רקע
יצחק ליבוש פרץ
בני לוריא
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

האם מכירים אתם את בני לוּריא האמתּיים? משום שישנם מזויפים גם כן. כשם שיש לנו כוהנים מזויפים, לויים מזויפים, יש לוּריאים מזויפים…

לוריא האמתּי הוא כעסן, יהיר, נוקם ונוטר – אל תגעו בהם. זו היא אש, הקודחת ויורדת עד שאול התחתיה, אלה הם נחשים, שלחישתם חודרת קרב וכליות. כך לפחות רוצה לומר יעקב גורדין, מחבר המחזות היהודי⁻האמריקאני – וכי צחוק הוא, “לוריא”!

"אני מבני לוריא! " צועק גדליה, יהודי בעל⁻עושר ותלמיד⁻חכם נוסף לכך. "אני מבני לוריא! " מכריז ומודיע אחיו טוביה, טחן, אפילו חטיבת עם⁻הארץ, ובכל⁻זאת לוריא! "אני ממשפחת לוּריא! " – מטיחה בפני אביה הכלה התיאטרונית, בתו של גדליה. "אני מבני לוריא! " אומר בכוח כבוש, כיאה למאהב על הבמה, בנו של טוביה…

מהו ספּור⁻המעשׂה כבר אתם מבינים מעצמכם. האחים רבים בגלל ירושה, הבן והבת אוהבים זה את זה… ומפני שאין זו טראגעֶדיה, ייעלמו סוף⁻סוף העננים, שמש⁻האהבה תבקע ותאיר, והצופים ישובו מן התיאטרון הביתה בלב קל!

אך לא כל⁻כך מהרה מתרחשים הדברים. אביהם של גדליה וטוביה מת על⁻פני אביו שלו וסבא שלהם, – לשם מה הדבר נעשׂה כך גורדין לבדו הוא היודע, – וסבא בצוָאתו הפלה לרעה את עם⁻הארץ טוביה ונתן כמעט הכול לגדליה התלמיד⁻חכם, הלמדן. זה עניין אחד.

מזה מתפתח משפט בערכאות, ומשפט מתנהל עם עורכי⁻דין. עורכי⁻הדין “מוצצים את הדם”, כפי שהיו אומרים; נעשׂה לבּוֹ של טוביה העני עוד יותר מר, והשׂנאה אל האח – יותר חזקה. הרי לכם כבר העניין השני.

העניין השלישי הוא אי⁻הכבוד שרוחש בכלל כל תלמיד⁻חכם אל עם⁻הארץ, – גדליה הלמדן, המיוחס בעיר, אינו יכול לשׂאת את קרבתו של אחיו הבּוּר, כעשן לעינים וכחומץ לשינים כן הוא לו.

ואם נוספת עוד לכך – שכנוּת: בית מול בית, פתח כנגד פתח, כבר יכולים אתם להבין, מה גדולה ה“אֵש” המתלקחת בין הבתּים… והיא מוכרחה עוד יותר ויותר להתלקח, כשנודע לו לגדליה כי בתו שלו, הבת⁻יחידה, בבת⁻עינו, אוהבת את בנו של שׂונאו הגדול ביותר – את בנו⁻יחידו של אחיו טוביה, בבת⁻עינו שלו, והאהבה גדולה וחזקה…

לא פחות מזה מלהטת האש בלבו של טוביה. עם⁻הארץ בריא, “בר⁻נש” ו“בעל⁻גוף”, – אשתו מתה עליו בנעוריה והוא לא נשׂא עוד אשה, הוא לא יביא לבנו⁻יחידו אם חורגת, אם כי בריאות⁻הגוּף פורצת מתוכו – את כל אהבתו וגעגועיו הוא מקדיש לו לבּן, ועכשיו, בעצם אמצעיתו של המשפט, שומע הוא מפי הבּן, כי הוא רוצה שלום, ושלום רוצה הוא, מפני שהוא מאוהב בבתו של האויב הגדול⁻ביותר של אביו…

וזכרו, כל אלה הם בני לוריא! ומזמן כבר היו מתכתשים, שוברים זה לזה עורף ומפרקת, אילמלא רב העיר – יהודי בעל מזג טוב, צדיק אמתִּי, המוכן להגיש את גבו שלו, שעה שמתרומם אגרוף – –

בדבּוּר אחד: לא טוב! “שׂערות יצמחו לי כאן”, – צועק טוביה ומראה על כף ידו, – "והדבר הזה היוֹ לא יהיה! " – “אני אמות! " – אומר הבן, שגם הוא לוּריא. “מוּת! " צועק טוביה ושובר את המקל מחרון⁻אף. ומעשׂים כאלה נעשׂים גם בביתו של גדליה.. המצב שב”רומיאו ויוּליה” הוא כקלפּת⁻השום כנגד התסבוכת כאן! הבל גמור! הרי הללו בני לוריא הם!

ובכל זאת, כשגורדין רוצה, הריהו מתחמק מתוך בין⁻המצרים, קופץ ויוצא ככלב⁻צמרון מן המים, מתנער ונשאר יבש… לא לחינם הוא עומד “בין שייקעֶוויטש1 ובין שעֶקספּיר”; כל מקום ששעֶקספּיר לא היה יכול לשית עצה בנפשו, בא שייקעֶוויטש ועשׂה הוֹקוּס⁻פּוֹקוּס – ונגמרה הטראגעֶדיה!

מבינים אתם, גדליה בוחר בשביל בתו חתן, מן⁻הסתם חתן אידיוֹט (הרי הקהל זקוק למישהו שיוכל לצחוק ממנו); אלא מה, גדליה הוא יהודי תלמיד⁻חכם, ושונא עם⁻הארץ תכלית שׂנאה – אבל החתן הזה יש לו מעלה יתירה: אבא שלו (יכולים אתם להתפוצץ מצחוק), אבא שלו הוא יושב⁻ראש במועצת⁻העיר, ואם עושׂים יד⁻אחת עם הראש – יסגרו את טחנתו של טוביה – ותחדל השכנות עם האח העם⁻הארץ… הוי, השכנות הזאת! שכנוּת מרה היא! אפשר לצאת מן הכלים! כשהבת⁻יחידה של גדליה מנגנת לפני הרב והרבנית על הפסנתר, ושרה שיר על האנושיוּת – הולך בנו של טוביה ותוקע מאחורי החלון “תקיעה גדולה” בשופר! או שמטילים בכוָנת⁻זדון שׂק של קמח לפני החלון ומקמחים את קאפּוטת⁻האטלאס של הרב, את שמלת⁻החתונה של הרבנית ואת מכנסיו של ר' גדליה, במחילה! ואם מישהו בביתו של גדליה נחלה, הולך טוביה ושׂוכר בחורים ובחורות ואומר להם לשיר ולרקוד ולצאת במחולות⁻מחניים מתחת לחלונות אחיו, ומנגני התיאטרון אנוסים עוד ללווֹת אותם בחצוצרות ובתוּפי⁻הדוָדים!

מה? נפול נפלתם מאיגרא רמא של טראגעֶדיה לבירא עמיקתא של פארסה? אין פלא. שעֶקספּיר עצם עין, ושייקעֶוויטש קפץ למעלה ומנצח על ההילולא…

ועל⁻פי פקודתו נוטל גדליה מקל ומלקה על הבמה, לעיני כל ישׂראל, את בתו⁻יחידתו; היא נופלת ושוברת יד… ואם מעט בכל זה, הריהי מקבּלת מחלת עצבים, ומחלתה מסוכנת… ומיד נהפך לבו של גדליה הגאה, והוא, התלמיד⁻חכם היהיר והכועס, מבקש את טוביה עם⁻הארץ לעשׂות עמו שלום, הוא מוכרח להציל את בתו…

ועכשיו, לאחר שכבר עשׂה שייקעֶוויטש את שלו, הוא נעלם לרגע ובאה שוב חטיבה של שעֶקספּיר. טוביה עם⁻הארץ מכתיב בבית הרב לאחיו השבור את תנאי השלום: הוא חייב להשיב לו את הירושה ולהודות בכתב כי סבא, לוריא הזקן, הראש והראשון של הלוּריאים, כתרה ופארה של המשפחה, עשׂה עוול… הוא, גדליה, חייב לשלם לו, לטוביה, את ערך הירושה עם רבית בעד עשׂרים שנים תמימות! הוא חייב גם לפצות אותו על הוצאות המשפט בסכום של כמה אלפים רוּבּל עם קוֹפּיקוֹת! ומן הבית מוכרח הוא גם⁻כן לצאת – את הבית מוכרח הוא למסור לבנו של טוביה ולאשתו בעתיד – בתו של גדליה. ועוד דבר; גדליה חייב לבקש סליחה ומחילה מטוביה בפרהסיה, בשבת לפני קריאת התורה בבית⁻המדרש, כמעט לומר וידוּי באזני כל הקהל!

גדליה מסכים לכל דבר, מחניק אותו הכעס, אך אהבתו אל בתו החולה חזקה יותר; הוא חותם על הכתב, אך הבת חוטפת את הכתב וקורעת אותו – במחיר זה אין היא רוצה לקנות את אהובה!

וטוביה – נכנע לה…

ולבסוף שעֶקספיר נעלם שוב ושייקעֶוויטש יוצא ועולה – מופיעים חזן עם משוררים, אנשים ונשים רוקדים בעיגוּל, וה“רב הקדוש” תופס גם הוא יד של נקבה ורוקד…


* * *

הצג הציגו את המחזה הזה בתיאטרון היהודי ברחוב קרוּלעֶווסקה, והמשׂחק היה מלאכת מחשבת! נעֶרוֹסלאבסקה, מאירזוֹן, אדלעֶר – שׂיחקו משׂחק מתואם להפליא, עוד יותר הצטיין זשעֶלאַזא כרב – הטפּוס היפה והעדין ביותר במחזה. בעֶרמאן לבדו הגזים מעט ושׂיחק במגפיו יותר מששׂיחק בלבו ובראשו…

אך בדרך כלל – משׂחק מתואם, קונצעֶרט ממש.

ומה? האם אתרעם על אדלעֶר, שבאמצע הדראמה שר פזמון? זהו עוול, עוול גדול! אך מה נועיל בתלונה, עם בשירת הפזמון נעוץ כּשרון יותר משיש בכל גורדין ובמחזהו?

ועתה לך והתרעם!

1906



  1. הוא מחבר⁻הסיפורים הנודע בשם שמ"ר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות