מכּירים אתם את הסוכה, שבה אנחנו מקבלים את פניהם של אורחינו היקרים והקדושים ביותר – האושפיזין? מכירים אתם את המקום בחצר, שבו הסוכה עומדת? ואת החמרים שמהם היא בנוייה?

למקום האשפה, אל סוכה הבנויה מלוָחים ישנים ומשברי⁻דלתות של בתים שפורקו, אנו מזמינים מלאכים ואבות וצדיקים להתארח, וזהו זכר לסוכה שלפני דורות, שעמדה במרחב השדות והכרמים המוריקים!

מכירים אתם את בתי⁻התפילה, שבהם אנו באים לשפוך את לבנו לפני האלוהים? שבהם אנו בוכים לפני פּוֹגרוֹמים ואחריהם? שאליהם אנו באים חיורים ורופפים, לאחר תענית, לקריאת “ויחל”, ובהם אנו שרים ביום⁻חג, ברקידה ובשׂמחה “היום תאמצנו”?

מכירים אתם את הרצפה המלוכלכת מכל ימות השנה, ואת האבק הצורבני שמעלות הרגלים ביום הכפּור? מכירים אתם את הקירות המפויחים, את קורי⁻העכביש בפינות, את השולחנות והספסלים, המקועקעים, המלוכלכים והמטונפים בחלב? זכורות לכם הכתובות “משנכנס אדר מרבין בשׂמחה” הכתוּבות בחלב ובפיח? זכור לכם הנר המרעיד⁻המיותם של ר' מאיר בעל⁻הנס, ובפינה קופת⁻הצדקה החלודה, וארון⁻הקודש המכוסה אבק עם הפרוכת המשומנת?

מכירים אתם את בית⁻העלמין היהודי?

אין אני מדבר על השׂדרה הראשית בבית⁻הקברות הוַארשאי, כשם שלא דבּרתי קודם על בית⁻הכנסת הגדול של ה“אשכנזים” – לבית⁻הקברות היהודי אני מתכוון, מקום⁻המרעה לעיזים ולפרות…

מכירים אתם את המצבות ה“קדושות”? הכפופות, השקועות באדמה; את התנצב“ה הבלועים בקוצים ובכל מיני עשׂבים? מכירים אתם את האבנים ל”זכר עולם" המטות לפּול, ואת מצבות⁻העץ “לזכרון נצח” המרוקבות והמפוררות?

האויר אוכל, הגשם שוטף, האדמה מושכת ובולעת, והמצבה היהודית, שאינה קבועה במשתית בנויה⁻אבן, המצבה עם שתי ידי הכוהן הנישׂאות, עם קופסת⁻הצדקה והפרוטה הנופלת לתוכה, או עם מדף⁻הספרים הקטן, המצבה היהודית שוקעת ושוקעת

* * *

ומכירים אתם את ה“חדר” היהודי?

את בית⁻הכלא האפל והרטוב, שבו אנו מחזיקים את ילדינו?

* * *

והאם מכירים אתם את התיאטרון היהודי?

“משׂכיל” מן הותיקים היה יוֹרק בעברו על⁻פני “מניין” יהודי, סוכה יהודית, “חדר” או בית⁻עלמין יהודי.

– דיר⁻חזירים, או סתם דיר, – אומר המבקר החדש על התיאטרון היהודי…

ואף⁻על⁻פי כן, אשמה בכל אלה רק הדלוּת…

התיאטרון היהודי אי⁻אפשר לו שיהיה יוצא מן הכלל.

התיאטרון צריך להיות מוסד לחנך בו את המבוגר, ואינו יכול להיות טוב או יפה יותר מן ה“חדר”, שבו מתחנך הילד…

בניינו עשׂוּי לוָחים ישנים, בדומה לסוכה שלנו; הניקיון בו דומה לזה שב“מניינים” שלנו, ועמידתו בטוחה ומאוששת כמו המצבות שלנו…

יבוא רק שוטר ויגע בו נגיעה קלילה, ומיד הוא נהרס.

** * *

מי תומך בתיאטרון?

חסידים ובעלי⁻בתים – לא; עשירים ומתבוללים – לא; הפּרוֹלעֶטאריון אין בכוחו לקיים אותו; הוא עצמו עומד בקושי על רגליו! אל התיאטרון באים: קרוביהם של השׂחקנים ושאר מקבלי⁻הזמנות, מי שהיו סטאטיסטים אתמול ויהיו סטאטיסטים מחר, רעֶצעֶנזעֶנטים, משתתפים וסדרים של שנַים⁻שלושה עתונים יהודיים ועוד כמה אורחים מקריים…

על מי להישען אין לו לתיאטרון היהודי. ואם תיאטרון אין לו קהל קבוע משלו, הריהו אנוס לפתות ולמשוך מן הרחוב, כמו אל קרקס, והריהו מוכרח להיות כמין תיבת⁻נוח עם כל החיות, כל⁻בּו של זמר וריקוד ודילוּג ומחזות⁻תוגה ומראות⁻שׂחוק…

זאת יש לה כשרון דראמאטי והיא חייבת לשיר. ההוא יודע לצחוק ולהצחיק והוא אנוס – כשגורדין או הוּרוויץ מצווים לו – לבכות. ההיא היא מקור חי של הוּמוֹר ויש לה פעמון⁻כסף בגרונה, ואנוסה לשיר וידוי קורע⁻לב. ישנו הומוֹריסט, תנו לו קוֹמעֶדיה, אבל אין קוֹמעֶדיה טהורה, כשם שאין פארסה נקייה – הכול מוכרח להיות מעורב ומעורבב, הכול⁻בכול יחד, בדומה לחנות שבעיירה קטנה; או משל אחר, דומה התיאטרון שלנו לסיר שפוּת על האש, וכל מה שמטילים אל תוך הסיר מתבשל בו. משלנו, גנוב משל אחרים, טרי וחדש עם ישן ונושן, ואפילו רקוב מעט…

וסוּבּרעֶטה שכל גופה הוא שחוק ועליצות מן קדקדה ועד לקצות צפּרניה; עם רגלים שאינן יכולות לעמוד במקומן במנוחה והן אנוסות לקפוץ מקוצר⁻רוח, עם עינים המתיזות זיקוקי⁻חטא ססגוניים, כפטישו של הנפח על הסדן, – אנוסה לפתע⁻פתאום להתייצב ולנאום נאום רציני⁻נלהב בשם האנושות כנגד שפיכות דמים, או כנגד הרדיפות על כנסת⁻ישׂראל. “כל בני האדם בני אדם הם”, – אומרת היא, – "הלאה האינקוויזיציה! "

־־־־־־־־־־־־־

ומיני כל⁻בו מוכרחים להיות המחזות, כל ערב מתגלגלים ועוברים על הבמה, כמו בקאליידוֹסקוֹפּ, רבּי⁻אינקוויזיטוֹרים, אריות עטופים בפרווֹת⁻כבשׂים, מלכים זקנים שלובי זרוע עם סוּבּרעֶטות צעירות, מיני אוגוּסטוס ובר⁻כוכבא, ולצים ומנקי⁻ארובות, וכל העולה על רוחכם! והתלבושות, ושאר האביזרים!

סאלוֹנים בּעֶרלינאים בלי קירות, הורקנוס על כורסא משומשת מפּוֹטשאיעֶב. מר⁻זוּטרא עשׂוי לעלות לפעמים על הבמה רכוּב על אופנוע, – תאורה חשמלית כבר יש לו! ומירה’לה אפרת, המיוחסת מן הפּרוֹבינציה, שׂרה⁻שיינדל, רבנית יראת⁻שמים, הרוקדת, למענו של הקהל האהוב, בתוך מעגל של גברים, והעֶרצוֹג גרמני מימי⁻הבינים, ורב⁻אינקוויזיטור מספרד, ואחשוֵרוש המולך מהודו ועד כוש, כל אלה יושבים לפני מפה יהודית עתיקה רקומה… יתירה מזו, אותן הבריות, שבמערכה אחת הם מופיעים כמשרתים ומבלים את זמנם במשׂחק, במערכה אחרת מאוחרת יותר הם מופיעים באותן תלבושות בארמון המלכות ומתיישבים אל השולחן כחברי הסנהדרין…

ואף דברים אלה לא קל להשׂיגם… על⁻פי רוב משׂחקים במקום מן המקומות בחוץ – בעמידה על הרגלים!

– בואו, בעלי⁻בתים, אל התיאטרון, ונוכל לפתּח אותו, – אומר השחקן היהודי.

– אל תעשׂו דיר⁻חזירים, אל תעשׂו קרקס, אלא עשׂו תיאטרון, ונבוא, – אומר בעל⁻הבית היהודי.

ובינתיים כשרונות הולכים לאבּוּד, והטעם אצל הקהל המקרי המתכנס הולך ומתקלקל מיום ליום…

הוי, דלות, דלות!

ודלות עושה התחרות.

וכבר יש לנו להקה שלישית במוּראנוב, בחלונות הראוָה יופיעו תצלומים חדשים…

1905

דראמה בארבע מערכות מאת יעקב גורדין

בית טראכטעֶנבּעֶרג שבעיר רוסית בינונית הוא בית עליז. משׂחקים פרעֶפעֶראנס, ולפעמים, כשרגש היהדות מתעורר– משׂחקים אוֹקאַ. אבל אבא⁻אמא שמותיהם עדיין הם “יוֹאל”, ו“פריידה”; והילדים – “ולאדימיר וקארולינה”. וראוי להכיר אותם. ר' יואל שלנו הוא אדם סוחר, הוא עשׂה רכוש (נשאלת השאלה: כיצד? ) ונותן לבתו עשׂרת אלפים רובּל נדוניה, והוא יושב⁻ראש בקלוּבּ הסוחרים. אף הוא מנהל את התלמוּד⁻תורה המקומי, ובעד פעולתו זאת, וכמה רובלים שתרם למען מוסדות השׂכלה – קבּל מֶדאליה. מן הסרט של המדאליה אין הוא נפרד לרגע אחד – תמיד הוא נושׂא אותו על צוָארו.

ור' יואל הוא באמת אדם⁻סוחר ואדם בעל “עקרונות מסחריים”, ופירוש הדבר: מה שמביא תועלת – זה טוב, וצדקה אף היא יכולה להיות מועילה, אם היא מזכה במדאליה. עקרונית הרי הוא ליבעֶראל. ובייחוד במה שנוגע לידידות עם המשרתת בבית, אם רק אינה מכוערת ביותר. ומזה נובע עקרון שני: לאנשים מקרובי המשפחה אסור לתת דריסת⁻הרגל בבית! מאדם זר קל להפּטר. בתורת אדם⁻סוחר ליבּעֶראלי, הרוצה ליהנות בעצמו מן החיים ומן הכבוד, ומן העולם⁻הזה הגלוי והנסתר, אין ר' יואל שלנו אב נלהב ומסור ביותר, אבל כנגד זה הוא בעל דואג מאד, ואם מתרגשת לבוא שערוריה בבית, וביחוד שערוריה שהוא עצמו אשם בה, ואשתו פריידל פותחת את פיה לומר לו דברי מוסר, – מיד הוא מתחיל חרד מאד לשלומה ולבריאותה, ומתחנן לפניה שלא תסכּן חס וחלילה את לבה החלש, ומזכּיר לה את הטפּות שהיא חייבת לקבּל…

שכן פריידה היא, לא עליכם, אדם ידוע⁻חולי, כיאה וכנאה לגבירה שעלתה לגדולה לפני זמן מועט; היא חוששת בלבה ואסור לה להתרגז. אף היא קצרת⁻רואי ואינה מוציאה את הפּעֶנסנעֶ מן הידים, ואת חטאיהם של בעלה ושל ולאדימיר בנה היא רואה “מבעד לאצבעות”. אבל פה⁻קדוש יש לה ומוּסר להטיף היא יודעת, וכשהיא רוצה הרי היא מתייצבת ואומרת ואומרת… ומפני המוסר הזה מפחד יואל עד מאד. ומיד הוא מזדרז להזכיר לה את חולשתה ואת טפּותיה, ואילו ולאדימיר מוחה בקול רם למדי. מוסרה של אמו כבר נתקע לו כעצם בגרון. "רק לא מוסר! " צועק הוא; זה מרעיל לו את החיים.

וּולאדימיר בוַדאי שהוא רוצה לחיות. אף הוא עם⁻הארץ בּעל⁻בּתּי, אלא צעיר יותר, דמו רותח יותר, והריהו מתחרה בהצלחה כנגד אביו במטבח, וכנגד גיסו לעתיד (עורך⁻דין מושבע) – במקומות אחרים. ואם הוא חסר כסף, הריהו מוציא משהו מן הבית… פרי ישווה לו היא גם אחותו –נערה⁻כלה, אך לא כל⁻כך במהרה רוצה היא להתחתן, חתנה עדיין אין לו לקוחות. במשך הזמן וַדאי יקבל, בעזרת השם יתברך! ואותו זמן החיים יהיו חיים! חיים של חופש, שכן אשת⁻איש מותר לה הכול; כי קארולינה יודעת כיצד לחיות, ויודעת כי בעל הוא בעל, ואם יש צורך במאהב – מוצאים אותו…

אבל נערה “הגונה” הרי היא, כפי שנאה לבתו של טראכטעֶנבּעֶרג. אף היא עובדת למען הפצת ההשׂכלה, היא מלמדת את המשרתות לקרוא ולכתוב ואפילו דקדוק עם תחביר: איך נקרא הדבר, שעליו מדברים? ואיך נקרא מה שאומרים על הדבר הזה? ובינתים חוטפים שׂיחה על “מנהגיהם” של הגברים במטבח ועל ה“עסקים” ברחוב.

והנה אל תוך בית כזה באה ונופלת חסיה היתומה.

חסיה נתחנכה בכפר אצל אבא⁻ואמא עניים, אבל בכפר, בחיק הטבע, השׂדה והיער! חסיה היא נפש גלויה, צעירה, סוערת וחמת⁻מזג. היא אנוסה ללכת אל הדודה, משום שאמה מתה עליה והאם החורגת צובטת וּמַכּה. חסיה אינה ראויה לכך, אך בבית שׂוררת הדלות, והיא ממרירה את החיים, ועל מי אפשר לשפוך את הלב המר, אם לא על הבּת⁻החורגת? וכשנגדשת הסאה, נוטל האב ומביא אותה העירה אל קרוביו העשירים והקרובים כל⁻כך, שם יהיה לה טוב…

כיצד מקבּלים את חסיה?

הטראכטעֶנבּעֶרגים זקוקים למשרתת. את ההיא מוכרחים היו לשלח. “סתמו לה את הפה”, השערוריה לא יצאה אל הרחוב, ומאחר שהיא פּוּטרה – יכולה חסיה למלא את מקומה. דבר זה תופסת פריידה בו במקום. היא מבינה גם, כי חסיה תהיה בת⁻בית, לא משרתת, ולא יהיה צורך לשלם לה. כנגד זה היא תעשה אותה בן⁻אדם, היא תלמד אותה לבשל, לאפות, לכבּס ולגהץ. הבת תלמד אותה לכתוב, לקרוא וגם דקדוק. בלתי⁻מרוצה הוא רק יואל. כאמור, הוא אדם⁻סוחר עם עקרונות, ויודע כי משרתת קרובה אינה עניין בשבילו; שכזאת אין נפטרים ממנה, אם מתרחש משהו, בכמה רובלים; אם תקרה שערוריה, הרי זה יעלה ויעלה ממון קורח. יהיה מי שיעמוד לצדה ויתבע את עלבּוֹנה. אבל לוַתר לאשה בעלת הלב החולה אף זה עקרון הוא, וחסיה – נשארת…

חסיה נשארת, והתברר מתברר – ר' יואל צדק. לא טוב עם משרתת קרובה. בת⁻הכפר נעשׂתה כמין אבן⁻שואבת לגביו, לגבי הבן ולגבי החתן לעתיד – העורך⁻דין המושבע. אבל כל זה עדיין לא היה נראה כסכנה גדולה, לדברים כאלה רגילים בבית הזה… כבר אנו יודעים כי פריידה, אם היא מוצאת את בעלה במטבח, הריהי מתייצבת לומר לו מוסר; אבל הוא מזכיר לה את לבּה החלש ואת הטפּוֹת, והיא נרגעת ושותקת… קארולינה, כשהיא מוצאת את החתן שלה במקום שאינו צריך להימצא, הריהי צובטת את המשרתת ונרגעת בזה… וּולאדימיר, השארלאטאן, הוא ממילא אבוד… מן החומר הזה אפשר היה לעשׂות לכל⁻היותר קוֹמדיה, ולא דראמה, וחסיה היתומה היא יותר מדראמה, היא כמעט טראגדיה.

חסיה אינה מתפּתּה; יותר מזה, היא מתאהבת בוולאדימיר. חסיה יודעת מי הוא ומה הוא, היא יודעת מה הסכּנה שבהתקרבותה אל טראכטעֶנבּעֶרג הצעיר, היא יודעת, כי הדבר הזה יהיה אסונה שלה, ואף⁻על⁻פי כן, דמים צעירים ורותחים אינם מים שקטים ובוטחים… היא אוהבתו בדרך הכפרית הטבעית, בלי חשבונות ובלי תקוָה לנישׂוּאין, בכל הידיעה שהסוף מוכרח להיות נורא ומר. ובהתחלה, כשוולאדימיר המצוחצח מבחוץ יש לו קצת סלידה מפני הנערה הכפרית בלי קורטוב של “תרבות” – הריהי מתגעגעת עליו, מתגעגעת על אסונה, שאינו רוצה ללכת אחריה לרדוף אחריה, וכשהוא בא ומופיע לפניה – הריהי מתנפלת אל תוך התהום בעינים פקוחות…

במה צריך להסתיים דבר כגון זה?

בדרך כלל הוא מסתיים בכך, שוולאדימיר כזה מוצץ את תוכו של הפרי ואת קליפּתו הוא זורק אל האשפה. מן האשפה קשה להתרומם; וכיוָן שהתחילה נערה לנפול, הריהי מוסיפה ונופלת יותר ויותר נמוך…. ואם רוצים להפליג בטראגיות– הריהי מאבדת עצמה לדעת.

אפשר שיהיה גם אחרת: חסיה הריהי בכל זאת קרובה, וכשהדבר צף ועולה, כשמן על⁻פני המים, לוקח טראַכטעֶנבּעֶרג כזה, אדם⁻סוחר עם עקרונות, ומשׂיא אותה עם עם⁻הארץ וגס⁻הרוח ולפני חסיה נפתחת גיהינום ממין אחר: בעל שאינו אהוב, בעל גס⁻רוח, טענות וטענות⁻שכנגד שאינן פוסקות, התכתשות נצחית, צער וחרפה, ואם רוצים דוקא, אפשר שוב שיהיה אבּוּד לדעת: חסיה אינה יכולה לשׂאת עוד, והיא נוטלת את חייה בידיה.

אך לא בזה מסיים גורדין את הדראמה שלו.

גורדין עומד על הגבול שבין “שוּנד” ואמנות; הוא קרוב יותר לצד האמנות, אבל לגמרי בלי סצינות מילודראמאטיות אי⁻אפשר לו. יש בו לפעמים ריח של שעֶקספיר (שתי המערכות הראשונות של “מירה’לה אפרת”); יש בו לפעמים גם מריח השירה הלירית הרומאנטית (תמונת האהבה “בחסיה היתומה”), אך חסרה לו ידיעת המידה, ולעולם אינו יודע, מתי והיכן לסיים. תכופות יש לצופה הרושם, שלא הספיק לו חומר לערב שלם, והריהו מוסיף את השאר בתכּים של כליבה. לאחר שתי המערכות השעֶקספּיריות החזקות של “מירה’לה אפרת” באות שתים חלשות, הולכות ונמשכות שתי מערכות מודבקות, המקלקלות את רושמן של שתי הראשונות; ודבר זה עצמו עשׂה ב“חסיה היתומה”.

לוַתר על התאבדותה של חסיה לא היה גורדין לא רוצה ולא יכול. הוא יודע ומכיר את קהל⁻צופיו בתיאטרון היהודי (לפחות יהודי⁻אמריקאני), ויודע כי אבּוּד לדעת הוא מסמר חזק – נשים מתעלפות! אבל את המחזה מוכרחים למתּח ולהאריך, שיתפוס את כל הערב! ולשם כך מצווה גורדין, שיתחתן ולאידימיר עם חסיה, ושיהיו הטראכטעֶנבּעֶרגים מסתלקים מוולאדימיר בשל המעשׂה הזה… ולאדימיר עם חסיה חיים בדחקות, וּולאדימיר אינו יכול לחיות בדחקות, אין הוא רגיל בכך; הוא עצמו להשׂתכר אינו יודע, לחיות משׂכר⁻עבודתה של חסיה בסריגת גרביים פירושו לא לאכול כדי שׂוֹבע, וקלפלף לא ליטול אל היד… מרוב צער מתחיל ולאדימיר שותה שכּור. ולאדימיר מבלה גם (כך הוא מספּר) במקומות העליזים, שבהם הוא נפגש עם גיסו⁻לעתיד, והוא שר שירים עצובים כל⁻כך, שהחבורה העליזה מתעצבת כולה גם היא ובוכים אתו יחד… בבית ולאדימיר תמיד כעוּס, רגוּז, אינו יכול לסבול את עצבותה של חסיה, מפריעה לו התינוקת הבוכה – אין הוא יכול לסבּול עוד כל זה וכותב מכתב אל אביו ואמו, שהוא יאבד עצמו ביריה, אם לא יעזרו לו… “אין אני מתכוון לעשות כן”, – מרגיע הוא את חסיה, – "אך הם, הם צריכים לצאת מדעתם! תהיה שערוריה! "

וכשהתכסיס הזה מצליח, והטראכטעֶנבּעֶרגים באים לעזור – אבל רק לו ולא לחסיה, מציע הוא, שתסע היא הביתה, לפחות לזמן מה, אל הדוד הכפרה… והוא בוַדאי יתגעגע עליה עד מהרה ויבוא אליה… הטראכטעֶנבּעֶרגים מסכימים גם הם לכך. שתסתלק רק מלפני עיניו, השאר כבר יבוא מעצמו.. אולם חסיה שוב אין בכוחה לשׂאת עוד כל זה.

וחסיה היתומה הולכת ומסממת עצמה… וגורדין מילא את כל הערב! בפיה של חסיה היתומה הוא שׂם מוֹנוֹלוֹג גדול ונלהב אל התינוקת שבעריסה… אולי היא תקח את התינוקת אתה אל הקבר? מה מזל צפוי לה ליתומה? אבל מיד הוא מצווה לה להתיישב בדעתה, להשאיר אותה לחסדי הגורל ולהסתלק לבדה… ומצווה אחר⁻כך לוולאדימיר להתחרט ולהתנפל בבכיה קורעת⁻לב על גויתה של חסיה ולצעוק, כי לא לכך התכוון, לא בכך רצה! ומצווה לאביה של חסיה להכריז ולומר: "כאילן צעיר ועסיסי באה בתי לכאן ומה עשׂו כאן ממנה! " ולאחר כל מעשׂי⁻הפלאים האלה מתקבּל, כמובן, לא מה שרצה גורדין! הרושם שמקבלים מן המערכות הראשונות הולך ונחלש; מרת קאמינסקה, המשׂחקת את חסיה, אינה יכולה, עם כל כשרונה, להציל את המערכה הרביעית. היא מתה לעיני הקהל יפה מאד, אבל בכוֹ למותה בוכה רק ולאדימיר בלבד, הקהל מפהק…

ואף⁻על⁻פי כן יש במחזה הזה תמונות מוצלחות. ראוי לעורר את תשׂוּמת⁻הלב לתמונת⁻האהבה, כשחסיה מודה לפני ולאדימיר, שהיא המתינה וצפּתה לאסונה, היא לא ישנה לילות תמימים ורצתה שהוא יבוא; בכל חום נפשה רצתה! יפה, רוֹמאנטית יפה, היא התמונה, שבה רוצה חסיה לעשׂות את אושרה מלא ושלם. ורוצה שיהיה לה הכפר בסאלון של הטראכטעֶנבּעֶרגים, והיא מעמידה בשתי שורות את העציצים בדומה לשדרה של עצים, ומניחה את הסרטים במקום שצריך לעבור הנהר, והיא מתיישבת אתו על שׂפת הנהר ומצוָה לו לשתוק… "שתוֹק! " מתחננת היא. כי היא מרגישה, שבערב כפרי מלא כזה אין הוא צריך לדבּר! היא אוהבת אותו, אך הוא הרי אינו מתאים לכל זה… יפה תפוּסה היא כּניסתה של חסיה, כשהיא באה מן הכפר, איך היא נופלת לתוך בית הטראכטעֶנבּעֶרגים, המלא הטפת⁻מוסר, עקרונות ומשׂחקי⁻קלפים… ועוד ועוד מקומות אחרים.

הוצאות⁻הספרים האמריקניות מתקיימות עד היום על הבּעֶלעֶטעֶריסטיקה שלנו, הן מעתיקות ומדפיסות כמעט הכול משלנו; התיאטרון היהודי שלנו רוצה לאַזן את החשבון ומגניב אלינו דראמות מאמריקה: אין זה עולה בכסף.

"אוי, דלוּת, דלוּת! " – כפי שאומר אביה של חסיה. אך עניות אינה פסלוּת, וגורדין יש לו כשרון.

* * *

ושׂחק שׂיחקו את המחזה כראוי. הצטיינה, כרגיל, מרת קאמינסקה. מרת טרילינג, המשׂחקת כל⁻כך יפה את מירה’לה אפרת, היא “פריידה” טובה רק מן המערכה השניה והלאה, כשיש לה יותר מה לפעול. טוב הוא ולאדימיר (ה. סעֶרוֹצקי), כשהוא מתעורר במערכה האחרונה בין בני משפחתו ורץ להזמין בשביל חסיה עגלת⁻כילה על⁻גבי קפיצים ולקנות בשבילה דברים טובים לדרך. רגע מוצלח יש לו למוֹטיעֶ שטרייכעֶל (מר טיטלמאן), כשהוא סופר את הכסף, שהוא מקבל מן האשכּנזי השוטה, מטראכטעֶנבּעֶרג, שכּן למעשׂה צריך היה הוא להוסיף ולשלם, בשביל להפּטר מגוי כזה. שלא כראוי מתנהג רק הקהל הממעט כל⁻כך לבוא אל התיאטרוֹן.

1905

דראמה בשלוש מערכות, מאת דוד פינסקי

האם – האלמנה, שאינה רוצה להינשׂא בפעם השניה, שוּתפו של בעלה המנוח וידידו הטוב משתדך אליה: היא מסרבת לו. ולא משום כך שאין היא רוצה בו. ולא זכרו של בעלה שמת אינו מניח לה להינשא – היא מוַתרת על השדוּך למען הילדים. כל⁻כך טוב לה עם הבן ועם הבת ביחד. אך עד מהרה נהפך הגלגל! הילדים חוזרים הביתה: הבת מן הטיול, רעבה ומתנפלת על האוכל; אך זהו פרט מקרי, שאין לו תוצאות במחזה. ואחר⁻כך בא הבן. הוא נכנס מחומם, משולהב, מאושר; הוא מאוהב עד למעלה ראש! היא לא השיבה את פניו, קבּלה את אהבתו! והוא תופס את אמו ומחבּקה ומנשקה – איזו שׂמחה! אך זו תהיה שׂמחה נוראה!

– מי היא הנערה שלך? – מי? מאשה!

והאם אינה יכולה להסכים לשידוך בשום פנים: אביה של מאשה היה איש התיאטרון, על הבמה היה משׂחק, ובין חבריו וחברותיו למקצועו היה מלווה ברבּית. את עורם היה פושט מעליהם! כנגד זה, כשהיו מראים על הבמה התכּתּשות – היו מתנקמים בו ומרביצים בו באמת, מכות⁻רצח היו מכים אותו, עד שהיה צורך להורידו מעל הבמה על⁻כפּים…

שוב פרט מקרי וחולף. שכן מַאשה, כפי שמתברר אחר⁻כך, לא ירשה מאביה ולא⁻כלום. היא באמת טובה ונחמדה, או כפי שאומרת אחותו של החתן, ברקדה על⁻פני החדר: היא “פּרעֶליעסט”! (נחמדת).

אך האם אינה מסכימה בשום אופן, והיא דורשת מן הבן לבחור בינה ובין מַאשה, וכשהבן אינו נכנע, והבת עומדת אף היא לצדו של אחיה, – מתפלגת המשפחה, והאם עוזבת את הבית והולכת אל הבעל השני.

כך מתקשרת הדראמה במערכה הראשונה.

האם התחתנה, הבן אף הוא, הבת נשארת עם הבן ביחד.

בילדים חדשים לא בירך השי"ת את האֵם, והיא מתגעגעת, כמובן, על ילדיה הגדולים, כותבת להם מכתבים על מכתבים; אך הילדים שולחים אותם בחזרה בלי לפתוח. לאחר שש אוֹ שבע שנים (כבר יש נכד בגיל זה) נודע לה לאם, כי על הבת עברה מחלה קשה (שוב פרט מקרי), והריהי הולכת אל הילדים. והביקור אצל הבן והבת – זהו תוכנה של המערכה השניה.

האם נכנסת ומוצאת רק את המשרתת בבית, וממנה נודע לה, כי הילדים שכחוּה שכחה גמוּרה. אפילו את הפּוֹרטרעֶט שלה הסירו מעל הקיר! מופיע הנכד – הוא מעולם לא שמע על סבתא! נכנסת הכלה אשת⁻הבן – ואינה יודעת איך תנהג. רחמיה נכמרים על הזקנה, אך אינה רוצה לעשׂות דבר נגד רצון בעלה. ואולי עוד היא מרגישה את העלבון שהעליבה אותה!

היא חוככת בדעתה. לבסוף מנצח בה צד הטוב, היא מעכבת את חמותה. עד מהרה באה המבריאה – הבת: חיוורת, רופפת, נועצת צפורניה בחזה, ואף⁻על⁻פי כן אינה יכולה להביט בפני אמה, בשום אופן. עוד רגע והבן בא, פותח את הדלת, רואה את האם – ונסוג אחור!

במערכה השלישית והאחרונה חוזרת¹ האם מביקורה הביתה אל בעלה ואל אחותו, שהיא דרה עמהם.

היא רוצה להסתיר את מכאוב לבה. אדרבה: היה טוב מאד! איזו נחת! אוהבים אותה! לא שכחו אותה אף רגע אחד! אבל כוחותיה אוזלים, צערה פורץ מתוכה בכוח רב – היא, מתעלפת. לרוץ ולהבהיל רופא? לא, את הילדים רוצה היא, את הילדים. שיודיעו להם, כי היא חולה, כי היא הולכת למות! הם יבואו, הם מוכרחים לבוא! – הבעל השני רץ לעשׂות את רצונה. הדלת נסגרת מאחוריו, ובמשך הזמן שהוא שוהה בדרך, נאחזת האם בכוחותיה האחרונים בתקוָתה, שהם יבואו. אל האם החולה בוא יבואו. הנה הם הולכים, הנה הם באים,הנה הם כאן! הנה היא חובקת ונושקת אותם, הנה היא לוחצת אותם אל לבה. וכשבעלה חוזר אחד ויחיד, הריהי נופלת כאילן שנגדע.

* * *

הדראמה עושׂה רושם, יש בה תּמונות חזקות, חזקות מאוד, ואף⁻על⁻פי כן – הרושם הכללי איננו חזק כפי שיכול היה להיות.

ואשם בכך לא המשׂחק, מרת קאמינסקה שׂיחקה את התפקיד הראשי משׂחק אמנותי למופת, והאחרים – גם כן יפה; אפילו הנכד הקטן שׂיחק יפה, ילד⁻פלא שנולד על הבמה!

אם כן, במה נעוץ החסרון?

בסיגנון!

טראגיים יכולים להיות החיים עצמם: מצב מוזר, התנגשות של מעשים בלתי⁻רגילים, שהם טראגיים או דראמאטיים מטבעם; טראגי או דראמאטי יכול להיות גם האדם עצמו, אופיו של האדם.

ישנם אנשים, שהם צפים על⁻פני החיים בקלות, כגבעול⁻קש על⁻פני הנהר! ואילו אחרים עוברים על⁻פני החיים בחיוך על שׂפתותיהם; אינם מתייחסים לשום דבר בכובד⁻ראש. אבל ישנם גם אנשים עמקניים, המרגישים את תופעות⁻החיים הרגשה מעמיקה יותר, והדברים הרגילים נראים בחייהם דראמטיים. וישנם בני⁻אדם עזים וקשים כמתכת, והנקל לשבור אותם מלכוֹף את טבעם; אנשים שאינם יכולים לוַתּר, ולא להכּנע, ולא להסתגל ואף לא לסטות סטיה קלה מדרכם. אנשים האומרים: הכול או לא⁻כלום! ולגבי אנשים כאלה כל רגע בחיים היא שאלת⁻חיים, כל מקרה עלול להיות אצלם דראמאטי וטראגי!

הדראמה של פּינסקי מוכרחה היתה להבּנוֹת על⁻יסוד אופין של הנפשות הפועלות, שכן בחיים הרגילים ובין אנשים רגילים האם האלמנה נישׂאת פעם שניה; הילדים מתרעמים קצת, שרויים ברוגז איזה זמן, ומתפייסים… וברגיל האם מסכימה לשידוך שאינו נראה לה, ובפרט כשהנערה עצמה נערה טובה היא, ועוד היא מקרבת את כלתה, שלא לאבד את הבן… ובחיים הרגילים האיבה אל האם, ששכחה את האב המת, לפחות אינה חזקה עד כדי כך, שתעמוד בכל תקפה שש או שבע שנים ולא תרפה אפילו כחוט השׂערה!

כל זה ייתכן רק אצל בני⁻אדם בלתי⁻רגילים, האומרים: רצוני מן ההכרח שייעשׂה, או אצל בני⁻אדם בעלי מוּסריות גבוהה ועמוקה ביותר, המוכנים להחריב עולם מלא, ובלבד שעקרונם המוסרי יעמוד ויתקיים!

אבל אנשים בלתי⁻רגילים מדברים בלשון בלתי⁻רגילה, רגשות בלתי⁻רגילים מתלבשים בלבושים בלתי⁻רגילים, מחפשׂים לעצמם ביטוי שונה ואחר מן הרגיל. וכאן מדברת כל המשפחה לשון חילונית, והיא רוצה שאנחנו נאמין לה, כי תשעה⁻באב ויום⁻כפור שׂוררים בלבם. לא שום צליל מתכתי, לא שום ביטוי עמקני. כשהבן עם הבת באים לידי מריבה עם האם במערכה הראשונה, חושב הצופה בוַדאות, כי בעוד שעה קלה ישובו השלום והשלוָה; והנה באה המערכה השניה והיא כהפתעה, כמקרה שלא צפּו לו… ורק המערכה השלישית באה כהמשך טבעי לשניה, וגם כאן לא בכל תוקף ההיגיון.

עם זה אפשר היה להציל את הדראמה הזאת. השחקן יכול היה בתנועותיו לכסות על חסרונותיו של הלשון; מן ההכרח שהצופה יראה, כי האנשים האלה רגשותיהם רבים ועמוקים יותר מדבריהם, והבן עם הבת חייבים משום⁻כך לשׂחק לא פחות טוב מן האם; שיהיה תאוּם גמור במשׂחק.

הבה נקווה, כי בהצגה השניה יהיה כך, והשׂחקנים יפרעו את חובו של המחבר.

1905

האם מכירים אתם את בני לוּריא האמתּיים? משום שישנם מזויפים גם כן. כשם שיש לנו כוהנים מזויפים, לויים מזויפים, יש לוּריאים מזויפים…

לוריא האמתּי הוא כעסן, יהיר, נוקם ונוטר – אל תגעו בהם. זו היא אש, הקודחת ויורדת עד שאול התחתיה, אלה הם נחשים, שלחישתם חודרת קרב וכליות. כך לפחות רוצה לומר יעקב גורדין, מחבר המחזות היהודי⁻האמריקאני – וכי צחוק הוא, “לוריא”!

"אני מבני לוריא! " צועק גדליה, יהודי בעל⁻עושר ותלמיד⁻חכם נוסף לכך. "אני מבני לוריא! " מכריז ומודיע אחיו טוביה, טחן, אפילו חטיבת עם⁻הארץ, ובכל⁻זאת לוריא! "אני ממשפחת לוּריא! " – מטיחה בפני אביה הכלה התיאטרונית, בתו של גדליה. "אני מבני לוריא! " אומר בכוח כבוש, כיאה למאהב על הבמה, בנו של טוביה…

מהו ספּור⁻המעשׂה כבר אתם מבינים מעצמכם. האחים רבים בגלל ירושה, הבן והבת אוהבים זה את זה… ומפני שאין זו טראגעֶדיה, ייעלמו סוף⁻סוף העננים, שמש⁻האהבה תבקע ותאיר, והצופים ישובו מן התיאטרון הביתה בלב קל!

אך לא כל⁻כך מהרה מתרחשים הדברים. אביהם של גדליה וטוביה מת על⁻פני אביו שלו וסבא שלהם, – לשם מה הדבר נעשׂה כך גורדין לבדו הוא היודע, – וסבא בצוָאתו הפלה לרעה את עם⁻הארץ טוביה ונתן כמעט הכול לגדליה התלמיד⁻חכם, הלמדן. זה עניין אחד.

מזה מתפתח משפט בערכאות, ומשפט מתנהל עם עורכי⁻דין. עורכי⁻הדין “מוצצים את הדם”, כפי שהיו אומרים; נעשׂה לבּוֹ של טוביה העני עוד יותר מר, והשׂנאה אל האח – יותר חזקה. הרי לכם כבר העניין השני.

העניין השלישי הוא אי⁻הכבוד שרוחש בכלל כל תלמיד⁻חכם אל עם⁻הארץ, – גדליה הלמדן, המיוחס בעיר, אינו יכול לשׂאת את קרבתו של אחיו הבּוּר, כעשן לעינים וכחומץ לשינים כן הוא לו.

ואם נוספת עוד לכך – שכנוּת: בית מול בית, פתח כנגד פתח, כבר יכולים אתם להבין, מה גדולה ה“אֵש” המתלקחת בין הבתּים… והיא מוכרחה עוד יותר ויותר להתלקח, כשנודע לו לגדליה כי בתו שלו, הבת⁻יחידה, בבת⁻עינו, אוהבת את בנו של שׂונאו הגדול ביותר – את בנו⁻יחידו של אחיו טוביה, בבת⁻עינו שלו, והאהבה גדולה וחזקה…

לא פחות מזה מלהטת האש בלבו של טוביה. עם⁻הארץ בריא, “בר⁻נש” ו“בעל⁻גוף”, – אשתו מתה עליו בנעוריה והוא לא נשׂא עוד אשה, הוא לא יביא לבנו⁻יחידו אם חורגת, אם כי בריאות⁻הגוּף פורצת מתוכו – את כל אהבתו וגעגועיו הוא מקדיש לו לבּן, ועכשיו, בעצם אמצעיתו של המשפט, שומע הוא מפי הבּן, כי הוא רוצה שלום, ושלום רוצה הוא, מפני שהוא מאוהב בבתו של האויב הגדול⁻ביותר של אביו…

וזכרו, כל אלה הם בני לוריא! ומזמן כבר היו מתכתשים, שוברים זה לזה עורף ומפרקת, אילמלא רב העיר – יהודי בעל מזג טוב, צדיק אמתִּי, המוכן להגיש את גבו שלו, שעה שמתרומם אגרוף – –

בדבּוּר אחד: לא טוב! “שׂערות יצמחו לי כאן”, – צועק טוביה ומראה על כף ידו, – "והדבר הזה היוֹ לא יהיה! " – “אני אמות! " – אומר הבן, שגם הוא לוּריא. “מוּת! " צועק טוביה ושובר את המקל מחרון⁻אף. ומעשׂים כאלה נעשׂים גם בביתו של גדליה.. המצב שב”רומיאו ויוּליה” הוא כקלפּת⁻השום כנגד התסבוכת כאן! הבל גמור! הרי הללו בני לוריא הם!

ובכל זאת, כשגורדין רוצה, הריהו מתחמק מתוך בין⁻המצרים, קופץ ויוצא ככלב⁻צמרון מן המים, מתנער ונשאר יבש… לא לחינם הוא עומד “בין שייקעֶוויטש¹ ובין שעֶקספּיר”; כל מקום ששעֶקספּיר לא היה יכול לשית עצה בנפשו, בא שייקעֶוויטש ועשׂה הוֹקוּס⁻פּוֹקוּס – ונגמרה הטראגעֶדיה!

מבינים אתם, גדליה בוחר בשביל בתו חתן, מן⁻הסתם חתן אידיוֹט (הרי הקהל זקוק למישהו שיוכל לצחוק ממנו); אלא מה, גדליה הוא יהודי תלמיד⁻חכם, ושונא עם⁻הארץ תכלית שׂנאה – אבל החתן הזה יש לו מעלה יתירה: אבא שלו (יכולים אתם להתפוצץ מצחוק), אבא שלו הוא יושב⁻ראש במועצת⁻העיר, ואם עושׂים יד⁻אחת עם הראש – יסגרו את טחנתו של טוביה – ותחדל השכנות עם האח העם⁻הארץ… הוי, השכנות הזאת! שכנוּת מרה היא! אפשר לצאת מן הכלים! כשהבת⁻יחידה של גדליה מנגנת לפני הרב והרבנית על הפסנתר, ושרה שיר על האנושיוּת – הולך בנו של טוביה ותוקע מאחורי החלון “תקיעה גדולה” בשופר! או שמטילים בכוָנת⁻זדון שׂק של קמח לפני החלון ומקמחים את קאפּוטת⁻האטלאס של הרב, את שמלת⁻החתונה של הרבנית ואת מכנסיו של ר' גדליה, במחילה! ואם מישהו בביתו של גדליה נחלה, הולך טוביה ושׂוכר בחורים ובחורות ואומר להם לשיר ולרקוד ולצאת במחולות⁻מחניים מתחת לחלונות אחיו, ומנגני התיאטרון אנוסים עוד ללווֹת אותם בחצוצרות ובתוּפי⁻הדוָדים!

מה? נפול נפלתם מאיגרא רמא של טראגעֶדיה לבירא עמיקתא של פארסה? אין פלא. שעֶקספּיר עצם עין, ושייקעֶוויטש קפץ למעלה ומנצח על ההילולא…

ועל⁻פי פקודתו נוטל גדליה מקל ומלקה על הבמה, לעיני כל ישׂראל, את בתו⁻יחידתו; היא נופלת ושוברת יד… ואם מעט בכל זה, הריהי מקבּלת מחלת עצבים, ומחלתה מסוכנת… ומיד נהפך לבו של גדליה הגאה, והוא, התלמיד⁻חכם היהיר והכועס, מבקש את טוביה עם⁻הארץ לעשׂות עמו שלום, הוא מוכרח להציל את בתו…

ועכשיו, לאחר שכבר עשׂה שייקעֶוויטש את שלו, הוא נעלם לרגע ובאה שוב חטיבה של שעֶקספּיר. טוביה עם⁻הארץ מכתיב בבית הרב לאחיו השבור את תנאי השלום: הוא חייב להשיב לו את הירושה ולהודות בכתב כי סבא, לוריא הזקן, הראש והראשון של הלוּריאים, כתרה ופארה של המשפחה, עשׂה עוול… הוא, גדליה, חייב לשלם לו, לטוביה, את ערך הירושה עם רבית בעד עשׂרים שנים תמימות! הוא חייב גם לפצות אותו על הוצאות המשפט בסכום של כמה אלפים רוּבּל עם קוֹפּיקוֹת! ומן הבית מוכרח הוא גם⁻כן לצאת – את הבית מוכרח הוא למסור לבנו של טוביה ולאשתו בעתיד – בתו של גדליה. ועוד דבר; גדליה חייב לבקש סליחה ומחילה מטוביה בפרהסיה, בשבת לפני קריאת התורה בבית⁻המדרש, כמעט לומר וידוּי באזני כל הקהל!

גדליה מסכים לכל דבר, מחניק אותו הכעס, אך אהבתו אל בתו החולה חזקה יותר; הוא חותם על הכתב, אך הבת חוטפת את הכתב וקורעת אותו – במחיר זה אין היא רוצה לקנות את אהובה!

וטוביה – נכנע לה…

ולבסוף שעֶקספיר נעלם שוב ושייקעֶוויטש יוצא ועולה – מופיעים חזן עם משוררים, אנשים ונשים רוקדים בעיגוּל, וה“רב הקדוש” תופס גם הוא יד של נקבה ורוקד…

* * *

הצג הציגו את המחזה הזה בתיאטרון היהודי ברחוב קרוּלעֶווסקה, והמשׂחק היה מלאכת מחשבת! נעֶרוֹסלאבסקה, מאירזוֹן, אדלעֶר – שׂיחקו משׂחק מתואם להפליא, עוד יותר הצטיין זשעֶלאַזא כרב – הטפּוס היפה והעדין ביותר במחזה. בעֶרמאן לבדו הגזים מעט ושׂיחק במגפיו יותר מששׂיחק בלבו ובראשו…

אך בדרך כלל – משׂחק מתואם, קונצעֶרט ממש.

ומה? האם אתרעם על אדלעֶר, שבאמצע הדראמה שר פזמון? זהו עוול, עוול גדול! אך מה נועיל בתלונה, עם בשירת הפזמון נעוץ כּשרון יותר משיש בכל גורדין ובמחזהו?

ועתה לך והתרעם!

1906

ישנם שני מיני פּוֹגרוֹמים: קוֹלניים וחשאיים. פּוֹגרוֹמים קולניים עושׂים חוּליגאנים, שכּוֹרים, יחפנים, על דעת עצמם ומתוך התעוררות עצמית, או מתוך הסתה של אחרים. בתים נחרבים, רכוש נשדד, אנשים – זקנות וילדים – נפצעים ומומתים.

פּוֹגרוֹם כזה קולו הולך, עד שהוא נשמע באירוֹפּה! אם כי לה עצמה אין הדבר מזיק, היא נחרדת – ומוחה… ונותנת מארק או פראנק לסובלים.

האנשים והמפלגות הליבּעֶראליים באותה ארץ עצמה ודאי שהם כועסים. הכעס מתיש את כוחה של הממשלה. כל מחאה, כל זעקת־חמס – עוקרת לבינה מן החומה הישנה…

קוֹפּיקה אחת בשביל הנגזלים והנפצעים – לא… כסף דרוש למטרות אחרות; אבל לצעוק, אדרבה…

אלה הם הפּוֹגרוֹמים הקולניים. בתים נחרבים, רהיטים נשברים – פועלים באש, בגרזינים, במטילי ברזל – – –

אבל ישנם גם פּוֹגרוֹמים חשאיים: המשפחה היהודית מוּכּה לרסיסים, ואיש אינו שומע ואיש אינו יודע.

הבית עודו שלם, אך ריקן. אבא־אמא וכל הילדים, בלי עין־הרע, חיים, אך מפולגים, מפורדים!

“מפוזר ומפורד” לא רק העם, המשפחה מפוזרת ומפורדת! בלי כילפות וקרדומות, מ“בלי לשפוך טפת־דם אחת”, נעשה רצח – נשמתה של משפחה “נשחטה בלא סכין”, ותרנגול לא יקרא! ציץ־גלוּת ארסי; פטריה של רעל, התגנבה אל בית, והבית נרקב ונתפורר…

הנה אבי המשפחה – יהודי סוחר. מכוּר בגופו ובנפשו ובכל נשמתו לפּריץ… נכנע, עסוּק, טרוּד, כעוּס – ובלבו אהבה עמוקה ונסתרת אל הילדים, ומצאון עמוק ונסתר לנחת מן הילדים…

והנה האם, יהודיה של סידוּר ותחינות. טובה, שקטה… רואה ואינה מבינה את הנעשׂה סביבה; שומעת מלים חדשות, אבל “מילא, מה שהילדים מפטפטים”… ולפיכך דעתה בבית נשמעת כדעתו של הרב – – –

נערה משרתת – אויב בבית. בעלי־הבתּים –מוצצי־דם הם לה…

וילדים…

עוד בהיותם יחדיו, כבר הם מפוזרים ומפורדים!

בת קשישה – גרושה – ריקנית, צחקנית, צמאה לחיים ולאהבה, בורחת עם דעֶנטיסט.

הצעירה ממנה – מלומדת־למחצה, רוצה להיות מלומדת־בשלימות, והיא נמשכת ל“קורסים” לבּעֶרן, עיר שאבא־אמא לא שמעו את שמעה מעולם…

בנים ישנם – והגדול שבהם הוא רודף־תענוגות, משׂחק־בקלפים ו“הבחור־של־זהב”, כפי שנאה לבנו של יהודי שעלה מעניות לעשרות… השני סוֹציאליסט הוא, והשלישי – ציוני, ובן הזקונים המפוּנק – חובב חתלתולים וכלבלבים.

וההורים מביטים ואינם רואים, שומעים ואינם מבינים, וכשמגיע היום והתהום שנחפרה ביניהם ובין הילדים מתגלה להם פתאום – תוקפת אותם סחרחורת. צועק האב אל האם: אמא אַת? היכן הם ילדיך? והיא שואלת: ואתה, אבא? והיא מתחרטת על כל העניין!

האם לא היה טוב יותר בעיירה הקטנה, שהיא חיתה בה קודם־לכן, והיא סחרה שם בדגים וקראו להם שם “טשוֹלעֶנט”? אז הילדים היו ילדים! והיום? היום שמה “שאַלעֶנט”, ישנן מראות ומיני “סמרטוטים”, אבל הילדים אינם ילדים!

טראגיים וקוֹמיים הם הורים כאלה, העובדים ומתייגעים על־פי הנוסח הישן, ויש להם עולם־הזה אחד בלבד – נחת מילדים! טראגי־קוֹמיים הם ברגע שהתקוָה לנחת מתפזרת, מתנפצת כשמשה של זכוכית! פתאום – חסל סדר ילדים, אין ילדים!

אנשים שהם רגילים לראות בביתם את התחלתם וסופם של כל החיים ואת כל התכלית מתחילה ועד סוף, נודע להם לפתע־פתאום, כי ילדיהם שלהם יורקים על ה“תכלית”; שהם צפּרי־נוֹד ועופות־בר, הפורשים את כנפיהם לטוס למרחקים. אין להם בית ולא הרגשת־בית… במרחקים, בנכר, רואים הם משהו המושך אותם – דעֶנטיסט, ארץ־ישראל, בּעֶרן, ואחד נמשך דוקא לסיבּיר…

אנשים מן הנוסח הישן, שהיה להם אך מוּסר אחד: שלום, שלוָה, שקט של הכנעה; לשרת את הפּריץ, ולהשׂתכּר מן הפּריץ – אנשים מן הנוסח הישן הזה נודע להם פתאום, כי ילדיהם שלהם יורקים על המוסר הזה; רואים אותו דבר נמוך ומאוס ומגונה. “יהודים אינם צריכים לנשק את ידו של הפּריץ”, צועק הציוני. “אסור שיהיה אדם אחד משרת אדם אחר”, מתקן לו הסוציאליסט. “אין אדם יכול לצווֹת על אדם אחר, אף לא אבא־אמא על ילדים”, אומרת הבת הרוצה לנסוע לבּעֶרן.

“להפּרד – אדרבה”, – מבין האב הזקן על־פי דרכו. – אך כיצד? לעולם אין יכולים לחיות עם ילדים יחדיו! “על־כן יעזוב” הוא פסוק מפורש בתורה, ובכן? “משׂיאים בן או בת, וכשנגמרים ימי ה”מזונות" – עושׂים עסק לעצמם, ומרויחים רוּבּל־כסף…"

וכאן הנה ישנה בת, שקנו בשבילה את מיטב היחוּס, השיגו לה את השידוך הטוב ביותר, והיא רוצה לברוח למרחקים לפני החתונה… עשׂוּ להם שערוריה, החזירו את התנאים, בהלה ואסון, והיא – הבת – צוחקת! היא מרוצה מזה, היא נשתחררה!

והילדים האלה, שהיו צריכים להיות שקטים וכנוּעים, ומתכנסים תחת כנפיהם של אבא־אמא, ולעשות “מה שאבא־אמא אומרים ומה שאנשים טובים וכשרים אומרים” – עוד לא די להיות דומים לכל שאר בני הדור הזה, להרים את הראש למעלה וליישר לעצמם את העצמות – מתקני־עולם רוצים הם להיות! הסוציאליסט רוצה, השם יתברך יודע למה, להביא אושר לעולם כוּלו! הציוֹני רוצה לארץ־ישראל, בידו הרזה והחלשה – לעבוד את האדמה, לנטוע עצים; והיא, הנערה, רוצה לבּעֶרן!

את הטראגי־קוֹמדיה הזאת עבּד שלום־עליכם למחזה של שלוש מערכות, “מפוזר ומפורד”, המוצג בתיאטרון היהודי ברחוב קרוּלעֶווסקה.

המחזה הזה יש בו כל היתרונות הגדולים וכל החסרונות הקטנים של שלום־עליכם שאינו מוַתר לעולם על בדיחה, בין במקום שהיא דרושה ובין במקום שאינה דרושה, והמחזה גובל משום־כך בפארסה.

“הצפּרים הצעירות”, הצריכות לזמר “זמירות חדשות”, חייבות להיות כולם מגוחכות, וכשמופיע פתאום הנאַדזיראט"ל (השוטר) – מוכרחים הם לקפוץ דרך החלון או להתחבא מתחת לשולחנות… אף אחד מהם אינו נשאר עומד… והטראגי שבמעמד מתפזר. ולבסוף, כשהאב הזקן רץ אל הפּריץ לבוש במעילו השחור וחבוש בצילינדעֶר, והוא נעצר פתאום ומתחיל מדבר דברים מעומק לבו הכואב, ומתחיל בוכה על מזלו הרע, – יש חשק לצעוק אליו על הבמה:

– אל תבכה, יהודי פתי! אל תבכי, יהודיה פתיה! יוצאי־חלציכם הללו לא ירחיקו טוּס! במים הרחוקים לא יפליגו…

שוֹב ישובו!

*

שׂחק שיחקו את המחזה בדרך כלל יפה. הצטיין מאירזון (האב). אדלעֶר לא הבין כראוי את תפקיד השליח, המביא בחזרה את התנאים. הוא צריך להיות כל־בּוֹ פיקח וערום, הפושט את העור מן הגביר החדש, והוא שׂיחק כשדכן טפּש אבל לפי תפיסתו ביצע את תפקידו כראוי!