אציל אחד ושמו ג’ילין¹ היה אָפיציר לחיל הרוסים אשר בקוקז.

ויהי היום ויקבל השר מכתב מביתו; אמו הזקנה כתבה לו לאמר: זקנתי בני מאד, ונפשי נכספה לראות אותך, בני אהובי, לפני מותי. בוא נא הנה להתראות עמי בטרם אלך בדרך כל הארץ. קברני, ואז תוכל לשוב למשמרתך. גם כלה מצאתי לך! חכמה ויפת תאר ואחֻזת נחלה לה. אם תמצא חן בעיניך – ולקחת אותה לך לאשה, והיית ליושב אהל".

ויאמר ג’ילין בלבו: אמנם אמי תחלש מיום ליום. אולי באמת קרב יומה למות. הבה אסע אליה. גם את הכלה אראה שמה: אולי באמת טובה היא ויפה – ונשאתי אותה לי לאשה.

וילך ג’ילין אל שר הפוֹלק² ויבקשהו לתת לו חופש לזמן מגבל. ויברך את רעיו, ולאנשי החיל אשר היו תחת פקודתו נתן ארבעה הין יי"ש ויכון לדרך.

והימים ההם היו ימי מלחמה בחבל קוקז. אין עובר ואין שב לא ביום ולא בלילה. והיה כי נסה מי מהרוסים להתרחק צעדים אחדים מן המבצר, ובאו התּתרים והכוהו נפש או לקחוהו בשבי. ועל כן היה לחק, כי פעמים בשבוע הלכו העוברים והשבים הרוסים ממבצר למבצר בלוית שומרים מאנשי חיל מזוינים. בראש המחנה הלכו אנשי חיל ובסוף המחנה אנשי חיל, וההמון בתוך.

והימים ימי הקיץ. כעלות הבקר נאספה הארחה לפני המבצר. אנשי החיל המלוים יצאו בראש והארחה אחריהם. ג’ילין רכב על הסוס ועגלתו עם חפציו נסעה בתוך המחנה.

מרחק הדרך היה 25 וירסט. הארחה התנהלה לאטה: לפעמים עמדו אנשי החיל; לפעמים נפל אופן מאחת העגלות או סוס אחד עמד מלכת – ועמדה כל הארחה.

השמש עברה עד לב השמים ותחל לרדת ימה והאֹרחה עשתה רק חצי הדרך. אבק וחם, השמש בוערת כאש להבה ומחסה אין באין כל עץ מסביב.

וירכב ג’ילין לפני המחנה כברת ארץ ויעמוד לחכות עד אשר תשוב הארחה. והנה באזניו קול החצוצרה – אות הוא, כי עמדו עוד הפעם. ויאמר ג’ילין בלבו: האסע הלאה לבדי בלי לוית שומרים? סוסי – סוס אביר, אם אפגוש בתתרים ונסתי, או אולי טוב לשבת פה ולחכות?

עודנו חושב מחשבות והנה נגש אליו אפיציר שני, קוסטילין שמו, חמוש בנשק, ויאמר:

– הבה, ג’ילין, נסע לבדנו, כי כשל כחי מענוי הדרך גם רעבתי מאד והחם גדל. כתנתי כמו שרויה כולה במים. וקוסטילין איש בריא, כלו אדֹם וזעה נוזלת מעליו כנחל.

ויחשב ג’ילין רגעים אחדים, ואחר פנה אל רעהו ויאמר: האם הוכן נשקך לירות?

– הוכן.

– אם כן הבה נסעה יחדו. אך אַל נא נפרד איש מרעהו.

ויסעו שניהם קדימה בדרך במישור ולרגעים הביטו הנה והנה. מרחק רב נגלה לפניהם מכל עבר.

אך בכלות המישור הדרך עוברת בין שני הרים בעמק צר. ויאמר ג’ילין: אעלה נא עתה על ההר וראיתי אם אין שם אורבים, פן יתנפלו עלינו התתרים פתאם מאחורי ההר.

וקוסטילין אמר: מה תרַגל? נסע נא הלאה. אפס ג’ילין לא שמע לו, ויאמר: לא, חכה אתה בעמק, ואני אֶעלה וארגל. ויט ג’ילין את סוסו השמאלה במעלה ההר. הסוס אשר רכב עליו ג’ילין היה סוס הצידים (הוא שלם בעדו מאה רובל בהיותו עוד סיח, והוא בעצמו למדו משמעת) וכמו על כנפים נשאהו על מרום ההר. אך עלה – והנה לנגדו תתרים רוכבים כשלשים איש. בראותו אותם, החל ג’ילין לשוב אחור. אולם גם התתרים ראוהו וימהרו לרדוף אחריו, וברכבם הוציאו נשקם מתערם. ג’ילין האיץ בסוסו לרדת מן ההר ויקרא אל קוסטילין, כי ימהר להוציא את נשקו, ובלבו אמר: חלצני נא, סוסי, ידידי, מצרה. אל תכשל ואל תנגף עד בואי אל מקום הנשק, כי אז גם אני לבדי אוכל לעמד על נפשי.

אפס קוסטילין לא חכה עד בוא רעהו, כי בראותו את התתרים מהר לנוס על סוסו אל המבצר. בלי הרף ינופף את השוט על סוסו פעם מצדו האחד ופעם מצדו השני, ענן אבק יכסהו ומתוכו אך נראה איך מכשכש הסוס בזנבו.

וירא ג’ילין והנה הוא ברע, – הנשק רחק ממנו ובחרב לבדה לא יציל את נפשו. וימהר לשוב אל האֹרחה והנה ששה תתרים מהרו חסום הדרך בעדו. תחתיו סוס אביר ותחתיהם סוסים אבירים מסוסו ובעוד רגע והנה הם לנגדו. הוא אמר להטות את סוסו הצדה, אך הסוס לא שמע אליו וידהר הלאה אל נוכח התתרים, וירא והנה נגש אליו תתרי בעל זקן צהוב על סוס אביר, בשפתיו ישרק, שניו יחרק ונשקו מוכן בידו.

ידעתי אתכם, שדים – אמר ג’ילין. – אם תתפשוני חי, תושיבוני בבור ובשוטים תיסרוני, אולם כל עוד חי הנני לא אתן את נפשי לשבי.

וג’ילין אף כי היה קצר הקומה, אבל כחו רב. הוא שלף את חרבו וימהר להתנפל על התתרי בעל הזקן האדֹם ויאמר: או ברגלי סוסי ארמסנו או אסירה בחרבי את ראשו.

אולם בטרם גשתו עד התתרי והנה ירו מאחריו מקנה רובה. הכדור בא אל הסוס, ויפול הסוס פתאם וילחץ רגל ג’ילין תחתיו. ג’ילין אמר לקום, אך שני תתרים מתֹעבים מהרו לשבת עליו ויאמרו להסב ידיו אחרנית. ג’ילין אזר את כל כחו ויהדף את התתרים מעליו, אך אליהם מהרו עוד שלשה תתרים, אשר קפצו מעל סוסיהם, ויחלו להכות את ג’ילין בראשו. מאור עיניו חשך, ורגליו כשלו. ויתפשוהו התתרים, ויסירו מעל אוכפיהם את הרצועה, אשר היתה עמם במסכנות³ ויקשרו את זרעותיו לאחור, בקשר תתרי, ויסחבוהו אל האוכף; את כובעו השליכו מעליו, גם נעליו נשלו, וימששוהו, ויוציאו את כספו ואת שעונו, ובגדיו קרעו לגזרים.

ג’ילין הביט אל סוסו, והנה כאשר נפל על צדו כן הוא שוכב גם עתה. אך ברגלו יפרכס באויר ועד הארץ לא יגע. בראשו נקב, ומהנקב יפעפע דם. את כל העפר אשר מסביב כמלוא האַמה הרטיב בדמו.

תתרי אחד נגש להסיר את האוכף מעל הסוס הפצוּע. הסוס עוד פרכס ברגליו – ויוציא התתרי את חניתו וישחטהו, ודמו ורוחו יצאו.

התתרים הסירו מעל הסוס את האֻכף ואת כלי־הסוס. התתרי בעל הזקן האדֹם ישב על סוסו, וחבריו הושיבו את ג’ילין אצלו על האֻכף ויקשרוהו ברצועה אל מתני התתרי הרוכב למען לא יזוז ממנו ויובילוהו אל ההרים.

ג’ילין יושב ומתנועע לרגעים יגע אפו אל גב התתרי הנסרח. מלפניו לא יראה ג’ילין מאומה מלבד גב התתרי הרחב וערפו אשר גידים עבים עוברים בו, וקדקדו הגלוח והירוק כתכלת יראה מתחת כובעו. ראש ג’ילין פצוע, דמו נקרש ממעל לעיניו, ואי אפשר לו לתקן את מושבו על הסוס ולא למחות את דמו מעל עיניו. ידיו קשורות ומהדקות בקשר אמיץ וכואבות מאד.

עת רבה נסעו מהר אל הר. גם נהר עברו במים ומשם הגיעו אל הדרך ויסעו בבקעה. ג’ילין אמר לעשות לו סימנים לדעת איזה הדרך יעבור, אך עיניו טֻחו בדם, ואי אפשר לו להטות את ראשו הצדה.

השמש באה. הם עברו עוד נהר קטן ויעלו על הר סלע. מרחוק נראה העשן עולה. גם נביחת הכלבים נשמעה – הם באו עד אַאוּל⁴. התתרים ירדו מעל סוסיהם. נערי התתרים נאספו סביב ג’ילין ויצהלו, ויריעו, וידו בו אבנים.

התתרי גרש את הנערים, הוריד את ג’ילין מהסוס ויקרא לעבדו, ויבוא העבד לבוש אך כתנת קרועה, אשר מבעדה נראה כל לבו חשוף. התתרי צוה אותו דבר־מה. המשרת הלך ויבא סד. שני שחיפי עץ־אלון מחֻברים אל טבעות ברזל ובטבעת האחת קרס ומנעול.

אז פתחו את ידי ג’ילין. שמו את הסד על רגליו, ויובילוהו אל הרפת וידחפוהו שמה ויסגרו את הדלת בעדו.

ג’ילין נפל על הדמן אשר ברפת. רגעים אחדים משש מסביב לו עד כי בחר לו מקום רך וישכב.

 

II    🔗

כמעט על הלילה לא נתן ג’ילין שנת לעיניו. הלילות היו אז קצרים. מבעד סדק־הרפת ראה, כי עלה השחר. אז הרחיב ג’ילין את הסדק ויבט החוצה.

וירא מבעד הסדק דרך יורדת מן ההר. מימין – סַקְלָא⁵ תתרית ושני עצים שתולים על ידה. כלב שחור שוכב על הדרך. עז עם ילדיה מתהלכות ומכשכשות בזנביהן. עלמה צעירה תתרית עלתה מן ההר והיא לבושה כתנת צִבענית, מכנסים ונעלים. ראשה מכסה בבגד ועל ראשה כד־פח גדול.

היא הולכת כפופה ומוליכה עמה נער קטן מגֻלח, לבוש אך כתנת. העלמה באה אל הסקלא, והתתרי בעל הזקן האדֹם יצא לבוש בֶּשְׁמֶט⁶ משי, חנית כסף תלויה לו על רצועה, וסנדליו נעולים על רגליו היחפות. על ראשו כובע גדול וגבוה מעור אילים שחורים נטוי הצדה. בצאתו פשט את ידיו, החליק את זקנו האדֹם. רגעים אחדים עמד על מקום אחד, צוה דבר מה את עבדו וילך.

וג’ילין צמא מאד, גרונו נחר. – אין דורש לי – אמר ג’ילין בלבו. – לוּ, לכל הפחות, בא הנה איש לבקרני. אז נפתח מנעול הרפת והתתרי האדֹם בא ועמו עוד אחד קצר ממנו ופניו שזופים, עיניו שחורות ומאירות, פניו אדמים, זקנו קטן ועשוי במספרים והוא עלז ולרגעים יפתח פיו בשחק. התתרי השחור לבוש בגדים יותר יקרים, מאשר לבש התתרי האדֹם. עליו בשמט משי כמראה ספיר וזר כסף על שפתו סביב; חנית כסף גדולה על ירכו ועל סנדליו הדקים עוד סנדלים שניים מעור עב. כובעו הגבוה עשוי מעור כבשים עלות אשר צמרן מסֻלסל.

התתרי האדֹם בא. וידבר איזה דברים כעין דברי חרפות ויעמוד; הוא נשען אל המזוזה וינופף את חניתו וכזאב הביט בלטשו את עיניו הצדה אל ג’ילין. והתתרי השחור מהיר בכל תנועותיו ובקרבו אל ג’ילין ישב על עקבותיו ויכוף אליו את קומתו. השתנן⁷ ויך הכאה קלה על כתף ג’ילין וידבר בלשון ממהרת איזה דברים בשפת תתרית ויקרץ בעיניו, ויצחצח בלשונו ובכל רגע הוסיף Корошо урусъ, корошо урусъ! (טוב, רוסי! טוב, רוסי!).

ג’ילין לא הבין מאומה מכל אשר דברו לו ויקרא: מים, מים! תנו לי מים!

וישחק השחור ויוסף לקרוא: “טוב, רוסי!”

ג’ילין הראה בשפתיו ובידיו, כי צמא הוא ולשתות הוא מבקש.

השחור הבין וישחק ויוצא את ראשו מבעד הפתח ויקרא: דינה!

ותמהר אליו נערה, דקה ורזה כבת שלש עשרה שנה, ופניה דומים כפני התתרי השחור. לפי הנראה היה התתרי השחור אבי הנערה. גם עיניה היו שחורות מזהירות ופניה יפים. לבושה כתנת ארוכה ירוקה כתכלת עם שרווּלים⁸ רחבים ובלי חגורה. על שוליה על לבה ועל ידיה רקמה אדומה. על רגליה מכנסים וסנדלים, ועל סנדליה עוד סנדלים עם עקבות גבוהות, על צוארה “מוניסתה” – עדי עשוי מחרוז מטבעות כסף הרוסים, חצי הרובל כל מטבע. ראש הנערה גלוי, צמתה שחורה ובה קשוּר בקצה ועל הקשור תלוים פחים ורובל אחד כסף.

אביה צוה אותה דבר ותמהר הנערה ותבא כד־פח ותגש אל ג’ילין. ובעצמה ישבה קורסה עד כי היו ברכיה גבוהות מראשה. ובשבתה פתחה את עיניה לרוָחה ותבט אל ג’ילין כמו אל חית המדבר.

ג’ילין השיב לה את הכד והיא קפצה ממקומה כאילה. גם אביה שחק בראותו את קפיצתה. הוא צוה אותה עוד דבר והיא לקחה את הכד ותרץ ותבא לחם מצות על לוח עגול ותשב עוד הפעם קורסה ולא הסירה עיניה מהשבוי –

התתרים יצאו ויסגרו את הדלת.

כעבור זמן קצר בא אל ג’ילין העבד ויקרא לו:

אַי־דאַ, אדון, אַי־דַא!

גם הוא לא ידע את השפה הרוסית אך ג’ילין הבין כי מצוה הוא עליו ללכת אחריו.

וילך ג’ילין אחריו בסד, והוא צולע, כי אי אפשר לו ללכת ישר, כי הסד ימשך את רגליו הצדה. בצאתו ראה ג’ילין והנה אַאוּל תתרי ובו כעשרה בתים, גם בית מסגד עם מגדל. על יד בית אחד עומדים שלשה סוסים חבושים ונערים אוחזים ברסניהם. מאחד הבתים יצא התתרי השחור וינופף בידו אל ג’ילין לאות כי יקרב אליו. פיו מלא שחוק, בשפתו הזרה דבר איזה דברים ויבוא הביתה. ג’ילין בא אחריו והנה הבית נאה בתוכו: הקירות טוחים חלק בחמר, על יד הקיר כסתות מנֻמרות מוצעות. על הכתלים תלויות שמיכות יקרות ועליהם קני רובים, פִּיסתּוֹלִים⁹, חרבות וכלם מיֻפים בכסף. על יד קיר אחד תנור קטן. הרצפה רצפת עפר נקי וחלקה מאד, וכל הפנה מכסה מצעות צמר עב ועל המצעות שמיכות ועל השמיכות כסתות ממלאות בצמרת¹⁰ האוזים ועל הכסתות יושבים התתרים בסנדליהם: השחור והאדֹם ועוד שלשה קרואים. גביהם נשענים על כסתות ולפניהם לוח עגול ועליו לביבות דחן וחמאת בקר נתכת בספל וגם שכר תתרי – בוּזאַ – בכד קטן. בידיהם יאכלו, ואצבעותיהם טבולות בחמאה.

השחור קפץ ממקומו ויצו להושיב את ג’ילין לא על השמיכה, כי אם על הרצפה החשופה. ואחר עלה עוד הפעם וישב על מקומו ויכבד את אורחיו בלביבות ושכר. העבד הושיב את ג’ילין על המקום אשר הראו לו, והוא בעצמו הסיר את סנדליו העליונים מעל רגליו ויעמידם על יד הפתח במקום אשר עמדו שאר הסנדלים, וישב על השמיכה לא רחוק מן האדונים. הוא מביט בקנאה אל האוכלים ולרגעים יקנח את רירו מעל שפתו.

התתרים גמרו לאכול את הלביבות. אחרי כן באה אשה תתרית שהיתה לבושה בכתנת, ככתנת שהיתה על הנערה, ובמכנסים, ועל ראשה מטפחת ותשא את החמאה ואת שיורי הלביבות ותבא כד בעל פה צר. וירחצו התתרים את ידיהם ואחרי כן הצליבו ידיהם. ויעמדו על ברכיהם ויפיחו בשפתותיהם אל כל עבר ויברכו ברכת המזון. אז נדברו יחד רגעים אחדים בשפתם ואחד מהאורחים פנה אל ג’ילין ויאמר אליו בשפת רוסיא:

– אותך לקח בשבי כדי מחמד – בדברו הראה על התתרי האדֹם – והוא נתן אותך לעבדול מוּרט – עתה הראה המדבר על התתרי השחור – עבדול־מוּרט יהיה מהיום אדון לך.

עבדול מוּרט דבר איזה דברים ובידו הראה על ג’ילין וישחק ויאמר: Солдат урусъ, корошъ урусъ. המליץ תרגם את דבריו: הוא מצוה אותך לשלוח מכתב הביתה. כי ישלחו בעדך פדיון. כאשר ישלחו את הכסף אז ישלחך לחפשי.

ג’ילין חשב רגע ויאמר: וכמה הוא מבקש?

התתרים נדברו ביניהם. והמליץ אמר: שלשת אלפים יבקשו.

– לא – ענה ג’ילין – אנכי לא אוכל לשלם סך כזה.

עבדול קפץ ממקומו, הניע בידיו וידבר איזה דברים לג’ילין. הוא אמר בלבו, כי ג’ילין יבין את דבריו. המליץ תרגם את דבריו לג’ילין, לאמר: כמה אתה אומר לתת?

ג’ילין חשב מעט ויאמר: חמש מאות אתן. אז החלו התתרים למלמל כלם כאחד בחפזון. עבדול החל לריב עם התתרי האדֹם וימלמל בקצף עד כי רירו זב מפיו. והתתרי האדֹם החריש ויעצם את עיניו.

ויחרישו התתרים, והמליץ אמר: חמש מאות מעט המה. הוא בעצמו שלם בעדך שתי מאות. הוא לקח אותך בחובו. כדי מחמד היה חייב לו שתי מאות שקל. שלשת אלפים שקל. בפדיון פחות מזה אי אפשר להוציאך לחפשי. ואם לא תכתב יושיבוך בבור ובשוטים ייסרוך.

ויאמר ג’ילין אל לבו: לא טוב להראות לפניהם פנים כי ירא אנכי מהם. ויקפץ ממקומו ויעמוד על רגליו ויאמר אל המתרגם: אמר נא לו, כי אם יחל להפחידני, אז לא יקח ממני מאומה. אנכי לא יראתי ולא אירא מכם.

המליץ תרגם את דבריו. והתתרים החלו עוד הפעם לדבר כלם כאחד. עת הרבה מלמלו. השחור נתן קול ויגש אל ג’ילין ויאמר בשחוק:

אוּרוּס! (איש רוסי) ג’גיט! (איש חיל!) ג’יגיט, אוּרוּס!

ואחר פנה אל המליץ ויאמר לו דבר. והמליץ מסר את דבריו לג’ילין.

– תן אלף שקל.

אך ג’ילין עמד על דעתו ויאמר: יותר מחמש מאות שקל לא אתן. אם תהרגוני לא תקבלו גם פרוטה אחת.

התתרים נדברו ביניהם. וישלחו מלפניהם את העבד להביא דבר. הם יושבים ומביטים פעם אל ג’ילין ופעם אל הדלת. העבד בא ואחריו הולך איש בריא יחף ולבוש קרעים ורגלו גם היא שומה בסד.

– הה! – התפרץ מפי ג’ילין. הוא הכיר את קוסטילין רעהו. גם אותו לקחו בשבי.

ויושיבו אותם איש על יד רעהו, ויחלו לספר איש לאחיו מכל הקורות אותם. והתתרים שותקים ומביטים. ג’ילין ספר את אשר קרה לו, וקוסטילין ספר כי סוסו עמד פתאם מלכת ועבדול בעצמו רדף אחריו ויִשְׁבֵּהוּ.

עבדול קפץ ממושבו וירא באצבע על קוסטילין וידבר איזה דבר והמליץ תרגם, כי שניהם הם עתה ברשות אדון אחד, ומי אשר ישלם פדיון נפשו בראשונה הוא יצא לראשונה לחפשי.

– הנה אתה מהיר חמה – אמר עבדוּל בפנותו על גי’ילין, אך רעך מתנהג בענוה והכנעה. הוא שלח מכתב הביתה: חמשת אלפים שקל ישלחו. אותו נאכיל מאכלים ערבים ואיש לא יגע בו לרעה.

וג’ילין אמר:

– ביד רעי לעשות כחפצו. אולי עשיר הוא, אבל אנכי אינני עשיר. אנכי כאשר אמרתי כן אעשה. אם יש את נפשכם הרגוני אך כל בצע לא תמצאו. יותר מחמש מאות שקל לא אוכל לתת.

ויחרישו כל השומעים. פתאם קם עבדול ויגש אל הארגז ויוצא ממנו עט ופסת ניר ויתן לג’ילין ויספק בידו על כתף ג’ילין ויראהו, כי יכתב. הוא נאות לקבל חמש מאות שקל.

– חכה מעט, – אמר ג’ילין אל המתרגם, – אמור לו כי יאכילנו מאכלים טובים וגם ילבישנו כראוי; גם יתן לנו לשבת יחד, למען לא נשב עצובים בדד, וגם את הסד יסיר מעל רגלנו.

ג’ילין מביט על אדונו ושוחק והאדון גם הוא מביט אל ג’ילין ושוחק לעמתו. המליץ תרגם את דברי ג’ילין.

– בגדים טובים אלבישכם: מעיל טשרקסי ונעלים טובים אשר תוכלו ללכת בהם אל תחת חֻפתכם, שלחנכם יהיה שלחן מלכים ואם אתם חפצים לשבת יחדו, תשבו יחדו ברפת. אך הסד לא יוסר מעל רגלכם לבל תנוסו, ורק בלילה אסירהו. התתרי מהר ויגש אל ג’ילין ויספק בכתפו ויאמר: אתה, אוּרוּס, טוב וגם אנכי, עבדול, טוב. ג’ילין כתב את המכתב. אחרי כן הובילו אותו ואת קוסטילין אל הרפת ושם הביאו להם תבן מחטי תירס, מים, לחם, שני מעילים טשרקסים, נעלים ישנים של אנשי צבא שכבר השתמשו בנעלים ההם הרבה. לפי הנראה פשטו התתרים את הנעלים מאנשי צבא הרוסים שנהרגו. בערב הסירו את הסד מעל רגלם, ואת הרפת סגרו בעדם.

 

III    🔗

כה ישב ג’ילין עם רעהו כלואים כחדש ימים. אדוניו תמיד יפנה אליו בשחוק לאמר: “Твоя Ивань хорожъ, моя Абдулъ хорожъ” (אתה איבן טוב, וגם אני, עבדול, טוב) אך אֹכל גרע מהם; רק לחם בלתי חמוץ מקמח דחן נתן להם, ולפעמים נתן להם בצק בלתי אפוי כלל.

קוסטילין כתב שנית אל ביתו ויחכה בכליון עינים לבוא הכסף ויהי תמיד סר וזעף. כל הימים ישב ברפת ויחשב תמיד בלבו מתי יבוא מענה מביתו וימנה ויספר את מספר הימים, אשר עליו לחכות עוד, או ישכב וישן. אבל ג’ילין חשב: איפה תקח אמי סכום רב כזה לשלם פדיון נפשי, הן אך באשר תמכתיה תמיד מצאה די החיות נפשה. והיה אם תבוא עתה לאסף חמש מאות שקל ונהרסה כלה ממעמדה. ה' יעזרני ויצאתי בעצמי לחפשי.

ג’ילין מתהלך בכפר, יפעפע¹¹ בשפתיו, או יושב ועוסק במלאכת יד, יוצר פסלות מחמר, או קולע סלים משבטים. ג’ילין היה אומן בכל מלאכת יד.

פעם אחת יצר פִּסלה בעלת אף, ידים ורגלים, ולבושה כתנת תתרית ויצג את הפסלה על הגג. התתרים יצאו לשאב מים ודינה בת אדוניו ראתה את הפסלה ותקרא אל רעותיה, ותעמדנה הנערות את כדיהן, ותבטנה, ותשחקנה. ג’ילין לקח את הפסלה ויושיטנה להן. אך הן יראו מקחת אותה ויעמיד ג’ילין את הפסלה ויבוא אל הרפת ומבעד הסדק נשקף מה יעשה שם.

דינה קרבה, הביטה אל כל עבר, ותחטף את הפסלה ותנס.

בבקר ראה והנה דינה יצאה אל מפתן הבית עם הפסלה. והפסלה לבושה שלמות אדמות והיא מניעה אותה כאשר יניעו את הילד החי ובפיה היא מזמרת. הזקנה יצאה ותחרפה ותחטף את הפסלה מידה ותשברה ותשלחה לעבודתה. ויעש ג’ילין פסלה אחרת טובה מהראשונה ויתננה לדינה. ויהי היום ותבא דינה כד, ותעמד לפני ג’ילין, ותשב ותבט אל פניו. היא שוחקת ומראָה לו על הכד.

מדוע תשחק הנערה? – חשב ג’ילין בלבו. ויקח את הכד ויגש אל פיו. הוא אמר כי מים שם והנה חלב, וישת, ויאמר: טוב! ודינה שמחה ותאמר: טוב, איבן, טוב! ותקפץ ותמחא כף ואחר חטפה את הכד ותנס.

ומהיום ההוא ומעלה החלה דינה להביא לו חלב בסתר יום יום. התתרים עושים מחלב עזים לביבות גבינה ואותו ייבשו על הגג. מהן גנבה דינה ותבא אל ג’ילין. כאשר זבח האדון איל ותבא דינה לג’ילין נתח בשר בשַרווּלה. היא הביאה ותנס.

פעם אחת היה יום סער, מטר סוחף ירד שעה שלמה, כל מימי הנהרות דלחו. במקום אשר עברו מלפנים ברגל עתה גבהו המים כשש אמות, אבנים נעתקו ממקומן; בכל עבר שלוליות מפכות ושוקקות. מרעש המים השוקקים היתה המולה רבה בהרים. כאשר עבר הסער והנה בכפר שלוליות עוברות. ג’ילין בקש מאדונו לתת לו סכין קטן, ובסכין ההוא עשה ג’ילין גליל¹² ואופן, ולאופן עשה כנפים ויחבר שתי פסלות אל האופן מזה ומזה. הנערות הביאו לו חתיכות ארג קטנות ומהן עשה שלמות וילבש את הפסלות אחת מהן איש והשנית – אשה, ויעמד את האופן על פני השלולית, והיה כאשר הסבו המים את האופן והפסלות רקדו.

ויתקבצו כל אנשי הכפר לראות במחזה מנער ועד זקן ויצלצלו בלשונם ויקראו: אַי, אוּרוּס! אַי איבן!

לעבדול היה שעון רוסי שבור ויקרא לג’ילין ויראהו את השעון ויצלצל בלשונו. ג’ילין אמר: הבה אתקנהו. ויקח ג’ילין את השעון ויפרידהו לאבריו בסכין קטן ואחרי כן חברם וישב את השעון לאדונו והנה הוא הולך. וישמח האדון ויתן לו “בֶּשְׁמֶט” ישן, קרוע וסחבות תלויות לו מכל עבר. ג’ילין לקחהו, כי אמר בלבו: טוב יהיה להתכסות בו בלילה.

מהעת ההיא עברה השמועה בין ההרים, כי ג’ילין הוא אומן גדול, ויבואו אליו מכפרים רחוקים. זה הביא לו מנעול או פִּסְתּוֹל לתקן וזה הביא שעון מקֻלקל. אדונו הביא לו כלי אומנות: מלקחים, מקדח¹³ קטן ופצירה¹⁴.

ג’ילין התחיל להבין מעט את לשון התתרים ואחדים מהם הסכינו עמו ויקראו לו: איבן, איבן! ואחרים הוסיפו להביט עליו כמו על חיה מדברית ויתנכרו לו.

התתרי האדֹם לא אהב את ג’ילין. בראותו אותו רעמו פניו ויפן אליו ערף ולפעמים קללהו. שם היה עוד איש אחד זקן, אשר ישב לא בכפר כי אם במורד ההר. ג’ילין ראה אותו אך בבואו אל בית המסגד להתפלל. הוא היה קצר הקומה, על כובעו צנופה מצנפת, זקנו ושפמו עשוים במספרים ולבנים כצמר, ופניו קמוטים ואדֻמים כלבֵנה, אפו כפוף כחרטם הנץ, ועיניו אמצות, מפיקות רע־לב, ושנים אין לו כי אם שתי שני טרף¹⁵, האחת מזה והאחת מזה. הוא הולך לבוש מצנפתו ונשען על משענתו וכזאב יביט אל כל סביביו, כראותו את ג’ילין ינהם בקול צרוד ויסב ממנו עיניו בכעש.

ויהי היום וירד ג’ילין מההר לראות את משכן הזקן. בהטותו מן הדרך ראה גן קטן, וגדר אבנים מסביב לגן. ומעבר לגדר עצי פרי ואהל עם גג שטוח. בקרבו אל הגדר ראה והנה שם כַּוַּרְתוֹת קלועות מתבן ודבורים עפות שם ומזמזמות, והזקן עומד על ברכיו על יד כורת ומתעסק בה. ג’ילין טפס ויעל על הגדר להביט אל תוך החצר, אך הסד אשר על רגליו השמיע קול. הזקן הביט אל כל סביביו וינאק ויתפש בפסתלו ויור בג’ילין, ולולי הספיק ג’ילין להסתר תחת האבן, כי עתה בא קצו.

הזקן בא להתאונן על ג’ילין באזני אדוניו. עבדול קרא את ג’ילין, וכאשר קרב ג’ילין אליו אמר אליו בשחוק:

– למה הלכת אל הזקן?

– אנכי לא עשיתי לו רע. אנכי חפצתי אך לראות את משכנו.

עבדול הגיד להזקן דברי ג’ילין והזקן כעס, חרק שן, מלמל דבר מה ובידיו נופף לנוכח ג’ילין.

ג’ילין לא הבין את כל דברי הזקן, אך הבין מתוכם, כי הוא מיעץ לעבדול להרוג את הרוסים ולא להחזיקם באַאוּל. הזקן יצא.

אז שאל ג’ילין את אדוניו להגיד לו: מי הוא הזקן.

– הזקן איש גדול הוא – אמר עבדול. – הוא היה ראש הגבורים בצבא התתרים. הוא הרבה את חללי רוסיא והון רב היה לו. גם שלש נשים ושמונה בנים היו לו וכלם ישבו בכפר אחד ויבואו הרוסים ויחריבו את הכפר ויהרגו את שבעת בניו וימלט אך אחד והוא נפל אל מחנה הרוסים. וילך הזקן ויפול גם הוא אל הרוסים וישב בתוכם שלשה חדשים עד אשר מצא את בנו וימיתהו בידיו. מן העת ההיא חדל להלחם וילך אל העיר מֶקה (היא עיר מושב הנביא – מחמד – אשר נתן תורה להמֻשלמנים) להתפלל שם. לכן הוא חבוש מצנפת, כי כל איש אשר עלה למקה לו יקרא “חַדְגִ’י” ומצנפת יצנף. הזקן הזה שונא את אחיכם הרוסים, הוא ציוַני להרוג גם אותך. אך אני לא אוכל להרגך, כי בכסף מלא שלמתי בעדך, ומלבד זה אנכי אהבתיך, איבן. לולי הבטחתיך על דברתי לשלחך לחפשי, כי עתה לא חפצתי להפרד ממך עד עולם Твоя Иванъ Хорожъ, моя Абдулъ Хорожъ – הוסיף בשחוק.

 

IV    🔗

ויהי ג’ילין שם עוד חדש ימים. ביום יתהלך בכפר או יעשה מלאכה, ובבוא הלילה והאַאוּל ישקט וידם, אז יחפר לאט במשכנו ברפת. כבד היה מאד לחפור שמה מפני האבנים. אולם את האבנים חצב בפצירה ויקוב לו חור בקיר עד אשר אפשר היה לעבור בו. לו רק יצליח בידו לדעת את המקום ואת הדרך אל איזה צד יפנה בנוסו. כי על כל השאלות אשר שאל בדבר הזה כחדו התתרים, לא הגידו לו מאומה.

פעם אחת, כאשר נסע עבדול מביתו, אמר ג’ילין אל נפשו: אלכה עתה וארַגל את המקום. אחר הצהרים יצא מן הכפר ויעל על ההר בחפצו להתבונן ולרגל את כל סביביו. בעת אשר היה אדוניו נוסע בדרך, צוה תמיד את בנו הנער ללוות את ג’ילין אל כל אשר ילך ולבלתי עזבו רגע. הנער רץ אחרי ג’ילין ויקרא: אל תלך, אל תלך! אבי צוה לבלתי לכת שמה. כרגע אקרא ונזעק כל העם. וג’ילין החל לפתותו: – אנכי לא ארחיק לכת, – אך אעלה נא על ההר ההוא, בוא גם אתה עמי, הן רגלי בסד ולא אוכל לנוס. מחר אעשה לך קשת.

כן פתה את הנער וילכו שניהם. לפי ראית עינים לא רחוק הוא ההר, אך כבד מאד ללכת בסד. בעמל רב הצליח לעלות על מרום ההר. שם ישב ג’ילין ויחל להביט אל כל סביביו: מנגב לאֻרוה בקעה, שם ירעה עדר הסוסים ובמורד מעבר השני כפר אחר יראֶה ואחרי הכפר ההוא – הר אחר מוצק מההר הזה, ואחרי ההר ההוא עוד הר. בין שני ההרים בתוך יער צומח. ואחר – עוד הרים מרימים ראשם, ומרום מהם יתנשאו ההרים הענקים אשר השלג חבוש לראשם כמצנפת. כתוך הענקים יתנשא ענק אחד אשר בכובעו הלבן גבוה הוא מכל חבריו. גם קדמה, גם ימה יביט והנה הרים מתנשאים ואך פה ושם עשן עולה מתוך הכפרים הבנוים בסדקי ההרים – ארץ התתרים היא שם – אמר ג’ילין אל נפשו ויבט אל העבר השני: ברגלי ההר – הכפר שהוא יושב בו – גנים מסביב לו, ושם נהר קטן ועל ידו נשים קטנות כפסלות – כן נשקפות מרחוק – יושבות וכובסות. אחרי הכפר הר נמוך מההר, אשר הוא עומד עליו, ואחריו עוד שני הרים ועליהם יער, ובתוך שני ההרים בקעה ישרה ועל הבקעה הישרה רחוק, רחוק כמו תמרות עשן יעלו. הוא החל להעלות על לבבו את הימים אשר ישב במבצר, איפה זרח שם השמש ואיפה בא; וירא, ויבן, כי שם בבקעה הוא המבצר הרוסי, ושמה אל בין שני ההרים עליו לפנות בנוסו.

השמש בא. מראה ההרים הלבנים נהפך למראה אֹדם, ובהרים השחורים היתה עלטה. מהבקעות התרומם הקיטור, והבקעה הרחבה, אשר בה – לפי דעת ג’ילין – עומד המבצר הרוסי – כמו בערה כלה באש מנגה השמש הבא. ג’ילין התבונן הרבה אל המקום ההוא, והנה שם יתנשא דבר מה מן הבקעה כעשן העולה מן הארֻבות. זה היה לאות כי אמנם שם הוא המבצר.

הוא אֵחר שם לשבת. קול המֻּלָא – הכהן התתרי – נשמע. הרועה השיב את העדר מן השדה, – הפרות גועות. הנער האיץ בג’ילין בלי הרף: נלכה נא, נלכה! ולג’ילין לא נעים מאד לשוב.

וישובו הביתה.

– עתה, – אמר ג’ילין לנפשו – עתה הנני יודע את המקום: עתה עת לנוס.

הוא אמר לנוס בלילה ההוא. הלילות היו חשכים, כי אז היה זמן כסוי הירח. אולם לאסונו שבו התתרים לעת הערב. מלפנים בשובם הביאו עמם מקנה, והם עליזים, ועתה לא הביאו מאומה ואך את אחד מחבריהם הביאו אשר נפל חלל, אחי התתרי האדֹם. הם שבו זועפים ויתאספו יחד לקבר את החלל. ויצא גם ג’ילין לראות, ויכרכו התתרים את המת בבד לבן, בלי ארון, ויוציאוהו, ויניחוהו על העשב. ויבוא המֻלא, ואחריו שלשה זקנים צנופי מצנפות, ואחריהם המון התתרים. הם ישבו, הורידו ראשם וידמו. עת רבה ארכה הדומיה. ואחר הרים המֻלא ראש ויקרא:

– אַלה! (אלהים) – אך את המלה הזאת הוציא משפתיו, ואז הורידו עוד הפעם לארץ ראשם וישבו דומם. אחרי כן הרים המלא עוד הפעם את ראשו ויקרא:

– אַלה! וכל הנאספים קראו אחריו: אַלה! ויחרישו עוד הפעם. המת שוכב על הארץ, לא יתנועע, וגם הם יושבים סביביו כמתים, איש מהם לא יתנועע אך נשמע, כי על עץ הצִּנַּרָא ינועו העלים מהרוח, ואחרי כן קרא המֻלא איזו תפלה, ויעמדו כלם, וישאו את המת על ידיהם, וילכו, ויביאוהו אל הקבר. והקבר אשר כרו לא קבר פשוט הוא, כי אם עשוי כמערה מתחת לארץ. ויקחו את המת תחת זרעותיו ותחת ארכבותיו, ויכופפוהו, ויורידוהו לאט, ויניחוהו מיושב במערה מתחת לארץ, וישימו את ידיו על בטנו. העבד הביא קנים ויסתמו בהם את פי המערה, ואחר מלאו מהר את הקבר עפר, ויישרו את העפר ממעל, ובמראשותיו הקימו אבן. אחרי כן רמסו את העפר ברגליהם להקשותו, וישבו בשורה לפני הקבר. עת רבה ישבו דומם.

– אַלה, אַלה, אַלה! – קראו כלם באנחה ויקומו ללכת.

התתרי־האדֹם נתן כסף להזקנים, ואחרי כן עמד ויקח שוט בידו ויך בו במצחו שלש פעמים וישב הביתה.

בבקר ראה ג’ילין והנה האָדֹם מוליך סוסה אל מחוץ לכפר, ואחריו הולכים עוד שלשה תתרים. בצאתם מן הכפר פשט האָדֹם את בֶּשמטוֹ, הפשיל את שרווּליו ויגלוּ שרירי ידיו החזקות. ויוציא את חניתו וישחיזנה על אבן המשחיזה. התתרים הפכו את ראש הסוסה למעלה והאָדֹם נגש וישחטנה ויפל את הסוסה לארץ ויחל להכות באגרפיו הגדולים בעור הסוסה למען יבדל מן הבשר. ותבאנה הנשים והנערות ותדיחנה את הדקים והקרב, ותנתחנה את הסוסה לנתחיה, וכל יושבי הכפר באו אל בית האָדֹם להזכרת נשמות.

שלשה ימים אכלו את הסוסה. שתו בוזא ויעשו אזכרה לנשמת המת. כל התתרים לא יצאו בכל הימים ההם מן הכפר. ביום הרביעי לעת הצהרים ראה ג’ילין והנה כלם מתעתדים לדרך. ויסעו כעשרה אנשים וגם האדם בתוכם, אך עבדול נשאר בביתו. המועד היה יום מולד הלבנה ועוד היה הלילה ליל חשך.

הלילה הזה אנוסה – אמר ג’ילין אל לבו ואת מחשבתו זאת גלה לקוסטילין רעהו. ויחרד קוסטילין ויאמר:

– איך ננוס? הלא איננו יודעים את הדרך.

– אני יודע את הדרך.

– אבל בלילה לא נבוא עד המבצר.

– אם לא נגיע אליו, ונלינה ביער. אנכי לקחתי עמי לביבות צידה לדרך. למה נשב פה? מי יודע אם ישלחו הנה את כסף פדיוננו? והתתרים כועסים עלינו עד מאד על אשר הרגו הרוסים את אחד מאחיהם והם נדברים איש את רעהו לנקם בנו נקמת אחיהם.

ויחשב קוסטילין מחשבות ויאמר: הבה נלכה.

ויכנס ג’ילין בחור וירחיבהו עוד, למען יוכל גם קוסטילין לעבור בו, וישבו ויחכו עד אשר ישקט הכפר.

אך שקט המון הכפר וג’ילין עבר בחור ויצא. וילחש אל קוסטילין: “עבור!” ויעבור גם קוסטילין, אך רגלו נגפה באבן וישמיע קול. ולעבדול היה כלב מנוּמר שומר החצר, והכלב רע מאד ושמו אוּלשין. ג’ילין זה כבר החל להאכילו לפעמים. כשמוע אוּלשין את קול השאון ויחל לנבח וימהר להתנפל עליו. אך ג’ילין שרק לו שרקה קלה ויזרק לו חתיכת לביבה.

אוּלשין הכירו ויכשכש בזנבו ויחדל מנבח.

ועבדול שמע קול נביחת כלבו ויקרא: היט, הַיִט, אולשין!

ג’ילין גרד את אולשין בין אזניו. הכלב החריש. התחכך לרגלי ג’ילין ויכשכש בזנבו.

וישב הוא וקוסטילין מאחרי הפנה, עד אשר שקט כל הכפר; רק קול שעול הכבש נשמע מהגדרה ושאון המים המפכים במורד על פני האבנים. חשך, הכוכבים נוצצים במרום השמים ועל ההר התאדמו פני הירח הצעיר, קרניו נשואות למעלה. ובבקעה האד ילבין כחלב.

ויקם ג’ילין ויאמר אל רעהו: עתה, אחי. נשא רגל.

וילכו. אך עזבו את מקומם, והנה קול המֻּלא נשמע ברננו על הגג: אַלה בֶּתְמִיַלַה, אלרחמן!

לקול הקריאה הזאת יבואו התתרים להתפלל בבית מסגדם. השבוים מהרו וישבו עוד הפעם ויסתרו תחת הקיר. עת רבה ישבו ויחכו, עד אשר עבר העם והכפר שקט עוד הפעם.

– עתה נלכה בשם ה'.

ויעברו דרך החצר במורד ההר אל הנהר ויעברו את הנהר וילכו בבקעה. האד עב מאד, אך שפל הוא ומעל ראשם הכוכבים מאירים במרום. ג’ילין ראה בכוכבים ועל פיהם ידע לשום דרכו. האויר בתוך האד לא היה חם, ועל כן לא היתה הליכתם להם לעבודה כבדה, לולי היו להם נעליהם הקרועים למכשול. ג’ילין חלץ את נעליו וישליכם וילך יחף. וידלג מאבן לאבן ולרגעים הביט אל הכוכבים מלמעלה, וקוסטילין עמד לרגעים, כי נלאה.

– לך לאט! הנעלים הארורים את כל רגלי הכאיבו, – התאונן קוסטילין.

– הסירם, ויקל מעליך, – ענה ג’ילין.

וילך גם קוסטילין יחף. – אך עוד כבד ממנו הדרך, כי שרט את רגליו באבנים, ויוסף לעמוד לרגעים.

ויאמר לו ג’ילין: אם רגליך תפצענה – ומצאת להן רפואה, אך אם ישיגונו התתרים והרגונו.

קוסטילין לא ענה מאומה. הוא הולך וגונח. עת רבה הלכו בבקעה. והנה קול נביחת הכלבים עלה באזניהם. ג’ילין עמד ויבט אל כל סביביו ויעל על ההר במששו בידיו.

– שגינו – אמר ג’ילין – אנחנו תעינו כי שמנו פנינו הימין. פה הוא כפר זר, אנכי ראיתיו מעל ההר. נחוץ לנו לשוב מעט לאחור ולנטות אל השמאל ועלינו על ההר. שם יהיה יער לפנינו.

– חכה נא לכל הפחות רגעים אחדים. תן לי לשאוף מעט רוח, מרגלי יזוב דם.

– אין דבר, אחי! רגליך תרפאנה. דלג דלוגים קלים, כאשר אנכי עושה.

וימהר ג’ילין לשוב אחור לעלות ההרה אל היער וקוסטילין יעמוד בכל רגע. ג’ילין יעוררהו, יאיץ בו ובעצמו הולך הלאה הלאה.

ויעלו ההרה. והנה אמנם יער לפניהם ויבואו ביער. את כל בגדיהם קרעו לגזרים בסבכי העצים. המה באו עד הדרך העוברת ביער וילכו בה.

– עמוד! – הנה קול פרסות סוסים נשמע. ויעמדו ויקשיבו. כסוס דוהר עבר כברת ארץ ויעמוד. והיה כלכת האנשים הלאה, וקול הפרסות נשמע עוד הפעם. ויזחל ג’ילין על גחונו ויבט אל הדרך והנה שם עומד דבר־מה. סוס, לא סוס. לסוס איננו דומה וגם לאדם לא ידמה. כקול נחרה נשמע לאזני הבורחים. מה הוא הדבר הנפלא? ג’ילין שרק בשפתיו בלחש, והאלמוני קפץ מהדרך וימהר היערה.

ויהי רעש ביער כמו סערה עברה, ענפים שוברת.

קוסטילין נפל ארצה מפחד, וג’ילין שחק ויאמר: צבי הוא. האם לא תשמע איך ישבר בקרניו את ענפי העצים? אנחנו יראים מפניו, והוא ירא מפנינו… וילכו הלאה. הבקר הלך וקרב, ועוד אין מהם יודע הבדרך נכחה ילכו אם לא. לג’ילין נראה, כי בדרך הזה הובילו אותו, וכי המבצר עוד רחוק כעשר וירסט. אך אות ברור אין לו. וגם לוּ היה לו אות, כי גם אז לא הכירו בחשכת הלילה. ויבואו ביער עד מקום פנוי מעצים. קוסטילין ישב שם ויאמר: עשה כל אשר בלבבך, ואנכי לא אמוש מפה. רגלי ממאנוֹת ללכת.

ג’ילין החל לפתותו ולדבר על לבו.

– לא, לא אלך – אמר קוסטילין – לא אוכל ללכת הלאה.

ג’ילין התקצף וירק ויחרפהו.

– אם כן אלך אנכי לבדי. היה שלום!

קוסטילין עמד וילך ויעברו עוד כארבע וירסט. האד העיב עוד יותר. מאומה לא ראה לפניו, והכוכבים נראו מעט. פתאם שמעו – הנה סוס דוהר לפניהם. גם נשמע איך הוא נגף בפרסותיו באבני הדרך. וישכב ג’ילין על בטנו, ויקשב בהטותו אזנו לארץ.

– כן רוכב נוסע הנה. וימהרו ויטו מן הדרך אל תוך היער, וישבו בין השיחים ויחכו. ג’ילין זחל ויגש עד הדרך וירא והנה תתרי רוכב על סוסו ומוליך בהמה, ובאפו יהמה כעין זמר. התתרי עבר, וג’ילין שב אל קוסטילין. – ה' שמר אותנו. קום ונלכה.

קוסטילין התחזק לקום ויפול בלי כח.

– לא אוכל, חי נפשי, כי לא אוכל. – אפסו כחותי.

האיש היה עב ושמן. זעה כנחל שטפה על גוו, וכאשר סבבוֹ האד הקר ורגליו נפצעו – ויהי לגבר אין אונים. ג’ילין נסה להרימו בכח, וקוסטילין זעק: אוי, מאד יכאב לי!

ויחרד ג’ילין מאד.

– למה תקרא? – אמר ג’ילין בחרדה – הלא התתרים קרובים וישמעו קולך. ובלבבו אמר: אמנם חסר אונים הוא. מה אעשה עמו עתה? לא נכון לעזב את הרע בעת צרה.

– אם כן הבה שב על גבי ונשאתיך, אם לא תוכל ללכת.

ג’ילין הרים את קוסטילין על גבו ויתפשהו תחת ארכבותיו וישאהו אל הדרך וילך.

– אך אל נא תחנקני בחבקך את צוארי. – אמר אליו ג’ילין – אחז נא בכתפי ומצוארי תרף.

כבד לג’ילין, גם רגליו פצועות והוא עיף מאד. הוא כופף קומתו, יתקן, יגביה את משאו, מתאמץ להושיב את קוסטילין ברום גבו, והולך הלאה, הלאה.

התתרי, לפי הנראה שמע את קול קוסטילין. ג’ילין שמע קול רוכב מאחריו הקורא אליו בשפת התתרים… ג’ילין מהר אל היער. התתרי הוציא רובה ויור, אך החטיא את המטרה. בכעסו הוציא התתרי קללה מפיו ויאץ בסוסו למהר דרכו הלאה.

– אבדנו, אחי! – קרא ג’ילין. – עתה יאסף הוא עלינו את כל התתרים. אם לא נרחיק מפה כשלש וירסט – אבדנו. ובלבו יחשב ג’ילין: אך השד השיאני לקחת אתי את בול־העץ הזה. לוּ ברחתי לבדי כי עתה כבר נמלטתי. וקוסטילין אמר לו: לך לבדך. למה לך לחרף נפשך בגללי?

– לא, לא אלך לבדי, לא נכון לעזב רע.

וירימהו ג’ילין עוד הפעם על כתפיו, ויתמך בו, ויעבור כוירסט. ביער הלך ילך ועד קצו לא יגיע. האור החל לסור ועננים כסו את השמים. הכוכבים לא נראו עוד. ג’ילין היה עיף מאד. הוא הגיע עד איזה שביל. ושם מעין אשר אבנים הונחו מסביב לו. ויעמוד ג’ילין ויורד את רעהו מעל כתפיו.

– פה אנוח מעט, אשבר צמאי, אסעד מעט את לבי.

הוא אך כרע לשתות והנה קול פרסות מאחריו. ג’ילין מהר לנטות עם רעהו הימין אל תוך היער בסתר ההר וישכבו. ויקשיבו והנה הקול קול תתרים. התתרים עמדו על הדרך במקום אשר נטו ג’ילין ורעו אל היער ויועצו ואחר שרקו כאשר יעשו הצידים בשסותם את הכלבים. וישמע ג’ילין והנה קול רעש בין השיחים וכלב זר קרב אליהם, ויעמד וינבח. והתתרים באו גם הם – תתרים נכרים, ויתפשו בהם ויאסרום ויושיבום על סוסיהם ויסעו.

כשלש וירסט עברו והנה לקראתם עבדול אדונם עם עוד שני תתרים. עבדול דבר דברים אחדים עם התתרים הנכרים ויקח את השבוים ויושיבם על סוסיו ויובילם אל האַאוּל. עבדול לא שחק עוד ולא דבר עוד עמהם דבר.

כאור הבקר הושבו אל האַאוּל ויושיבום ברחוב. ויאספו נערים ויזרקו בהם אבנים ויכום בשוטים ויריעו.

ויתאספו התתרים וגם הזקן בא שמה, ויועצו. וישמע ג’ילין כי התתרים שופטים על אדותם, מה לעשות עמהם. אחדים אמרו כי נחוץ לשלחם למקום רחוק מזה, והזקן אמר כי משפט מות להם. אך עבדול התוכח עמו ויאמר: הלא אנכי שלמתי כסף בעדם ופדיונם לי הוא. והזקן אומר: מאומה לא יתנו לך ואך רעה ימיטו עליך. עון גדול הוא להאכיל איש רוסי. המיתם ובערת הרע מקרבך.

וילכו איש לאהלו. עבדול נגש אל ג’ילין ויאמר:

– אם, לא ימהרו לשלוח פדיון נפשכם אז בעוד שני שבעות אדוש את בשרכם עד צאת נפשכם. ואם תאמר לנוס עוד הפעם, אהרגך ככלב. כתב עוד מכתב, כתב היטיב.

ויביאו ניר, ויכתבו. וישימו סדים על רגליהם ויובילום מאחרי המסגד. שם היה בור עמוק כחמשה אַרשין¹⁶ ויורידו אותם הבורה.

 

V    🔗

חיי השבויים היו עתה עוד מרים מבראשונה. את הסד לא הסירו מעליהם ולא נתנום לצאת לשאף רוח. שמה השליכו להם בצק בלתי אפוי, כאשר ישליכו לכלבים, ובכד הורידו להם מים. בבור עפוּש, חם ורטיבות. קוסטילין חלה ויבצק. כל עצמותיו כמו נשברו. הוא נאנח כל היום ויישן; וגם ג’ילין התעצב. הוא ראה כי בצרה גדולה בא, ואין עצה לצאת למרחב.

הוא נסה לחפור בארץ, אך מקום אין להשליך שם את העפר. עבדול הרגיש במעשהו ויעד בו כי ימיתהו.

ויהי היום וישב ג’ילין על עקביו, ובלבו עלה זכרון ימי החפש, ורוח יגון דכאה אותו. פתאם והנה לביבה נפלה על ברכיו, ואחריה עוד לביבה וגרגרים, וישא עיניו והנה דינה עומדת על שפת הבור. היא הביטה אליו רגע ותשחק ותנס. ויאמר ג’ילין אל לבו: אולי ביד דינה אושע.

ויפנה ג’ילין מקום בבור ויחפר חמר ויעש פסלות. גם אנשים, גם סוסים, גם כלבים עשה, ויחשב: כבוא דינה והשלכתי אותם לה. אולם ביום השני לא באה דינה. ולאזני ג’ילין הגיע קול דהרות סוסים עוברים. התתרים נאספו על יד בית מסגדם. התוכחו, צעקו ויזכירו את הרוסים, גם קול הזקן נשמע. את כל דבריהם לא שמע, אך הבין מתוכם, כי הרוסים קרבו והתתרים יראים פן יבואו הרוסים אל האַאוּל ונועצים מה לעשות עם השבוים.

אחרי הועצם שמעו קול שאון קל ממעל. וישא ג’ילין את עיניו וירא והנה דינה יושבת על עקבותיה. את ראשה הורידה הבורה והעדי אשר על צוארה תלוי על שפת הבור ומתנועע, עיניה מאירות ככוכבים. היא הוציאה משרווּלה שתי לביבות וגבינה ותשליכן לג’ילין. ג’ילין קבל ויאמר: מדוע לא באת זה זמן כביר ואנכי הכינותי לך פסלות. – הנה לך! וישלך ג’ילין את הפסלות אליה אחת, אחת. אך היא הניעה בראשה ולא הביטה אל המנחה. – “אין לי חפץ בהן” – אמרה דינה. – “איבן! אותך יאמרו להמית”. בדברה הראה בידה על צוארה.

– מי חפץ להמיתני?

– אבי. הזקנים צוו עליו לעשות הדבר הזה. אנכי ארחמך מאד.

–אם תרחמני – אמר ג’ילין – הביאי לי מוט עץ ארוך.

דינה הניעה בראשה לאות, כי אי אפשר לה לעשות כדבר הזה. והוא פרש ידיו ויתחנן אליה לאמר: אנא, דינה, הביאי, יקרה!

– אי אפשר. עתה כלם בבית – אמרה דינה ותלך.

בערב ישב ג’ילין תפוש במחשבותיו. לעתים הרים את עיניו ויבט למעלה. הכוכבים מאירים והירח עוד לא עלה. המֻלא קרא לתפלה ואחר שקט האַאוּל. ג’ילין החל לנום. הוא אמר בלבו כי דינה תירא מהביא לו מוט. פתאום והנה על ראשו נשפך עפר וירם את עיניו והנה מוט ארוך היורד הבורה, וישמח ג’ילין ויתפש את המוט בידיו ויורידהו והנה מוט חזק הוא ואותו ראה מלפנים על גג אדוניו. הוא הביט למרום והנה שם הכוכבים מאירים וממעל לבור עיני דינה מאירות בחשך כעיני החתול. היא השחה ראשה אל הבור ותקרא בלחש: איבן, איבן! ובידה העבירה על פיה לאמר: הס, אל תשמע קולך.

– מה? – שאל ג’ילין.

– כלם נסעו מפה. אך שנים נשארו.

ויאמר ג’ילין: הבה, קוסטילין, ננסה נא לנוס בפעם האחרונה. אנכי אעזור לך לצאת.

אך קוסטילין לא אבה ולא שמע. – לא! לפי הנראה, אנכי לא אצא עוד מזה. איך אלך ובי אין כח גם להתהפך מצד אל צד? – אמר קוסטילין ביאוש גמור.

– אם כן, היה שלום! – קרא ג’ילין – אל נא תזכירני לקללה. וישק ג’ילין לקוסטילין.

אז תפש את המוט בידיו ויצו לדינה להחזיק את המוט בידה לבל יט ויוכל לעלות. פעם ושתים צנח מעל המוט – הסד היה לו לשטן, אך קוסטילין תמך בו ובעמל רב יצא. דינה משכה אותו בכל כחה בכתנתו בשחקה בכל פה.

ויקח ג’ילין את המוט ויאמר: מהרי השיבי אותו אל מקומו. כי אם יכירו והכוך עד מות.

היא השיבה את המוט על מקומו וג’ילין הלך בסתר ההר. וישב ויקח אבן חדה ויך במנעול אשר על הסד. אך המנעל חזק – לא יוכל לשברו, גם אי אפשר לו להטות רגלו למען יוכל להכות במנעול כראוי. ולאזני ג’ילין הגיע קול פעמי איש רץ מההר, מדלג בחפזון ויאמר: אין זאת כי אם דינה.

דינה באה ותקח את האבן מידו ותאמר: – הבה אנסה אני.

ותשב דינה על ברכיה ותך במנעול בכל כחה. אך אצבעותיה היו דקות כשבטים, גם כח אין בהן. היא השליכה את האבן ותבך. ג’ילין לקח את האבן וינס עוד הפעם לשבר את המנעל. ודינה ישבה אצלו על עקביה ותאחז בכתפו. בשמאל מאחרי ההר התאדמו פני הרקיע. הירח החל לעלות.

– נחוץ לעבור את הבקעה בטרם יעלה הירח ולבוא עד היער בעוד החשך יכסה ארץ. – אמר ג’ילין וישלך את האבן מידו. – דרך אחרת אין לי כי אם ללכת בסד. היי שלום, דינה, עד עולם לא אשכחך.

דינה החזיקה בו, מששה אותו בידיה, בחפשה מקום לשים בו את הלביבות אשר הביאה לו. ג’ילין לקח את הלביבות. –

– חן, חן לך, בת חיל! מי יעשה לך פסלות זולתי?

ג’ילין החליק את שער ראשה.

קול בכי התפרץ מלב דינה, ותכס את פניה בידיה ותרץ ההרה. כעז היא מדלגת, ואך מרחוק נשמע כאשר יצלצל על גבה העדי הקשור בצמתה, בתופפו על גבה.

ג’ילין התפלל ויקח את מנעול הסד בידו לבל יצלצל וילך. את רגלו הוא מושך בעמל רב ועיניו נשואות אל אֹדם הרקיע, אל המקום אשר הירח נגלה. הוא עבר את הנהר, האור כבר הלבין מאחרי ההר. הנה הוא עובר בבקעה, הולך ומביט אל כל עבר. שם עוד הירח לא יאיר. האֹדם נהפך ללבן. ומצד אחד בעמק ילך הלך ואור, ואך מצד ההר עוד יכסה הצל ובו ילך ג’ילין ויסתתר.

ג’ילין הולך, מסתתר בצל. הוא ממהר לכתו, אך הירח מהיר הוא עוד ממנו. הנה גם מימין הלבינו ראשי העצים. הוא הולך וקרב אל היער. הירח יצא מאחרי ההר ויאר את כל הארץ כמו באור היום. כל עלי העצים נראו לעין. דומיה ואור על ההרים, כמו כלם ישנו שנת המות, אך קול משק המים המפכים ועוברים בנהר נשמע מסביב. הוא בא עד היער – אין שטן ואין פגע רע. ביער בחר לו ג’ילין מקום סתר וישב שם להנפש.

הוא נח מעט ויאכל לביבה. וימצא אבן ויבקש עוד הפעם להסיר את המנעול, אך ידיו נפצעו ואת המנעול לא הסיר. ויקם וילך בדרך. הוא עבר כוירסט, כחותיו רפו, רגליו כמו נשברו, כעשרה צעדים יצעד ויעמד. “אין תרופה אחרת כי אם ללכת כל עוד אשר לא עזבוני כחותי כלם. ואם אשבה, לא אוכל עוד לקום. עד המבצר לא אגיע עתה, כי אם כאשר יאיר הבקר אשכב ביער, אנפש היום, ובלילה אעשה את דרכי הלאה”.

כל הלילה הלך ג’ילין, אך שני תתרים רוכבים פגש בדרך. אבל ג’ילין ראם מרחוק ויתחבא ביער. פני הירח החלו להלבין. הבקר קרב וג’ילין עוד לא הגיע לקצה היער. – עוד כשלשים צעדים ראה כי יעבור את היער. בהגיעו עד שפתו והנה האיר היום. הנה לפניו נראים כמו על כף ידו כל הבקעה והמבצר הרוסי. ובשמאל קרוב מאד אליו, מדורות דולקות, ואלה כבות ועשן עולה מתוכן; אנשים יושבים סביבות המדורות.

הוא לטש את עיניו וירא: קני הרובים ינוצצו. קוזקים, אנשי צבא.

וישמח ג’ילין. ויאזר שארית כחו וירד מן ההר. ובלבו חשב: ישמרני אל, אם יפגשו בי תתרים רוכבים פה, במקום גלוי, – אף כי קרוב הוא המבצר, בכל זאת לא אמלט.

אך עברה מחשבתו זאת בראשו, והנה על גבעה קטנה משמאל נראו שלשה תתרים עומדים, אך כשתי דיסטין¹⁷. בראותם אותו מהרו אליו על סוסיהם. לבו כמו נתק ממקומו ויפרש כפיו ויקרא בכל כחו:

– הצילו, אחים, הצילו!

הרוסים שמעו. הרוכבים הרוסים מהרו אליו לחסום את הדרך בפני התתרים.

הקוזקים היו רחוקים ממנו והתתרים קרובים, אך ג’ילין התאמץ בכל כחו, הרים בידיו את הסד וירץ אל הקוזקים, ויקרא: אַחי! אַחי! אַחי!

הקוזקים היו כחמשה עשר איש. התתרים נבהלו ובטרם קרבו החלו לעמד.

ג’ילין קרב עד הקוזקים.

ויסבו אותו הקוזקים וישאלוהו: מי הוא? מאין? וג’ילין מבלי דעת את נפשו בוכה וקורא: אחי, אַחי! אנשי החיל מהרו אליו ויסבו אותו מכל עברים. זה הביא לו לחם, זה דיסה וזה הסיר את הסד מעל רגלו.

האפיצרים הכירוהו ויובילוהו אל המבצר. אנשי הצבא שמחו לקראתו. רעיו התאספו אליו.

ג’ילין ספר לפניהם את כל הקורות אותם ויוסף בשחוק:

– הנה נסעתי לביתי וגם לקחתי לי אשה… לא, לפי הנראה, לא כן נגזר עלי.

ג’ילין נשאר על משמרתו בקוקז. ואת קוסטילין פדו כעבור חדש ימים במחיר חמשה אלפים רובל וישב כל עוד נפשו בו.