאחרים – גם כן יפה; אפילו הנכד הקטן שׂיחק יפה, ילד⁻פלא שנולד על הבמה!

אם כן, במה נעוץ החסרון?

בסיגנון!

טראגיים יכולים להיות החיים עצמם: מצב מוזר, התנגשות של מעשים בלתי⁻רגילים, שהם טראגיים או דראמאטיים מטבעם; טראגי או דראמאטי יכול להיות גם האדם עצמו, אופיו של האדם.

ישנם אנשים, שהם צפים על⁻פני החיים בקלות, כגבעול⁻קש על⁻פני הנהר! ואילו אחרים עוברים על⁻פני החיים בחיוך על שׂפתותיהם; אינם מתייחסים לשום דבר בכובד⁻ראש. אבל ישנם גם אנשים עמקניים, המרגישים את תופעות⁻החיים הרגשה מעמיקה יותר, והדברים הרגילים נראים בחייהם דראמטיים. וישנם בני⁻אדם עזים וקשים כמתכת, והנקל לשבור אותם מלכוֹף את טבעם; אנשים שאינם יכולים לוַתּר, ולא להכּנע, ולא להסתגל ואף לא לסטות סטיה קלה מדרכם. אנשים האומרים: הכול או לא⁻כלום! ולגבי אנשים כאלה כל רגע בחיים היא שאלת⁻חיים, כל מקרה עלול להיות אצלם דראמאטי וטראגי!

הדראמה של פּינסקי מוכרחה היתה להבּנוֹת על⁻יסוד אופין של הנפשות הפועלות, שכן בחיים הרגילים ובין אנשים רגילים האם האלמנה נישׂאת פעם שניה; הילדים מתרעמים קצת, שרויים ברוגז איזה זמן, ומתפייסים… וברגיל האם מסכימה לשידוך שאינו נראה לה, ובפרט כשהנערה עצמה נערה טובה היא, ועוד היא מקרבת את כלתה, שלא לאבד את הבן… ובחיים הרגילים האיבה אל האם, ששכחה את האב המת, לפחות אינה חזקה עד כדי כך, שתעמוד בכל תקפה שש או שבע שנים ולא תרפה אפילו כחוט השׂערה!

כל זה ייתכן רק אצל בני⁻אדם בלתי⁻רגילים, האומרים: רצוני מן ההכרח שייעשׂה, או אצל בני⁻אדם בעלי מוּסריות גבוהה ועמוקה ביותר, המוכנים להחריב עולם מלא, ובלבד שעקרונם המוסרי יעמוד ויתקיים!

אבל אנשים בלתי⁻רגילים מדברים בלשון בלתי⁻רגילה, רגשות בלתי⁻רגילים מתלבשים בלבושים בלתי⁻רגילים, מחפשׂים לעצמם ביטוי שונה ואחר מן הרגיל. וכאן מדברת כל המשפחה לשון חילונית, והיא רוצה שאנחנו נאמין לה, כי תשעה⁻באב ויום⁻כפור שׂוררים בלבם. לא שום צליל מתכתי, לא שום ביטוי עמקני. כשהבן עם הבת באים לידי מריבה עם האם במערכה הראשונה, חושב הצופה בוַדאות, כי בעוד שעה קלה ישובו השלום והשלוָה; והנה באה המערכה השניה והיא כהפתעה, כמקרה שלא צפּו לו… ורק המערכה השלישית באה כהמשך טבעי לשניה, וגם כאן לא בכל תוקף ההיגיון.

עם זה אפשר היה להציל את הדראמה הזאת. השחקן יכול היה בתנועותיו לכסות על חסרונותיו של הלשון; מן ההכרח שהצופה יראה, כי האנשים האלה רגשותיהם רבים ועמוקים יותר מדבריהם, והבן עם הבת חייבים משום⁻כך לשׂחק לא פחות טוב מן האם; שיהיה תאוּם גמור במשׂחק.

הבה נקווה, כי בהצגה השניה יהיה כך, והשׂחקנים יפרעו את חובו של המחבר.

1905



  1. “חורזת” במקור המודפס, צ“ל: חוזרת – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות